קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים כתוצאה מהליך כינוס נכסים: שיתוף פעולה עסקי במסגרת התובעת שכנגד 1 (להלן: "בי טו בי") אשר החל במאי 2005, הופסק באחת, כ-4 חודשים לאחר מכן, משבוצע צו כינוס זמני שהוצא לבקשת הנתבעת שכנגד 1 (להלן: "אגאשא"), נגד בי טו בי. בסמוך לאחר ביצוע הצו, הוגשה על ידי אגאשא תובענה, אך זו נמחקה בשלב מסוים מחוסר מעש, ורק במרץ 2007 חזרה אגאשא והגישה, במסגרת הסכמה דיונית, כתב תביעה מתוקן נגד בי טו בי, ומי שנותרו בעלי מניות בה - התובעים שכנגד 2 ו-3. תובענה זו הועמדה על סכום של 516,736 ₪. בי טו בי שלא התאוששה מהליך הכינוס, וכן בעלי מניותיה, הגישו במסגרת אותה הסכמה דיונית תביעה שכנגד כשסכום התביעה בגין נזקי הכינוס הנטענים עומד על 2,000,000 ₪. גם התביעה שכנגד הוגשה במרץ 2007 וזו כוונה נגד אגאשא, והנתבעים שכנגד 2 ו-3. ואולם, עוד ההליכים הללו מתנהלים, נכנסה אגאשא להליכי פירוק, וכך אירע שההליכים בתיק נמשכו במסגרת התובענה שכנגד ונגד הנתבעים 2 ו-3 בלבד. להלן העובדות שברקע להליכים כאן, ביתר הרחבה. איזו ארן, הנתבע שכנגד 2 (להלן: "ארן"), העיד על עצמו שהוא היה יצרן של תכשיטים ובעלים של מפעל למחזור. אומנם באגאשא, ילדיו הם שהיו הבעלים הרשומים, במישרין ובאמצעות חברה אחרת בבעלותם, ומפרוטוקול של אגאשא מ-6.6.2005 (נספח א' 5 לסיכומי התובעים שכנגד) עולה לכאורה שהם גם כיהנו כמנהליה, אך לפי דו"ח רשם החברות מ-2008 (נספח א' 1 לתצהירי התובעים שכנגד), מנהליה הרשומים של אגאשא מעת יסודה ואילך, היו ארן ואחד מילדיו. כך או כך, אין חולק שארן הוא שניהל את החברה בפועל והיה הרוח החיה בה. בתצהירו ובחקירתו אישר ארן עצמו שהוא שימש מנכ"ל אגאשא, אם כי "ללא זכות חתימה בבנקים". את הסיבה לכך לא היה מוכן "להסגיר" (פרוטוקול מ-19.2.2009, עמ' 19). בתצהיר עדות ראשית אומר ארן שאגאשא עסקה בייצור ובמסחר של תכשיטי כסף וזהב. בחקירתו אישר שהוא רכש בשנת 2003 מפעל תכשיטים מכונס נכסים ואז חידש את הפעילות היצרנית שלו בתחום זה - מן הסתם באמצעות אגאשא. (פרוטוקול מ- 19.3.2009, עמ' 39). זו, סיפקה עוד קודם להתקשרות עם התובעים שכנגד, סחורות בקונסיגנציה לאחת החברות שבשליטת התובע שכנגד 3 (ושותפו אז). הלה שיווק באמצעות חברה בבעלותו, תכשיטי כסף בדוכני מכירה שהוצבו בסניפי המשביר לצרכן, וכך התוודע ארן לפעילות זו. התובעת שכנגד 1, "בי טו בי", הוקמה בתחילת שנת 2005 על מנת לעסוק ביצוא ויבוא של תכשיטים, כשבעלי מניותיה הם התובעים שכנגד 2 ו-3 (להלן: בהתאמה, "דינה" ו-"מוריס"). מוריס היה גם הבעלים של חברה בשם ג' אם אס מוצרי אופנה בע"מ (להלן: "ג'מס"), וזו הייתה בעלים של זיכיון להפעלת דוכנים לממכר תכשיטים ומוצרי אופנה בסניפי המשביר לצרכן החדש בע"מ (להלן: "המשביר"). ואולם, ג'מס שרכשה את הזיכיון בתחילת שנת 2004, נקלעה לקשיים כספיים; היקף חובה לספקים ונושים אחרים עמד לפי גרסת הנתבעים שכנגד על כ-2,000,000 ₪ - ארן טוען שהחוב הגיע לכ-3,000,000 ₪, אך לא הציג ראיות לאישוש טענתו; ספקים הטילו עיקולים והנהלת המשביר דרשה ממוריס: "תפתור את הבעיה או שתעזוב את הדוכנים" (פרוטוקול מ-22.9.2009, עמ' 89). על רקע זה נולד הרעיון להפעיל את הדוכנים באמצעות בי טו בי שזה מקרוב הוקמה, אך בגיבוי של שותף-משקיע. במאי 2005 הסכימו אגאשא והתובעים שכנגד לשתף פעולה במסגרת בי טו בי, לאחר שזו תחתום עם המשביר על הסכם זיכיון בדומה להסכם שנעשה בזמנו עם ג'מס. בהסכם המכונה "הסכם למכירת מניות" אשר נעשה באותו חודש (להלן: "ההסכם"), נקבעה מתכונת זו: המלאי והכספים המגיעים מהמשביר לג'מס, יועברו לבי טו בי שתקבל על עצמה את חובותיה של ג'מס לרשויות המס וכלפי נושים אשר מחזיקים בערבות אישית של אנשי בי טו בי - דינה, מוריס ו-טובי חזן בנו (להלן: "טובי") - ותשתדל לפרוע גם את שאר החובות (ס' 3.10 להסכם); אגאשא תרכוש מדינה 60% ממניותיה ב-בי טו בי, תמורת ערכן הנקוב, כך שלאחר הרכישה, בעלי המניות ב-בי טו בי יהיו מוריס - 50%, דינה - 20%, אגאשא - 30%, אך שיעור חלקה של אגאשא ברווחי בי טו בי יעמוד על שיעור גבוה מזה - 50% (סעיף 6 להסכם); אגאשא תספק לבי טו בי באורח שוטף סחורה בשווי של כ-500,000 ₪; התמורה בגין סחורה זו תשולם לאגאשא מיד עם מכירתה, כשאגאשא מצדה משלימה את המלאי עד לכמות של 500,000 ₪, וכל עוד לא תשולם לה התמורה - "יחשב הדבר כהלוואת בעלים" ל-בי טו בי (סעיף 9 להסכם); אגאשא תטפל בחוב של ג'מס מול הנושים השונים ותשתדל להגיע אתם להסכמים, אך בסילוק החוב תישא כאמור בי טו בי (ס' 8 להסכם). לפי ההסברים של התובעים שכנגד, לדינה לא היה עניין בפעילות של בי טו בי כבעלת זיכיון להפעלת דוכנים במשביר - העניין שלה בהקשר זה הצטמצם לפעילות של ספק "רגיל" - ואותן החזקות שנותרו ברשותה אמורות היו לשקף את הפעילות של יצוא ויבוא תכשיטים שבה היא כן הייתה מעוניינת. עם זאת, לדינה הייתה מן הסתם "סיבה טובה" נוספת להשאיר בידיה חלק מההחזקות ב-בי טו בי, משום שהיא הייתה בעלת חוב של ג'מס (ראה: מכתבה מ-4.9.2005 לעו"ד זבולוני - נספח ח' 1 לתצהירה), ובי טו בי הרי קיבלה על עצמה במסגרת ההסכם, לסלק אותם חובות של ג'מס שלהם בין היתר ערבה דינה. אשר לאגאשא - זו התחייבה לספק ל-בי טו בי סחורה בהיקף שיאפשר את הפעלת הדוכנים, ובגין כך הועמד חלקה ברווחי בי טו בי, על שיעור גבוה משיעור חלקה במניות החברה. עם כל זה, ההסכם (ס' 12(4)), מקנה לאגאשא זכות לבטלו "מכל סיבה שהיא בהודעה שתמסר לחברה" שאז רשאית אגאשא לקבל לידיה "באופן מיידי את הסחורה שמסרה לחברה - התחייבות זו חלה ביחס לסחורה שאגאשא סיפקה בתנאי סעיף 9 להסכם - וכן זכאית היא לקבל לידיה את התמורה בגין סחורה שנמכרה, אך מנגד עליה לוותר על אחיזתה במניות שרכשה "ללא תמורה עפ"י הסכם זה". אציין בהקשר זה - ראינו שלפי סעיף 9 להסכם, הייתה אגאשא זכאית לתמורה בגין הסחורה שסופקה על ידה, רק עם מכירתה על ידי בי טו בי, כך שמדובר למעשה בתנאי קונסיגנציה, אך התובעים שכנגד אינם מסכימים עם ההגדרה הזו. לגישתם זכאותה של אגאשא לתמורה בגין הסחורה קמה רק בתנאי שהיא עמדה באופן שוטף במכסת האספקה המוסכמת של 500,000 ₪ - מה שלטענתם, לא קרה בשום שלב. ואולם נראה, ש-בי טו בי לא יישמה את הגישה הזו בפועל כלפי אגאשא, משום שעבור מכירות החודשים מאי-יוני 2005 למשל, כן שולמה תמורה (מוצג נ/16). העברת המניות לאגאשא ומינוייה כדירקטור נוסף ב-בי טו בי, אושרו במוסדותיה של בי טו בי ב-10.5.05 (ת/2). גם שטר העברת המניות מדינה לאגאשא נחתם, אם כי ללא תאריך להוציא השנה - 2005, כפי שעולה מנספח י' לתצהיר הנתבע שכנגד, אך דיווח לרשם החברות לא נעשה - ארן אגב, היה בטוח שהעברת המניות לא בוצעה וכך אמר: "אם נתתי הוראות, המניות היו מועברות. מכיוון שלא נתתי המניות לא הועברו. אחרי חודש ידעתי עם מי יש לי עסק" (פרוטוקול מ-19.2.2009, עמ' 16). ב-6.6.05 אף התקבלה באגאשא החלטה לערוב לחשבון בי טו בי בבנק לאומי ולשמש כבעלת זכות חתימה בחשבון זה באמצעות אחד ממנהליה (נספח א-5 לסיכומי התובעים שכנגד). ערבות זו שלטענת דינה נועדה להחליף את ערבותה שלה לחשבון בי טו בי בבנק לאומי - לא ניתנה, אבל סחורה ל-בי טו בי סופקה, אם כי, כטענת התובעים שכנגד, בכמות פחותה מזו שעליה הוסכם. ארן אישר זאת בחקירתו כשטען שהוא השלים את הכמות שהתחייב לה ואף הרבה מעבר לכך, בסחורות שאגאשא רכשה מספקים אחרים, עבור בי טו בי, כנגד עמלת תיווך בשיעור של 12% (פרוטוקול מ-23.12.2008, עמ' 19). מוריס טוען בתצהירו, שאספקת סחורה בדרך זו הכבידה על בי טו בי, ויש בטענה זו ממש, משום שהחבות בתשלום בגין סחורה זו קמה עם אספקתה לבי טו בי וללא קשר למכירתה על ידי בי טו בי - ולא כפי שנקבע בהסכם, עם מכירת הסחורה על ידי בי טו בי. כך או כך, לא חלפו אלא 4 חודשים, ובא כוחה של אגאשא, מונה לבקשתה של זו, לכונס נכסים זמני לצורך "איסוף סחורתה של המבקשת בדוכני המכירה". כחלוף מספר ימים, ב-15.9.2005, אסף הכונס מ-16 הדוכנים של בי טו בי בסניפי המשביר, סחורה שסופקה לבי טו בי על ידי אגאשא מהמלאי שלה לפי סעיף 9 להסכם (להלן: "סחורות בקונסיגנציה"), כמו גם סחורה שסופקה לבי טו בי בתיווכה של אגאשא (להלן: "סחורות תיווך"), ואף סחורה "שמצאה את דרכה" לדוכני בי טו בי בלי קשר לאגשא. כך אירע, משום שבמסגרת הכינוס נתפשו כל המוצרים שעליהם הוטבע קוד ספק ממספר 400 ועד 499, כאילו היו הם מוצרים של אגאשא. כפי שהתברר, לסחורות בקונסיגנציה הוקצו על ידי בי טו בי רק שני מספרי קוד זיהוי: 406 ו-416, לסחורות תיווך הוקצו 5 מספרי קוד בלבד: 431 ,435 ,436 ,412 ,417 - כך לפי הדו"ח המשלים של הכונס, וכל יתר מספרי הקוד אשר מתחילים ב-400 - ומדובר לפי ת/17 ב-30 מספרי קוד - "התחלקו" בין ספקים אחרים (8), דינה פלר (16) ו-בי טו בי (6). כאמור, בשלב מתקדם למדי של ההליכים כאן, התברר שנגד אגאשא ניתן צו פירוק וכן שהכנ"ר מבקש לבחון באסיפות נושים של אגאשא את האפשרות של המשך ההליכים בתיק מטעמה. אי לכך, בדיון שהתקיים ב-9.3.2010 ניתנה החלטה לפיה בשלב זה, ימשכו ההליכים במסגרת התביעה שכנגד בלבד, כשאגאשא "מחוץ לתמונה". בשלהי חודש אוגוסט 2010 הוגשה מטעם הכנ"ר "הודעה משלימה" לפיה אין באפשרותו להמשיך את ניהול ההליך מטעם אגאשא ובית המשפט התבקש להורות על "מחיקתה מההליך". אלא שהתובעים שכנגד התנגדו למחיקה המבוקשת ובא כוחם אף הודיע שבדעתו לפנות לבית המשפט שלפירוק ולבקש את אישורו להמשיך בהליכים נגד אגאשא. בינתיים הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכללם - סיכומי תשובה מטעם התובעים שכנגד, אך לבית משפט זה לא הודע על כל פנייה לבית המשפט שלפירוק - לא כל שכן, על החלטה כלשהי בקשר להמשך ההליכים נגד אגאשא. לפנינו אם כן עתה רק תביעה שכנגד, ובהמשך להחלטתי מה-9.3.2010, הנני מורה על מחיקת התביעה ב-ת.א. 49046/05, ועל מחיקת אגאשא מהתביעה שכנגד. ואם נחזור לצו הכינוס - הצו ניתן במעמד צד אחד ב-11.9.2005 ובוצע כאמור ב-15 לאותו חודש. התובעים שכנגד הגיבו בעתירה לסעד הצהרתי כי הצו בטל מעיקרו או ניתן לביטול (מוצג נת/2, שבפרוטוקול מ-23.3.2010 מופיע כנת/3), וחזרו על עתירה זו בדיון במעמד הצדדים ב-25.9.2005. בהחלטה שניתנה (מפי כב' השופטת ריבה ניב), בתום אותו דיון - העתירה לביטול הצו נדחתה. בית המשפט ציין כי לטענת המשיבים (התובעים שכנגד כאן), עקב תפיסת הסחורה המשביר כבר הודיע "על הפסקת ההתקשרות וביטול חוזה הזכיינות" וכי המשיבים מבקשים לראות את הסחורה כמכורה, אך הבהיר כי "הצו ניתן על פי החוזה למכירת המניות ועל פי בקשתה של המבקשת, לרבות החשש כי אם לא יינתן צו זה, תעמוד מול שוקת שבורה ולא תוכל לקבל את כספה ואף לא את הסחורה שסיפקה". עם זאת בית המשפט ראה להוסיף: "אם הטעתה המבקשת את בית המשפט או אם גרמה נזק מעבר למצופה, או מעבר לסביר, בנסיבות הענין, ואם גרמה לקריסתה הטוטלית של המשיבה, זכותה של המשיבה להגיש תביעה שכנגד ולעתור לחיובה של המבקשת נזקיה. מטעם זה הבקשה לביטול צו הכינוס נדחית". עוד רשם בית המשפט לפניו "כי טענת ב"כ המשיבה הינה כי הסחורות כולן הינן בבעלות המבקשת, ומעמדן כסחורות שנמכרו. פירושו של דבר, כי הסעד המתבקש בסעיף 8.1.3 מתייתר". (בהחלטה הנ"ל המבקשת הינה אגאשא והמשיבה - בי טו בי). בסמוך לאחר מכן פנה ב"כ אגאשא, הוא הכונס והנתבע שכנגד 3 בהליך כאן (להלן: "הכונס"), בבקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 25.9.2005, על יסוד הטענה שמהחלטת בית המשפט, נשמטה הקביעה כי אגאשא רשאית "לקבל מכונס הנכסים את כלל הסחורות שנתפסו על ידיו במסגרת הליכי כינוס הנכסים עד כה", תוך שהוא "מזכיר" לבית המשפט כי בסעיף 8.1.3 שנזכר בהחלטה האמורה (מדובר ככל הנראה בסעיף 8.1.3 לכתב התביעה טרם תיקונו), התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי כי התובעת זכאית להשבת כלל הסחורות המוחזקות על ידי כונס הנכסים. משלא באה כל תגובה מצד התובעים שכנגד לבקשה זו של הכונס - ניתנה ב-21.11.2005 החלטה "כמבוקש" (תיק בש"א 176307/05) . אציין כי בפתח הדיון מה-25.9.2005 אישר הכונס שבסחורה שנתפשה כלולה גם כזו שאינה שייכת לאגאשא "אך היא מוחזקת על ידנו, עשינו הפרדה ותוך יומיים שלושה נוכל להחזיר אותה למשיבים". בהמשך הסביר הכונס כיצד קרה שנלקחה גם סחורה כזו: "בנו של מר חזן הטעה את המבקשת ממנו קיבל מידע שקודים 400 הם סחורה של המבקשת, ולכן לקחנו סחורה זו" ואז חזר ואמר: "הסחורה שאיננה שייכת למשיבה תוקלד תוך יומיים ונוכל להחזיר אותה. איננו מקבלים את הטענה כי הסחורה הנ"ל נמכרה" (פרוטוקול מ-25.9.2005, עמ' 4). חרף זאת, בבקשתו לתיקון הפרוטוקול לאחר הדיון הנ"ל, התייחס הכונס ל-"כלל הסחורות שנתפסו", ועל המינוח הזה חוזרים הנתבעים שכנגד גם בכתב התביעה המתוקן שהוגש כשנה ומחצה לאחר הכינוס. ב-27.11.2005, מספר ימים לאחר שבית המשפט קיבל את בקשת הכונס לתיקון הפרוטוקול, הוגש על ידו דו"ח חלקי. בדו"ח זה נמסרו נתונים מפורטים רק ביחס ל"סחורה מייצור עצמי" שהועברה על ידי אגאשא ל-בי טו בי, היינו ביחס לסחורות בקונסיגנציה, ולאלה בלבד. לפי הדו"ח, נתפשו על ידי הכונס סחורות כנ"ל בשווי של 288,103.31 ₪, ולאחר "הליך התפיסה" הוחזרו על ידי אגאשא סחורות כנ"ל בשווי כולל של 145,252.95. מדובר אם כן לכאורה בהחזר סחורות בקונסיגציה על ידי בי טו בי לאחר הכינוס, בשווי העולה על מחצית משווי הסחורה בקונסיגנציה שנתפשה במהלך הכינוס. מתצהירי התובעים שכנגד עולה אגב, שבי טו בי החזירה לאגאשא סחורות שקיבלה ממנה בקונסיגנציה, לאורך כל חודשי הפעילות המשותפת, לרבות בסמוך לצו הכינוס ואפילו ביום שבו בוצע - גם הכונס אישר: "ביום הכינוס, למיטב זכרוני, הגיעה עוד מנה קטנה של משהו בשווי של 15,000 ₪, עוד טיפה בים של תכשיטים" (פרוטוקול מ-23.2010, עמ' 185) - ומקובץ תעודות החזר (מוצג נ/16), עולה שעלות הסחורה שהוחזרה במהלך 4 חודשי הפעילות המשותפת, עומדת במחירי הנחה על 171,612 ₪. מכל מקום, הכונס מציין בדו"ח החלקי שלפי הרישומים של אגאשא, עובר להליכי הכינוס החזיקה בי טו בי בסחורות בקונסיגנציה בשווי כולל לפני הנחה, של 534,134.78, כך שלפי הנתונים המדווחים על ידו, קיים עדיין פער של כ-100,778 ₪ בין שווי הסחורה בקונסיגנציה שסופקה ל-בי טו בי על ידי אגאשא מכוח התחייבותה החוזית, לשווי הסחורה מסוג זה, שחזרה לרשות אגאשא - בין שנתפשה על ידי הכונס ובין שהוחזרה על ידי בי טו בי. דו"ח משלים הוגש על ידי הכונס במרץ 2006. בדו"ח זה נמסר פירוט ביחס לסחורות של ספקים אחרים, אשר הועברו ל-בי טו בי בתיווכה של אגאשא, היינו ביחס לסחורות תיווך. מחומר הראיות עולה שהנוהל ביחס לסחורות מסוג זה אמור היה להיות כדלקמן: הספק מוציא חשבונית לאגאשא כנגד שיק שלה, והסחורה מועברת על ידי הספק ישירות ל-בי טו בי; אגאשא מוציאה חשבונית ל-בי טו בי כשהסכום הנקוב בה כולל עמלה של 12% על הסכום התשלום לספק, ו-בי טו בי מוציאה לאגאשא שיק על הסכום האמור שתאריכו קודם ביומיים שלושה לתאריך השיק שהונפק על ידי אגאשא לספק. לפי הדו"ח המשלים, מקטגוריה זו חזרה לרשות אגאשא סחורה בשווי עלות של 96,287.6 ₪, כשבסכום זה כלולות סחורות שנתפשו כמו גם סחורות שהוחזרו לאחר התפישה. גם בהקשר לסחורות מקטגוריה זו נאמר בדו"ח שכמות הסחורות ש-בי טו בי החזיקה עובר לכינוס הייתה גדולה מזו שהוחזרה לרשותה - כ-300,000 ₪ לעומת פחות מ-100,000 ₪ שהוחזרו - אלא שביחס לכמות עובר לכינוס אין נתונים מדויקים ומדובר בהערכה בלבד. כל כך משום שהסחורות עם תעודות המשלוח, הועברו ישירות ל-בי טו בי והספקים פשוט חייבו את כרטיס אגאשא אצלם. מכל מקום, מסקנת הכונס היא שאגשא זכאית עדיין להחזר של סחורות בשווי של כ- 300,000 ₪ (כ-100,000 ₪ לפי הדו"ח החלקי, ועוד 200,000 ₪ לפי הדו"ח המשלים), מה שעל פניו תמוה למדי, וממילא התביעה של אגאשא אינה לפני. קטגוריה נוספת שאליה מתייחס הדו"ח המשלים עניינה סחורות השייכות ל-בי טו בי "ו/או מי מטעמם", אלא שביחס לסחורות מסוג זה אין בדו"ח נתונים. הכונס מאשר שם ש"נותרו עוד מאות פריטים ויותר של סחורות שאינן מזוהות למבקשת (היא אגאשא - נ.ר.), והשייכות למשיבים (התובעים שכנגד כאן - נ.ר. ) ו/או מי מטעמם", אך טוען שהוא זקוק לספקי הסחורות על מנת שיזהו את סחורותיהם; כי הוא פנה למספר ספקים כולל לב"כ התובעים שכנגד (בהליך כאן), בדרישה לזיהוי סחורותיהם - ספק אחד נענה ומסר "דו"ח סחורות" - ושבכוונתו לפנות בהמשך בבקשה למתן "הוראות בקשר עם סחורות אלו וכל יתר הסחורות שזהותן תאותר". הצגת הדברים כך, מעוררת מיד אי נוחות משום שחלק מהסחורה היה לבטח ניתן לזיהוי - מספרי הקודים של הסחורה שסופקה על ידי דינה (התובעת שכנגד 2), וספקים אחרים הקשורים עמה, היו ידועים לכונס עוד מתגובת התובעים (המשיבים שם) לצו הכינוס אשר הוגשה לפני הדיון הראשון מה-25.9.2005 (סומנה נת/2), וכן משום שהפנייה/דרישה לזיהוי סחורות נעשתה רק ב- 13.2.2006, למעלה מ-4 חודשים לאחר הכינוס - לפחות ספק אחד, הודיע עוד קודם לכן שהחזרת התכשיטים כבר אינה רלוונטית "היות ועברנו את חנוכה וראש השנה האזרחי ואת יכולת המכירה של תכשיטים מעין אלו... ואנו דורשים לקבל את תמורתם תוך 10 ימים..." (תנ/5) - וגם הפנייה הזו נעשתה לשם השלמת הדו"ח בלבד. מכל מקום, אם מיד לאחר הדיון ב-25.9.2005 עמד הכונס על תיקון הפרוטוקול באופן שייכתב שאגאשא רשאית לקבל את כלל הסחורות שנתפשו, הרי בדיון שהתקיים כשנה לאחר מכן ב- 19.9.2006, התייחס הכונס לסחורה שאינה שייכת או קשורה לאגשא באומרו כך: "אין לנו התנגדות להעביר סחורה זו לבעליה, אולם הנתבעת איננה הבעלים, מדובר בסחורה בקונסיגנציה". בהחלטה שניתנה באותו דיון נקבע: "על מנת לצמצם נזקים, עו"ד כהן תספק את רשימת הלקוחות לכונס, אשר יפנה אל אותם ספקים לברר האם החזרת הסחורה רלבנטית. מוסכם כי ספק המעוניין לקבל חזרה את סחורתו, רשאי לקבלה, ולעניין זה אין צורך לשוב ולקבל רשותו של בית המשפט" (פרוטוקול מ-19.9.2006, עמ' 4). בסיכומים טוענים התובעים שכנגד כי בעטיו של הכינוס, נגרם לבי טו בי ולדינה אישית נזק בסכום מצטבר העולה על 7,000,000 ₪ - בסכום זה כלולים: שווי מכירה של הסחורות שנתפשו על ידי הכונס בלא שהייתה להן זיקה לאגאשא, בכללן הסחורות שסופקו על ידי דינה; שווי דוכני המכירה של בי טו בי במשביר, שווי הזיכיון מהמשביר, וכן נזקים כלליים לדינה ולמוריס אישית, אך לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על 2,000,000 ₪. התביעה שכנגד והתובעים שכנגד יכונו מעתה "התביעה" ו-"התובעים בהתאמה, ולהלן תובא תמצית טענותיהם בלשונם: "מרכז הטענות של התובעים שכנגד - התנהגות פושעת של איזו ארן ועורך הדין איינהורן. כינוס נכסים על פי מצגי שווא לבית המשפט, וללא הודעת ביטול בכתב להסכם המניות, וביצוע הכינוס בפראות ובחריגה מסמכות, ללא עילה, ללא צידוק משפטי וללא שום הצדק מעשי פרט לשאיפות אישיות של איזו ארן להשתלט על הדוכנים של ביטובי במשביר החדש. איזו ארן ואיינהורן גרמו ישירות ובכוונה (או בכוונה של איזו ארן ו"רק" ברשלנות פושעת מצידו של איינהורן) לחיסול החברה ביטובי ונכסיה (תכשיטים ודוכנים בשווי מליוני שקלים חדשים), וכל זאת בהיותה של החברה ביטובי בשליטה מעשית וניהולית של איזו ארן". במה שנוגע למצגי השווא המיוחסים לארן - אין חולק על כך שהוא היה זה שפנה לעו"ד איינוהרן; שטח בפניו את העובדות כפי שנראו לו; ביקש את עצתו, ותצהירו הוא שתומך בבקשה למינוי כונס (להלן "בקשת הכינוס"). לכן, בניגוד לנטען בהרחבה בסיכומים מטעם ארן, העובדה שהוא אישית אינו צד להסכם; שמי שמונה דירקטור ב-בי טו בי, הייתה אגאשא ולא איזו ארן אישית; שהוא אף לא היה זה שמונה נציג מטעמה לעניין זכויות החתימה ב-בי טו בי, וכן שאגאשא ולא כל שכן שארן אישית, לא נטלו על עצמם התחייבויות כלשהן כלפי דינה - אינה מעלה או מורידה. מצגים שקריים ככל שנעשו ושימשו בסיס לבקשת הכינוס - נעשו על ידו, וגם אם הם נעשו בכובעו כנושא תפקיד באגאשא - אני סבורה שהוא נושא באחריות אישית בגינם. אשר למצגי השווא הנטענים - התובעים מצביעים בעיקר על אלה: בקשת הכינוס נסמכה על זכותה החוזית של אגאשא להודיע מכל סיבה שהיא על ביטול ההסכם, וארן הצהיר שהודעה כזו ניתנה, אלא שהודעת ביטול בכתב מעולם לא נמסרה, והודעה בעל פה, אם בכלל ניתנה - לאו הודעת ביטול היא; ביטול ההסכם לפי סעיף 12.4 להסכם הקים ל-אגאשא זכות להשבת סחורה בקונסיגנציה בלבד. אגאשא לא הייתה זכאית לתפוש את סחורות התיווך, לא כל שכן שלא הייתה רשאית לאסוף סחורות שאין לה כל זיקה אליהן; אגאשא סיפקה סחורה בקונסיגנציה בכמות פחותה מזו שהתחייבה לה, אך בתצהיר התומך בבקשת הכינוס ובבקשה עצמה נאמר שאגאשא, סיפקה את כל כמות הסחורה שהתחייבה לספק בתנאי קוניסגנציה ואף מעבר לכך, ועוד נאמר שרק משיקולים של רצון לסייע ל-בי טו בי דאגה אגאשא לאספקת סחורות של ספקים אחרים, כנגד עמלת תיווך מינימאלית עבורה; בבקשת הכינוס יוחסו לאגאשא מספרי קוד ספק מ-400 ועד 499, למרות שרק שני מספרי קוד שויכו לסחורה שלה: 406 ו-416; תפיסת כל הסחורות עם מספרי קוד שבין 400 ל-499 הביאה לכך שהדוכנים התרוקנו ביותר מ-50% ממספר הפריטים בתצוגה "ו- קרוב ל- 100% מהערך הכלכלי של התצוגה" (ס' 4 (ו) בעמ' 10 לסיכומי התובעים). על הטענה בעניין הודעת הביטול משיב ארן - ההסכם אינו דורש שהודעה בדבר ביטולו תהא בכתב; ממילא הודו כל התובעים (שכנגד) שארן הודיע על ביטול ההסכם, אלא שהם לא "לקחו אותו ברצינות" ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם. אני מתקשה לקבל גישה זו. אין ספק שלא ניתנה על ידי ארן הודעת ביטול מסודרת - בוודאי לא בכתב. נכון שבסעיף 12(4) להסכם לא נאמר בפירוש שהודעה בדבר ביטול ההסכם טעונה כתב, וגם נכון שסעיף 13 להסכם שבא מיד לאחריו, מסתפק בקביעה טכנית - מתי הודעה שנשלחה בדואר או נמסרה ביד תיחשב שנמסרה - אבל הודעות יש למסור "בדרך המקובלת בנסיבות העניין" (סעיף 60 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), והרושם הוא שהודעה כזו לא נמסרה במקרה זה. מוריס ודינה העידו, ועדותם בנקודה זו מקובלת עלי, שלא הייתה זו הפעם הראשונה שארן "שובר את הכלים", ובלשונה של דינה: "כמה וכמה פעמים הוא אמר כאילו מתוך כעס... גמרנו, אני מקפל את הפקלעות אז התחילו באמת בשמחה לאסוף ולהחזיר לו את הדברים הישנים ואחרי זה הוא הביא גם סחורה חדשה" (פרוטוקול מ-21.3.2010). כך נהגו התובעים גם הפעם. הם החזירו סחורה - התובעים, אגב, חוזרים וטוענים בעקביות שאגאשא סיפקה מהמלאי שלה סחורה ישנה שהיה קושי למוכרה, ואף ארן אמר בחקירתו: "היו סחורות שרצינו להתפטר מהם..." (פרוטוקול מ-19.2.2009, עמ' 29) - הם אפילו הביאו סחורה לפגישה שהתקיימה במשרדו של עו"ד זבולוני" מי ששימש עורך דינה של אגאשא וגם ניסח את ההסכם, אך משום מה לא זומן לעדות כאן. הלה שיגר לאגאשא מכתב אשר נושא את התאריך 21.9.2005 (המכתב נמצא בתיק בש"א 176307/05) ובו בין היתר נאמר: "בנוסף, במשרדי מצויה עדיין שקית תכשיטים שמר מוריס חזן הביא לך במהלך פגישה שהייתה במשרדי לפני מס' שבועות וזאת כחלק מהחזר הסחורה שלך עפ"י דרישתך". אלא שבנסיבות שהתובעים מתארים, קשה לתמוה על כך ש"ההכרזה" של ארן לא נתפשה אצלם כהודעה על "סוף הדרך" המשותפת, וכפי שהם מתבטאים: "לא נתפסה ההכרזה המאיימת שלו כהודעה פורמאלית והיא נתפסה כרצף התנהגות פראית של האיש איזו ארן על פי אופיו ודרך התנהלותו הגסה בעסקיו" (ס' 58 לתצהיר טובי). עם זאת, מוריס וטובי מודים שהייתה "הכרזה" ומדברים גם על "דרישה" (סעיפים 57-59 לתצהיריהם); מתצהירו של ארן התומך בבקשת הכינוס, ברור למדי שהוא אינו מדבר על הודעה בכתב - הדבר ברור גם מעצם העובדה שלבקשת הכינוס לא מצורפת הודעה על ביטול ההסכם - ואף שלא ניתן להכתיר את ה"הכרזה"/"דרישה" של ארן כהודעת ביטול תקינה - אי אפשר לומר שהתצהיר בנקודה זו שקרי, כפי שטוענים התובעים. מה שכן, ספק הוא בעיני אם מוריס וטובי - "מקבלי ההודעה" אכן אישרו את ביטול ההסכם באופן שלו טוען ארן בתצהירו. שם הוא אומר: מוריס ובנו אישרו את הביטול, הודיעו שיחלו לפעול לפיו והתחייבו לאסוף את הסחורה מסניפי המשביר תוך השבוע שהוקצב להם לטובת העניין, כאשר התחייבו לפעול מיידית שלא תימכרנה סחורות נוספות של המבקשת בסניפים" (סעיף 2.5.6 לתצהיר התומך בבקשה למינוי כונס - להלן: "בקשת הכינוס"). מוריס וטובי מכחישים שהם התחייבו שלא להמשיך ולמכור מהסחורה שסופקה על ידי אגאשא, ואני נוטה להאמין להם; עוד הם טוענים שדרוש יותר משבוע כדי לאסוף בצורה מסודרת את הסחורה. ובכל זאת, הם כן התחילו להחזיר סחורה, אלא שקצב ההחזרה לא נראה לארן, ובמקום להזכיר לאנשי בי טו בי, ואולי הפעם לשם שינוי בכתב, שההסכם בוטל והם נדרשים להחזיר את הסחורה שסופקה - הוא פנה לבקש צו כינוס גורף. וכאן אני באה לטענת התובעים בעניין סחורות התיווך, אך אני רואה לציין. טענות התובעים בנושא זה מועלות בהקשר למצגי השווא המיוחסים לארן; להסתמכות הכונס על מצגים אלה, ולהטעיית בית המשפט. אך במה שנוגע לפיצוי הנתבע בגין נזקי הכינוס - התובעים מתייחסים לסחורות תיווך כמו לסחורות בקונסיגנציה, ובגין תפיסת הסחורות משתי הקטגוריות הללו, לא נדרש פיצוי (ראה: סעיף 7 לסיכומים מטעם התובעים). בתצהיר התומך בבקשת הכינוס אומר ארן: "לפני כשבועיים וחצי, הודעתי למוריס ובניו, שם טוב חזן, העובד בבי טו בי ואחראי על סניף המשביר, כי ההסכם בין הצדדים בטל לאלתר, וכי אני דורש כי כלל הסחורות של המבקשת, בהתאם להוראות סעיף 12.4 להסכם, תושבנה לה מיידית, ולא יאוחר מתוך שבוע ימים מיום הודעתי". ארן מצהיר אפוא שהוא השתית את הדרישה להחזרת סחורות, על סעיף 12.4 להסכם, שמצדו מפנה במפורש לסעיף 9 להסכם, וזה מדבר כזכור, רק על סחורות בקונסיגנציה. לא זו אף זו, ארן "מבטיח" באותו תצהיר, וזה גם מה שאומר הכונס בשם אגאשא בבקשת הכינוס, כי בתובענה שתוגש, יתבקש בית המשפט להצהיר על בטלות ההסכם וליתן "סעד של השבה בעין של סחורות (בהתאם להוראות סעיף 12.4 להסכם) ופיצוי על כספי בגין אלה שנמכרו ולא שולמה תמורתן, כמו גם יתבעו נזקיה הכספיים של המבקשת". בפתח בקשת הכינוס מדגיש הכונס כי בלב המבקשת "חשש כבד כי המשיבה 1 חזרה בה מחובתה החוזית וכי היא פועלת בניגוד להתחייבותה להשיב את הסחורה למבקשת...", בהמשך חוזרים ארן בתצהירו והכונס בבקשת הכינוס, ומבססים את ה"טיעון המשפטי" בזכות הכינוס, על אותו סעיף 12.4 להסכם באומרם: "הגם שלאור הוראת סעיף 12.4 להסכם, אין המבקשת חייבת לנמק את רצונה בביטול ההסכם, היא עשתה שימוש בזכותה החוזית ליתן הודעת ביטול, בדרך מקובלת ובתום לב, מתוך חשש כן ואמיתי שאי ביטול החוזה עלול לגרום לה נזקים רבים...". ואם מזה לא מספיק ברור שבקשת הכינוס נסמכת כולה על הזכות לפי סעיף 12.4 הנ"ל - ולא שכך הוא - הרי בדיון הראשון שהתקיים לאחר שבוצע הכינוס טוען הכונס: "לעניין הזכות החוזית שעליה התבססה הבקשה, סעיף 12.4 לחוזה הסכם מכירת המניות... המקנה לנו את הזכות לקבל באופן מידי את הסחורה, מכל סיבה שהיא..." (פרוטוקול מ-25.9.2005, עמ' 3). לא פלא אפוא שאין בתצהיר התומך בבקשת הכינוס ובבקשת הכינוס עצמה, שום זכר לסעד הנוסף שהתבקש אחר כך בתובענה, והוא: פסק דין הצהרתי שגם כל העסקות בסחורות התיווך בטלות, כשם שאין שם זכר לטענה שהסעד ההצהרתי בדבר זכותה של אגאשא לקבל את כלל הסחורות שנתפסו מתבקש "כסעד נלווה" לא רק להצהרה על בטלות הסכם, כי אם גם להצהרה על בטלות העסקות בסחורות תיווך. לא בכדי אם כן מופיעים התוספות והשינויים הללו בכתב התביעה - והכוונה כאן לכתב התביעה המתוקן, משום שכתב התביעה המקורי אינו מצוי בתיק ותוכנו אינו ידוע - שכן, ההסכם כלל אינו צופה אפשרות של אספקת סחורות ל-בי טו בי בתיווכה של אגאשא וביטולו, אפילו לא היה נסמך על הזכות לפי סעיף 12.4 הנ"ל, לא היה בו כדי להועיל לעניין סחורות התיווך. כיצד אפוא מתמודדים ארן והכונס עם העובדה שביטול ההסכם "בדרך המלך" הקלה שלפי סעיף 12.4 שלו, אינו מביא לתוצאה הרצויה ביחס לסחורות תיווך? בתצהיר עדות ראשית (כאן) נטען על ידי ארן שגם סחורות תיווך שייכות לאגאשא משום שהתמורה טרם שולמה עבורן (סעיף 65 לתצהיר) - בחשבוניות שהונפקו על ידי אגאשא מופיעה ההערה: "הסחורה נשארת בבעלות חב' א.ג.א.ש.א. עד לפרעון מלא של התשלום", הן ביחס לסחורות התיווך והן ביחס לסחורות הקונסיגנציה - אלא שגם לטענה זו אין זכר בבקשת הכינוס ואפילו לא בכתב התביעה המתוקן. מה כן נאמר - ארן מספר בתצהיר התומך בבקשת הכינוס על סחורות התיווך; מאשר שההסכם לא חייב אותו לגרום לאספקת סחורות בדרך זו; טוען שהדבר נעשה רק על מנת לסייע להיקף הפעילות והמכירות של בי טו בי, ומצהיר "למען הסדר הטוב" ש"כלל הסחורות שהועברו על ידי המבקשת למשביר - הן סחורות שמיוצרות על ידה והן הסחורות מהספקים - סומנו על ידי המשיבים 1- 3 תחת "קוד ספק" המזהה את הסחורות בתור כאלו שסופקו על ידי המבקשת... קוד הספק משתנה (בכל אספקה ניתן קוד ספק חדש) בין 400 ל-499. קרי כל מוצר שעליו מוטבע קוד ספק החל מ-400 ועד ל-499 ... והמצוי בדוכני בי טו בי, בסניפי המשביר, הוא חלק מהסחורות של המבקשת". בהמשך, מבקשים ארן והכונס למנות את האחרון ככונס נכסים על "הסחורות שהעבירה המבקשת לבי טו בי... שעליהן מוטבע קוד ספק של בי טו בי, החל מ-400 ועד ל-499..."וזהו גם נוסח הצו כפי שהתבקש, וצורף לבקשה. בדרך זו אם כן, ביקשו ארן והכונס להבטיח שגם סחורות התיווך, שבקשר אליהן פעלה אגאשא אך כמתווך ומממן, יכללו בכינוס חרף העובדה שבקשת הכינוס נסמכת כולה על הזכות החוזית לדרוש את החזרת הסחורות בקונסיגנציה. להזכיר, אגאשא שרכשה את הסחורות מספקים אחרים מלכתחילה עבור בי טו בי, מכרה אותן מיד, מבלי שהסחורה עברה דרכה, ל-בי טו בי, וקיבלה מהאחרונה שיקים עם תוספת עמלה, ולזמנים קודמים לזמני הפירעון של השיקים שהיא מסרה לספקים. ואולם, בית המשפט לא הסמיך את הכונס לתפוס את כל הסחורות שאגשא העבירה ל-בי טו בי ושעליהן מוטבע קוד ספק החל מ-400 ועד ל-499, כפי שהתבקש, אלא מינה את הכונס "לצורך איסוף סחורתה של המבקשת בדוכני המכירה". אין אפוא צורך לומר שהכונס לא הוסמך לתפוס סחורות שאינן של אגאשא, ואני סבורה שגם את סחורות התיווך הוא לא הוסמך לתפוש. הכונס טוען שהוא פעל על סמך מצג של ארן, ושארן עצמו הוטעה על ידי התובעים ביחס למספרי הקוד של הסחורות. אני סבורה שיש מידה לא מבוטלת של ציניות בטיעון הזה, קודם כל במה שנוגע לארן. הלה ידע או יש לראות אותו כמי שידע, שלסחורה בקוניסגנציה הוקצו שני קודים בלבד. עובדה זו עולה ממסמכים שהיו ברשות אגאשא, כמו למשל "הוראת תשלום למוצרים כמותיים במשגור" שבה קוד ספק של אגאשא הוא 406, ושורה של חשבוניות שהוצאו על ידי אגאשא ל-בי טו בי כשבשוליהן מצוין "סדרה 416" (כלול בקובץ "ראיות נוספות" שהוגש לתיק בית המשפט ב-16.2.2009), וכל מה שנדרש ממנו הוא לעיין במסמכים הרלבנטיים. שלא לדבר על כך שארן היה מעורה גם בענייני בי טו בי, ולא שמענו שלא הייתה לו גישה למסמכיה. הטעות לכאורה של ארן, כשהצהיר שכל מספרי הקוד אשר מתחילים במספר 400, שייכים לאגאשא - בהנחה שהמהלך של כינוס לא תוכנן על ידו מראש לצורך השתלטות על דוכני המכירה של בי טו בי במשביר, כפי שטוענים התובעים - נבעה מכך שהוא ביקש לכלול בכינוס גם את סחורות התיווך - בדרך לא דרך לטעמי, משום שאת בקשת הכינוס הוא ביסס כאמור על זכות חוזית מוגבלת לסחורות בקונסיגנציה, ונמנע במפגיע מלהתמודד עם השאלה, אם הוא זכאי לתפוש גם את סחורות התיווך. היה עליו לוודא במשנה זהירות את קוד הזיהוי של הסחורות התיווך ומכל הבחינות אין הוא יכול להישמע בטענה שאת האשם בטעותו יש לתלות בתובעים שהטעוהו. קודם כל אני מאמינה לתובעים שהם מעולם לא אמרו לארן שכל הקודים אשר מתחילים במספר 400, שייכים לאגאשא. הם לא. לכן ברור שזה לא מה שנאמר לו. טובי (שהיה אחראי על המלאי ב-בי טו בי), אמר בעדותו: "אנחנו אמרנו למר ארן שהסחורה שלו מקודדת במספרים שמתחילים ב-400. לא אמרנו עד 499 מעולם", ובהמשך: "...אמרנו לו את הקודים המסודרים שהיו שני קודים, את מספרי הקודים הוא ידע כי הוא קיבל מאתנו דוחות מכירה מדי חודש, מקודדים..." (פרוטוקול מ-22.9.2009, עמ' 84). שנית, לא שמענו מפי ארן שהוא טרח לברר ספציפית את מספרי הקוד של סחורות התיווך - הוא שאל שאלה "פתוחה" וכך נענה. הרי ברור שהוא לא חשף בפני טובי את מטרת השאלה, ואין צורך לומר שטובי לא היה מסתכן בתשובה כללית אילו ידע למה הדברים מכוונים. היה על ארן אם כן להתכבד, ולברר את מספרי הקוד הרלבנטיים, אחד לאחד. אשר לכונס - גם אם ניתן לקבל את טענתו שהוא היה רשאי לסמוך על המידע שקיבל בעניין זה מארן, הוא לבטח היה חייב לעצור ולבדוק את הדברים לעומקם, לאחר שקיבל מבית המשפט את ההחלטה שקיבל. הרי ברור שבית המשפט לא נענה לבקשה להסמיך את הכונס לאסוף סחורה אשר רק "הועברה" ל-בי טו בי ומזוהה לפי מספרי קוד החל מ- 400 ועד ל-499, אלא היה נכון להסמיך אותו לאסוף את הסחורה של אגאשא. בזה הטיל בית המשפט על הכונס את האחריות לוודא שהסחורה שהוא תופש, אכן שייכת ללקוחתו. עד כאן, המסקנה המתבקשת היא, שבקשת הכינוס נסמכה על מצג עובדתי מוטעה כמו גם על טיעון משפטי שיכול היה לספק בסיס חלקי בלבד לבקשה, וכן שהכינוס בוצע בחריגה מהסמכות שהוענקה לכונס. אשר להתנהלות לאחר הכינוס - ראינו שהכונס ביקש, על דרך של תיקון פרוטוקול הדיון מיום 25.9.2005, את אישור בית המשפט לכך שאגאשא זכאית לקבל לרשותה את כלל הסחורה שנתפשה במהלך הכינוס, למרות שכבר באותו דיון אישר שנתפסה גם סחורה שאינה שייכת לאגאשא, ואף הבטיח לפעול להחזרתה. נראה שמטרת המהלך הזה של הכונס הייתה "לרפא" את הפגמים שבביצוע הכינוס, ומי שללא ספק סייעה לו בכך היא דווקא בי טו בי, "הודות" לעמדה בה נקטה ביחס לבקשת הכינוס. לשיטתה - יש לראות את כל הסחורה כמכורה לאגאשא וזו חייבת עתה לשלם ל-בי טו בי את ההפרש שבין מחיר המכירה של הסחורה למחיר עלותה. לפי חישובה אז של בי טו בי - הכונס מאשר שהוא תפש סחורות בשווי של 800,000 ₪; מחיר המכירה של הסחורות לפי מכפיל מקובל עומד אם כן על 2,400,000 ₪, וההפרש לזכותה של בי טו בי מסתכם ב- 1,600,000 ₪ - כך לפי תגובת בי טו בי לבקשת הכינוס (נת/2). את הגישה הזו נימקה בי טו בי בין היתר בכך שהתבקש כינוס גורף של כל הסחורות המסומנות בקוד ספק שמ-400 ל-499 על יסוד הטענה שאלה הן סחורות של אגאשא - טענה שאינה אמת ואשר נגועה בכוונת זדון לרוקן את הדוכנים ברשת המשביר וכך להשתלט עליהם; ליבת העסקים של בי טו בי הם אותם דוכנים ובעטיו של הכינוס נשלל מ-בי טו בי הזיכיון להפעלתם. (לפי הסכם הזיכיון, ממאי 2005 (נספח ב' לבקשת הכינוס), המשביר אכן רשאי לבטל את ההסכם במקרה שנגד הזכיין ניתן צו כינוס וזה לא בוטל תוך 60 יום). בדיון שהתקיים ב-25.9.2005, סיכם הכונס "עבור" בי טו בי את המצב כך: "למעשה בשלב שאנו נמצאים בו היום, אין להם מה לעשות עם הסחורה, אנו נבקש שנוכל לממש אותה, והמחלוקת עוברת למגרש שהוא התביעה הכספית". בהמשך הודיע "איננו מקבלים את הטענה כי הסחורה הנ"ל נמכרה". אלא שהכונס לא פנה בבקשה כלשהי לממש את הסחורה על מנת לשלם את תמורתה לזכאים לכך, ולא מימש אותה, אלא פטר את עצמו ואת לקוחתו בכך שביקש לתקן את החלטת בית המשפט באופן שיאמר שאגאשא זכאית לקבל את כלל הסחורות שנתפשו - תוך שהוא "מזכיר" לבית המשפט שבהחלטתו כבר נקבע שהסעד המבוקש בסעיף 8.1.3 מתיתר. אלא שסעיף 8.1.3 הנ"ל (לכתב התביעה טרם תיקונו), מדבר, לדברי הכונס עצמו, על "השבת כלל הסחורות המוחזקות" בידי הכונס, ואין ספק שבית המשפט קבע מה שקבע לעניין הסעד המבוקש באותו סעיף, רק משום שמדובר שם בסעד של השבה - מה שלא יכול היה לכוון אלא לסחורה של אגאשא ולא של מישהו אחר זולתה. בסיכומיו (ס' 28), טוען הכונס: "העובדה שבהחלטת בית המשפט הנכבד מיום 23.11.05 נקבע כי א.ג.א.ש.א זכאית לקבל מהכונס את כלל הסחורות שנתפסו במסגרת הכינוס, שומטת את הקרקע כליל גם תחת טענותיהם המופרכות של התובעים בעניין זה" (סעיף 28 לסיכומיו). אין בידי לקבל טענה זו. בצדק נטען כלפי הכונס במהלך חקירתו (פרוטוקול מ-23.3.2010, עמ' 192-194), שבקשת התיקון שהוצגה כעניין של השמטה גרידא ומבלי ולהעמיד את בית המשפט על כך שהתיקון כפי שהתבקש, מתפרש גם על סחורה שבעליל אינה שייכת לאגאשא - יש בה משום הטעייה. מובן שלא הוצע לשלם לתובעים כל תמורה בגין הסחורה שנתפשה ואינה שייכת לאגאשא - ומדובר, כך יש להבין, בסחורה אופנתית שנוטה להתיישן - ובחסות המהלך הזה הנושא כולו נגרר במשך שנה תמימה עד שעלה מחדש בפני בית המשפט, שאז חזר בו הכונס למעשה, מהגישה שהוא מגן עליה עתה. להזכיר, כבר מיד לאחר הכינוס "הבחין" הכונס בכך שחלק מהסחורה אינו שייך לאגאשא; הדו"ח המשלים ביחס לסחורות תיווך הוגש במרץ 2006, וברור שלכל המאוחר אז, כבר היה ידוע איזה מהסחורות הן סחורות בקונסיגנציה וסחורות בתיווך, ולאיזה מהן אין ולא יכולה להיות לאגאשא כל טענת זכות. כונס נכסים מחויב באינטגריטי גם כלפי בית המשפט, ואני סבורה שבהתנהלות הכונס כאן, נבעו מהבחינה הזו סדקים של ממש. ואולם, התובעים לא פעלו להקטנת נזקם לאחר הכינוס, וגם מזה לא ניתן להתעלם. בקשת הכונס לתיקון הפרוטוקול התקבלה, כפי שכבר צויין, בהעדר תגובה מצד התובעים, שגם לא ראו להשיג עליה לאחר מכן. התובעים אף נמנעו מלכתחילה מלנקוב בתגובתם לבקשת הכינוס במספרי הקוד של הסחורה של בי טו בי - בתגובה נת/2 דווחו רק מספרי הקוד של הסחורה של דינה ושל ספקים הקשורים בה, ורק בעקבות החלטת בית המשפט מה-19.9.2006 - דיווחו גם על מספרי הקוד של בי טו בי (ת/17 מה-31.10.2006). הרושם הכללי הוא, שהתובעים, שללא ספק ניזוקו מהכינוס, ביקשו לנצל את "ההזדמנות" של הכינוס לטובתם, אולי אף מעבר לנזק שנגרם להם בעטיו ממש, באמצעות הטיעון שבסופו של דבר לא התקבל על דעת בית המשפט והוא שיש לראות את הסחורה כמכורה, במחירי המכירה של הפריטים השונים. הטיעון הזה, הכשיל אותם, הן משום שהוא "שיחק לידיו של הכונס", והן משום שבהשראתו, טעו התובעים לסבור שהם פטורים מהחובה להקטין את נזקם, ולפעול להחזרת הסחורה שלהם - לידיהם. באת כוח התובעים, טענה בבית המשפט שהזיכיון של המשביר בוטל, עוד לפני שהבקשה לביטול הכינוס נדחתה, והתובעים מצדם מהרו למכור את הדוכנים לחברה מתחרה - בשם פלאנט טיים בע"מ (להלן: "פלאנט"). שגם לה היו דוכני מכירה במשביר. נראה שהם העריכו שבאין שותף הם לא יוכלו "להרים" את העסק שנשא על גבו חובות של בעלת הזיכיון הקודם, הלא היא ג'מס. דינה לא נענתה לדרישה/הזמנה של הכונס לזהות את הסחורה שלה - היא טענה שהתכשיטים המצופים ניזוקו מבלי שטרחה לבדוק אותם, רק משום שנאספו בשקיות ללא הפרדה בין הפריטים השונים, ובה בעת הסבירה שבאין דוכני מכירה במשביר, לא ניתן למכור את התכשיטים. ואפשר שנזקם של התובעים, בסופו של דבר, לא היה "רק" הכינוס אלא גם, ואולי אף יותר מהכינוס - עצם העריקה של אגאשא מההסכם ומהשותפות העסקית במסגרת בי טו בי. מצבה של זו עובר לכינוס היה רחוק מלהיות מזהיר, כפי שעולה הן מדפי החשבון של בי טו בי (ת/13) והן מהוראת הביטול שניתנה על ידה לבנק ביחס לכמות לא מבוטלת של שיקים (ת/14 מה-13.9.2005). ועתה, לנזקים הנטענים - עובדה היא, והדבר לא פחות מתמוה, שעד עצם היום הזה לא התקבל מהכונס פירוט כלשהו ביחס לסחורה שתפס ואשר אינה שייכת לאגאשא אפילו לשיטתו. גם בדיון כאן, לא היה הכונס מסוגל לומר אלא שמיד לאחר הכינוס הוא ידע שחלק קטן מהסחורה אינו שייך לאגאשא, ושהוא מעריך את שווי הסחורה הזו ב-15,000-20,000 ₪. כל היתר היה לדעתו שנוי במחלוקת, אבל גם לאחר שהמחלוקת נפתרה לכאורה עם הגשת הדו"ח המשלים - לא הוצגו על ידי הכונס כל נתונים, ביחס לסחורה שאינה שייכת לאגאשא, להוציא אמירות כלליות - בדו"ח המשלים: "נותרו עוד מאות פריטים ויותר של סחורות שאינן מזוהות" לאגאשא, ואחר כך בדיון ב-19.9.2006: "קיימת קבוצה נוספת, מצומצמת של סחורה שאיננה אף אחת מהקבוצות שלנו או של הספקים שלנו, ולגביה הסחורות מוערכות באופן כללי בשווי מאוד נמוך", אך אישר: "לא הבאנו שמאי לעניין שוויה" (שם, בעמ' 3). בנסיבות אלה, אין לפני אלא הנתונים שסופקו על ידי התובעים. לפי הנטען בתצהיריהם, מספרם הכולל של הפריטים שקודדו 400 ואילך היה 13,711; סך כל הפריטים שסופקו בקונסיגנציה ובתיווך עמד על 5,951, כך שכל יתר הפריטים (שמספרי הקוד שלהם התחילו ב-400), היו שייכים ל-בי טו בי ו/או לספקים שלה (בכללם דינה). מדובר אם כן ב-7,760 פריטים. נתון זה נתמך ב-"דו"ח מלאי מרוכז לספקים" לתאריך הכינוס - 15.9.2005 (נספח יג' לתצהירה של דינה). לפי אותו דו"ח (להלן: "דו"ח המלאי"), שווים של 7,760 ₪ הפריטים הללו (להלן: "יתר הפריטים"), במחירי תווית עומד על 1,359,300 ₪, ובמחיר עלות - על 264,905 ₪. הנתונים האחרונים אינם מתיישבים עם אלה שמובאים בתצהירים ובסיכומים מטעם התובעים, מהם עולה לכאורה ששווי כלל הסחורה שנתפסה על ידי הכונס הסתכם במחירי עלות ב-1,003,885 ₪; שווי הסחורות בקונסיגנציה ובתיווך גם יחד מסתכם במחירי עלות ב-401,031 ₪, כך ששווי יתר הסחורות במחירי עלות מסתכם ב-602,854 ₪, ובמחירי מכירה לפי מכפיל 6 - ב-3,617,124 ₪. בעוד שלא ברור על מה נסמך הנתון אשר מתייחס לכלל הסחורה שנתפסה - 1,003,885 ₪ במחירי עלות, קיימת התאמה מלאה בין דו"ח המלאי לבין התצהירים לעניין מספר הפריטים. מכיוון שכך, נראה לי שיש לבסס את החישוב על דו"ח המלאי. יתר על כן, לפי דו"ח המלאי, סחורות התיווך והסחורות בקונסיגנציה הסתכמו כאמור במחירי עלות ב-401,031 ₪; סכום זה מתאים למדי לדוחות של הכונס, בהתחשב בכך ש-בי טו בי נהגה לרשום את העלות נטו לאחר הנחה מוסכמת לטענתה של 35% - לפי דוחות הכונס סך כל הסחורות בקונסיגנציה וסחורות התיווך במחירי עלות עמד על כ-530,000 ₪ - וגם מקרב אותנו לשווי כלל הסחורה במחירי עלות שהכונס, לפי האמור בתצהירי התובעים (למשל, ס' 90 לתצהירו של טובי), מודה בתפיסתה, היינו 800,000 ₪. לפי תצהירה של דינה, מתוך כלל הסחורות שנתפסו על ידי הכונס, סחורות בסכום של 192,274 ₪ במחירי עלות, ו-1,224,348 ₪ במחירי מכירה - הן סחורות שלה. לתצהירה של דינה מצורף גם נספח ז' אשר כולל דוח מלאי זהה לנספח יג' וכן גם רשימה ערוכה בכתב ידה של דינה (להלן: "הרשימה"), שבה מפורטות הסחורות המשויכות לה, מתוך דו"ח המלאי. לפי רשימה זו סך כל הסחורות השייכות לה מסדרת קוד 400, עומד על 189,530 ₪ במחירי עלות, וביחד עם ספקים אחרים הקשורים בה, מדובר בסכום כולל של 237,974 במחירי עלות, וזהו גם הסכום אשר מופיע בסיכומים מטעם התובעים. אלא שדינה, ברשימה אינה מבחינה בין הסחורות שלה, לסחורות של בי טו בי, ומשייכת את כולן - לה. כך עולה ממוצג ת/17. מוצג זה הוא מכתב של באת כוחם דאז של התובעים, עו"ד טובה כהן, מאוקטובר 2006, בו היא מדווחת לכונס, בהתאם להחלטת בית המשפט, על מספרי הקוד של הסחורות השייכות ל-בי טו בי; ל-דינה פלר, ולספקים (שאינם קשורים לאגאשא). מהשילוב של ת/17 הנ"ל עם הרשימה ועם דו"ח המלאי עולה, שבמחירי עלות סך הסחורות של דינה עומד על 100,721 ₪; סך סחורות הספקים הקשורים בה עומד על 48,424 ₪ ואילו סך הסחורות של בי טו בי במחירי עלות (ללא ספקים) עומד על 92,245 ₪, וסחורות יתר הספקים - על 23,515 ₪. כך או כך, דינה הייתה ספק מרכזי של בי טו בי ואין ספק שהיא נפגעה אישית ממעשה הכינוס אף מעבר ל-בי טו בי עצמה. מחקירתה גם עולה שהיא בעצם לא הייתה בארץ בזמן הכינוס, והתגובה לבקשת הכינוס (נת/2), שכנראה הכתיבה את המדיניות שננקטה על ידי התובעים לפיה יש לראות את כל הסחורה כמכורה - הוגשה אז מטעם בי טו בי בלבד. אציין כי לפי דו"ח המלאי, מחירי תווית (מחירי מכירה), מחושבים לפי מכפיל 5 בערך ולא מכפיל 6 שלו טוענים התובעים. עוד ראוי לציין - מוריס העיד בהליך אחר שהנוהג הוא לתמחר את מחיר המכירה לפי מכפיל 6 ואחר כך לתת הנחה של 50% (מוצג ת/7) וכן, יש להניח שלא כל הסחורה נמכרת. מוריס התייחס לכך בחקירה נגדית באומרו: "נשארים תמיד זנבות של אופנה שמקשטים את הדוכנים ומה שנמכר זה הסחורות החדשות, אנחנו כל יום מזרימים מוצרים חדשים ולכן המוצרים של אגאשא לא נמכרו כי זה ישן..." (פרוטוקול מ-9.3.2010 עמ' 119). בשיקול כולל נראה לי אפוא שהפיצוי בגין סך כל הסחורות שנתפסו על ידי הכונס ואינן סחורות בקונסיגנציה וסחורות תיווך, צריך לעמוד על מכפיל של 3, כאשר ביחס לסחורות של ספקים אחרים יש לנכות את מחיר העלות. דינה זכאית אפוא לסכום של 399,011 ₪ (לפי 100,721x3) +96,848 ₪ (לפי 48,424x2), ו-בי טו בי זכאית ל- 323,765 ₪ (לפי 92,245 x3) +47,030 ₪ (לפי 23,515 ₪ x2). אשר ליתר הנזקים הנטענים - ההשקעה בדוכנים - בראש זה נטען להפסד של כל ההשקעה בדוכנים לפי חישוב של 17 דוכנים ו- 70,000 ₪ לדוכן, היינו 1,190,000 ₪. מעדותו של אלי הולנדר, בעל מניות ומנכ"ל החברה המתחרה פלאנט, שהעיד כאן מטעם התובעים, עולה ש-בי טו בי מכרה את הדוכנים לאותה פלאנט וקיבלה תמורתם סכום ששימש אותה לתשלום משכורות לעובדים וכן לספק אחד או שניים. התובעים, לא מצאו לנכון למסור פרטים אלה בתצהיריהם. די בזה כדי לדחות את התביעה בראש זה. שווי הזיכיון - כאן נטען להפסד בסך של 1,500,000 ₪. מדובר בהערכה שאין לה שום גיבוי בחוות דעת או במסמכים, וגם את התביעה בראש זה יש לדחות. נזקים כלליים - מדובר על הפרת התחייבויות שונות כלפי דינה, ונזקים שאינם נזקי ממון למוריס ודינה. איני סבורה שיש מקום, לפסיקת פיצוי בשל נזק שאינו נזק ממון בגין נזקי כינוס - ובאשר להתחייבויות כלפי דינה שהופרו - לא הכונס ולא ארן, אחראים להפרות הנטענות, כי אם אגאשא. ככלל, "המועמדת" הטבעית לחיוב בפיצוי בגין ראשי הנזק שפורטו לעיל, היא אגאשא שאינה בתמונה עוד. התובעים טוענים אומנם שכל מעשה הכינוס הוא מהלך שתוכנן מלכתחילה על ידי ארן, מתוך כוונה להשתלט על דוכני המכירה של בי טו בי ברשת המשביר, בהיותם ערוץ שיווקי מתאים לסחורה של אגאשא. התובעים אף זימנו לעדות את מר הולנדר על מנת להוכיח באמצעותו שארן חמד את הזיכיון של המשביר לעצמו כבר בתחילת הדרך. מר הולנדר אישר שארן נפגש עמו - אך הוא זכר בברור פגישה אחת אחרי הכינוס שאז ארן הציג עצמו "כבעלים למעשה של הדוכנים", משום ש"מוריס היה חייב לו כסף ושכתוצאה מזה שהוא חייב לו כסף הוא השתלט לו על העסק...", והוא זכר במעורפל פגישה נוספת, כנראה קודמת, שאז ארן בדק אתו את האפשרות שהוא יקנה את הדוכנים של בי טו בי או שבי טו בי תקנה את הדוכנים שלו. העד התבקש לבדוק את תאריך הפגישה הזו ולחזור לב"כ התובעים - אך אם נעשתה בדיקה כזו ודווחה ל-ב"כ התובעים, איננו יודעים על כך. מר הולנדר לא נשאל בחקירתו, אם ארן התבטא בפניו כפי שמוריס טוען שהוא התבטא: "אני אייבש אותם". כך או כך, אגאשא, צריך לזכור, זכתה להגנה מיוחדת במסגרת ההסכם בכך שהובטחה לה דרך קלה ונוחה לנטישת השותפות עם התובעים, וארן אכן ניצל זאת בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו - שני שיקים חוזרים של בי טו בי - אולי בעיקר משום שסבר שכל העסקה היא מקח טעות מבחינתה של אגאשא. ואולם, בידוע הוא שבכינוס נכסים טמון פוטנציאל הרסני לעסק, ודי בזה שארן מצא לנכון לצייד את הכונס במידע שאינו נכון, וכוונתי למספרי הקוד 400-499, כדי להשתלט גם על סחורות התיווך, ועוד בחסות הטענה שההסכם מעמיד לאגאשא זכות כזו, כדי לחייב אותו אישית בגין הנזק הישיר שנגרם לתובעים בעטיו של המצג הזה. נראה שגם הכונס סבר שטווח מספרי הקוד שנמסרים לבית המשפט רחב עד שהוא טעון הסבר, משום שהוא כותב בבקשת הכינוס: "קוד הספק משתנה (בכל אספקה ניתן קוד ספק חדש), בין 400 ל-499" (ס' 2.4.5 לבקשה). אלא שהסחורה של אגאשא קודדה תמיד עם אותם שני מספרי קוד; לספקי סחורות התיווך הוקצו רק 5 מספרי קוד ולפי תצהירו של טובי, סחורות כאלה נרכשו רק בחודשים יוני, יולי ואוגוסט. נראה שתום לב, למצער בנושא זה, לא היה פה. לנוכח כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעים 2 ו-3 ביחד ולחוד לשלם לתובעת 3 (דינה) סך של 399,011 ₪ ולתובעת 1 בי טו בי סך של 323,765 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים שכנגד הוצאות משפט (האגרה) ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 30,000 ₪. הנתבעים 2 ו-3 ישאו בחבות בתשלום הסכומים הנ"ל ביחד ולחוד. כינוס נכסים