קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים למטען בהובלה ימית: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה,שניתן על ידי כב' השופטת אירית מני גור, ביום 07.04.10, בת"א 400/05, במסגרתו התקבלה חלקית תביעת המשיבה, והמערערות חוייבו לשלם לה סך של 88,212 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בצירוף מע"מ. העובדות 1. עניינה של התביעה בנזקים שנגרמו למשיבה, ספורט ר.מ.מ. (1999) בע"מ (להלן: "המשיבה"), לטענתה, בגין הובלה ימית של מטען שכלל מצעים וכלי מיטה אותם ביקשה לשלח מישראל לקונה ברוסיה. ההובלה הימית בוצעה על ידי מערערת 1, Mediterranean Shippng Company S.A. (להלן: "מערערת 1"), מובילה ימית בינלאומית, ומערערת 2, מאירון שופינג בע"מ (להלן: "מערערת 2", וביחד: "המערערות"), שהיא שלוחתה בארץ. 2. ההתקשרות בין הצדדים נעשתה בחודש נובמבר 2003, כאשר המשיבה פנתה למערערות בבקשה להוביל את המטען מישראל לרוסיה, ולצורך כך הוצאו למשיבה שלושה עותקים מקוריים של שטר המטען, לפיו נרשמה חברת BELAZ (להלן: "הקונה" או "הנשגר") כמי שזכאית לקבל את המטען בייעדו. 3. כתוצאה מעיצומים ברשות הנמלים שהתקיימו החל מיום 13.11.03 ועד ליום 17.11.03, יצא המטען מישראל רק ביום 25.11.03, ולא ביום 15.11.03 כפי שתוכנן במקור, והגיע לנמל סנט פטסבורג ברוסיה ביום 15.12.03. 4. סמוך לאחר הגעת המטען לנמל ברוסיה, פנה נציג המשיבה למערערות ומסר להן, כך לטענת המשיבה, כי לאור מועד הגעתו המאוחר של המטען לרוסיה, שהיה אמור להגיע לייעדו עד לחג המולד, הקונה הנקובה בשטר המטען אינה מעוניינת עוד לקבל את המטען, ולאור זאת ביקשה המשיבה למכור את המטען לקונה חלופי. כדי לאפשר זאת, ביקשה המשיבה מהמערערות לשנות את שם הנשגר בשטר המטען. ואולם, לאחר שהמשיבה הודיעה למערערות כי אחד משטרי המטען המקוריים אבד, דרשו המערערות, כתנאי להסכמתן לשינוי שם הנשגר בשטר המטען,להמציא ערבות בנקאית בסכום השווה ל- 200% משווי המטען, וכן מכתב של הקונה המקורית שאין לה כל טענה בכל הקשור לקבלת המטען, ואין לה התנגדות לשחרר את המטען לצד שלישי. המשיבה טענה כי אין לה אפשרות להמציא ערבות בנקאית כנדרש, ובלית ברירה, בהעדר אפשרות למכור את המטען ברוסיה, נאלצה להחזיר את המטען לישראל, ואף זאת כעבור זמן ניכר עד שלבסוף הצליחה למכור את המטען לקונה אחר, אך בהפסד. 5. המשיבה טענה בתביעתה, כי היא הודיעה למערערות שעל הסחורה להגיע לרוסיה עד אמצע חודש דצמבר 2003, על מנת שניתן יהיה לשווקה לפני חג המולד, וכי בעקבות הגעת הסחורה באיחור, הקונה ביטל עמה את העסקה. לטענתה, אף כי היא מצאה קונה חלופי, לא אפשרו לה המערערות לשנות את שם הנשגר בשטר המטען, ולכן נמנעה ממנה האפשרות למכור את הסחורה עוד ברוסיה ולצמצם את נזקיה, ולכן מדובר בקיום חוזה שלא בתום לב. 6. המערערות טענו, כי המשיבה לא הודיעה להם כי על הסחורה להגיע ליעדה עד אמצע חודש דצמבר, ולא התנתה את המשלוח בכך, וכי רק בשל העיצומים שהיו ברשות הנמלים לא יצא המטען בזמן המתוכנן. המערערות הסבירו, כי לא ניתן לשנות את שם הנשגר על גבי שטר המטען, שכן מדובר במסמך בעל אופי קנייני, ומרגע שהמשיבה לא המציאה להן את שלושת שטרי המטען המקוריים הן היו חשופות לתביעות כאלה ואחרות, ולכן דרשו את הערבות הבנקאית, כאשר גובה הערבות שנדרשה היה סביר ומקובל. עוד טענו המערערות, כי המשיבה לא הוכיחה כי הן התרשלו, וכי נגרמו להן הנזקים הנטענים. פסק דינו של בית משפט קמא 7. בית משפט קמא קיבל את עמדת המערערות, לפיה מועד ההגעה הרצוי של המטען לייעדו לא צויין באף תכתובת בין הצדדים, ובכלל זאת לא צויין בהזמנת ההובלה הימית, והוא לא היה תנאי מהותי בעסקה בין הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבה לא הציגה הסכם התקשרות עם הקונה ברוסיה, שיכול היה להצביע על התחייבות להספקת הסחורה עד למועד מסוים, וסיכם סוגייה זו בקובעו כי לא הייתה התחייבות מצד המערערות על מועד ההספקה, וכי מועד ההגעה של הסחורה אינו תאריך מסוים וקבוע, אלא תלוי במועד היציאה של הסחורה לדרך. בית המשפט קבע, כי העיכוב ביציאת המטען (שיצא ביום 25.11.03 במקום ביום 15.11.03) נבע מהעיצומים שהיו ברשות הנמלים, והדבר לא היה באשמת או באחריות המערערות, וכי למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי האוניה הגיעה לייעדה במועד (15.12.03), וכי המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית כי בכלל מדובר באיחור. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מסעיף 7 לשטר המטען, המהווה למעשה את חוזה ההובלה בין הצדדים, עולה, כי המוביל הימי פטור מאחריות לכל איחור הנגרם במועד הפלגת האוניה, שכן ההפלגה הימית תלויה בגורמים רבים ונתונה לשינויים כאלה ואחרים. בית המשפט בחן את שאלת הקשר הסיבתי לביטול העסקה, וציין כי לא הוצג בפניו כל מסמך בדבר תנאי ההתקשרות בין הקונה לבין המשיבה ממנו ניתן לראות כי מועד הגעת הסחורה היה תנאי בהסכם שביניהם, ועל כן ציין בית המשפט כי הנזק שנגרם, אם נגרם, בגין ביטול העסקה עם הקונה, הוא נזק רחוק ואינו רלוונטי. באשר לדרישתה של המשיבה מהמערערות לשינוי שם הנשגר בשטר המטען - בית המשפט ציין כי במקרה בו מבקשים לשנות את שם הנשגר יש להשמיד את כל העותקים או לתקן את כל שטרי המטען המקוריים הנושאים את שם הנשגר המקורי, וזאת על מנת למנוע תקלות וטעויות, ובהתאם קיבל את עמדת המערערות כי היה מקום לדרוש בטחונות מהמשיבה לצורך שינוי שם הנשגר. ואולם, בית המשפט סבר כי הדרישה לקבל ערבות בנקאית בשיעור 200% משווי הסחורה למשך 15 חודשים, הייתה התעקשות בלתי סבירה בנסיבות. בית המשפט קיבל את הדוגמא שהביאה המשיבה לדרך פעולתה של חברת "צים", תוך שציין, כי מנגד לא הובאה על ידי המערערות דוגמא לדרישת ערבות כספית כה גבוהה. בית המשפט ציין כי הואיל ומדובר היה בשטר מטען שאיננו סחיר, הסיכון שהיה מוטל על כתפי המערערות, לא הצדיק העמדת תנאי כה קשוח שסיכל את אפשרות מכירת הסחורה לאחר. עוד קבע בית שמפט קמא כי המערערות לא הודיעו למשיבה על העיכוב של 10 ימים ביציאת המטען לרוסיה. מנגד, בבואו לבחון את גובה הנזק שנגרם למשיבה דחה בית המשפט את טענות המשיבה, כי הסחורה התעכבה ברוסיה והגיעה לארץ רק כעבור 4 חודשים, זאת בגין הטיפול הכושל של המערערות בהחזרת הסחורה לארץ, וקבע כי טענותיה לא הוכחו, כי היא נמנעה מהבאת עד כלשהו שיכול היה לשפוך אור על השתלשלות האירועים בנמל ברוסיה ועל הסיבות לעיכוב ממקור ראשון. המשיבה טענה לפיצוי במספר ראשי נזק נוספים: נזק עקב האילוץ למכור את הסחורה במחיר הפסד כתוצאה מכך שהסחורה שהתה תקופה ממושכת באחסון; נזק באשר לעלויות ההובלה הימית מישראל לרוסיה ובחזרה; נזק בגין אובדן רווחים עתידיים בשל ניתוק הקשרים המסחריים עם הקונה המקורי. בית המשפט דחה את כל ראשי הנזק, וקבע שהם לא הוכחו, למעט הנזק של הוצאות ההובלה הימית, דהיינו, הנזק בגין הוצאות ישירות, לגביו קיבל את גרסת המשיבה, לפיה היא נשאה בעלויות ההובלה הלוך וחזור ובהוצאות האחסון של הסחורה, ובהתאם לכך חייב את המערערות לשלם למשיבה את הסך של 88,1812 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט. טענות הצדדים בערעור 8. עיקר הטענות של המערערות מתמקדות בקביעת בית המשפט כי הדרישה לקבלת ערבות בנקאית בגובה 200% משווי הסחורה, כתנאי להסכמתן לשינוי שם הנשגר בשטר המטען, הייתה דרישה לא סבירה, וזאת על אף שבית משפט קבע כי לא חלה עליהן אחריות כלשהי בכל הקשור באיחור יציאת והגעת המטען לרוסיה. לטענת המערערות, שטר המטען מהווה, בין היתר, תעודת קניין במטען, מקנה לאוחז אפשרות להציגו בפני הנציג הימי ולקבל ממנו את המטען, ומאפשר גם להציגו בפני צדדים שלישיים, כמו בנקים או רוכשים, על מנת להוכיח את בעלותו במטען. כך, אם בידי הקונה המקורי היה את שטר המטען המקורי הנוקב בשמו כדי לקבל את המטען, היה יכול להוכיח באמצעותו את בעלותו במטען, אם לשם קבלת אשראי בנקאי או אף להציגו לבנק כבטוחה לקבלת אשראי. לכן יש צורך, לטענת המערערות, לוודא כי כל העותקים של שטר המטען המקורי קיימים, בטרם מפיקים סט חדש של שטרי מטען או בטרם מתקנים את שטר המטען הישן, וזאת כדי למנוע מצב שהמוביל הימי יהיה חשוף לתביעה כספית מצידו של הקונה המקורי, על כך שהמטען נמסר לצד שלישי, או מכל צד אחר. מוסיפות וטוענות המערערות, כי ניתן ללמוד על גובה הסיכון מסכום התביעה נשוא הערעור, שהסתכמה ב-300% משווי המטען. עוד טוענות המערערות, כי די בכך שבית משפט קמא קבע כי המשיבה היא זו שהתרשלה ואיבדה את אחד העותקים של שטר המטען, וכי תיקון שטר המטען חשף את המערערות לסיכון, וכי זכותה הייתה שלא לחשוף עצמה לכל סיכון, וכי עצם העובדה שהן אפשרו, כמחווה של רצון טוב, לסייע בידי המשיבה לצאת מהתסבוכת אליה נקלעה כתוצאה מאובדן שטר המטען המקורי, לא היה צריך לפעול לרעתה. לבסוף, טענו המערערות כי דרישתן לקבלת ערבות בנקאית בנסיבות העניין הייתה דרישה סבירה ביותר, ועל כן עתרו לקבלת הערעור ולביטול פסק דינו של בית משפט קמא. 9. המשיבה, בערעור שכנגד שהוגש מטעמה, טענה, כי בית המשפט טעה בקביעתו שהמערערות לא התרשלו, וכי היה מקום להעניק להן את מלוא הפיצוי שנתבע, וכי בכל מקרה הדרישה לקבלת ערבות בנקאית בשווי 200% משווי הסחורה הייתה בלתי סבירה והצדיקה פיצוי. ד י ו ן 10. לאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובטיעוני הצדדים, ולאחר ששמענו את הצדדים, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל ודין הערעור שכנגד להידחות, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן. 11. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות מנומקות היטב, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן אלא במקרים חריגים [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10)], שאין זה המקרה. יש לציין גם שמרגע שהסחורה הייתה על האוניה לא הייתה עוזרת למשיבה ההודעה של המערערת על השביתה בנמלים, מה גם שסביר יותר שהמשיבה ידעה גם ידעה על שביתה זו, שפורסמה בכל אמצעי התקשורת, במיוחד כבעלת עניין. בית המשפט קיבל את עמדת המערערות לפיה העיכוב במשלוח המטען נגרם בשל השביתה של עובדי הנמל, וכן את עמדתן לפיה בהסכם ההתקשרות בין המערערות למשיבה לא היה תנאי או התחייבות לגבי מועד הגעת הסחורה לרוסיה, וכי בהתאם למוסכם בין הצדדים, המועד המשוער להגעת הסחורה היה כ-30 יום מיום היציאה, והסחורה אכן הגיעה כעבור 22 יום, מועד שהוא בתוך פרק הזמן המשוער. בית המשפט קבע, כי אכן היו שלושה שטרי מטען מקוריים שהועברו למשיבה, וכי אחד מהם אבד. עוד קבע בית המשפט, כי המערערות לא התרשלו ולא בשל התנהגותן ביטל הקונה את העסקה עם המשיבה, וכי המשיבה היא שהתרשלה בכך שאיבדה את אחד העותקים המקוריים של שטר המטען, וכי תיקונו של השטר ללא קבלת כל העותקים חזרה, חושף את המערערות לתביעה משפטית. 12. השאלה היא, האם בנסיבות העניין היו רשאיות המערערות להתנות את הסכמתן לשינוי שם הנשגר בשטרי המטען בקבלת ערבות בנקאית בגובה 200% משווי הסחורה. על מנת להשיב לשאלה זו יש לבחון הסוגיות הבאות: (א) האם המערערות חייבות היו להיענות לבקשת המשיבה לשינוי שטרי המטען; (ב) מה הסיכון בשינוי הפרטים שבשטר המטען, כאשר אחד משטרי מטען המקוריים אבד, והאם הסיכון הצדיק דרישה לקבלת בטוחה בפני תביעות אפשריות; (ג) האם הערבות שנדרשה במקרה זה, הייתה בלתי סבירה. 13. ראשית, ייאמר שלא הייתה למערערות כל חובה לשנות את שטרי המטען, או להנפיק שטרי מטען חלופיים. החוזה שבין הצדדים היה חוזה להובלה ימית של מטען מישראל ליעד ברוסיה, ותו לא. כל הסכמה לשינוי שטרי המטען במקרה של אובדן אחד השטרות, היה מתוך כוונה טובה בלבד, ורצון לבוא לקראת המשיבה. לכאורה, מרגע שלא הייתה למערערות כל חובה להיעתר לבקשת המשיבה - די היה בכך כדי לדחות את הערעור. 14. גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. מהותו של שטר מטען מלמדת, כי הוא מסמך קנייני לכל דבר, ומקנה לאוחז בו את הזכות להציגו בפני המוביל הימי כדי לקבל ממנו את המטען. כך גם שטר המטען מאפשר לאוחז בו להציגו בפני צדדים שלישיים, כגון בנקים, על מנת להוכיח את בעלותם במטען, ובצדק טוענות המערערות, כי אם בידי הקונה המקורית אחד משטרי המטען הנוקב בשמה כמקבלת המטען, יכולה היא למוסרו לבנק כבטוחה כנגד קבלת אשראי. בעניין זה אין כל חשיבות אם מדובר בשטר מטען סחיר או בלתי סחיר. בע"א 6260/97 Polska Zeglugla Morska נ'Banque Nationale de Paris, New York, פ"ד נז(5) 193 (להלן: "פס"ד פולסקה") עמד כב' השופט ריבלין על תפקידיו ואופיו של שטר המטען: "שטר מטען ממלא, מן הבחינה המשפטית, שלושה תפקידים: ראשית, הוא קבלה מאת המוביל לשולח המטען המעידה על מסירת המטען לרשות המוביל. שנית, הוא ראיה לחוזה ההובלה בין המוביל לבין שולח המטען. שלישית, שטר המטען הוא מסמך קנייני (Document of title) המקנה למחזיק בו את הזכות לדרוש ולקבל את החזקה במטען הרשום בו... בנק המחזיק בשטר מטען מבטיח כך את חובותיו של הלווה כלפיו. שטרי המטען הם אפוא משכון בידי הבנק..." (פס"ד פולסקה, בעמ' 208 - 209) (הדגשות שלי - ר.ל.ש.). באשר לסחירותם של שטרי מטען, ציין בית המשפט בפס"ד פולסקה כדלקמן: "בעבר לא הוכרו שטרי מטען ימיים כמסמכים סחירים, בעיקר בהסתמך על גישתו השמרנית של המשפט האנגלי... כיום אין מחלוקת שנוהג הסוחרים ביסס את מעמדו של שטר המטען כמסמך סחיר.... יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי השופטת נתניהו בע"א 63/82 Farell Lines Inc. נ' מיכלי טריכפלקס ברנקו בע"מ : '...לעתים תכופות המוביל כלל אינו יודע ואף אינו יכל לדעת מי הוא בעל המטען. הבעלות במטענים עשויה להחליף ידיים רבות מעת ההטענה ועד הגיע המשלוח לידי הזכאי לקבלו. שטר המטען, המקנה למחזיק בו את הזכות לקבל את המטען, הוא מסמך סחיר' (פיסקה 10 לפסק-הדין). עם זאת העמדה המקובלת במדינות השונות היא כי שטרי מטען ימיים נהנים מתכונת הסחרות הפורמאלית (עבירות), אך הם אינם נהנים מתכונת הסחרות המהותית (טהירות)... משמעות הדבר היא שניתן להסב את שטר המטען לאחר, אך ההסבה אינה מקנה לנעבר זכות שלא הייתה למעביר". בענייננו כאמור שטרי המטען הוצאו 'To order', ומשמעות הדבר היא שמדובר בשטרי מטען למוכ"ז, שהעברתם מתבצעת במסירה בלבד..." (פס"ד פולסקה, בעמ' 209). ראה גם ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2)344, בעמ' 355, פסקה 15, שם ציין כב' השופט אנגלרד כדלקמן: "... העיקרון הוא כי המחזיק בשטר המטען המקורי (שאינו תמיד היבואן) הוא בעל הזכות לקבל את המטען... ראה ש' לרנר דיני שטרות הכותב את הדברים האלה: 'המחזיק בשטר המטען הוא בעל זכויות קניין בסחורה המצויה אצל המוביל. מבחינה זו, לשטר המטען יש פונקציה כפולה: הוא מהווה הוכחה שהיצואן עמד בהסכם המכר ושלח את הסחורה ליבואן, ומזווית ראייתו של הבנק, ההחזקה בשטר המטען מבטיחה את חובותיו של הלקוח כלפיו (שם, בעמ' 27)'". כן ראה ע"א 3552/01 Banco Exterior Suiza SA נ' Zegluga Polska Spolka Akcyjna ( 28.02.05); ע"א 8971/02 מתמור בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( 07.06.04)]. 15. במקרה שלפנינו שטר המטען המקורי לא היה אומנם למוכ"ז, אך אין לכך כל חשיבות, שכן מרגע שהמשיבה ביקשה לשנות את שם הנשגר בשטרי המטען, כאשר אחד משטרי המטען המקוריים אבד ולא הושמד, והמחזיק בו הוא בעל הזכות, לכאורה, לקבל את המטען - הסיכון למערערות נותר בעינו ומצדיק קבלת ביטחונות. 16. בין הצדדים נחתם כאמור הסכם לשיגור משלוח ימי של המשיבה באמצעות המערערות. מרגע שקבענו שלמערערות לא הייתה כל חובה על פי תנאי ההסכם לשנות את שטרי המטען, כאשר אחד השטרות אבד, לא הייתה למערערות כל סיבה לקחת על עצמן סיכון כלשהו משאבד אחד משטרי המטען. אומנם הן הסכימו להנפיק שטרי מטען חדשים על שמו של קונה חדש, אך היה זה לפנים משורת הדין, וזכותן הייתה לדרוש ביטחונות כדי שלא לחשוף עצמן לסיכון אפשרי, למקרה והן תתבענה על ידי צד כלשהו. 17. מרגע שקבענו שקיים סיכון בהסבת שטרי המטען לנשגר חדש, ולהוצאת שטרי מטען חדשים לאותה סחורה, שיש בהם משום כפל לגבי אותו מטען - הרי שנותר לבחון האם הבטוחה שנדרשה הייתה סבירה בנסיבות העניין. אם אכן היה הסיכון מתממש באופן ששטר המטען המקורי היה מגיע לידי צד ג' שאין לו כל זכות להחזיק בו - הרי שהמערערות היו חשופות כאמור לתביעה הן בגין שווי הסחורה והן בגין נזקים עקיפים כאלה או אחרים שנגרמו למי שהסתמך על אותו שטר מטען. המשיבה הביאה כעד מטעמה את מר אמיתי, מחברת אבי-עד, שעבדה עם המשיבה, שהעיד כי בחברת צים מקובל להסתפק בכתב ערבות ולא בערבות בנקאית, אך אישר כי "זה לא נוהג רגיל, זה ספציפי לכל מקרה" (עמ' 12, שורות 16-17 לפרוטוקול הדיון מיום 17.03.08), מה גם שכתבי השיפוי שצורפו אינם עוסקים כלל במקרה בו אבד אחד מעותקי שטר המטען, אלא במקרה שבו מקבל המטען מחזיק בכל ההעתקים המקוריים של שטר המטען. אומנם יתכן וראוי היה שהמערערות תצטיידנה בעדות כזו או אחרת לגבי הנוהג הקיים, אם קיים, במקרה כזה. יחד עם זאת, ברור כי כל מקרה צריך להישקל לגופו, שכן כאשר מדובר בחברה עסקית גדולה, יציבה ומוכרת, בעלת חוסן כלכלי, שלמוביל אין כל חשש שגם אם הוא ייתבע יהיה לו ממי להיפרע - יש להניח שהוא יסתפק בביטחונות פחותים, אך די בניתוח הנסיבות בענייננו כדי להגיע למסקנה שהדרישה של כפל שווי המטען הייתה דרישה סבירה, שכן עצם העובדה שהמשיבה התקשתה להמציא את הערבות מלמדת שבצדק ביקשו המערערות להבטיח עצמן, מה גם שלא נטען על ידי המשיבה שהיא הציעה למערערות ערבות בנקאית בסכום נמוך יותר. בסופו של יום, המשיבה לא הוכיחה שמדובר בתנאי קשוח ובלתי סביר המקנה למשיבה פיצוי מהמערערות עקב קיום בחוסר תום לב של החוזה. סוף דבר 18. לאור כל האמור, אנו סבורים כי למערערות לא הייתה כל חובה חוזית להסכים לשינוי שם הנשגר בשטר המטען, בוודאי כאשר שטר המטען היה שטר לא סחיר, ושם הקונה היה מוסכם מראש, וכי מרגע שלפנים משורת הדין הסכימו המערערות לכך, גובה הערבות שנדרשה היה סביר בהחלט בנסיבות העניין, ולכן דין הערעור להתקבל, ודין הערעור שכנגד להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא בטל. הננו מחייבים את המשיבה להחזיר למערערות את מלוא הסכומים שקיבלה בעקבות פסק הדין, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום קבלתם. הננו מחייבים את המשיבה לשלם למערערות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪. הפיקדון שהפקידו המערערות יושב להן באמצעות בא כוחן. הובלותמשפט ימי - דיני ימאות