קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נכות על פי דין ועדת ערר: הבקשה עניינה של ההחלטה דנן בשאלה מהי הנכות המחייבת על פי דין בתיק דנן, האם הנכות בשיעור 19% שנקבעה לתובעת ע"י הועדה הרפואית מדרג ראשון של המוסד לביטוח לאומי מיום 20.06.2007, או שמא קביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 25.12.08 אשר לפיה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בעקבות תאונת דרכים שאונתה לתובעת ביום 03.11.06. העובדות הצריכות לענייננו התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, בתאונות דרכים שארעה ביום 03.11.06 (להלן: "התאונה"). התאונה דנן הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. התובעת הגישה תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות מעבודה. ועדה רפואית ראשונה של המל"ל שדנה בעניינה, קבעה בהחלטתה מיום 20.06.07, כי לתובעת נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% כתוצאה מהתאונה הנ"ל, כדלקמן: 10% בגין צלקת מכערת ומכאיבה ביד ימין לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות ו- 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הגב לפי סעיף 37 (7) (א) לתקנות. התובעת לא השלימה עם קביעה זו והגישה ערר בפני הועדה הרפואית לעררים. ביום 25.12.08 נבדקה התובעת ע"י הועדה הרפואית לעררים. בפרוטוקול ועדת הערר מאותו מועד נכתב בפרק "סיכום ומסקנות" כדלקמן: "מבחינת הצלקות המצב תואם לאמור בסעיף 75 (1) א' המקנה נכות בשעור 0%. מבחינה אורטופדית ונוירולוגית אין נכות. מאחר ובכוונת הועדה להוריד את הנכות שנקבעה היא עוצרת הדיון ומבקשת להודיע על כך לנפגעת". ביום 28.12.08 פנה המל"ל אל התובעת והודיע לה, כי הועדה הרפואית לעררים שוקלת אפשרות להקטין את דרגת הנכות שנקבעה לה ע"י הועדה הרפואית הקודמת. לאור כך, הותיר המל"ל בידי התובעת שתי חלופות: האחת - להמציא לועדה מסמכים והוכחות על מנת לנסות ולשכנע את הועדה להכריע אחרת ; והשנייה - ביטול הערר ובמקרה שכזה לא תמשיך הועדה לדון בערעור ואחוזי הנכות שנקבעו לה ע"י הועדה הקודמת יוותרו בעינם. התובעת בחרה בחלופה השנייה והודיעה ביום 31.12.08 על רצונה לבטל את הערר. עקב כך, נותרה דרגת הנכות הצמיתה שנקבעה לתובעת ביום 20.06.07 בשיעור 19% על כנה ועל יסודה הוענק לזו האחרונה מענק מהמל"ל. טענות הצדדים התובעת טוענת, כי הנכות הצמיתה בשיעור 19% שנקבעה ע"י הועדה הרפואית מדרג ראשון ביום 20.06.07 הינה נכות "על פי דין", כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), וככזו הרי שהיא מחייבת את בעלי הדין בהליך דנן. לטענתה, הנכות הנ"ל הינה נכות סופית שאין בלתה ועל בסיסה שולמה לה הגמלה ע"י המל"ל. משבחרה התובעת לחזור בה מהערר שהגישה, ועקב כך נשארה נכות זו על כנה, הרי שאין רבותא למסקנותיה וממצאיה של ועדת הערר, כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 25.12.08. עוד טוענת התובעת, כי באם ייקבע כי מסקנותיה של ועדת העררים מיום 25.12.08 הינן מחייבות, הרי שיש בכך כדי לקפח את זכויותיה של התובעת, משום שחסומה בפני האחרונה הדרך לתקוף את הממצאים הללו ע"י הגשת ערעור לביה"ד האזורי לעבודה. בנוסף טוענת התובעת, כי קביעותיה של ועדת העררים הינן שגויות וכי הבדיקה שביצעה הייתה שטחית ולא ממצה. מנגד, טוענת הנתבעת כי עסקינן בקביעה פוזיטיבית של ועדת העררים אשר ניתנה עפ"י סמכויותיה ומתוקף תפקידה, ולכן היא עונה על הגדרת המונח "נכות על פי דין" הקבוע בסעיף 6 (ב) לחוק הפלת"ד. לטענת הנתבעת, אין ליכולתה של התובעת/הנפגעת למשוך את ערעורו בכדי לאיין את קיומה של קביעת הועדה לעררים, לפיה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה נשוא התובענה. עוד טוענת הנתבעת, כי יש מקום לשמור על האיזון בין שני בעלי הדין, באופן שלא יינתן יתרון דיוני לתובעת על פני הנתבעת, תוך מתן האפשרות בידי הראשונה לקבוע את תוצאות ההליך במל"ל ע"י ביטול הערר, משנודע לה כי בכוונת ועדת הערר לשלול את דרגת הנכות שנקבעה לה. הנתבעת אינה צד להליך במל"ל, ולכן יכולתה להשפיע עליו אינה קיימת כלל. מכאן, אין מקום להחמיר עם הנתבעת ע"י התעלמות ממסקותיה וקביעתויה של ועדת העררים ששללה את הנכות מהתובעת, כאמור. עוד נטען, כי התובעת נהגה בחוסר תום לב, שעה שבחרה לחזור בה מהליך הערר מקום שניתנה לה האפשרות להגיש לעיון הועדה מסמכים נוספים להוכחת טענותיה לעניין היוותרות הנכות עקב התאונה. לאור האמור, עתרה הנתבעת בבקשה להכיר בקביעותיה של ועדת הערר כמחייבות לצורך ההליך שבפניי. לחלופין, ביקשה הנתבעת לראות בטיעוניה כבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור ולהורות על מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לבדיקת התובעץ ולקביעת דרגת נכותה הסופית עקב התאונה בהליך דנן. דיון והכרעה אחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי בנדון דעתי כדעת התובעת ומאותם טעמים. אוסיף ואציין כדלקמן: אין חולקין, כי תאונת הדרכים שאונתה לתובעת ביום 03.11.06 הינה בבחינת תאונת עבודה. עוד אין חולק, כי ועדה רפואית מדרג ראשון של המל"ל קבעה ביום 20.06.07 כי נכותה הצמיתה של התובעת עקב התאונה הנדונה הינה בשיעור 19%. כך גם כך, אין חולק כי בהליך שבפני המל"ל דרגת הנכות בשיעור 19% מיום 20.06.07 הינה דרגת נכות סופית ועל בסיסה שולמה לתובעת גמלה (מענק חד פעמי) ע"י המל"ל. השאלה העומדת בפניי ובה עלי להכריע היא, האם דרגת נכות זו של הועדה הרפואית מיום 20.06.07 מהווה "קביעה על פי דין" שאז חל סעיף 6ב' לחוק הפיצויים, כטענת התובעת, או שמא קביעה זו אינה באה בגדר סעיף 6ב' לחוק הפיצויים משנקבעה דרגת נכות שונה ע"י הועדה הרפואית לעררים מיום 25.12.08, שהיא היא "נכות על פי דין" שמשמעה בסעיף 6 ב' לחוק, כטענת הנתבעת. סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע לאמור: "נקבעה עפ"י כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה עפ"י חוק זה; ואולם ביהמ"ש יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמין הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". התכלית החקיקתית העומדת מאחורי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים הינה לייעל, לקצר ולפשט הליכים. לפיכך, מקום שכבר נקבעה נכות ע"י גורם רפואי מוסמך, קרי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, מחייבת קביעה שכזו בכל התדיינות עפ"י חוק. בספרו של כב' השופט רבלין "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים" מהד' שלישית (1999) בעמ' 499 נקבע, כי: "נפסק כבר, כי קביעת דרגת נכות יציבה מחייבת, בתביעה לפי חוק הפיצויים, כל עוד לא שונתה הקביעה הזאת על ידי ערר או בדיקה מחדש במסגרת ההליכים המתקיימים על פי הדין האחר. מקום בו שונתה הקביעה לפי הדין האחר, מחויבים בעלי הדין על פי הקביעה החדשה כל עוד תביעת הפיצויים תלויה ועומדת, ואפילו נשמעו בה כבר ראיות" [ראו גם: ת"א 747/82 דורי נ' צברי , צלטנר 689 (א) (1)]. בענייננו, ועדה רפואית של המל"ל מדרג ראשון קבעה את אחוזי נכותה של התובעת. בהמשך, הגישה התובעת ערר. ועדת הערר פעלה לפי הסמכות המסורה לה בתקנה 30 לתקנות נפגעי עבודה, המתירה לה לעצור את הערר ולאפשר לנפגע להתגונן בפניה, ושלחה לתובעת מכתב לפיו בדעתה להפחית את אחוזי נכותה והודיעה לה על זכותה למשוך את הערר שהוגש על ידה, כך שקביעתה של הועדה הראשונה תיוותר בתוקף (ראו: בג"צ 1082/82 המוסד לביטוח לאומי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נז (4), 443, 459). התובעת פעלה בהתאם לזכותה האמורה ומשכה את הערר. בנסיבות אלו, החלטת ועדת הערר נותרה בגדר הבעת עמדה ו/או גילוי דעה, הא ותו לא, שאין בכוחה כדי לגבור על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. אין עסקינן בנכות על פי דין כמשמעות מונח זה על פי חוק הפיצויים, מכיוון שעקב משיכת הערר לא שונתה קביעת דרגת הנכות ע"י הועדה הרפואית מדרג ראשון ולכן הינה בנסיבות העניין החלטה חלוטה, סופית ומחייבת [ראו: ת"א (תל אביב - יפו) 39985/06 דסה שמואל נ' שירן אבנר (פורסם במאגרים משפטיים) ]. לאור האמור, אני קובעת כי הנכות המשוקללת בשיעור 19% שנקבעה ביום 20.06.07 הינה בבחינת "נכות על פי דין", כמשמעה בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים, לצורך ההליך שבפניי. בבקשה החלופית מבקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת המל"ל כאמור, מכח הסיפא לסעיף 6ב הנ"ל. נקבע בפסיקה לא אחת, כי הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו (ע"א 5779/09 הפניקס נ' טיארה, פד"י מה (4) 77 (להלן:"פרשת טיארה"). בחוק ובפסיקה לא נקבעה רשימה סגורה של מקרים בהם ייעתר בית המשפט לבקשה להביא ראיות לסתור. עם זאת, מהפסיקה עולה כי הטעמים המיוחדים הם משני סוגים: האחד, טעמים משפטיים כגון פגמים מהותיים בהליך קביעת הנכות, כגון תרמית, פגיעה בעקרונות הצד הטבעי, והשני טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל המצדיקים מינוי מומחה נוסף, כגון אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת. נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ כמובן לפתחו של הטוען לקיומן (בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חב' לביטוח בע"מ, פד"י לט (4) 505; ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פד"י מה (4) 77). נוסח הסיפא לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו ע"י הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבימ"ש. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו בפניה בודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו כמובן רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר ביהמ"ש להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הקדמה בלבד..." (ראו: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד, פד"י מה(4), 77). בכל מקרה - הנטל להוכיח כי מדובר במקרה חריג, מוטל על כתפי הטוען לו - ובמקרה שלפנינו על כתפי הנתבעת. בכדי שבימ"ש יקבל בקשה להביא ראיות לסתור, על המבקש להוכיח כי לו מידע מסוים היה מובא בפני הוועדה, היה בכך לשנות את קביעותיה ומסקנותיה [ראו: רע"א 565/10 גטה נ. צרקבסקי (לא פורסם, , 3.2.10); וכן ראה פרשת טיארה לעיל]. העובדה שישנו פער בין החלטות ועדה רפואית ראשונה לועדת ערר אינה מצדיקה, כשלעצמה, הבאת ראיות לסתור, בין אם לעניין שיעור הנכות ובין אם לעניין הקשר הסיבתי. נקבע לא אחת בפסיקה, כי העובדה שהועדה הרפואית לעררים שינתה את החלטת הועדה הראשונה, תוך נימוק, פירוט והפעלת שיקול דעת עצמאי, איננה מצדיקה כשלעצמה הבאת ראיות לסתור, שכן זוהי הפעלת הסמכות הנתונה לועדה הרפואית לעררים. היא יכולה לאשר, לבטל או לשנות את החלטת הועדה הרפואית, בהתאם לסעיף 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (לעניין זה ראו: בש"א (ת"א) 19243/08-המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (הפול נ' ניר (חיים) נתניה); ת"א (חדרה) 3027-03-09, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דרוקמן (פורסמו במאגרים משפטיים). הנתבעת לא הוכיחה, כי נפל פגם מהותי או טעות עובדתית במהלך עבודתה של הועדה הרפואית אשר יש בהם כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. לנוכח המצב המשפטי דלעיל, נבחן את הבקשה דנן. בבקשתה להבאת ראיות לסתור, סמכה הנתבעת על יתדותיה על הפער שבין קביעות הועדות השונות, ללא שהצביעה על פגם מהותי או אחר שנפל בהליך שהתנהל בפני הועדות הרפואיות, כאשר עיקר טענותיה כוונו כלפי פער זה. עיון בטענות מעלה, כי לא עלה בידי הנתבעת להצביע על התקיימות תנאי מן התנאים אשר נקבעו בפסיקה או פגם אחר שנפל בהחלטת הועדה אשר יצדיק קבלת הבקשה. לאור כל האמור, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצריך הבאת ראיות לסתור. לפיכך, דין הבקשה להידחות. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בשיעור של 2,000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן החלטתי זו ועד ליום התשלום המלא בפועל. אני מורה לצדדים להגיש תחשיבי נזק לצורך קבלת הצעת בית המשפט. נכותסעיף 6ב נכות על פי דיןעררועדת ערר