קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה במדרגות בעבודה בגלל לכלוך / החלקה במדרגות בגלל לכלוך: רקע וטענות הצדדים: התובע יליד 1970, משרת כקצין כבאות בתחנת כיבוי ברמת גן ( להלן: "התחנה"). עיריית רמת גן היא עירייה אשר לפי פקודת העיריות מעסיקה את התובע בתחנה משנת 1996 (להלן: "הנתבעת 1"). איילון חברה לביטוח היא חברת ביטוח בע"מ אשר ביטחה את הנתבעת 1 על פי פוליסת חבות מעבידים (להלן:"הנתבעת 2"). הנתבעות 1 ו-2 שלחו הודעת צד ג' לחברת מרחב אבטחה שמירה ניקיון ושירותים בע"מ (להלן: "החברה"), שהיתה בזמנים הרלוונטיים אחראית על ניקיונו של הבניין והמדרגות נשוא התביעה. ביום 11.03.2010 ניתנה החלטה ע"י כב' הש' שרה דברת ס.נשיא בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על פירוק החברה וביום 07.06.2010 נמחקה הודעת צד ג'. ב"כ הנתבעות 1 ו-2, ביקשו לשלוח הודעת צד ג' כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ שביטחה את החברה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה. בדיון מיום 16.01.2011 הסכימו הנתבעות 1 ו-2 כי ההודעה לצד ג' תדחה ללא צו להוצאות. ביום 19.09.2004 בעת שירד התובע מהקומה השנייה לקומה הראשונה במקום עבודתו, החליק במדרגות ונחבל בראש ובגב. התובע פונה אל חדר המיון בבית החולים תל השומר ולאחר בדיקות הוא שוחרר לביתו ל-7 ימי מנוחה והמשך מעקב בקופת החולים. לטענת התובע ההחלקה נגרמה בשל לכלוך שהצטבר במקום, בשל כך שלא היו פסים מונעי החלקה במדרגות והעובדה שהמדרגות והמעקות בנויים באופן שמסכן את המשתמשים ובניגוד להוראות חוק תיכנון ובנייה. לטענת הנתבעות, אין כל פגם במדרגות נשוא התביעה. יתירה מזאת, קיימת תנועה ערה של כבאי התחנה במשך כל שעות היום והלילה במדרגות אלה וטרם נפגע איש מהן. התובע מעולם לא התלונן בפני מעסיקיו על פגם כלשהו במדרגות מה גם שהכיר היטב את המדרגות. עוד טוען ב"כ הנתבעות המלומד, כי טענת התובע לפיה החליק בגין הלכלוך במקום אינה נאחזת במציאות ונועדה כדי ליצור עילת תביעה יש מאין. לחילופין, טוענות הנתבעות כי התאונה נגרמה ברשלנותו התורמת של התובע בשיעור מכריע ואין לו להלין אלא על עצמו, על כי במקום להודיע לממוניו על הלכלוך ניסה לעבור ולדרוך עליו, וכך נפל . בבדיקת CT מיום 26.09.2004 אובחנה פריצת דיסק בגבו של התובע, ובבדיקה מיום 29.11.2004 אובחן טווח תנועות מוגבל בע"ש מותני. התובע טופל בתרופות, זריקות ומשככי כאבים ובטיפולי פזיותרפיה. בטרם נבדק התובע ע"י מומחה מטעם בית המשפט המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות צמיתה של 10%, כך גם קבע מומחה מטעם התובע, ד"ר ש. עמיהוד. מאידך גיסא, מומחה רפואי מטעם הנתבעות אשר בדק את התובע - ד"ר ישראל קליר - קבע כי לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מהאירוע הנדון. בית המשפט מינה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה את פרופסור תום הלל. המומחה ציין בחוות דעתו כי חלק גדול של ההתקפים בעקבות פריצת דיסק, מתרפאים בסופו של דבר עם הזמן גם ללא ניתוח וכי התובע החלים מההתקף החריף ממנו סבל בחודשים הראשונים לאחר התאונה וכיום תנועות עמוד השדרה המותני אינן מוגבלות. המומחה קבע הנכויות כדלהלן: אי כושר מלא למשך 3 חודשים ו-12 ימים , נכות זמנית בשיעור 20% למשך 6 חודשים נוספים וכן נכות צמיתה בשיעור של 5%. בתחשיבי הנזק מטעם התובע נטען כי בשל אי הכושר המלא מגיע לו סכום של 50,013 ₪ (בחישוב של 3.5 חודשים לפי 16,671 ₪ לחודש) אולם בסיכומיו טען ב"כ התובע המלומד, שמכיוון שעסקינן במעסיק גדול, דמי הפגיעה שמתקבלים מהמל"ל מועברים אליו, והוא ממשיך לשלם משכורת התובע, ולכן בחישוב הנזק בחודשי אי-הכושר הוצע כי לא יחושב שקיבל משכורת וביקש לנכות רק את המענק שהתקבל מהמל"ל. עוד טוען התובע כי נגרמה לו ירידה בשכר עקב מעבר לתפקיד שאין בו משמרות ועל פי הערכתו הפסדו החודשי עומד על סך של 1,500 ₪ בחודש, אותו יש להכפיל במספר החודשים מתום תקופת אי הכושר ועד עתה (6.5 שנים שהם 78 חודשים) ובסה"כ 117,000 ₪. הנתבעות טוענות, כי התובע המשיך לעבוד אצל הנתבעת 1 ועודנו ממשיך לעבוד אצלה אף אחרי האירוע וכי במשך כל התקופה הנ"ל המשיך להשתכר בפועל ולקבל שכר מלא, כך שלא נגרם הפסד השתכרות בפועל. מאידך, התובע מבקש להביא בחשבון את העובדה כי קידומו מוגבל בשל אי היכולת לעבוד במשמרות. בחישוב הפסדי השכר לעתיד יש לקחת בחשבון בממוצע 2,500 ₪ לחודש, ובחישוב אקטוארי עד לגיל הפרישה סך של 580,593 ₪. הנתבעות טוענות כי שיעור נכותו הרפואית של התובע גבוה בהרבה משיעור נכותו התיפקודית. לטענתן פגיעתו הקלה אינה מגבילה אותו ביכולתו להשתכר וראיה לכך המשך עבודתו אצל הנתבעת 1, אף 4 שנים לאחר האירוע המוכחש. התובע החל את עבודתו אצל נתבעת 1 כמפקח מניעת דליקות ובטיחות וממשיך לעבוד באותו התפקיד ואין סכנה לפיטוריו. יתרה מזאת, התובע אף השביח שכרו והשתכר בממוצע סך 21,086 ₪ בממוצע בחודשים ינואר-אפריל 2008, לעומת ממוצע של 14,884 ₪ לפני התאונה. התובע טוען עוד, כי בעקבות הפגיעה הוא נזקק לעזרה אשר בוצעה ע"י רעייתו ומבקש פיצוי בגין כך בסך של 10,000 ₪. הנתבעות טוענות כי בפועל התובע לא נזקק לעזרה כל שהיא והפגיעה לא ריתקה אותו למיטתו וכן כי טענות התובע נטענו ללא כל ראיה ועזרה המושטת ע"י בן זוג אחד לרעהו אין לתרגמה למונחים כספיים. אשר על כן לטענתן אין מקום לפיצוי גם בגין ראש נזק זה. התובע טוען עוד, כי עקב הפציעה הוציא הוצאות עברו יעוץ, פינוי באמבולנס וטיפול במיון ואף עתיד להוציא הוצאות רפואיות שחלקן אינו כלול בשירותי קופת החולים ועל כן מבקש סך של 4,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות וסך של 2,500 ₪ עבור נסיעות, בין השאר לטיפולי פזיותרפיה. הנתבעות טוענות כי התובע זכאי לכיסוי הוצאותיו הרפואיות מקופת החולים וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 וכי מדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח באופן מדויק ובליווי מסמכים. התובע לא צירף חשבוניות הן בגין הוצאותיו הרפואיות והן בגין הוצאות נסיעה , לפיכך אין מקום לפיצוי גם בראשי נזק אלו. לעניין הכאב וסבל- התובע טוען לחישוב עפ"י שילוש פלת"ד בשיקול דעת של 10% נכות סך של 45,000 ₪. הנתבעות אומדות את ראש נזק זה לפי כפל הפיצויים בפלת"ד לפי שיעור נכות של 5% (סך 12,438 ₪). דיון והכרעה: לאחר שעיינתי במוצגים שהוגשו, שמעתי את עדויות העדים וטיעוני ב"כ הצדדים החלטתי לקבל את התביעה בהתאם למפורט להלן: שאלת החבות התובע בסעיפים 2-5 לתצהירו פרט את אירוע הנפילה. לאחר חופשה של כ- 4 ימים, חופשת ראש השנה שנצמדה לשבת באותה שנה, שב לעבודה וכשירד במדרגות, החליק כתוצאה מלכלוך שהצטבר באותם ימים במדרגות ונפגע בגבו. הנתבעת בסעיפים 8 א', ב', ג', ד' לכתב הגנתה הכחישה האירוע, המעידה והצטברות לכלוך. התובע היה עקבי בחקירתו, כאשר נשאל שוב ושוב לגבי הסיבה לנפילה - וחזר וטען כי היה זה בשל מצב המדרגות ולא בשל גורמים אחרים אפשריים (סחרחורת פתאומית וכדומה), ולמרות השאלות "הנוקבות", גרסתו לא נסתרה והיא אמינה בעיני. עם זאת, עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, וככזה יש צורך בתמיכה חיצונית לה. קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. מקובל שדי ב"תוספת ראייה" כדי להוות הנמקה מספיקה (ראה ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2005(4) 3640, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, תק-על 2006(1) 1806, בפיסקה 9 לפסק-הדין). לדידי, "תוספת ראייה" מעין זו אנו מקבלים דווקא מעדי ההגנה. מר אהרן גודינר מפקד התחנה, העיד ששמע על האירוע וגירסת התובע עוד באותו יום (עמוד 23, שורות 9-12 לפרוטוקול). הוא גם אישר שהצטבר לכלוך במדרגות ( עמוד 23 שורות 3-6 לפרוטוקול). הוא הוסיף וציין שכל ארוע בתחנה עובר תחקיר והמשך טיפול ע"י ממונה בטיחות ושמולא טופס ע"י ממונה בטיחות בעירית ר"ג שנשלח לעירית ר"ג ולחב' הביטוח (עמוד 24 שורות 21-31 לפרוטוקול). טופס זה לא הוגש על ידי הנתבעת לבית המשפט. הלכה פסוקה היא שאי הבאת עד או ראייה פועלת כנגד מי שנמנע מהבאתו ויוצרת פרזומפציה משפטית שאילו הייתה מובאת אותה עדות או מוצג, הדבר היה פועל לטובת הצד שכנגד, וראה לעניין זה ראה ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט   בעמ' 1391נכתב : "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.  הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."   מפקד התחנה העיד גם שיתכן שהמקום לא נוקה ביום ד' ערב חג ( עמוד 26 שורות 4-7 לפרוטוקול). כמו כן, העיד כי זמן רב לפני האירוע דרש הרחבת היקף הניקיון וזאת מאחר ומדובר בכבאים שנכנסים ויוצאים עם רגליים מלוכלכות שמן, פיח, וכו', אבל כנראה שמשיקולי תקציב הנתבעת דחתה את הדרישה (עמוד 26 שורות 13-18 ). מפקד התחנה ציין שלאחר האירוע הותקנו פסי החלקה (עמוד 22 שורות 16-18 ). הלכה פסוקה היא שעל אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה ( ראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289, 312; ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 218, 224). מאחר והנתבעת היתה מודעת לסכנת ההחלקה המוגברת במדרגות אלו, ונראה כי בשל סכנה זו בדיוק התקינה את הפסים למניעת ההחלקה במדרגות, הרי שהמחדל באי התקנת הפסים לפני האירוע וחוסר רצון להגביר את קצב הניקיונות מהווה התרשלות. אף אם לא ניתן לקבוע כי קיימת חובה קטגורית להתקין פסים למניעת החלקה בכל גרם מדרגות באשר הוא, הרי שבנסיבות העניין יש מקום לקבוע כי היה מקום להתקנתם, שעה שסכנת ההחלקה ברורה לנתבעת ומודגשת באזני קברניטיה. לו היו מותקנים הפסים למניעת ההחלקה קיימת סבירות של ממש כי ההחלקה היתה נמנעת. משכך הם פני הדברים, הרי שהחלקתו של התובע היא פועל יוצא של התרשלות הנתבעת ולפיכך חבה הנתבעת באחריות לנזקי התובע. התאונה - מלמדת על כך שגם יתירה מזו, הואיל והתקנת פסים המונעים החלקה, הינה פעולה נפוצה במבני ציבור והואיל וההתקנה פשוטה ומהירה - אזי אחראים סבירים היו צריכים להורות על התקנת הפסים לפני התאונה. אני אף סבור כי התקנתם לאחר הנתבעים סבורים שההתקנה נחוצה וסבירה. שאלת האשם התורם המקור לקביעת אשם-עצמי-תורם של ניזוק מצוי בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא' 602, 605, נקבע המבחן אימתי רשלנות הנפגע היא בגדר אשם-עצמי-תורם, שיש לראות בו אחד מן הגורמים שהסבו את הנזק: "מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמה לתאונה? נראה לנו, כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת, ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידיו להמנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו. לענין קיומו של האשם-העצמי-התורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה - כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הוא מבחן "מידת האשמה", כאשר בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך בחינת התנהגות של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני בית המשפט. אולם יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ראה: ע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 299, 305; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 - והאסמכתאות המובאות שם). בחינה כמתואר איננה בגדר מדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. חשוב להדגיש כי לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו ( ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). כלל זה חל על כלל העובדים, "מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל" (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585; ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 511). על הטוען לאשם תורם של העובד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון מכוח החלטתו החופשית, ולא פעל בתוך הסיכון שיצר מעבידו על (יצחק אנגלרד, אהרון ברק, מישאל חשין, גד טדסקי, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז) 119, 267; ועיין ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529, 530). בנסיבות העניין סבורני שיש מקום לזקיפת אשם תורם מסויים לחובתו של התובע. הוא עובד במקום זמן רב, הוא ראה בעבר את הלכלוך במדרגות ומשכך, הרי שיכל היה לצפות מראש כי יחליק במקום. במקרה זה, בו היה התובע מודע ללכלוך של המדרגות עליו לרדת באיטיות כשהוא אוחז בחוזקה את המעקה. באופן זה, ייתכן וההחלקה והנפילה היו נמנעות. בשיקולי הדברים, אקבע אשם - עצמי - תורם של התובע בשיעור של 15%. שאלת גובה הנזק המומחה מטעם בית המשפט קבע אי כושר מלא למשך 3 חודשים ו-12 ימים , נכות זמנית בשיעור 20% למשך 6 חודשים נוספים וכן נכות צמיתה בשיעור של 5%. עיינתי בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בחוות דעת הצדדים ובעדויות בפניי ומצאתי שיש לאמץ את חוות דעת המומחה והנני סבור שזו גם הנכות התפקודית שנותרה לתובע. לעניין הפסדי השתכרות בעבר, הנני תמים דעים עם ב"כ הנתבעים המלומד, שאין מקום לפסוק דבר, הן בגלל קיזוז עם תגמולי המל"ל בהיות התאונה תאונת עבודה והן לעניין המשך העסקתו באותו תפקיד. לעניין הפסד השתכרות בעתיד טען התובע כי נגרמה לו ירידה בשכר עקב מעבר לתפקיד שאין בו משמרות וגם כי קידומו מוגבל בשל אי היכולת לעבוד במשמרות. טענה זו מקובלת עלי (וקיבלה תימוכין גם בעדויות ההגנה, ראה עמ' 27 שורות 11-15 ) אך סבורני שביצוע חישוב הפסדי השכר על בסיס 2,500 ₪ לחודש, בחישוב אקטוארי עד לגיל הפרישה היא מופרזת ומופרכת, לאור הנכות התפקודית הנמוכה. משכך סבורני שבראש נזק זה יש לפסוק סכום גלובלי סביר בסך של 75,000 ₪. אני גם מקבל את טענת התובע ולפיה בעקבות הפגיעה הוא נזקק לעזרה אשר בוצעה ע"י רעייתו אך הפיצוי המבוקש אינו סביר והנני מעמידו בסך של 4,000 ₪. כמו כן יש לפסוק לטובת התובע התובע את ההוצאות שלא מכוסות על ידי קופ"ח מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994 יעוץ, פינוי באמבולנס וטיפולי פזיותרפיה אך כיוון שמדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח באופן מדויק ובליווי מסמכים והתובע לא צירף חשבוניות כדבעי, יש ליתן פיצוי בראשי נזק באומדנה של 2,000 ₪ בלבד. לעניין הכאב וסבל- אומנם קבעתי לתובע נכות תפקודית של 5% בלבד, אך סבורני שמעבר לכאב וסבל שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה עצמה, יש לפצותו גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בגין ההליכים המשפטיים בתיק זה, ובמיוחד על הניסיון להטיל עליו דופי אישי בגין "המצאת תאונה שלא התרחשה". אי לכך בגין הנזק הלא ממוני הנני פוסק סך כולל של 36,000 ₪. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע את התשלומים שלהלן: 1. כאב וסבל - 36,000 ₪. 2. הפסדי השתכרות בעתיד - 75,000 ₪. 3. עזרת צד ג' - 4,000 ₪. 4. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - 2,000 ₪. 5.סה"כ 117,000 ₪. 6. בניכוי אשם תורם של 15% - 17,550 ₪. סה"כ - 99,450 ₪. בנוסף ישולם סך של 13% בגין שכ"ט עו"ד. מדרגותתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה במדרגותנפילה