קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכה שנפטר לפני שהוכר כנכה: י. בנאי - שופט [בדימוס] 1. ערעור זה הוגש בפנינו ע"י אלמנתו ויתר יורשיו של המנוח ז"ל, שנפטר ביום 16.6.06 [להלן: "המנוח"]. ביום 29.11.10, כלומר - למעלה מ-4 שנים לאחר פטירת המנוח - פנה עו"ד אור חן, ב"כ המערערים, למשיב וביקש לאפשר לאלמנה וליתר היורשים להגיש, בשם המנוח, תביעה להכיר במנוח כנכה עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [להלן: "החוק"]. בבקשה זו ציין עו"ד אור חן כי המנוח לקה בהלם קרב כתוצאה מהשתתפות במלחמת יום הכיפורים, ועוד לפני שהספיק להגיש את תביעתו בפני המשיב, נפטר לבית עולמו. לבקשתו זו צירף עו"ד אור-חן טופס "בקשה להכרת זכות", עפ"י החוק, החתומה ע"י אלמנת המנוח. כמו כן צירף עו"ד אור-חן לבקשה חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה - פרופ' עמיחי לוי, מיום 2.1.06, בה קבע פרופ' לוי כי אכן המנוח סבל מתסמונת פוסט-טראומטית עקב השתתפות בקרבות מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973. 2. ביום 21.2.11 ניתנה החלטה ע"י המשיב, בה צויין: "הריני להודיעך בזה כי התביעה הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: הזכות להגיש תביעה להכרת זכות נכה הוא זכות אישית של הנכה. במקרה זה התביעה הוגשה לאחר מותו ולכן היא נדחית". על החלטה זו הוגש הערעור בפנינו. 3. בכתב הערעור נטען, בין היתר, כי המערער גוייס לשירות סדיר בחודש אוגוסט 1972 ושירת כחייל קרבי בסיירת שקד. הוא נלחם במלחמת יום הכיפורים ונפגע קשות בנפשו עקב החוויות הקשות שעבר במהלך המלחמה. מצבו של המערער הלך והחמיר עם השנים, כחצי שנה לפני מותו ובלחץ בני משפחתו, פנה המנוח לפרופ' עמיחי לוי, פסיכיאטר, וזה נתן ביום 2.1.06 חוות דעת לפיה המנוח לקה בפוסט טראומה עקב חשיפתו לחוויות הקשות במלחמת יום הכיפורים, כנטען בכתב הערעור. 4. ביום 10.4.11 התקיימה בפני ישיבה במעמד ב"כ הצדדים, שהסכימו כי השאלה המתעוררת בערעור זה, על החלטת הרשם, היא שאלה משפטית, וכי אין כל מחלוקת עובדתית. לכן מבקשים הצדדים להגיש את סיכומי טענותיהם, בערעור, בכתב. לבקשה זו נעתרתי. ואכן, ב"כ הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בפנינו, בקשר למחלוקת המשפטית הנטושה ביניהם. ב"כ הצדדים הרחיבו וכללו בסיכומי הטענות שהוגשו על ידם, עניינים שאינם רלוונטיים לשלב הזה של הדיון. המחלוקת היחידה, שעליה נסבה המחלוקת, היא האם צדק המשיב בהחלטתו לדחות את תביעתם של יורשי המנוח, בנימוק כי הזכות להגשת תביעה להכרה כנכה על פי החוק, הינה אישית, וזכות זו - פגה עם מותו של המנוח, או שמא, היה על המשיב לאפשר למערערים "להיכנס לנעליו של המנוח" ולהגיש בשמו תביעה להכרה בזכות, על פי החוק, כדי לזכות בכספים שעמדו לזכות המנוח, עובר למותו. לדוגמא, השאלה שדנו בה ב"כ הצדדים, בסיכומים בכתב, אם יש להחיל בעניינינו את סעיף 18 לחוק, הדן בשאלה ממתי יש לשלם תגמולים לחייל שהוכר כנכה, או השאלה, שבה דן סעיף 18(ו') לחוק לפיה הנכה שלא עמד במועד להגשת התביעה לתגמולים, בשל מחלת נפש, שלקה בה, יהיה רשאי, בתנאים מסוימים, להגיש את התביעה אף אם חלף המועד. שאלות אלה אינן נשוא המחלוקת בעניינינו, באשר הן לא נדונו כלל ע"י המשיב, ולכן - אף אינן חלק מההחלטה, שבגינה הוגש הערעור. אני סבור, כי יש לקבל את הערעור, בנימוקים שאפרט להלן. החוק כולל סעיפים, מהם עולה כי הגמלאות המוענקות לנכה, כוללות גמלאות לבני משפחתו, ומכל מקום - יש להתחשב בצרכי משפחת הנכה, בחישוב הגמלה המוענקת. זאת ועוד, סעיפים שונים בחוק מורים על תשלום הגימלה, ישירות לבן המשפחה. סעיף 20 א' לחוק וכן סעיף 39א' לחוק, קובעים, כי משנפטר נכה, ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכח החוק, ישולמו הכספים לבני משפחתו, כמפורט בסעיף זה. סעיף 1 לחוק, סעיף ההגדרות, כולל הגדרה של "בן משפחה", "אישה", "ילד" וכו'. סעיף 6 לחוק דן בנכה שאינו מסוגל לפרנס את בני משפחתו מן הקיצבה המשולמת לו, כי אז הוא זכאי לתגמול מיוחד. סעיף 18 לחוק, דן בנכה שחל שינוי בהרכב משפחתו, באופן המזכה אותו בתוספת תגמול. סעיף 20 לחוק קובע, כי תשלום ישולם לנכה עצמו. ברם, קצין התגמולים רשאי להורות שתגמול בעד בן משפחה, ישולם לאותו בן משפחה, או לאדם שאותו בן משפחה נמצא בהשגחתו. סעיף 20א' לחוק קובע: "נפטר נכה שהיה זכאי לתגמולים בשעת פטירתו... יוסיפו לשלם את התגמול, בשיעור שהיה משתלם אותה שעה, עד תום 36 חודשים מסוף החודש שבו אירעה הפטירה, לידי בן המשפחה שהורה עליו הנכה... ובאין הוראה - לידי בן זוגו, ובאין בן זוג, לידי בן המשפחה שהורה עליו קצין התגמולים". סעיף 20א'(ב) קובע נסיבות שבהן ישולמו תגמולים ישירות לבן זוגו של הנכה. סעיף 39 לחוק קובע, כי נכה המקבל תגמול, על פי החוק, ולא מפרנס את בני משפחתו, רשאי קצין התגמולים ליטול לידיו את התגמול ולהשתמש בו לטובת הנכה ובני האדם האמורים. סעיף 39א' לחוק קובע: "נפטר נכה ובשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכוח החוק, ישולמו הסכומים על אף האמור בדיני הירושה, לידי מי שהנכה הורה בכתב לקצין התגמולים; לא הורה - ישולמו לבן זוגו, ובאין בן זוג - ליורשיו". על פי סעיף זה, אם אכן יוכר המנוח כנכה על פי החוק ואם אכן יסתבר כי בשעת מותו הגיעו לו תשלומים על פי החוק, הרי שלאלמנה או ליתר היורשים, זכות ומעמד לקבל כספים אלה. 7. המערער סומך, בפנינו, על פסק דין בע.א. 2426/90, קצין התגמולים נ' יורשי המנוח ארז לוי ז"ל, פורסם בפסקי דין כרך מ"ז חלק חמישי עמ' 783 (להלן: הלכת ארז לוי). ב"כ המשיב מבקשת לאבחן את הילכת ארז לוי מהמקרה הנדון בפנינו, בטענה כי במקרה של ארז לוי, הגיש הוא עצמו, בפני המשיב, את התביעה להכיר בו כנכה, שעה שבעניינינו, אין הדבר כך. 8. אני סבור, כי הילכת ארז לוי מכריעה את הכף לטובת גרסת המערערים, ולכן יש לקבל את הערעור, בנימוקים שאפרט להלן. המקרה שנדון בפרשת ארז לוי הייתה שהמנוח ארז לוי שירת בשירות סדיר בצה"ל, שנה לאחר שירותו נתגלתה אצלו מחלה ממארת והוא הגיש תביעה להכרה בנכות עקב מחלה זו שנגרמה לו בזמן השירות ועקב השירות. קצין התגמולים דחה את התביעה בנימוק שמחלה זו לא אירעה עקב השירות. המנוח הגיש ערעור בפני וועדת הערעורים, על החלטת קצין התגמולים. עוד הערעור תלוי ועומד, נפטר המנוח. אימו של המנוח, היא יורשת יחידה של המנוח ארז לוי, ביקשה "לבוא כמערערת במקום בנה" וועדת הערעור קיבלה בקשה זו. על החלטה זו של וועדת הערעור הגיש קצין התגמולים ערעור לבית המשפט המחוזי. זה אימץ את נימוקי וועדת הערעור ודחה את ערעורו של קצין התגמולים. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי, ניתן רשות ערעור לבית המשפט העליון. בסעיף 5 של פסק הדין (שם, בעמ' 786 ליד האותיות ב'-ג') קובע בית המשפט העליון: "אין חולק כי זכות הנכה לפי חוק הנכים הינה זכות אישית. חוק הנכים מעניק לנכה הזכות למגוון של סעדים, מלבד סעד התגמולים, כדוגמת טיפול רפואי או עזרה בניידות. סעדים אלו הניתנים לנכה עצמו הינם אישיים ולפיכך לא ניתן להעבירם לאחר... מי שייהנה מן התגמול יהיה הנכה ובני משפחתו". ברם, בהמשך פסק הדין (באותו עמ' 786) מגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי תגמולים שהיו צריכים להיות משולמים לנכה, אולם לא שולמו לו בשל פטירתו, כגון תשלומים לפי סעיף 39א' לחוק (ויש להוסיף גם סעיף 20א' לחוק) - יש לשלמו ליורשי הנכה שנפטר. וכך מציין בית המשפט העליון (שם בעמ' 786 ליד האות ז'). "השאלה הניצבת לפנינו היא אם גם על מי שטרם הוכר כנכה והיה מצוי בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו, ניתן לומר כי 'בשעת מותו הגיעו לו תשלומים מכח החוק', אם ייקבע לאחר פטירתו כי יש להכיר בו כנכה. סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב". 9. ב"כ המשיב מבקשת לסמוך על המילים "והיה מצוי בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו", כדי להבחין בין הלכת ארז לוי מהמקרה שבעניינינו, שבו לא הוגשה התביעה על ידי המנוח בפני המשיב. אני סבור, כי אין לקבל טענה זו של ב"כ המערערת, וכי מילים אלה "היה מצוי בהליך הכרתו ככזה בעת פטירתו" לא באו לקבוע תנאי, אלא רק לתאר את המצב שבו היה המקרה בעניינו של ארז לוי ז"ל. בהמשך הדברים שנקבעו בפסק הדין בהלכת ארז לוי, עולה כי אין כל נפקות לעובדה אם המנוח הגיש כבר את תביעתו בפני המשיב טרם פטירתו, אם לאו. כך אפשר להסיק מדברי בית המשפט העליון בקובעו (שם בעמ' 786 בסוף העמוד): "שכן אין עניינינו ביורשים האמורים לקבל תגמולים עקב מותו של הנכה, אלא בכסף שהגיע לנכה עצמו בחייו, אילו הייתה אז נכותו מוכרת. יורשיו רק מממשים זכות זו והם באים ב"נעליו". לפיכך אין לראות את זכות היורשים לקבל כסף זה כזכות מלבר לעיזבון... אין מקום להבחין בין נכה שכבר הוכר כנכה, על פי החוק, לבין נכה שנפטר טרם שהוכר כנכה. שהרי הנכות קיימת מיום האירוע שאירע בתקופת שירותו, עקב שירותו". במילים אחרות, בית המשפט העליון מבחין בין תביעה לקבלת תגמולים שהיא זכות אישית ואין אחר, פרט לחייל הנכה עצמו, שיכול לתבוע זכות זו, לבין כספים העומדים לרשות נכה שעה שנפטר, לדוגמא כספים המגיעים לפי סעיף 20א' וכן כספים המגיעים לפי סעיף 39א', כי אז זכאים יורשיו "להיכנס בנעליו של הנכה המנוח" ולתבוע תשלומם של סכומים אלה. בית המשפט העליון מתייחס בפסק הדין לטענה נוספת של קצין התגמולים, דהיינו - כי פטירתו של המנוח ארז לוי מסכלת את האפשרות המעשית לדון בהמשך ההליך, שכן לצורך קביעת אחוזי הנכות, יש צורך בבדיקתו הפיזית של התובע. על כך משיב בית המשפט העליון ומציין (שם בעמ' 787, ליד האות ד'): "אף שלא ניתן להתעלם מקשיים ראייתיים, אין בהם כדי לשנות את התוצאה הראויה שלפיה יש לאפשר למי שעשוי להיות זכאי לקבל את תגמולי המנוח עד לפטירתו, להמשיך בערעור לפני וועדת הערעור במקום המנוח". כאמור, אין ולא צריך להיות הבדל, לעניין זה, בין נכה שנפטר לאחר דחיית תביעתו ע"י קצין התגמולים ולאחר הגשת ערעור, לבין הגשת תביעה להכיר באדם כנכה על פי החוק, על מנת לקבל תשלומים המגיעים לפי סעיף 20א' או 39א' לחוק. 10. לסיכום, השאלה אם מחלתו של המנוח פרצה במהלך שירותו הצבאי של המנוח ועקב שירותו, וכן השאלה אם נותרו למנוח זכויות לכספים על פי סעיף 20א' או 39א' לחוק, וכן השאלה אם אבדה זכותו של המנוח לתגמולים על פי החוק עקב התיישנות. שאלות אלה, טרם נדונו על ידי המשיב, בדחותו את תביעת המערערים, בנימוק שהחוק מעניק זכות אישית, שפגה עם מותו של המנוח. לכן, ולאור כל האמור לעיל, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון בפני המשיב, על מנת שידון בתביעה לגופה ובשאלות לעיל. יש לחייב את המשיב לשלם למערערים את הוצאותיהם בסכום כולל של 5,000 ₪. י. בנאי - שופט (בדימוס) אני מסכים אני מסכימה פרופ' א. מרש גב' י. שרון לכן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט (בדימוס) י. בנאי. ניתן היום 10.10.11, בהיעדר הצדדים. העתק מפסק דין זה יישלח לב"כ הצדדים בצירוף אישורי מסירה. י. בנאי - שופט (בדימוס) פרופ' א. מרש גב' י. שרון נכות