קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטילת הלוואה של מועצה מקומית מגוף פרטי: מבוא זוהי תביעה שעניינה הלוואה בסך של 500,000 ₪ שנטלה הנתבעת (להלן "המועצה") מן התובע בשנת 2000. התביעה, בעיקרה, הינה לתשלום ריבית הפיגורים שנצברה על החוב: לטענת התובע, יתרת קרן החוב בגין ההלוואה הינה בסך של 170,000 ₪, כשעל סכום זה נצברה ריבית חודשית בשיעור של 5% אשר בחישובה, עמד החוב הנטען על ידי התובע, במועד הגשת התביעה, על סך של קרוב ל- ארבעה מליון₪. בנוסף לכך טוען התובע כי הוא הלווה למועצה סכום נוסף של 54,000 ₪ בשנת 2002, באותם תנאים (5% ריבית לחודש), וכי גם סכום זה לא הושב לו. התובע העמיד את תביעתו על סך של שני מליון ₪. המועצה מכחישה את החוב הנטען. טענתה, בתמצית, הינה שהסכם ההלוואה אשר נחתם ביחס להלוואה משנת 2000 הינו הסכם בלתי חוקי אשר נוגד את תקנת הציבור ועל כן הוא בטל וחסר תוקף משפטי. זאת, הן בשל העדר האישורים הנדרשים על פי חוק לשם נטילת הלוואה על ידי המועצה והן נוכח הריבית ה"רצחנית" שנקבעה בהסכם. עוד טוענת המועצה כי היא שילמה לתובע בגין הלוואה זו תשלומים בסך כולל של 1,220,954 ₪, משמע - למעלה מכפול מסכום קרן ההלוואה, והתובע הוא שחייב להשיב לה את הסכומים ששילמה לו ביתר. את ההלוואה השניה לה טוען התובע, זו משנת 2002, מכחישה המועצה שקיבלה. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ולפיה התביעה תוכרע על סמך כתבי הטענות, התצהירים והמסמכים שהוגשו לבית המשפט, בלא שתישמענה עדויות, כאשר הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב. טענות התובע התובע טוען כי בשנת 2000 נקלעה המועצה למצב כלכלי קשה, ועד העובדים שלה איים בהשבתה ובפניה לערכאות עקב אי תשלום משכורות העובדים. על מנת להמנע מהתדרדרות במצבה הכלכלי, החליטה המועצה לפנות לגורמים פרטיים במטרה לקבל מהם הלוואות כספיות. ביום 13.3.2000 נחתם הסכם הלוואה בין התובע לבין המועצה (נספח א' לכתב התביעה, להלן- "הסכם ההלוואה"). תנאיו של הסכם ההלוואה היו כדלקמן: התובע הלווה למועצה סך של 500,000 ₪. המועצה התחייבה להחזיר את ההלוואה בתוך 3 חודשים, משמע - עד ליום 14.6.2000, בתוספת ריבית בשיעור של 5% לכל חודש. עוד התחייבה המועצה למסור לתובע שיק על סך של 500,000 ₪ בתוספת הריבית האמורה, ובמידה והשיק לא יכובד, תשלם המועצה לתובע ריבית חודשית בשיעור של 5% "עבור כל חודש מתאריך החזרת השיק בתוספת הוצאות, שכ"ט ואגרות בית משפט". התובע טוען כי הוא עמד בהתחייבותו על פי הסכם ההלוואה וביום 13.3.2000 הוא העביר סך של 500,000 ₪ מחשבון הבנק שלו לזכות חשבון ועד עובדי המועצה, המתנהל בבנק דיסקונט. אסמכתא לכך צורפה כנספח ב' לכתב התביעה. המועצה, לעומת זאת, לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה: המועצה לא מסרה לידי התובע את השיק ממנו הוא היה אמור להיפרע ולא החזירה לתובע את סכום ההלוואה בתוספת הריבית בתוך 3 חודשים. עקב הפרת הסכם ההלוואה על ידי המועצה, נערכו בין הצדדים פגישות רבות ורק בחודש יוני 2001 החלה המועצה להחזיר לתובע סכומים על חשבון ההלוואה. הסכום האחרון שולם על ידי המועצה ביום 10/2/2003 ומאז הפסיקה המועצה לשלם את חובה לתובע. החזר ההלוואה נעשה על ידי המועצה באמצעות פקודות סילוקין בלתי חוזרות אשר הופנו לאוצר השלטון המקומי ובהן הורתה המועצה להעביר מחשבונה המתנהל בבנק אוצר השלטון המקומי סכומים לזכות התובע. לטענת התובע, שתיים מבין פקודות הסילוקין הללו "נמשכו" מחשבון המועצה אצל אוצר השלטון המקומי בלא שהסכים לכך, ולא נפרעו. מדובר בפקודה בסך של 70,000₪ שמועד פרעונה 10.12.2001 (נספח ד'1 לכתב התביעה) ובפקודה בסך של 100,000 ₪ שמועד פרעונה 10.7.2002 (נספח ד' 2 לכתב התביעה). לטענת התובע, סכומי פקודות הסילוקין שלא נפרעו (170,000 ₪) בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 5%, מעמיד את סכום החוב של המועצה כלפיו, ביום הגשת התביעה (19.6.2007), על סך של 3,925,735 ₪. התובע טוען כי בנוסף להלוואה האמורה, ועל אף שהמועצה לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה, הוא נעתר לבקשת נציגי המועצה אשר פנו אליו בחודש מרץ 2002 וביקשו ממנו עזרה כספית נוספת. זאת, בעקבות חוב של המועצה לחברת מקורות, אשר איימה בניתוק המים לתושבי המועצה. התובע טוען כי הוא מסר הוא לידי "נציגי המועצה" שני שיקים בסך כולל של 54,000 ₪, אשר הועברו לחברת "מקורות". (נספח ג' לכתב התביעה). לטענת התובע, גם סכום זה לא הוחזר לו. בתצהיר עדותו הראשית טוען התובע, כי מי שפנה אליו בשם המועצה בבקשה לקבלת ההלוואה בשנת 2000 היו גזבר המועצה (מר סברי אבו ראס) ויו"ר המועצה דאז (מר איברהים אבו ראס) וכי במקביל אליו, פנתה המועצה לקבלת הלוואות מגורמים פרטיים נוספים. נציגי המועצה הם שניסחו וערכו את הסכם ההלוואה. ההסכם נחתם בפגישה שהתקיימה ביום 13.4.2000, כאשר מטעם המועצה חתמו הגזבר והיו"ר. סכום ההלוואה הועבר למועצה עוד חודש קודם לכן, ביום 13.3.2000. התובע טוען כי הריבית עליה הוסכם בהסכם ההלוואה, היא "ריבית דריבית חודשית בשיעור של 5% עבור כל חודש פיגור". לטענת התובע, גם לגבי הסכום הנוסף שהלווה למועצה (54,000 ₪) לשם תשלום לחברת מקורות, סוכם על אותו שיעור של ריבית כפי שנקבעה בהסכם ההלוואה, כאשר "הסכמה זו לא הייתה בכתב אלא ג'נטלמנית ובעל פה" (סעיף 16 לתצהיר התובע). באשר לשתי פקודות הסילוקין שלא נפרעו - התובע טוען בתצהירו כי "נציג המועצה שיש לו יד ארוכה באוצר השלטון המקומי משך אותם משם ללא הסכמתי ו/או ידיעתי" מטעם התובע הוגש תצהיר נוסף - תצהירו של מר אברהים נעמה נאסר, אשר על פי הנטען ניסה לפשר בין הצדדים לאחר שנתגלעה המחלוקת נשוא כתב התביעה. לטענתו, הוא הצליח להביא את הצדדים להסכמה כי ישולם לתובע, לסילוק חוב המועצה כלפיו, סך של 900,000 ₪, אך המועצה לא פעלה בהתאם. טענות המועצה המועצה טוענת בכתב ההגנה שהגישה, כי דין התובענה להידחות על הסף מפאת התיישנות, שכן מיום חתימת ההסכם חלפו למעלה מ 7 שנים. עוד טוענת המועצה, כי הסכם ההלוואה "המוכחש" נחתם בחוסר סמכות והוא חסר כל תוקף משפטי ועל כן בטל. זאת, משלא נתקבלו האישורים הנדרשים מהגורמים המוסמכים על פי דין בטרם נחתם ההסכם. כמו כן, ההתחייבות בתשלום ריבית "רצחנית" של 5% לחודש, הינה התחייבות פסולה מעיקרה אשר נוגדת את תקנת הציבור ועומדת בניגוד לכל דין והיגיון עסקי כלכלי ועל כן, היא בטלה ומבוטלת. המועצה טוענת כי התובע ניצל לרעה את מצבה וכי הוא מנסה להתעשר שלא כדין על חשבונה. כמו כן, שתיקתו של התובע במשך שנים כה רבות שוללת ממנו את האפשרות לקבל סעדים כגון הפרשי הצמדה וריבית. המועצה מכחישה את החוב הנטען על ידי התובע וטוענת כי הוא לא עמד בנטל הבאת הראיות, לא פרט כראוי את סכום התביעה ולא תמך אותה באסמכתאות המבססות את סכומה "המוגזם, המופרז, המנופח". המועצה מכישה בכתב ההגנה באופן גורף, הן את הסכם ההלוואה והן את העובדה שכספי ההלוואה אכן הועברו לחשבונה על ידי התובע. המועצה מכחישה גם את קבלת שני השיקים בסך כולל של 54,000 ₪ שלטענת התובע הולוו לה כדי למנוע ניתוק תושביה ממים. המועצה טוענת כי החזירה ושילמה לתובע סך של 1,220,954 ₪, היא איננה חייבת לתובע ולו פרוטה אחת והיא אף זכאית לקבל מן התובע סכומים ששולמו לו ביתר. בעניין זה הגישה המועצה תביעה נגד התובע בבית משפט השלום בנצרת (16977-02-10), תביעה שעודנה תלויה ועומדת. בתצהיר העדות הראשית שהגיש גזבר המועצה, מאשר הגזבר כי בשנת 1998 המועצה אכן נקלעה למצוקה כספית קשה ונבצר ממנה לשלם את משכורות עובדיה, אשר איימו בהגשת תביעות נגד המועצה ובהשבתה. לטענת הגזבר, נודע לו מפי יו"ר המועצה כי התובע מתעתד להגיע אל המועצה בכדי לחתום על הסכם להלוואת סך של 500,000 ₪ למועצה. באותה פגישה התובע דרש ריבית חדשית של 5% לחודש למשך 3 חודשים, עד למועד החזרת ההלוואה, ונציגי הנתבעת - הגזבר והיו"ר הסכימו לתנאים אלה בלית ברירה וחתמו על הסכם ההלוואה "והעיקר שיהא למועצה כסף כדי לשלם את משכורות המורים". לטענת הגזבר, המועצה שהיתה זקוקה מאד לכסף נאלצה לחתום על הסכם ההלוואה לפי התנאים שהוכתבו על ידי התובע בנוסח שהוכן על ידו מראש. הגזבר מאשר בתצהירו (בניגוד להכחשה שבכתב ההגנה), כי ההלוואה אכן ניתנה על ידי התובע למועצה והכספים הפקדו בחשבון ועד העובדים. לטענת הגזבר, הריבית עליה הוסכם בהסכם היתה ריבית רצחנית בשיעור של 5% לחודש, כאשר דובר בריבית על הקרן בלבד ולא ריבית דריבית כטענת התובע. כמו כן, הוסכם על תשלום ריבית בשיעור זה למשך 3 חודשים בלבד, עד למועד בו היה על המועצה להחזיר לתובע את ההלוואה - 14/6/2000 ולא מעבר לכך. לטענת הגזבר, במעמד החתימה על הסכם ההלוואה, המועצה סברה כי תוכל להשיב את סכום ההלוואה במועד שהוסכם עליו ומכאן שלא ייחסה חשיבות לגובה הריבית, כאשר משרדי הממשלה היו אמורים להעביר לחשבונה כספים ומענקים שבאמצעותם תיכננה לשלם את חובה לתובע. אלא שבשל עיקולים שהוטלו על חשבונות המועצה, נבצר ממנה להחזיר לתובע את סכום ההלוואה במועד שסוכם עליו. לדברי הגזבר, המועצה חתמה על הסכם ההלוואה בלא ששקלה את ההשלכות הכלכליות של תנאי ההלוואה, אשר חורגים מן הסביר. התובע ניצל את מצוקת המועצה בניסיון לגרוף לעצמו רווחים בלתי צודקים, בדרך של קביעת ריבית נשך רצחנית, על חשבון הקופה הציבורית. גזבר המועצה מכחיש בתצהירו את טענת התובע ולפיה שתי פקודות הסילוקין (נספח ד' לכתב התביעה) נמשכו (נלקחו) על ידי המועצה מאוצר השלטון המקומי ולא נפרעו. גזבר המועצה טוען עוד כי אכיפת הסכם ההלוואה תביא להתמוטטות המועצה, אשר נמצאת בהליך הבראה. המועצה הגישה חוות דעת של רואה חשבון מטעמה - מר מג'ד סאדק דלאשה. חוות דעת זו נסמכת על טבלת תשלומים שהועברה לרו"ח על ידי המועצה (נספח ב' לחוות הדעת) ולפיה שולמו לתובע על ידי המועצה תשלומים במועדים שונים, החל מיום 5.6.2001 ועד ליום 10.2.2003, בסך כולל של 1,220,954 ₪. על פי החישוב שערך המומחה, התובע קיבל מן המועצה סכום עודף בסך של 545,415 ₪ ועל כן חייב בהשבת כספים למועצה. עובדות שאינן שנויות במחלוקת עולה מטענות הצדדים כי העובדות הבאות, אינן שנויות במחלוקת: ראשית, אין מחלוקת בדבר עצם החתימה על הסכם ההלוואה. המועצה אמנם כינתה את ההסכם, בכתב ההגנה שהגישה, כ"התחייבות מוכחשת", אולם מתצהיר העדות הראשית שהגיש גזבר המועצה ומסיכומי המועצה עולה, כי המועצה איננה מכחישה כי הסכם ההלוואה נחתם, מטעמה, על ידי ראש המועצה והגזבר, כאשר ההסכם אף נושא את חותמת המועצה. שנית, אין מחלוקת כי התובע עמד בהסכם ההלוואה וקיים את התחייבותו על פיו: התובע הלווה למועצה סך של 500,000 ₪, אשר הופקדו, על פי הסכמת הצדדים, ישירות בחשבון ועד עובדי המועצה, וזאת לצורך תשלום המשכורות לעובדים. עובדה זו עולה הן מאישור ההעברה הכספית נספח ב' לכתב התביעה והן מתצהיר הגזבר. עוד אין מחלוקת, כי המועצה, מצדה, לא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה: היא לא מסרה לתובע שיק שאמור היה לפרוע את ההלוואה בתוספת הריבית שהוסכמה והיא לא החזירה לתובע, בתוך שלושה חודשים מיום מתן ההלוואה (קרי - עד ליום 14.6.2000) את סכום ההלוואה בתוספת הריבית. הצדדים גם אינם חולקים על כך שהמועצה שילמה לתובע סכומים על חשבון החזר ההלוואה, כאשר התשלום הראשון בוצע ביום 5.6.2001 והתשלום האחרון בוצע ביום 10.2.2003 (סעיף 10 לכתב התביעה, נספח ב' לחוות הדעת מטעם ההגנה). באשר לגובה הסכומים ששולמו, אדרש בהמשך. טענת ההתיישנות סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן "חוק ההתיישנות") קובע: "תקופת הההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". עילת התובענה העומדת ביסוד התביעה דנן, היא הפרת ההסכם על ידי המועצה. ההפרה, על פי הנטען, נעשתה כאשר המועצה לא השיבה לתובע את ההלוואה במועד שנקבע בהסכם - 14.6.2000. לכאורה, זהו היום בו נולדה עילת התביעה. אלא שסעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. כאמור, אין מחלוקת כי המועצה שילמה לתובע סכומים שונים במועדים שונים, כהחזר של ההלוואה. תשלומים אלה, מהווים "ביצוע מקצת הזכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות (ראה: עת"מ (חי) 8646-07-09 עזר אזולאי נ' עיריית חיפה, פס"ד מיום 29.7.10, פורסם במאגרים המשפטיים ). אחרון התשלומים, כאמור, בוצע ביום 10.2.2003 ומיום זה יש לראות את תחילתה של תקופת ההתיישנות. התביעה הוגשה ביום 19.6.2007, כלומר בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. גם בהקשר של אי כיבוד פקודות הסילוקין כעילת התביעה, התביעה לא התיישנה, וזאת נוכח המועדים בהן היו הפקודות אמורות להיפרע - 10.12.2001, ו - 10.7.2002. ההלוואה הנוספת לה טוען התובע ניתנה, לטענת התובע, בחודש מרץ 2002, משמע - גם ביחס אליה לא חלפה תקופת ההתיישנות. על יסוד האמור לעיל, נדחית טענת ההתיישנות שהעלתה המועצה. חוקיות ההסכם המועצה טוענת כי הסכם ההלוואה הינו הסכם בטל מעיקרו, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, ההסכם איננו חוקי מחמת שלא ניתנו ביחס אליו ולהלוואה שביסודו האישורים שעל מועצה מקומית לקבל על פי חוק. שנית, ההסכם נוגד את תקנת הציבור בשל ריבית הנשך שנקבעה בו - 5% לחודש. טענות אלה, יש בהן ממש: סעיף 191 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, אשר היה תקף גם במועד החתימה על הסכם ההלוואה, קובע כך: "חוזים הטעונים אישור 191. חוזה של מועצה למתן זכיון או מונופולין, או חוזה שאין להוצאות הכרוכות בו הקצבה מתאימה בתקציב המאושר, טעון אישור המועצה וכן אישור השר בכתב." "השר", על פי סעיף 1 לצו, הוא שר הפנים. סעיף 13(א) לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], שאף הוא חל במועד בו נחתם הסכם ההלוואה, קובע כך: "סמכות ללוות 13(א) מועצה מקומית לא תהא רשאית, אלא באישורו של הממונה ובכפוף להוראות ולתנאים שבצו הכינון או שהוטלו על ידי הממונה - (1) ללוות כסף מכל אדם למטרה שאישר אותה הממונה, ולמשכן או לשעבד למלווה ארנונות או הכנסה אחרת של המועצה להבטחת תשלום הקרן והריבית של ההלוואה; (2) ללוות זמנית כל סכום שהוא מהבנק שבו מקיימת המועצה המקומית את החשבון שלה." "הממונה", על פי סעיף 1 לפקודה, הוא הממונה על המחוז במשרד הפנים. על יסוד סעיפי חוק אלה, נמצא כי הסכם ההלוואה נשוא ענייננו, הינו בלתי חוקי: לא הוכח כי להוצאות הכרוכות בהסכם (החזר ההלוואה בתוספת הריבית עליה הוסכם), הועמדה הקצבה מתאימה בתקציב המאושר של המועצה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי המועצה (קרי - מליאת המועצה) אישרה את הסכם ההלוואה. הסכם ההלוואה לא קיבל את אישורו של שר הפנים - לא בכתב ולא בכלל. הסכם ההלוואה לא קיבל את אישורו של הממונה על המחוז במשרד הפנים. זאת ועוד, שיעור הריבית שנקבע בהסכם (5% לחודש עד לפירעון המלא), סותר את תקנת הציבור. הלכה בעניין זה נקבעה בבית המשפט העליון בעניין ע"א 8389/02 פארס עלי נ' מועצה מקומית בית-ג'אן (פסק דין מיום 22.2.2004), אשר אישר את פסק דינו של כב' סגן הנשיא השופט אברהם אברהם בבית המשפט המחוזי בנצרת בעניין תא(נצ) 1176/01 עלי פארס נ' מועצה מקומית בית ג'ן (פסק דין מיום 2.7.2002), אשר קבע כדלקמן: "ב"כ המדינה ביקשה, כאמור, לשכנע כי הסכם ההלוואה אינו חוקי, ומשום כך בטל מעיקרא. ואמנם, ההסכם בטל מעיקרא משום אי חוקיותו, מטעמים שונים שבאו בהודעת ב"כ המדינה, ובהם העובדה, כי ההסכם לא קיבל אישור של הממונה על המחוז (בניגוד לסעיף 13 לפקודת המועצות המקומיות), הוא לא נחתם על ידי הגזבר וראש המועצה המקומית יחדיו, ההסכם לא קיבל את אישורו של שר הפנים (בניגוד לסעיף 191 לצו המועצות המקומיות (א)), ועוד כהנה וכהנה הוראות דין, שהנתבעת לא ראתה לקיים בטרם חתמה על ההסכם, שיחייב אותה בריבית נשך של 5%, הנצברת מידי חודש. נוסף על אי חוקיותו של ההסכם יש לומר עליו, כי הוא מנוגד לתקנת הציבור. לא מתקבל על דעתי, כי מועצה מקומית, רשות מרשויות המדינה, תיטול הלוואה מגורמים פרטיים, ובריבית נשך של 5%, ריבית המצטברת מדי חודש (ריבית דריבית), גם אם היא שרויה היתה בצרות צרורות מבחינה כלכלית, ולא יכולה היתה לשלם משכורות לעובדיה, ואולי לשם כך ניטלו כספי ההלוואה. לא בדרכים עקלקלות שכאלה צריכה רשות מקומית לפעול על מנת לפתור את בעיותיה הכספיות. הדברים אינם הולמים התנהגות של רשות מרשויות המדינה, הם נוגדים כל נורמה ציבורית, ובאופן ברור נוגדים את תקנת הציבור. השחתה של כספי ציבור יש כאן, ולכך בית משפט לא יתן את ידו..." סבורני כי דברים אלה יפים גם בענייננו. הסכם ההלוואה שנחתם בין התובע לבין המועצה, לא זו בלבד שכריתתו בלתי חוקית, משלא קדמו לה האישורים הנדרשים על פי חוק, אלא שהריבית שנקבעה בו (5% לחודש עד לפירעון המלא בפועל) היא ריבית מופרזת העומדת בסתירה לתקנת הציבור. זאת, בפרט בהתחשב בעובדה שהלווה הינה מועצה מקומית, שכספיה הינם כספי ציבור. על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ובשל אי חוקיות הסכם ההלוואה וסתירתו את תקנת הציבור, מדובר בחוזה בטל (וראה גם ת"א (מחוזי ת"א) 1277/00 לולה ישראל נ' אלחנתי יהודה, תק-מח 2002(3), 65657 , עמ' 65664). תשלומים ששולמו לתובע כהחזר ההלוואה המשמעות של בטלות ההסכם באה לידי ביטוי, בין היתר, בשאלת ההשבה. סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, מקנה לבית המשפט סמכות להכריע בעניין זה, משיקולים של צדק. בפרשת פארס עלי נ' מועצה מקומית בית ג'אן הנזכרת לעיל, קיבל בית המשפט העליון את טענת המערערים (המלווים) כי יש מקום להורות על השבת הסכום שהלוו למועצה בתוספת הפרשי הצמדה (בלבד). התביעה דנן אמנם לא "נולדה" כתביעה להשבה בשל בטלות ההסכם, אולם סבורני כי בנסיבות העניין, יהא זה צודק לגזור גזירה שווה מפסק הדין בעניין פארס עלי, שנסיבותיו דומות, ולערוך חישוב על פי הנוסחא של החזר קרן ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה בלבד. אלא שבניגוד לפסק הדין בעניין פארס עלי, שם לא שילמה המועצה כל תשלום שהוא כהחזר ההלוואה, בענייננו שילמה המועצה לתובע תשלומים שונים כהחזר ההלוואה, ותשלומים אלה וודאי צריכים להילקח בחשבון במסגרת החישוב האמור. דא עקא, שבעניין גובה התשלומים ששילמה המועצה לתובע כהחזר ההלוואה, התובע איננו מפרט דבר, לא בכתב התביעה ולא בתצהירו. התובע טוען, באופן כללי ובלתי מפורט (סעיף 10 לכתב התביעה), כך: "...במהלך חודש 6/01 התחילה הנתבעת בהחזרת הכספים על חשבון ההלוואה. התובע המשיך במאמציו ובקיום פגישות עם נציגי הנתבעת והצליח לגבות חלק מסכום ההלוואה כשהסכום האחרון ששולם על ידי הנתבעת היה ביום 10.2.03 ומאז תאריך זה הנתבעת הפסיקה באופן כליל לשלם את יתרת ההלוואה שנותרה". מהו אותו "חלק מסכום ההלוואה" ששולם על ידי המועצה לתובע? בעניין זה סתם התובע ולא פירש דבר. גם בתצהיר העדות הראשית שהגיש, נמנע התובע לפרט מהם הסכומים שקיבל מן המועצה כהחזר ההלוואה. התובע טוען, בסעיפים 13 ו- 17 לתצהירו, כי המועצה שילמה לו סכומים באמצעות פקודות סילוקין, אך איננו מפרט כמה פקודות סילוקין נמסרו לו, מהו סכומה של כל פקודה ופקודה ומהו מועדה, ולמעשה איננו מפרט דבר באשר לסכומים ולמועדים של כל תשלום ותשלום ששולם לו. המועצה טוענת כי התשלומים ששילמה לתובע מסתכמים ב - 1,220,954 ₪. בעניין זה הוגשה טבלת תשלומים שלטענת המומחה מטעם המועצה נמסרה לו על ידי המועצה (נספח ב' לחוות דעת המומחה). לא הובאה לבית המשפט כל ראיה ממנה ניתן ללמוד מי ערך את אותה טבלא מטעם המועצה ולא צורפו לטבלא אסמכתאות המעידות כי אכן כל תשלום ותשלום בוצע. מאידך גיסא, התובע הכחיש רק באופן כללי ובלתי מפורט את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה ואת הנתונים עליה היא נסמכת, בלא שפירט את טענותיו ביחס לכל תשלום ותשלום המופיע בטבלא - האם אכן שולם אם לאו - ובלא שציין מה מתוך הנתונים המצוינים בטבלת התשלומים הינו "שגוי ומטעה" כטענתו (סעיף 51 לסיכומי התובע). הטענה היחידה שהועלתה על ידי התובע באופן מפורש ומפורט ביחס לחוות הדעת מטעם ההגנה, הינה שחוות דעת זו לא כללה את אותן שתי פקודות סילוקין שלא נפרעו לטענת התובע (פקודה בסך של 70,000 מיום 10.12.2001 נספח ד'1 לכתב התביעה ופקודה בסך של 100,000 ₪ מיום 10.7.2002 נספח ד'2 לכתב התביעה). לגבי פקודת הסילוקין נספח ד'1 - מעיון בטבלת התשלומים נספח ב' לחוות דעת המומחה עולה, כי אכן המועצה איננה טוענת ששילמה כל תשלום שהוא בסך של 70,000 ₪ ביום 10.12.2001, משמע - אין מחלוקת לגבי אי פרעון פקודה זו. ובאשר לפקודה נספח ד'2 לכתב התביעה - אמנם עולה מטבלת התשלומים כי המועצה טוענת ששילמה ביום 10.7.2002 שני תשלומים בסך של 100,000 ₪ כל אחד, אך בלא שהנתבעת שייכה תשלומים אלה לפקודת סילוקין מסויימת, לא נסתרה, לצורך הדיון בענייננו, טענת התובע כי גם פקודה זו לא נפרעה. ראייה לכך ששתי פקודות סילוקין אלה אכן לא נפרעו ולא שולמו לתובע, מצויה בעובדה שהתובע אוחז במקור שלהן. טענת התובע בסעיף 38 לסיכומיו, ולפיה מי מטעם המועצה "בתיאום עם נציגי האוצר הצליח בצורה תמוהה למשוך משם את אותן הפקודות ולהעלימן", היא טענה המהווה הרחבת חזית, אשר לא הוכחה ולו בבדל של ראיה. אפשרות מסתברת יותר הינה, שפקודות סילוקין אלה לא נפרעו מחמת שהן אינן נושאות את חותמת המועצה. כך או אחרת, גם אם שתי פקודות סילוקין אלה אכן לא נפרעו, כפי שטוען התובע, אין בכך כדי לשלול את טענת המועצה ולפיה הסכומים המפורטים בטבלה כן שולמו לתובע, באותם מועדים שמפורטים בטבלה. בעניין זה, אין לקבל את טענת התובע ולפיה "אין נפקות אם על חשבון יתר הפקודות שולמו סכומי עתק לטענת הנתבעת". יש בהחלט נפקות לשאלה מהם הסכומים ששולמו לתובע על חשבון החזר ההלוואה ובעניין זה, כאמור, התובע שותק. השאלה מהם הסכומים המדויקים ששולמו על ידי המועצה לתובע על חשבון החזר ההלוואה, תעמוד ודאי לדיון במסגרת תביעת ההשבה שהוגשה על ידי המועצה נגד התובע. לצורך התביעה דנן יש באמור לעיל, קרי - בהעדר כל פירוט מטעם התובע באשר לתשלומים ששולמו לו, ובטענות המועצה, שלא נסתרו, באשר לתשלומים ששולמו לתובע - כדי להביא למסקנה שהתובע לא הוכיח כי המועצה עודנה חייבת לו כספים, מעבר לכספים ששילמה לו, כהחזר של ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה. ההלוואה הנוספת התובע, כאמור, טוען כי בנוסף לאותה הלוואה שהלווה למועצה על פי הסכם ההלוואה, הוא הלווה למועצה סכום נוסף של 54,000 ₪ בחודש מרץ 2002, וזאת באמצעות שני שיקים אותם מסר התובע למועצה (נספח ג' לכתב התביעה), אשר הועברו לחברת מקורות על מנת שזו לא תנתק את המים לתושבי המועצה. מעיון בשיקים נספח ג' עולה, כי מדובר בשיקים של חברה בשם "ש.ב.ע גולן מימון מימון והשקעות בע"מ", אשר לא מצוין בהם שם הנפרע. בסיכומיו טוען התובע, כי לאחר בדיקה מעמיקה התברר לו כי השיקים נפרעו בחשבון של חברה בשם "א.ש.ח מהנדסים בע"מ", חברה שהינה בשליטתו ובבעלותו של ראש המועצה דאז. התובע צירף לסיכומיו צילום של שני השיקים ובהם שם החברה האמורה כנפרעת. עוד טוען התובע בסיכומיו, כי במסמך (ת/8) ובו חישובי ריבית והצמדה שנערכו "על ידי הנתבעת או מי מטעמה", הופיעו שני השיקים הללו כתוספת להלוואה משנת 2000. התובע טוען בסיכומיו כי מדובר בהברחת כספים שלא כדין שנעשתה על ידי המועצה על מנת "לעקוף את ההליכים שהתנהלו נגדה". טענות אלה של התובע, לא זו בלבד שלא נטענו על ידו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית ויש בהן משום הרחבת חזית אסורה, אלא שהן לא הוכחו על ידי התובע בראיות. מכל מקום, טענת התובע לפיה שני השיקים נמסרו למועצה, לא הוכחה. המסמך ת/8, שהמועצה מכחישה שיצא תחת ידיה, איננו נושא כל פרט מזהה שיש בו כדי להעיד שהמועצה אכן היא שערכה מסמך זה והכירה בשני השיקים כהלוואה שניתנה לה. המועצה איננה הנפרעת על פי השיקים ועולה מטענות התובע בסיכומיו, כי סכום השיקים אף לא הועבר למועצה. משלא הוכח שהשיקים ניתנו למועצה, ממילא לא הוכח שניתנו לה כהלוואה, בטח ובטח לא כהלוואה בתנאי הריבית שהוסכמו בהסכם ההלוואה, שכאמור, הינו הסכם בטל. יצוין כי המסמך שצורף על ידי התובע רק בסיכומים שהגיש בתשובה לסיכומי הנתבעת - מכתבו של מר טל בועז, מנהל החברה שמשכה את השיקים - לא זו בלבד שלא היה מקום לצרפו לסיכומי התשובה, (אלא כתצהיר עדות ראשית מטעם התובע), אלא שהאמור בו הוא בבחינת עדות מפי השמועה - באשר לדברים שאותו אדם שמע מפי התובע בכל הנוגע למטרה לה נועדו שני השיקים. טענות נוספות של התובע לסיום, אדרש למספר טענות נוספות שעלו על ידי התובע בסיכומיו: טענת התובע ולפיה המועצה ערכה הסכמי הלוואה דומים, ואף בריביות גבוהות יותר, עם מלווים נוספים (כגון אדם בשם זיאד זידאן), אין בה כדי להכשיר את ההסכם נשוא כתב התביעה, שכאמור, הינו בטל. התצהיר הנוסף שהוגש מטעם התובע - תצהירו של מר אברהים נעמה נאסר, מכיל טענה שלא נטענה בכתב התביעה והיא בבחינת הרחבת חזית, ולפיה בתיווכו של אותו אדם הגיעו הצדדים להסכמה כי המועצה תשיב לתובע סך של 900,000 ₪. גם אם טענה זו היתה נטענת ומוכחת על ידי התובע, הרי שהואיל והסכמה נטענת זו נסמכת על הסכם ההלוואה הבטל, ממילא אף היא בטלה וחסרת תוקף. זאת ועוד, העובדה שהמועצה שילמה לתובע כספים על חשבון החזר ההלוואה, אין בה כדי להוות הודאה של המועצה המכשירה את הסכם ההלוואה הבטל. בעניין זה ראוי לשוב ולהזכיר את פסק הדין האמור בעניין עלי פארס נ' מועצה מקומית בית ג'אן, שם המועצה לא כפרה בתקפות הסכם ההלוואה (אלא רק טענה לטעות בחישובי הריבית) והיא אף היתה נכונה, במסגרת הסכם פשרה שהושג בין הצדדים, להחזיר לתובע את ההלוואה בתוספת אותה ריבית נשך. אלא שחרף הודאת המועצה והסכמתה לשלם את הכספים, נקבע כי ההסכם בטל וכי אין לפעול על פיו. סיכום על יסוד האמור לעיל, הריני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי אין מקום לחיוב בהוצאות. מועצות מקומיותהלוואה