נפילה באוטובוס אגד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה באוטובוס אגד: מבוא: 1. בפני תביעה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין תאונה בה היתה התובעת, לטענתה, מעורבת ביום 12.11.07 (להלן: "התאונה"). 2. בין הצדדים בעלי הדין מחלוקת באשר לשאלת החבות ולפיכך הדיון בתביעה פוצל ובשלב זה נשמעו ראיות הצדדים רק לעניין החבות ונסיבות אירוע התאונה. 3. לטענת התובעת בתמצית, התאונה אירעה במהלך נסיעתה באוטובוס של חברת אגד ממרכז חורב למרכז הכרמל בחיפה בדרך להפקדת כספים בחשבון שלה בבנק המזרחי טפחות. במהלך הנסיעה בלם נהג האוטובוס בחוזקה על מנת להימנע מפגיעה ברכב אשר דלתו נפתחה וחסמה את נתיב נסיעת האוטובוס. אותה עת התובעת ישבה באוטובוס במושב שמאחורי הדלת האחורית וקרוב למעבר. מעוצמת הבלימה של האוטובוס התובעת עפה ממקום מושבה לאחור ונפגעה בכל חלקי גופה. מוסיפה התובעת וטוענת כי גם נוסעים אחרים שהיו באוטובוס נפלו אף הם מעוצמת הבלימה. 4. התביעה הוגשה תחילה נגד מר יצחק מזרחי בטענה כי הוא נהג באוטובוס בעת אירוע התאונה וכן נגד חברת הביטוח איילון, מבטחת השימוש באוטובוס. אולם, בדיון אשר התקיים בתביעה ביום 17.3.09 הודיעה התובעת כי מר מזרחי לא נהג באוטובוס בעת אירוע התאונה וכי הוא צורף לתביעה בהסתמך על הפרטים שנמסרו לה על-ידי חברת אגד. לפיכך, ולבקשת התובעת, התביעה נגד מר מזרחי נמחקה ובמקומו צורף מר עדי צור בטענה כי הוא זה אשר נהג באוטובוס בעת אירוע התאונה. בהמשך, שוב הביעה התובעת ספקות באם מר עדי צור היה נהג האוטובוס בעת אירוע התאונה. לפיכך, לבקשת התובעת, הוזמנו כל נהגי האוטובוס של חברת אגד, כולל מר עדי צור, אשר עבדו בקו הרלוונטי במועד התאונה לפי חתך הגיל המתאים לדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 27.12.10. באותו דיון הודיעה התובעת כי אף אחד מהנהגים הנ"ל לא נהג באוטובוס בעת אירוע התאונה. ד י ו ן: 5. משהודיעה התובעת כי נתבע מס' 1, מר עדי צור, לא נהג באוטובוס בעת אירוע התאונה, הרי יש למחוק את התביעה נגדו ובכך התביעה תמשיך להתנהל אך ורק נגד המבטחת, חברת הביטוח איילון. אולם, משלא צורפה המבוטחת כנתבעת נוספת בתביעה (בהנחה והמבוטחת הינה חברת אגד ולא הנהגים שלה), הרי בהתאם לסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, התובעת לא תוכל להיפרע פיצוי מהמבטחת, חברת הביטוח איילון, גם אם תוכיח טענותיה באשר לנסיבות אירוע התאונה. בסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי נקבע כדלקמן: "ניתן פסק-דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על-ידי ביטוח ...... ישלם המבטח לבני האדם הזכאים להנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות ......". ובמילים אחרות, הואיל ובמסגרת הליך זה לא יינתן פסק-דין נגד המבוטח הואיל והוא לא צורף לתביעה, וכן מאחר ולא עלה בידי התובעת להצביע על נהג האוטובוס בעת אירוע התאונה, הרי מטעם זה בלבד מן הדין, כעיקרון, לסלק את התביעה על הסף. על אף זאת, הואיל ובחלק מהמקרים בהם דן בית המשפט בסעיף 19 לפקודת רכב מנועי הוא הפנה לאפשרות צירוף המבוטח גם בשלב מאוחר של שמיעת הערעור (ר' ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג ז"ל ואח', פ"ד לה(2) 123 וכן ע"א 5623/90 עבד אללטיף, , ומאחר ואינני עושה עבודתי קלה, אתייחס להלן לגרסת התובעת ביחס לנסיבות אירוע התאונה לגופא. 6. עדות התובעת במשפט הינה עדות יחידה של בעלת דין, שכן היא לא הזמינה עדים נוספים מטעמה. לפיכך, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אין לקבל את התביעה בהסתמך על עדות התובעת אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. אקדים ואומר, כי במקרה דנן לא רק שלא מצאתי נימוקים המצדיקים קבלת התביעה בהסתמך על עדותה היחידה של התובעת, אלא ולאור הסתירות והתהיות שעלו בגרסת התובעת, מן הדין לדחות את התביעה. אפרט להלן. 7. בסעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג ת/1, טענה התובעת באשר לסיבה שגרמה לבלימת האוטובוס, באומרה: "במהלך הנסיעה, בדרך למרכז חורב, הנהג נסע במהירות ולפתע בלם את האוטובוס בחוזקה על מנת להימנע מפגיעה ברכב שדלתו נפתחה בנתיב נסיעתו". התובעת לא נותרה עקבית בגרסתה לעיל, שכן בחקירה הנגדית היא העלתה השערות מהשערות שונות באשר לסיבת הבלימה ומעדותה עולה כי אין לה ידיעה אישית בעניין זה, וכך העידה התובעת: "ש. אתם נוסעים קצת אחרי כיכר זיו ומה קורה? ת. התחילה העלייה. אנשים יושבים ומדברים, אני כמובן לבד, פתאום אני לא יודעת מה קרה ולא ראיתי כי לא הייתי קרובה לנהג, לא ראיתי למה הוא עשה את זה, יכול להיות שהוא טעה בדרך או שמישהי פתחה את הדלת, אני חושבת שאילו היה ממשיך לנסוע ולא עוצר כמו שהוא עצר אני חושבת שהוא היה גומר אותה או את האוטו. ש. את אומרת לפני דקה שאין לך מושג למה הוא בלם. ת. לא, אני אומרת שייתכן, אני לא ראיתי בדיוק כי הייתי רחוקה, אבל אני לא יודעת למה, גם עכשיו אני אומרת לך אני לא יודעת למה הוא בלם באופן פתאומי, אני נהגת למעלה מ-30 שנה, יש לי גם רישיון על אוטובוס" (שם, עמ' 23 שורה 13 לפרוטוקול הדיון). 8. כאמור, התובעת טענה כי עובר לאירוע התאונה היא ישבה במושב הקרוב למעבר מאחורי דלת היציאה מהאוטובוס ובעקבות הבלימה היא עפה לחלק האחורי. לשאלות בית המשפט הבהירה התובעת כי היא ישבה עם הפנים לכיוון קדמת האוטובוס ללא הטיית הגוף לכיוון המעבר, כי בין מרווח היציאה מהדלת האחורית לבין מקום מושבה של התובעת הפריד לוח פלסטי בגובה המותניים ובמושב קיימת משענת גב (שם, עמ' 31 החל משורה 3 לפרוטוקול הדיון). מנגנון הפגיעה לאור הנסיבות כפי שטענה התובעת לעיל אינו הגיוני ואינו מתקבל על הדעת, שכן, משענת הגב של המושב עליו ישבה התובעת היתה חוסמת אותה ומונעת ממנה "לעוף" לכיוון החלק האחורי של האוטובוס. 9. בתצהיר עדותה הראשית לא העלתה התובעת כל טענה באשר לעזרה אשר קיבלה, כביכול, מאחרים בעת אירוע התאונה, ותחת זאת היא טענה בסעיף 2 לתצהיר באומרה: "... מאחר והייתי המומה מהתאונה ומעוצמת המכות שקיבלתי, לא החלפתי פרטים עם שאר הנוסעים. סבלתי מכאבים ורק רציתי לסיים את הנסיעה, להגיע לבנק ולשוב הביתה. הגעתי לבנק, הפקדתי כסף לחשבון וחזרתי לביתי בנשר". הנתבעים שלחו לתובעת שאלון, מוצג נ/5, ובשאלה מס' 49 היא נשאלה לעניין הטיפול הרפואי אשר קיבלה לאחר אירוע התאונה. בתצהיר תשובותיה לשאלון, מוצג נ/6, העלתה התובעת טענות סותרות לעניין עזרת אחרים בעקבות התאונה, וזאת באומרה: "אנשים שאינני מכירה אספו אותי הביתה ששאלו את כתובתי. הייתי בהלם בגלל התאונה ולא עניתי, הוציאו מארנקי את תעודת הזהות וככה ידעו את כתובתי דרך שכניי הזעיקו את ילדיי, ילדיי הגיעו ואני צרחתי מכאבים נשארתי לשכב כאשר אני לא יודעת מה קרה לאחר כמה ימים ילדיי לקחו אותי לנפגעי תאונות, 16.11.07 ...". טענת התובעת בתצהיר עדותה הראשית לפיה היא רצתה לסיים את הנסיעה, להגיע לבנק ולשוב הביתה, והיא אכן עשתה זאת וכן הפקידה כספים בחשבון הבנק שלה, אינה מתיישבת עם התיאור הדרמטי בתצהיר התשובות ולפיו היא היתה בהלם, לא הגיבה עד אשר היה צורך להזעיק את ילדיה למקום כשהיא צורחת מכאבים ושוכבת במקום התאונה. למעלה מהצורך, לו אכן נפגעה התובעת וסבלה כה קשות מהתאונה, כמתואר בתצהיר תשובותיה לשאלון, סביר להניח כי רכב מד"א היה מוזעק למקום ומעביר אותה ללא דיחוי לקבלת טיפול רפואי. בפועל, לא כך היו פני הדברים, ואין חולק כי בראשונה פנתה התובעת לקבלת ייעוץ רפואי בטלפון רק ביום 15.11.07, 3 ימים לאחר אירוע התאונה. 10. סתירה נוספת התגלתה בגרסת התובעת. כאמור, בתצהיר תשובותיה לשאלון טענה התובעת כאילו לאחר אירוע התאונה ילדיה ליוו אותה לקבלת טיפול רפואי. אולם טענה זו אינה מתיישבת עם עדות התובעת בבית המשפט ולפיה, בעת אירוע התאונה, כמו גם היום, ילדיה שוהים בחו"ל (שם, עמ' 26 שורה 25 לפרוטוקול הדיון), כי היא אישה בודדה החיה בגפה ונסעה במונית ספיישל למרפאת לין (שם, עמ' 22 שורה 32 ועמ' 26 שורה 21 לפרוטוקול הדיון). 11. גם ביחס למועד אירוע התאונה הנטענת קיימת אי בהירות. כזכור, התובעת טענה כי התאונה אירעה ביום 12.11.07, אולם, במכתבו של ד"ר מיכאל מרוביץ מיום 16.11.07, נספח 4 לתצהיר התובעת, נרשם "כאבים ברגל שמאל מזה זמן רב עם החמרה אחרי נפילה באוטובוס לדבריה לפני יומיים...". משמע, בהתאם לרישום הנ"ל התאונה אירעה, כביכול, ביום 14.11.07 ולא במועד לו טענה התובעת, 12.11.07. כמו כן, במכתבו של ד"ר פבל מלקביץ מיום 3.12.07, אף הוא צורף לתצהיר התובעת, נרשם "ב-30.11.07 נפלה בתוך האוטובוס על הגב". משמע, כשבועיים ימים לאחר מועד התאונה הנטען במשפט. בסעיף 2 לתצהיר עדותה הראשית התייחסה התובעת לרישום מועד התאונה בשתי התעודות הרפואיות כמפורט לעיל וטענה כי אינה יודעת מדוע נרשמו אותם מועדים וכי היא אינה אחראית לרישום הנ"ל. ייתכן והסברי התובעת לעניין רישום מועד התאונה בתיעוד הרפואי היו מתקבלים בהעדר סתירות ותהיות אחרות כמפורט בפסק הדין. אולם, לאור אותן סתירות ותהיות יש לראות ברישום מועד התאונה בתיעוד הרפואי נדבך נוסף לחוסר מהימנות גרסת התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה. 12. לאחר אירוע התאונה נפגש חוקר מטעם הנתבעים, מר אסי ווהבה, עם התובעת בביתה והשיחה ביניהם הוקלטה. ההקלטה ותמליל השיחה הוגשו כחלק מראיות הנתבעים. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת קיום הפגישה עם החוקר וכן היא אישרה כי קולה נשמע בקלטת החקירה (שם, עמ' 27 שורה 27 וכן עמ' 29 שורה 6 לפרוטוקול הדיון). דא עקא, ובניסיון לתרץ את הסתירות שעלו במהלך אותה שיחה עם החוקר, טענה התובעת כי הנ"ל העיר אותה משינה והיא היתה מטושטשת לאחר שנטלה כדורי שינה. אין לקבל תירוצי התובעת באשר לסתירות שעלו משיחתה עם החוקר. עסקינן בטענה שברפואה שלא נתמכה בכל ראיה כדין. יתירה מכך, מקריאת תמליל החקירה, ואשר התובעת אינה חולקת על התאמתו להקלטה, לא ניתן להתרשם כי התובעת היתה מטושטשת או שלא דיברה לעניין. אדרבא, התובעת שיתפה פעולה עם החוקר והיא השיבה בהרחבה לשאלות עליהן נשאלה, בדיוק כפי שנהגה במהלך חקירתה בבית המשפט. 13. חקירת התובעת על-ידי החוקר מטעם הנתבעים מעלה לפחות שלוש סתירות בגרסתה וזאת כמפורט להלן: א. בניגוד לטענתה במשפט, לפיה, לאחר אירוע התאונה הגיעה התובעת לסניף בנק מזרחי טפחות והפקידה בעצמה כספים בחשבון, הרי לחוקר מטעם הנתבעים היא סיפרה כאילו התקשרה לחתן שלה, מר משה ימין, אשר הגיע לסניף הבנק והפקיד במקומה את הכספים (שם, עמ' 11-13 וכן עמ' 14 שורה 24 לתמליל החקירה). ב. בניגוד לטענת התובעת במשפט ולפיה לאחר אירוע התאונה היא היתה מרותקת לביתה למשך מספר ימים, הרי לחוקר מטעם הנתבעים היא סיפרה כאילו התארחה בביתו של החתן (שם, עמ' 15 שורות 5-15 לתמליל החקירה). ג. כאמור, בתצהיר עדותה הראשית ובתצהיר תשובותיה לשאלון העלתה התובעת שתי טענות סותרות ולפיהן היא נסעה לבד במונית לקבלת טיפול רפואי לאחר אירוע התאונה ולחילופין ילדיה ליוו אותה לקבלת אותו טיפול. במהלך הפגישה עם החוקר העלתה התובעת גרסה חדשה, שלישית במספר, ולפיה החתן שלה הוא זה אשר ליווה אותה לקבלת טיפול רפואי לאחר התאונה (שם, עמ' 15 שורה 24 לתמליל החקירה). 14. בסיכומיה העלתה התובעת טענות מטענות שונות נגד הנתבעים לעניין גילוי זהותו של נהג האוטובוס בעת אירוע התאונה וכן לאפשרות כי הנהגים התחלפו ביניהם מבלי לדווח על כך למעסיק. בכך מבקשת התובעת להסביר את העובדה כי לא עלה בידה לזהות מי מנהגי האוטובוס אשר פרטיהם נמסרו על-ידי הנתבעים והם התייצבו לדיון בבית המשפט. אין לקבל טענות התובעת לעיל. בהתאם לכלל ולפיו המוציא מחברו עליו הראיה, על התובעת מוטל הנטל להוכיח תביעתה. משלא עלה בידי התובעת להרים נטל זה, אל לה לבוא בטענות כנגד הנתבעים. יתירה מכך, טענת התובעת בדבר החלפת נהגים מבלי לדווח למעסיק הינה בבחינת השערה גרידא שאין לה על מה להתבסס ומן הדין לדחותה על הסף. 15. לסיכום כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. לאור נסיבותיה האישיות הקשות של התובעת, כפי שהתגלה בעדותה, ובשל צנעת הפרט נמנע אני מלפרטם במסגרת פסק הדין, לא יעשה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. נפילהאוטובוסנפילה באוטובוסאגדתאונות נפילה