קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נישול מזכויות במשק: ענייננו בתביעה לתשלום פיצויים בסך 843,000 ₪ בגין נישול התובע מזכויותיו, כטענתו, במשק עזר הידוע כבית מס' 52 מגרש 42 בגוש 16691 (להלן: "הנכס") ביחד עם אימו, ז"ל ("המנוחה"). המנוחה ציוותה את חלקה בנכס לתובע. הנתבעת 1, הינה חברה לאומית לשיכון עולים בישראל (להלן: "עמידר"), ואילו הנתבע 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). טענות הצדדים: טענות התובע: 1. לטענת התובע, ביום 10.2.1955 הוא חתם על "כתב הסכם" עם עמידר, לפיו הוא רכש מעמידר את הנכס (להלן: "ההסכם"), כאשר בתוספת צוין מפורשות כי שטח המגרש 1473 מ"ר בערך, ושטח הבית 26.5 מ"ר - בערך (להלן: "הבית" או "הדירה"). בהתאם לסעיף 2 להסכם התחייבה עמידר, כי תוך תקופה של 12 חודשים מיום חתימת ההסכם, או תוך תקופה של 12 חודשים מיום רישום יחידת הקרקע שעליה עמד הבית על שם בעל הקרקע "במשרד ספרי האחוזה", לפי המאוחר, יירשם לזכות המשתכן חוזה חכירה או חוזה חכירת משנה על הדירה. 2. במקביל, החתימה אותו עמידר על חוזה חכירה משולש - בינו לבין קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל"), ועמידר (להלן: "חוזה החכירה"), לפיו מחכירה קק"ל את הנכס לתובע, וכי בתום תקופת החכירה יהיה התובע זכאי לבקש מקק"ל, כי תתקשר עימו בחוזה חכירה חדש, בתנאי שיגיש בקשה בכתב לפחות שנה אחת לפני גמר תקופת החכירה. בהתאם לחוזה החכירה, טוען התובע, פקעו זכויות עמידר בחוזה לאחר שהוא/החוכר, סילק את כל הסכומים המגיעים על פי המשכנתא וכן שילם חלק יחסי מדמי החכירה. בינתיים עברו המקרקעין הרשומים על שם קק"ל לניהול המינהל מתוקף חוק מינהל מקרקעי ישראל, והתובע המשיך לשלם התשלומים הנדרשים למינהל. 3. באוקטובר 1994 הנפיקה עמידר למינהל אישור החכרה על פי חוזה רגיל, בו ציינה כי התובע רכש מעמידר דירה לפי ההסכם מיום 10.2.1955, סילק את המשכנתא, ושילם דמי חכירה ראשונים שנתיים (להלן: "אישור עמידר"). במהלך השנים חל שוני במספרי החלקות, והחלקה נשוא התביעה קיבלה מספרים שונים. בשלב מסוים הוגדרה כחלקה 30 מגרש 16691, ומאוחר יותר הוגדרה כחלקה 68. התובע מדגיש, כי אישור עמידר מתייחס לקרקע ולבית הבנוי עליה, שכן בהתאם לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") כוללת יחידת מקרקעין את הקרקע ואת הבנוי עליה, ועסקה במקרקעין חלה על הקרקע עם המחוברים. בהתאם לסעיף 13 לחוק המקרקעין, אין תוקף לעיסקה במחוברים שהם בנפרד מהקרקע. 4. בשנת 1999 שילם התובע למינהל דמי חכירה ודמי היוון עבור חוזה חכירה מהוון ל- 49 שנים נוספות בהתאם לדרישת המינהל. זמן מה לאחר מכן, הבחין התובע כי ההיוון בוצע על חלקה שמספרה 58 גוש 16695, במקום על הנכס שלו. כאשר פנה התובע למינהל בבקשה לתקן את הטעות, הודה נציג המינהל כי ארעה טעות וכי יש לפצות אותו בגין כך. אולם, לאחר מכן שינה המינהל טעמו, החזיר לתובע את הכספים ששולמו בגין חידוש חוזה החכירה, וטען כי לא נחתם עמו חוזה חכירה, ועל כן מעולם לא היה חוכר ואין לו זכות בנכס. לטענת המינהל, התובע החזיק לכל היותר בדירה אשר ניצבה על חלקה 30 בגוש 16691, אך לא רכש זכויות בקרקע שמסביב לה, וגם זאת לכל המאוחר עד שנת 1976, שכן כבר אז המבנה נהרס. 5. לעניין זה טוען התובע, כי גם אם שגה המינהל בקשר לזיהוי הנכס, או באשר למעמדו של התובע כחוכר, זכותו לא יכולה להתפוגג מאליה. בדיעבד התברר כי כל טיעוני המינהל נועדו לחפות על רשלנות רבתי שלו, בכך שנטל את הנכס השייך לו ושיווק אותו במסגרת מכרז של המינהל יחד עם חלקות אחרות. ההחלטה על הזוכה במכרז על הנכס פורסמה על ידי המינהל עוד ביום 23.5.99 כחלק ממתחם ששווק לקבלן שבנה במקום בתים דו משפחתיים צמודי קרקע. 6. עוד לטענת התובע, הן עמידר ו/או המינהל אחראיים יחד ולחוד לנזק שנגרם לו עקב נישולו מהנכס. עמידר הפרה את ההסכם עימו בכך שלא קיימה את התחייבותה לרשום חוזה חכירה. ואילו המינהל התרשל בכך שלא נקט מידת זהירות ראויה, ושיווק את הנכס לחברת "שרבט", מבלי לבדוק כנדרש את מסמכי המקרקעין. חיוב המינהל גם נובע מחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט - 1979. מאחר והשבת הנכס בעין הפכה לבלתי אפשרית בנסיבות העניין, על הנתבעים יחד ולחוד, לפצות את התובע, כדי שווי הנכס בהתאם לחוות דעת השמאי דוד גוזלן, בסך 843,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. טענות עמידר: 7. עמידר העלתה בכתב הגנתה מספר טענות מקדמיות בגינן יש לדחות התביעה על הסף; לטענתה חלה על התביעה התיישנות, שיהוי שגרם נזק ראייתי, השתק, ומניעות. המדובר בתביעה חוזית בגין חוזה מכר משנת 1955, ולכן דין התביעה להידחות מפאת התיישנות. התובע מסתמך בכתב התביעה על חוזה המכר משנת 1955. מדובר איפא באכיפת חיוב חוזי אשר לגביו לא חל החריג להתיישנות המוגדר בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. משלא פעלו התובע, ו/או אימו המנוחה, ולא העלו כל טענה בנוגע למגרש במשך שנים רבות, לא כנגד עמידר ולא כנגד המינהל, הרי שידעו ו/או היו צריכים לדעת היקף זכויותיהם במגרש. על כן חלה בענייננו התיישנות רבת שנים, ולכל הפחות שיהוי ניכר, ומשלא פעלו למיצוי "זכויותיהם" משך עשרות שנים, הרי הם מושתקים ומנועים מלטעון כן כיום. 8. יש לסלק את התביעה על הסף מפאת חוסר עילה, שכן לעמידר לא היו זכויות כלשהן בקרקע, ואף לא העניקה זכויות בקרקע, אלא בדירה בלבד. חוזה החכירה אשר צורף לכתב התביעה כנספח ב' הינו חוזה לדוגמא, אשר עליו היה על התובע והמנוחה לחתום בעתיד מול בעל הקרקע, תוך הסדרת שטח המגרש אותו יחכירו, תקופת החכירה וגובה דמי החכירה, כפי שמפורט בסעיף 3 להסכם. תנאים אלו, אשר הינם תנאים מהותיים, לא מולאו. מה גם, חסרה בחוזה החכירה חתימת בעל הקרקע. 9. לגופו של עניין, טוענת עמידר, כי היא מכרה לתובע ולאימו המנוחה אך ורק את הדירה/צריף הידוע כדירה 52 בגוש 16691. עמידר צירפה מספר מסמכים לכתב הגנתה המעידים על כך שהרכישה התייחסה לדירה 52 בלבד, ואין כל איזכור למגרש 42: תעודת רכישה מיום 10.2.55 של דירה 52 בלבד, ללא אזכור למגרש 42 (נספח ג' לכתב ההגנה); אישור מצד אימו של התובע על קבלת תעודת רכישה של דירה 52, (גם באישור זה אין אזכור למגרש 42) (נספח ד' לכתב ההגנה); הודעה למועצה המקומית עפולה על רכישת דירה 52 בלבד, ללא אזכור למגרש (נספח ה' לכתב ההגנה). יתרה מזו, תרשים שיכון עמידר שצורף כחלק מנספח א' לכתב התביעה אינו מהווה חלק מכתב ההסכם, אין כל הפניה אליו, התובע או אימו אינם חתומים עליו, וגם אם צורף היה זה רק לצורך זיהוי הבית בחלקה. 10. עמידר מאשרת, כי התובע ואימו המנוחה קבלו משכנתא לרכישת הדירה בלבד באמצעותה, אולם, רק בשנת 1973, לאחר 3 תביעות שהוגשו כנגדם והתראות לעיקול הדירה, הואיל התובע לסלק את המשכנתא. דמי החכירה ששולמו על ידי התובע ו/או אימו המנוחה נגעו אך ורק לשטח שמתחת לדירה בגבולות הדירה. עסקת המכר נערכה בשנת 1955, בטרם נחקק חוק המקרקעין, ועל כן החוק לא חל לגביה. התובע לא התגורר בדירה אלא בנצרת עילית. הדירה נהרסה לפני שנים רבות וננטשה על ידי התובע ו/או משפחתו. טענות המינהל: 11. גם המינהל העלה בכתב הגנתו טענות מקדמיות בדבר העדר יריבות ושיהוי. לטענת המינהל, אין הוא צד להסכם בין עמידר לתובע. חוזה החכירה המצורף כנספח ב' לכתב התביעה, אינו נושא כל חתימה של המינהל ו/או מי מטעמו, ומשכך אין עליו כל חבות הנובעת מהסכם זה. יתרה מזו, חוזה החכירה אף אינו נושא תאריך כלשהוא, ומשכך, ולו רק מטעם זה, יש להעלות תמיהות לעניין נפקותו המשפטית ולעניין האותנטיות שלו. עוד טוען המינהל כי דמי ההיוון, אשר נגבו מהתובע, נגבו בשגגה, והוחזרו לו. 12. גם אם יתקבלו טענותיו העובדתיות של התובע, הרי שיש לתהות מדוע השתהה תקופה כה ארוכה ולא בדק מה מצבו של הנכס אשר, לטענתו, חכר לפני זמן כה רב, ומדוע לא דאג ו/או עמד על רישום הנכס על שמו במנהל מקרקעי ישראל. לטענת המינהל, המדובר בנכס שנשרף בשנת 1975, ומאז חלפו כשלושים שנים, בהן לא טען התובע דבר וחצי דבר, ומשכך, קיימת מניעות להעלות כעת כל טענה שבאופייה היא נזיקית או אחרת, והתובע מושתק בעניין זה. מבלי לפגוע באמור לעיל, התובע לא התגורר בנכס, לפיכך ההסכם הופר הפרה יסודית, ומשכך אין לו כל עילת תביעה. 13. לגופו של עניין, טוען המינהל, כי לסעיף 13 לחוק המקרקעין (לפיו, עסקה במקרקעין חלה על עומק הקרקע, ועל הבנוי והנטוע עליה) יש חריג המופיע בסעיף 78 לחוק המקרקעין, הקובע כי על אף האמור בסעיף 13 ניתן להשכיר חלק מסוים של המקרקעין. האמור, בצירוף סעיף 3 לחוק המקרקעין הקובע: "...שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא 'חכירה לדורות'", מלמד, לטענת המינהל, כי אין כל מניעה להחכיר חלק בלתי מסויים במקרקעין, כפי שנהג המינהל מזה שנים. 14. המינהל מכחיש את חוות הדעת שהוגשה מטעם התובע, ולטענתו לא נגרם כל נזק מכל מין וסוג שהוא לתובע. לחילופין, הנזקים מופרכים ומוגזמים, ואין להם כל אחיזה במציאות. באם ייקבע כי לתובע נגרם נזק כלשהו, הרי שהנזק נגרם בעטיו של התובע בלבד, והאשם רובץ לפתחו באופן מוחלט. העדים וגדר המחלוקת: 15. במסגרת ההוכחות נשמעו העדים הבאים: מטעם התביעה העידו, התובע, בתו - יפה לב, המומחה מטעמו - דוד גוזלן, ושחר שמואל, המתגורר בסמיכות לדירה נשוא התביעה. מטעם עמידר העיד יעיש אלמקייס - מנהל סניף עמידר בעפולה. מטעם המינהל העידה מזל חיימוביץ' - מנהלת מחלקת משתכנים אצל המינהל. 16. אין חולק, כי במועד חתימת ההסכם, המקרקעין נשוא התביעה לא היו מוסדרים, וכי ביום 27.2.56, אחרי שנחתם ההסכם, נרשמה הבעלות ע"ש קק"ל, וביום 4.5.97 בוצעה פרצלציה רצונית - איחוד של חלקות (ראה סיכומי עמידר וכן נסחי הרישום בלשכת המקרקעין הרלוונטיים המצורפים לסיכומי עמידר). 17. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הדירה נשוא התביעה נהרסה כליל בשנת 1976 (ראה סעיף 8 לתצהיר התובע ת/1, וכן תצהיר מזל חיימוביץ' נ/5 ונספח ב' לאותו תצהיר). 18. כן אין חולק, כי התובע ואימו חתומים על הסכם חכירה משולש, בינם מצד אחד, לבין קק"ל מצד שני, אך אין בנמצא כל חתימה מצד קק"ל ו/או המינהל ועמידר מצד שלישי. 19. המקרקעין הנדונים נמכרו לחברת שרבט באמצעות מכרז, לצורך בניית מבני מגורים. 20. אין חולק, כי התובע ואימו חכרו את הדירה מס' 52 הממוקמת במגרש 42 גוש 16691, אך בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר להיקף זכויות התובע על פי ההסכם; האם הן כוללות מגרש 42, או שמא רק המקרקעין עליהם ממוקם הבית ? כמו כן, הצדדים חלוקים בשאלה האם זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין המקרקעין, בין השאר לנוכח העובדה כי הדירה נהרסה מזה תקופה כה ארוכה? דיון והכרעה: טענות מקדמיות/התיישנות: 21. תחילה אדון בטענות המקדמיות של הנתבעים: עמידר כאמור טוענת, כי חלה על התביעה התיישנות. לטענת התובע, עמידר התרשלה בכך שלא רשמה תוך 12 חודשים מיום חתימת ההסכם, זכויות התובע בחוזה חכירה של 41 שנים (סעיף 2 להסכם נספח א' לתצהיר התובע ת/1). המדובר בענייננו בתביעה כספית. תקופת ההתיישנות, בשאינו מקרקעין היא 7 שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות")). על פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הוא מועד הווצרות העילה. כאמור, עילת התביעה המרכזית נגד עמידר מתייחסת לאי-רישום זכות החכירה של התובע תוך 12 חודשים מיום חתימת ההסכם. ההסכם כאמור נחתם ביום 10.2.1955, ותקופת 12 החודשים במסגרתה התחייבה עמידר לרשום זכויות חכירה לתובע הסתיימה ביום 10.2.1956. במהלך כל השנים שחלפו משנת 1956 לא עשה התובע דבר על מנת לוודא רישום זכותו (ראה ת.א. 3100/01 (שלום נתניה) טויה נחום נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל (פורסם באתר נבו)). יפים בהקשר זה הדברים שנפסקו בה"פ 266/04 (מחוזי חיפה) שמריהו הדס נ' רסקו - חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (פורסם באתר נבו) (2007): "אין לקבל כי תחילת מירוץ ההתיישנות ייקבע על פי רצונו של הטוען לזכות: ירצה יפנה בדרישה למימוש זכויותיו, ירצה - לא יפנה, והתקופה תוארך עד שיתרצה וידרוש זכויותיו (וראו בת"א (ת"א) 1388/02 נעימה אברהם נ' עמידר חב' לביטוח בע"מ (ניתן ביום 25/3/07 ופורסם ב"נבו"). הזכויות להן טוען המבקש באו לו מכח הסכם שנחתם בין הורי המבקש לרסקו בשנת 1954, ובו התחייבה רסקו "למסור למתישב" את חלקה 211 בשטח של כשני דונם לצורך הקמת בית מגורים עם משק עזר. בנוסף נרשם "רסקו תשתדל להשיג מן הקק"ל חוזה חכירה על שם המתישב". אין חולקין, שלא נחתם חוזה חכירה עם המינהל לגבי חלקה זו. אין גם עוררין על כך שזכויות ההורים לא נרשמו בפנקס רישום המקרקעין. המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות, "לידת העילה" יהיה עם חתימת ההסכם." 22. גם אם נבחן טענת התובע בהיבט של זכות במקרקעין הרי המדובר בזכות אובליגטורית בנכס, שכן אין חולק שהיא לא נרשמה על שם התובע. סעיף 5 (ב) לחוק ההתיישנות קובע תקופת ההתיישנות של 15 שנים במקרקעין, ואם המדובר במקרקעין מוסדרים תקופת ההתיישנות היא 25 שנים. בענייננו, בכל מקרה חלה התיישנות על הזכות האובליגטורית לרישום, שכן חלפו משנת 1956, יותר מ- 25 שנים (ראה, רע"א 7052/01 יורם אפרתי נ' צבי ברנשטיין (2002). 23. טוען התובע בסיכומיו, כי במקרה שלפנינו נעלמו ממנו העובדות, והן נודעו לו רק לאחר שהבחין שההיוון בוצע בטעות בגין נכס אחר. לפיכך, לטענתו, חל בענייננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". לדידי, אין בהוראת סעיף זה כדי לסייע בידי התובע, שכן התובע לא סיפק כל הסבר מה מנע בעדו במהלך כל השנים, מאז שנת 1955 לברר האם נרשמו זכויותיו בלשכת המקרקעין. במהלך שנים רבות שקט התובע על שמריו, ולא ביצע בדיקה מינימאלית לבירור זכויותיו בנכס. יחד עם זאת, אין בכוונתי לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן, כפי שיובהר להלן, הנתבעים הודו בזכותו של התובע בדירה 52 והמקרקעין עליה עומדת הדירה, ועל-כן לא חלה התיישנות לגבי זכות זו. בכל הנוגע לטענת התובע לזכותו במגרש 42, הרי שלדעתי ללא קשר לטענת ההתיישנות התובע לא הוכיח זכאותו ביחס למגרש. 24. על הודאת המינהל בדבר זכויותיו האובליגטוריות של התובע בשטח הדירה מס' 52 ניתן ללמוד ממכתב עו"ד הדר פינק מהמחלקה המשפטית של המינהל לב"כ התובע מיום 19.12.2005 (נספח ז לתצהיר התובע ת/1), בו היא מציינת, בין היתר, כדלקמן: "מרשך רכש בשנת 1955 זכויות בדירת מגורים מאת עמידר. זכויות חכירה בקרקע שמסביב לדירה, ובמגרש 42 בפרט, מעולם לא הוקנו ולא נמכרו למרשך, לא ע"י עמידר (ככל שהדבר מצוי בידיעתנו) ולא ע"י המינהל, כמנהל מקרקעיה של הקק"ל". מהאמור לעיל עולה, כי המינהל מודה בזכותו של התובע בדירה מס' 52 על פי החוזה עם עמידר, אך לא מודה ביחס למגרש 42. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי אם: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה". האם התובע הוכיח זכויותיו במגרש: 25. התובע מבסס את זכותו במגרש 42 על הנספח להסכם שנחתם עם עמידר ובו צויין : "שיכון "עמידר" - עפולה תחתית מס' הגוש 16691 מס' הדירה - קומה א' מס' החלקה שטח המגרש 1473 מ"ר בערך. מס' המגרש 42 שטח הבית 26.51 מ"ר בערך. מס' הבית 52 שטח הדירה 26.51 מ"ר בערך". (ראה ת/1 (א)). אין בידי לקבל טענת התובע בעניין זה. ההסכם מתייחס לדירה בלבד ואינו כולל את המגרש שמסביב, והדברים נלמדים מניסוח ההסכם: "הואיל... לצרכי מגורים את הדירה המתוארת בתוספת "א" לכתב - הסכם זה (להלן הדירה), והמשתכן גר עתה בדירה לפי חוזה - השכירות; והואיל והמשתכן בקש מאת עמידר לרכוש את הדירה, ועמידר הסכימה למסור למשתכן את הדירה בהתאם לתנאי כתב הסכם זה; והואיל ועמידר הוסמכה על - ידי בעלי הקרקע שעליה עומד הבית המכיל את הדירה (להלן בעל הקרקע) - להתקשר עם המשתכן בכתב הסכם זה:". (הדגשות לא במקור). ובהמשך: "2) עמידר מתחייבת בזה כי תוך תקופה ... חודשים מיום רישום יחידת הקרקע שעליה עומד הבית המכיל את הדירה...". (הדגשות לא במקור). 26. גם טענת התובע כי נספח ת/1 (א) מהווה תשריט שעל פיו ברור, כי הדירה כוללת גם את המגרש 42, אינה מבוססת. אין כל ציון על המסמך המעיד על כך שהמדובר בנספח א' להסכם בין עמידר לתובע. בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בע"א 2135/91 גיל ישראל ודוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (1994) (פורסם באתר נבו): "ברי, כי בני- הזוג קרוצ'רו לא רכשו את הדירה במנותק מהקרקע שעליה היא ניצבת. כאמור, המחלוקת נטושה על גודל הקרקע - אם זוהי הקרקע שמתחת לדירה בלבד, או שמא הוצמדה קרקע נוספת לדירה. כאמור, בעניין זה הסתמכו המערערים על שני מסמכים שצורפו להסכם, בהם סומן מגרש 12ב. ואולם, אלה אינם מהווים חלק מן ההסכם. ההסכם מפנה לשלוש תוספות, המכונות תוספת א', תוספת ב' ותוספת ג'. על המסמכים המצורפים לא נרשמו סימונים מקבילים, אך ניתן לאתר את המסמכים אליהם מתייחס ההסכם על- פי ההקשר שבו הם הוזכרו. .. נותרת איפוא תוספת א', שנושאה, כאמור, הוא תיאור הדירה. משלושת המסמכים הנותרים, המסמך המתייחס לתיאור הדירה הוא התעודה, הכוללת כאמור פרטים מזהים של הדירה. נמצא כי שני המסמכים שעליהם מסתמכים המערערים לא הוזכרו בהסכם, ונראה כי הם צורפו רק לצורך זיהוי הדירה בבית המשותף (תרשים מגרש 12) והבית המשותף בשיכון (תרשים השיכון)." 27. גם באישור עמידר מיום 27.10.94 המופנה למינהל (הדף הראשון של נספח ג' לתצהיר התובע) מצויין, תחת הכותרת "פרטי הנכס המוחכר", כי המדובר בנכס שמספרו 2052/1 מבנה קרקע המיועד למגורים בגוש מס' 16691 חלקה מס' 30, שטח היחידה ברוטו 26.3 מ"ר. תחת כותרת "פרטי הקרקע" צוין בכתב יד: "תאריך סילוק משכנתא 31.3.73 דמי חכירה ראשונים שנתיים מ - 1/55 בסך 0.40 ל"י". לא ניתן ללמוד ממסמך זה כי לתובע זכויות במגרש 42 (בהמשך שונה מספרו למגרש 30, ולאחר מכן למגרש 68) בעיקר לנוכח העובדה כי דובר על שטח היחידה 26.3 מ"ר, ולא שטח המגרש כולו. 28. עוד הוצגו בפניי מסמכים בהם ניכר כי התייחסות עמידר לאורך השנים הייתה לעניין הדירה/צריף ואין כל התייחסות לעניין המגרש; כך ניתן לראות תעודה מס' 3454/4560101 מיום 10.2.1955 (נספח ג' לתצהיר יעיש אלמקייס נ/1),על פיה צוין: "זאת לתעודה כי חנניה בכורה וחנניה נסים התקשר עם "עמידר" החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ בהסכם לרכישת דירה שתיאורה להלן, לפי כתב ההסכם המצורף לתעודה זו. תיאור הדירה המקום עפולה תחתית משקי עזר צריף 52 גוש מס 16691...." מסמך נוסף הנושא כותרת "כח והרשאה מיוחד ובלתי חוזר", החתום על ידי התובע ואימו המנוחה מיום 10.2.1955 (נספח ה לתצהיר יעיש אלמקייס נ/1), במסגרתו מתחייבים הנ"ל, בין היתר בסעיף 14 לייפוי כוח: "כח והרשאה זה הוא מיוחד (פרטי) ומתיחס אך ורק לנכסים הנמצאים או שימצאו בעפולה משקי עזר בגוש/ גושי רישום מס' צריף מס' 52 ...". עוד צורפו מסמכים נוספים, נספחים ו'- ח' לתצהיר אלמקייס - נ/1, המתייחסים לצריף 52, אף הם ללא אזכור של המגרש. 29. עוד עולה מהראיות שהובאו בפניי, כי התובע לא שילם במהלך השנים את דמי המשכנתא, ואף נפתחו כנגדו הליכים במסגרתם פנה הלה אל עמידר במכתבים בהם הוא מתייחס לדירה / צריף מבלי להזכיר כלל את המגרש; כך גם בכתב התביעה לבית המשפט השלום בעפולה, בתיק אזרחי 229/61, הגישה עמידר תביעה כנגד התובע לתשלום דמי שכירות בגין דירה 52 ללא אזכור של המגרש (נספח ט' לתצהיר אלמקייס נ/1); ביום 24.2.1969 שלחה עמידר לתובע מכתב שעניינו, "חוב משכנתא ושכ' לדירה מס' 52 מ"ש בעפולה תחתית", ללא התייחסות למקרקעין כלשהם. ועוד, צורף לתצהיר אלמקייס מכתב של התובע לעמידר ללא תאריך, הנושא כותרת "צריף מס' 52 בשיכון ממשלתי עפולה" (נספח יב' לתצהיר אלמקייס - נ/1), בו צויין כדלקמן: "אני החמ' מבקש להחזיר את הצריף הנ"ל אשר רכשתי במשכנתא לפני כמה שנים. אבקשכם לעשות חשבון סופי ולהודיעני עד איזה תאריך עלי להוציא מהצריף את החפצים". ביום 5 לאוגוסט 1968 פנתה עמידר לתובע בנוגע לבקשתו לביטול הרכישה בצריף מס' 52, בזו הלשון: "הרינו להודיעך בזה כי בקשתך לביטול הרכישה לצריף 52 בעפולה תחתית אושרה. נא לדאוג לצו ירושה מתאים ולהציגו לנו. ....". (נספח יג' לתצהיר אלמקייס נ/1). גם במסמך "הצעה לביטול רכישה", המצורף כנספח יד' לתצהיר אלמקייס, ההתייחסות היא לדירה 52 ששטחה 26.51 מ"ר. בסופו של יום התובע שילם את מלוא המשכנתא עבור הדירה, אך יש בתכתובת הנ"ל כדי להמחיש את כוונת הצדדים, לפיה ההתחייבות בהסכם הינה ביחס לדירה בלבד ולא למגרש. 30. התובע טוען, כי העובדה שהוא קיבל מהמינהל שובר לתשלום דמי חכירה על המגרש, אף אם בדיעבד התברר כי המדובר בטעות ביחס לדירה, כי המינהל מכיר בזכותו למגרש. אין חולק כי התובע שילם ביום 22.11.99 דמי חכירה שנתיים מהוונים בסך כולל של 2,005.75 ₪ (נספח ד 2 לתצהיר התובע ת/1). עיון בפרוט חשבון של המינהל מיום 22.11.99 מעלה, כי המדובר בגוש 16695 חלקה 58, "שטח העסקה" 26.3 מ"ר (נספח ד1 לתצהיר התובע). התובע טען, שהבחין בטעות ביחס למספר גוש חלקה, והפנה תשומת לב המינהל לעניין זה. מזל חיימוביץ מהמינהל טוענת בתצהירה (נ/2), כי נפלה שגגה בעבודת מחלקת המדידה, כך שבמקום לערוך מדידות למבנה מס' 2052/1 נערכה מדידה למבנה מס' 2252/1, ובהתאם הופק תחשיב דמי היוון/או דח"ש (ראה סעיף 9 לתצהיר מזל - נ/2). אם כן, אין חולק, כי ארעה טעות באשר לזיהוי הנכס, ושני הצדדים אישרו כי אכן נפלה טעות. יחד עם זאת, האישור של המינהל (אף שנעשתה טעות בזיהוי הנכס) ביחס להיוון (נספח ד1 לתצהיר התובע ת/1) התייחס לשטח הדירה בלבד ולא לכלל המגרש, וצוין במפורש שטח עסקה 26.3 מ"ר, כך שגם באישור זה אין הוכחה כי לתובע זכויות במגרש. בהקשר זה יפים הדברים שנפסקו בת.א. 1274/04 (מחוזי - נצרת) משה אבוטבול נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באתר נבו) (2009), ביחס לטעות המינהל: "התובע מבקש להיבנות עוד ממכתב שהופנה אליו על ידי המינהל בשנת 2001, ובו דרישה לתשלום דמי חכירה על מגרש 175 כולו. המינהל הבהיר, כי המכתב יצא בטעות, והסבר זה מקובל וסביר בעיניי. כפי שהבהרתי למעלה, הממכר לאבי התובע לא כלל כי אם דירת חדר, ולא התייחס כלל למגרש כחלק מן הממכר. מכתבים אחרים שיצאו בשעתם מלמדים על כך, שהממכר לא כלל כי אם צריף בלבד. ... סופו של יום באתי, כאמור, לכלל דיעה, כי התובע לא הוכיח, כי אביו רכש בשעתו, לבד מן הצריף, את כל המגרש, זה ששטחו 1286 מ"ר. על כן אין לי כי אם לדחות את תביעתו....". 31. התובע צירף חוות דעת שמאי במסגרתה טען השמאי, כי על פי ניסיונו והמסמכים שנמסרו לו, התובע זכאי מלבד לדירה מס' 52 גם למגרש 42 וזאת על פי ההסכם. השמאי נשאל מדוע בהסכם לא צוין מגרש 42 והוא השיב: "ת. ברגע שאתה נותן חלקה שמוגדרת כמשק עזר, כל מה שאתה צריך לאתר, ויש סדר של בתים ולא סדר של מגרשים, הרבה יותר קל לאתר את בית 52 מאשר את מגרש 42, במיוחד בתקופה ההיא כשלא היו רחובות ולא שום דבר. אל תשליך מהמצב הנוכחי למצב שהיה לפני 60 שנה". (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 17-19). יחד עם זאת, כשנשאל השמאי האם יש לו ניסיון עם הסכמים דוגמת ההסכם שנחתם עם התובע, השיב: "זו פעם ראשונה שאני נתקל בהסכם כזה, לא פעם ראשונה שאני נתקל במשקי עזר. זאת אומרת, אם הפרוצדורה של עמידר השתנתה בין שנת 1953 ל- 1955 אני לא יכול להעיד על זה. אני יכול להעיד מה הייתה השיטה שעל - פיה החכירו את המגרש לתובע ואני יכול להעיד גם על הזכויות שהיו במגרש הזה. אני חושב שגם אתה לא יודע מה הייתה הפרוצדורה באותן שנים." (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 22-26). 32. אם כן, השמאי אינו בקיא בחוזים דוגמת החוזה שנחתם עם התובע, ואין לו ידיעה לגבי הפרוצדורה בה נהגה עמידר באותן שנים. ואם בפרוצדורה שהייתה נהוגה ע"י עמידר עסקינן, הרי שבפס"ד שניתן בת"א 1013/02 (מחוזי - נצרת ) מועלם צדוק נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באתר נבו), נפסק כי לאביו המנוח של התובע, לא הוקנו כל זכויות בשטח המגרש, זאת לאור פרשנות הסכם הרכישה שנחתם בשנת 1954 בינו לבין עמידר, המתייחס לדירה בלבד ולקרקע שמתחתיה. (ראה גם, ה"פ 8023/06 (מחוזי - ב"ש) אריעם מרים ז"ל נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2010). הנה כי כן, אנו למדים, כי היה נהוג באותן שנים להקנות זכויות בדירה ובמקרקעין שמתחתיה מבלי להקנות זכויות בכל המגרש. 33. התובע הביא לעדות את שחר שמואל המתגורר בשכנות לדירה / צריף נשוא התביעה. העד נשאל בנוגע לאופי השכונה והשיב: "ת: בדרך כלל בשכונה שלנו, כל מגרש זה לא היה אותו דבר. מינימום זה 600 מ"ר, ומקסימום הגיע גם ל- 1800 מ"ר. תלוי במיקום. ש: כשאתם עכשיו בניתם על המגרש מאיפה היה לכם את השטח? ת: קנינו מעמידר את הזכויות. אחרי כן הלכנו למנהל. ש: איזה זכויות? ת: את הזכויות של בלו יוסף. ש: שמה זה כלל? ת: את הצריף שהיה והשטח מאחורה. זה היה מגודר עם גדר פרוביזורית שכזאת". (עמ' 42 לפרוטוקול, ש' 17-24). ובהמשך: "ת: הסברתי קודם שאני לא קניתי. זה אחי קנה את הצריף. בזמנו השכונה הזאת הייתה שכונה עזובה ואנשים באו לגור שם. ברבות הימים היא התפתחה, אז כל אחד חיפש את השטח לבנות. ש: האם השתמשו בחצרות למטרות פרנסה? ת: בעיקר לצריכה ביתית, כמו ירקות, עזים, לולים". (עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 17-20). מעדות זו אנו למדים, כי עד זה לא היה שותף ברכישת המקרקעין, וכי אחיו רכש אותם מאדם בשם בלו, לפיכך אין ללמוד ממקרה זה למקרה שבענייננו. יתרה מזו, העד העיד כי אחיו חתם על חוזה החכירה עם המינהל (עמ' 45 לפרוטוקול, ש' 14). עוד בהמשך אנו למדים, כי בסביבות שנת 1983 העד החל לגור בשכונה (עמ' 45 לפרוטוקול, ש' 24) ובהמשך אומר העד, כי בשנים לקראת שנות ה- 80, אנשים החלו להתעניין בשכונה, וכי עד אותה עת השכונה הייתה נטושה ובאותה תקופה החלו לחלק מגרשים (עמ' 47 לפרוטוקול, ש' 2-5). אם כן, מדבריו עולה כי רק בשנות ה- 80 החלו לחלק מגרשים באותה שכונה. 34. התובע מבסס את זכותו על המגרש, גם על האישור שניתן לו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להרחיב את הדירה. לדידי, אין בכך להעיד על דבר, שכן, בסעיף 3(ג) להסכם עם עמידר, ניתנה אפשרות לתובע להרחיב את הדירה בהתאם לתרשים הניתן בתוספת "ג" לכתב הסכם זה, והדבר אושר על ידי הרשויות המוסמכות וע"י בעל הקרקע (ראה נספח א לתצהיר התובע ת/1). אותו נספח "ג" המוזכר בהסכם הוא, ככל הנראה, נספח ד' לתצהיר אלמקייס נ/1, ממנו ניתן ללמוד, כי עמידר איפשרה הרחבת הדירה והוצגו לשם כך שתי אלטרנטיבות. (לעניין זה ראה גם, ת.א. 1013/02 (מחוזי נצרת) מועלם צדוק נ' מנהל מקרקעי ישראל (צורף לכתב ההגנה של עמידה כנפח ב') (2004)). 35. התובע טוען עוד, כי זכותו במגרש נובעת מהעובדה שהוא רכש "משק עזר" ולא דירה בלבד. כלומר, הוא רכש קרקע שנמסרה לו למטרת סידור משק חקלאי הכולל מגורים. במסגרת זו מפנה התובע להחלטת המינהל מס' 534, אשר עותק הימנה הוגש לבית המשפט (ת/4), לפיה מוגדרת "דירה" כ"מוחכר למטרת מגורים המשמש למגורים", ואילו "משק עזר" מוגדר כקרקע שהוחכרה או נמסרה למטרת משק עזר חקלאי הכולל גם מגורים. אין בידי להסכים עם טענה זו של התובע. אין כל איזכור לכך בהסכם עם עמידר כאמור בהרחבה לעיל, אלא נהפוך הוא, ישנה התייחסות לדירה בלבד ללא כל התייחסות למשק עזר. יתרה מזו, "משק עזר" הוגדר בהחלטת המינהל כדלקמן: "קרקע שהוחכרה, או שנמסרה למטרת סידור משק עזר חקלאי הכולל מגורים, אף אם הקרקע אינה מהווה שטח אחד רצוף, והכל בתנאי שקרקע זו אינה מהווה נחלה;" "נחלה" הוגדרה באותה החלטה, כדלקמן: "קרקע חקלאית, שהוחכרה לחוכר לתקופה ארוכה, לצורך פרנסתו ומגוריו והמהווה יחידה משקית חקלאית אחת, אשר את גדלה קבע שר החקלאות בהתייעצות עם מינהל התכנון שליד משרד החקלאות ואשר הוחכרה לו בתנאי חכירה ודמי חכירה הנהוגים במינהל לגבי נחלות;" אין חולק שאין המדובר בענייננו בנחלה חקלאית. יוצא אם כן, שמשק עזר יכול לכלול שטח שאינו שטח רצוף, ויכול להימסר ללא חכירה. יוצא עוד, גם אם אקבל טענת התובע כי הוא נהג לשתול ירקות במגרש שבסמוך לדירה (טענה שלא הוכחה כלל), הרי שייתכן ונמסרה לו חלקה קטנה לצורך זה, אך אין הוכחה לכך שהיא הוחכרה לו ואין הוכחה באשר לגודלה. גם העובדה שהשכונה נקראה משקי עזר אין בה כדי ללמד דבר באשר לזכויות להן טוען התובע במשק העזר. 36. אשר על כן, גם לגופו של עניין אני דוחה את טענת התובע בדבר זכותו במגרש 42, וזאת מאחר ולא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח טענותיו. זכות התובע בדירה ובמקרקעין שמתחתיה 37. אם כן, אין חולק, כי התובע ואימו המנוחה חתמו על הסכם בשנת 1955 בדבר זכויותיהם בדירה 52 נשוא ההסכם, וכי בשנת 1976 הדירה נהרסה כליל בשיטפונות. לטענת עמידר והמינהל, מאחר והתובע לא התגורר בדירה והדירה נהרסה בשנת 1976, לא נותרו לו כל זכויות, שכן הריסת המבנה מנתקת את הזיקה לקרקע. עמידר מפנה לפסה"ד ת"א 2493/06 נעימה אברהם נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן: "עניין נעימה") (פורסם באתר נבו) (2007), במסגרתו נפסק, כי עמידר הינה חברה משכנת בלבד, ואין תפקידה להסדיר את הזכויות בקרקע, וכשהמבנה עצמו איננו קיים עוד, ממילא לא יכולה להיות לגביו כל תביעה קניינית. 38. לדידי, יש לערוך אבחנה בין פסק הדין בעניין נעימה לעניין שבפנינו. שם מדובר בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לרישום קרקע במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין על שם התובעים, ואילו בענייננו המדובר בתביעה לפיצוי כספי. אעיר עוד, כי תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון בעניין פסק הדין נעימה. גם טענות עמידר והמינהל, כי התובע לא התגורר בנכס ועל כן הפר את ההסכם אין בהם ממש. בהסכם מצויין שמטרת הדירה היא למגורים שלו ושל בני משפחתו (סעיף 3(א) להסכם), לא מצויין שיש חובה לגור בדירה בפועל. יתרה מזו, מששולמו כל סכומי המשכנתא ואין כל תנייה המחייבת את התובע להתגורר בדירה, אין לומר כי אין לתובע זכויות בדירה. אחריות 39. לטענת עמידר, תפקידה הסתיים עם מכירת הדירה בשנת 1955 ועם השלמת תשלומי המשכנתא בשנת 1973. תפקידה התמצה בהנפקת אישור למינהל בשנת 1994 בגין זכויותיו של התובע בנכס. המינהל טוען, כי לא נחתם כל הסכם בינו לבין התובע וגם לא בין קק"ל לתובע ואימו המנוחה. 40. סעיף 2 להסכם בין עמידר לתובע ואימו המנוחה קובע כדלקמן: "עמידר מתחייבת בזה כי תוך תקופה של 12 חודשים מיום חתימת כתב - הסכם זה או תוך תקופה של 12 חודשים מיום רישום יחידת הקרקע שעליה עומד הבית המכיל את הדירה, בשם בעל הקרקע במשרד ספרי האחוזה, הכל לפי המועד המאוחר יותר, יירשם לזכות המשתכן, במשרד ספרי האחוזה, חוזה חכירה או חוזה חכירת משנה על הדירה, לתקופה של 41 שנים, החל מיום 1.12.1954, אך מועד רישום חוזה החכירה כנ"ל יידחה כל עוד תהיה קיימת מניעה לרישום שמקורה בנסיבות שאין לעמידר שליטה עליהן". סעיף 3 להסכם קובע לאמור: "נוסח חוזה החכירה או חוזה חכירת המשנה שיירשם לזכות המשתכן יהיה לפי הטופס הניתן בתוספת "ב" לכתב - הסכם זה (להלן - חוזה החכירה), בתיאומים שהעניין מחייבם. ...". 41. לטענת עמידר, על פי החוזה מועד רישום חוזה החכירה יידחה כל עוד תתקיים מניעה שמקורה בנסיבות שאין לה שליטה עליהן, ואשר התקיימו במקרה דידן. לטענתה נסיבות אלה הם אי-חתימת חוזה החכירה מול בעל הקרקע. לטענתה, ניתן להיווכח, כי בעל הקרקע (קק"ל, ומשנת 1960 ממ"י) לא חתם על חוזה החכירה, ולכן כל עוד לא נחתם חוזה החכירה מול בעל הקרקע מנועה עמידר מביצוע הרישום. איני מקבל טענת עמידר בעניין זה. מהראיות עולה, כי נוסח חוזה החכירה צורף להסכם עם עמידר, וכי על עמידר היה לדאוג להעברת ההסכם לחתימת קק"ל או בהמשך המינהל. יתרה מזו , עמידר מודה, כי רק בשנת 1994 העבירה הודעה למינהל בדבר זכויותיו של התובע בדירה. עולה השאלה מה השתנה אז, שכן גם אז הסכם החכירה עם המינהל לא היה חתום? 42. טוענת עמידר, כי האישור משנת 1994 נמסר עוד בטרם התקיים מכרז למכירת המגרש, וכי היא העבירה למינהל הפרטים הנכונים ביחס לנכס מס' 2052/1 בגוש 16691 (נספח ג' לתצהיר התובע). עיון במסמך האישור מעלה כי אכן דווח בו על נכס 2052/1 בגוש 16691. לדידי, עמידר הייתה צריכה לוודא, כי המינהל חתם על חוזה החכירה וכי זכויות התובע בדירה נרשמו בספריה. ברי, כי אם זכויות התובע ואימו המנוחה היו נרשמות במינהל, המינהל לא היה יכול להעביר הזכויות בשטח מבלי שיבוא בדברים עם התובע באשר לפיצוי. אשר על כן, סבורני, כי עמידר אחראי לכך שזכויות התובע בדירה לא נרשמו בספרי המינהל, וכי המגרש נמכר לקבלן מבלי שנלקחו בחשבון זכויות התובע. 43. באשר לאחריות המינהל, כפי שצויין, בשנת 1994 הועבר לידי המינהל אישור בדבר זכויותיו של התובע בדירה, וכתוצאה מאישור זה נשלח לתובע שובר תשלום דמי חכירה מהוונים. אין חולק כי לתובע הוצא אישור מהמינהל ביום 21.6.00 ביחס לבית 2052/1, אך צוין כי הבית נמצא בחלקה 58 בגוש 16695. אם כן, אין מחלוקת, כי המינהל טעה בנוגע למיקום הדירה וכי התובע הפנה את תשומת ליבו לכך. האם הטעות הזו מקנה לתובע עילה כנגד המינהל? דומני שלא, לא הוכח בפניי כי המינהל ידע טרם שנת 1994 דבר זכויותיו של התובע בשטח הדירה, והאישור שניתן לאחר תשלום ההיוון מעיד כי נפלה טעות במינהל בנוגע לזיהוי הנכס, ומעת היוודע דבר הטעות השיבו לתובע את כספו. פיצוי 44. כאמור התובע צירף חוות דעת שמאי מקרקעין בנוגע לחלקה נשוא התביעה, לפיה הפיצוי המגיע לו בגין כל שטח המגרש הינו בסך 205,782$ הכולל סך 55,782$ שווי נטו של החלקה בתוספת סך 150,000$ רווח יזם, בגין הבניה שבוצעה במקרקעין. 45. לטענת המינהל די בכך שייקבע, כי אין התובע חוכר של חלקה 30 כולה בגודלה 1,841 מ"ר, כדי לדחות התביעה כליל מפאת אי-הוכחת הנזק ו/או הפיצוי הנדרש. לא זו בלבד, טוען המינהל, כי השמאי, ללא כל יסוד שבדין ובניגוד להלכה הפסוקה, ערך שומה לצורך קיבעת פיצוי קיום במקום שומה לצורך קביעת פיצויי הסתמכות, ללא שנתן לכך כל טעם, ומסיבה זו בלבד יש להורות על פסילתה ו/או דחייתה של חוו"ד לעניין גובה הפיצויים. 46. בע"א 5610/93 ג'לסקי ואח' נ' הוועדה המקומית (פורסם באתר נבו), נפסק: "מטרתם של הפיצויים בדיני הנזיקין היא, ברגיל, לפצות את הנפגע על נזקו הממשי. אמת המידה, המגוננת על אינטרס ההסתמכות, מבטיחה השגת תכלית זו. חריגה מאמת - מידה זו תעמיד את הניזוק במצב טוב יותר בעקבות ביצוע העוולה מאשר היה בו אלמלא בוצעה. בכך יהיה כדי להעשיר את הניזוק. תוצאה זו חורגת ממטרת דיני הנזיקין של פיצוי הקרבן. יש בה גם יסוד של ענישה של המעוול. בהיעדר שיקולים מיוחדים, אין לכך מקום בדיני הנזיקין..". מאחר וקבעתי, כי התובע לא הוכיח טענתו, כי הוא חכר את השטח עליו ממוקמת הדירה לרבות המגרש שמסביב, ומשהמומחה לא התייחס למקרה בו ייקבע, כי התובע בעל זכויות חוזיות במקרקעין של הדירה בלבד, אין רלוונטיות לחוות הדעת. יתרה מזו, המומחה התייחס בחוות דעתו לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום כאמור בפסה"ד בעניין ג'לסקי, ומסיבה זו גם אין לקבל אותה. 47. במסמך ההיוון שניתן לתובע על ידי המינהל מצוין, כי ערך הקרקע בגין שטח עסקה 26.3 מ"ר הוא 36,566.82 ₪ (נספח ג' לתצהיר התובע ת/1). דובר שם על קרקע בחלקה 58 בגוש 16695, אך עדיין יש בכך כדי לספק אומדן כלשהוא באשר לשווי המקרקעין שבענייננו, אלא שמאחר והצדדים לא התייחסו לכך בסיכומיהם, והתובע לא הציג כל אופציית חישוב חלופית למקרה וטענתו בדבר זכויותיו במגרש 42 תידחה, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה. יחד עם זאת אני מוצא לנכון לקרוא לנתבעים לבוא בדברים עם התובע באשר לפיצויו בגין המקרקעין שעליהם הייתה קיימת הדירה וזאת לפנים משורת הדין, אף לאחר מתן פסק הדין. 48. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות המקרה, לא ראיתי לנכון לחייב בהוצאות משפט. מושבים נחלות ומשקים