קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בשטח פרטי - אחריות בעל המקרקעין בנזיקין: 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, כתוצאה מנפילה בגרם מדרגות המוביל מבניין המצוי בקריית שמונה, אל הכביש (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה הן כנגד עיריית קריית שמונה (להלן: "העירייה") (וחברת הביטוח אצלה בוטחה), והן כנגד עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"). העירייה שלחה הודעת צד ג' כנגד עמידר בטענה כי עמידר היא זו שהחזיקה בפועל והייתה בעלת השליטה והאחראית על השטח בו ארעה התאונה. התובעת והנתבעות הגיעו להסדר פשרה על פיו, תפוצה התובעת בסכום כאמור בפסק הדין החלקי מיום 18.1.11. המחלוקת שנותרה להכרעה הינה חלוקת האחריות בין הנתבעות. 2. נסיבות התאונה, כמתואר על ידי התובעת בכתב התביעה, הינן כדלקמן: ביום 27.2.06 בשעה 24.00 לערך, ירדה התובעת מכיוון הבניין לכיוון הכביש. האזור היה חשוך ותוך כדי ירידה בגרם המדרגות המוביל אל הכביש, נתקלה התובעת במדרגה חסרה ושבורה וכתוצאה מכך נפלה קדימה ונחבלה. 3. לטענת העירייה- התאונה אירעה בשטח פרטי המצוי בבעלות, בשליטת, בפיקוח ובאחזקת עמידר. לטענת העירייה, מאחר שהאחראית למניעת מפגעים במקום הינה עמידר, הרי שהאחריות היחידה להתרחשות התאונה מוטלת על עמידר. העיריה הפנתה למכתב עמידר, בו הודיעה בעבר כי תיקנה מדרגה ברגע שנודע לה על ליקוי במדרגה. בכך טענה העירייה יש הודאה באחריות ונטילת אחריות על ידי עמידר. לטענת העירייה, אין לה כל קשר לשטח בו ארעה התאונה ומשאף אחד לא פנה ולא הודיע לה על הבעיה גם לא יכלה לדאוג לתיקון המדרגה. העירייה הוסיפה, כי מחקירת העד מטעם עמידר עולה, כי עמודי התאורה אינם מצויים באחריות העירייה אלא מצויים בשטח פרטי של בתים סמוכים. עמידר לא הציגה לטענת העירייה, כל ראיה כי העירייה היא שאחראית לאותם עמודי תאורה. לטענת עמידר- הסיבה העיקרית להתרחשות התאונה, היתה העדר תאורה ועל תקינות התאורה מופקדת העירייה בלבד. לטענת עמידר, היא רק מנהלת את הנכס עבור משרד השיכון וביצעה את תפקידה בצורה טובה. עמידר הפנתה לדוח ביקורת- נ/5, אשר נערך שבועות בודדים לפני התאונה. לטענת עמידר, מאחר שלא נמצא כל ליקוי בגרם המדרגות, יש להסיק כי השבר במדרגה נוצר בזמן הקצר בין מועד הביקורת למועד האירוע והמדרגה תוקנה על ידי עמידר מייד לאחר שנודע לה על השבר. לאור האמור, טענה עמידר כי מילאה את תפקידה בצורה טובה ובכל מקרה, אחריותה לתאונה מזערית נוכח אחריות העירייה. עוד הוסיפה עמידר, כי גרם המדרגות בו אירעה התאונה מהווה דרך גישה לרחוב הנמצא מתחת לבית והוא שטח המשמש את כלל הציבור (עמידר הפנתה לעדות עד העירייה בעניין ולתמונות נ/3). עמידר הפנתה להוראות פקודת העיריות המטילות על העירייה חובות ואחריות למדרכות, לרבות למדרגות כדוגמת המדרגות שבנידון. עמידר הפנתה גם לחובתה של העירייה לדאוג לתאורת רחוב בהתאם להוראות פקודת העיריות. דיון: 4. לאחר עיון בטענות הצדדים, בתמונות ובמסמכים שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אף שעיקר האחריות להתרחשות התאונה מוטלת על עמידר, הרי גם לעירייה אחריות מסוימת להתרחשותה. ההלכה היא כי כדי לקבוע אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות (על שני רבדיה- המושגית והקונקרטית), הפרת החובה וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם. חזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות החלה על המחזיק ובעל השליטה במקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין, שכן, "המחזיק במקרקעין הינו לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם" (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ. מימוני, ). 5. במקרה דנן שוכנעתי כי עמידר הינה המחזיקה בפועל במקרקעין בהם התרחשה התאונה וכי עמידר הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה ככזו, בכך שלא דאגה לתיקון המדרגה השבורה. שוכנעתי, כי עצם קיומה של המדרגה השבורה ואי תיקונה על ידי עמידר, היא שהביאה לפגיעת התובעת ולנזקים שגרמו לה. לעניין החזקה והניהול של המקרקעין, על ידי עמידר, אפנה לנסח שצורף לתצהיר התובעת (נ/1), ממנו עולה, כי חלקה 21 בגוש 13168- המקרקעין בהם ארעה התאונה, נמצאים בבעלות רשות הפיתוח. על פי עדות מר שטרית- מנהל הנדסה אצל עמידר, המדרגות בהן ארעה הנפילה נמצאים בניהול עמידר. גם בסיכומיה הודתה עמידר, כי היא מנהלת את הנכס עבור משרד השיכון. ראה גם בפרוטוקול עמ' 18 שורה אחרונה ובע"מ 19 שורות 1-5 וכן בשורות 28-29, שם העיד העד בתגובה לשאלה למי שייכות המדרגות, כי הינן שייכות למשרד השיכון, וכי "חברת עמידר מנהלת את הנכס". העד מטעם עמידר אף פרט כיצד עמידר מתחזקת את הנכס ובתגובה לשאלה מי אחראי על התחזוקה של המדרגות השיב במפורש, כי המדובר במחלקת הנדסה אצל עמידר. לאור האמור, ואף מבלי להידרש לתשריט שביקשה העייריה להגיש, הרי העד שהעיד מטעם עמידר הודה, כי המדובר במקרקעין אותם מחזיקה, מנהלת ומתחזקת עמידר עבור הבעלים, לרבות המדרגות בהן אירעה הנפילה. 6. בהתאם לעדות התובעת, הנפילה נגרמה מכך שרגלה נתפסה במדרגה השבורה (עמ' 10 שורות 15-16 לפרוטוקול). מתיאור האירוע עולה, כי ככל שהמדרגה הייתה מתוקנת, לא הייתה מתרחשת התאונה. המדרגה השבורה, היא הגורם הישיר לנפילה, אם כי ייתכן ולו הייתה תאורה במקום, הייתה התובעת מבחינה במדרגה השבורה מבעוד מועד והנפילה הייתה נמנעת. כפי שכבר פורט, על עמידר כמחזיקת המקרקעין חלה החובה למנוע נזקים וסיכונים הקיימים במקרקעין ובכללם מדרגה שבורה. עמידר הפרה חובה זו גם בהיבט הקונקרטי. מדרגה שבורה באמצע גרם מדרגות הינה בגדר סיכון ברור וממשי ליורד במדרגות ועמידר הייתה צריכה לצפות את הסכנה ולתקן את המדרגה. באופן דומה, כבר נקבע בפסיקה כי כאשר קיים מפגע ברור ומהותי של סדק במדרכה, מהמורה, או בור, אחראי מחזיק המקרקעין לתקנו על מנת לוודא שלא יכשל אדם בהליכתו (ע"א 2203/03 הדר בע"מ נ. משולם לאה, ע"א 243/83 עיריית י-ם נ. גורדון פ"ד ל"ט (1) 113). 7. אינני מקבלת את טענת עמידר כאילו לא הפרה את החובה המוטלת עליה. עיון ב- נ/5 אשר הוגש על ידי עמידר אינו מעיד על בדיקה או ביקורת כלשהיא שנערכה על ידי עמידר בשטח המשותף שבמקרקעין הכולל את המדרגות. עיון במסמכים שהגישה עמידר, לעניין ביקורת שערכה במקום, ואשר בה נתלתה אף בסיכומיה, מצביע על כך שהביקורת שנערכה מטעמה, התייחסה לדירות ספציפיות במקרקעין- ראה בדוח, פירוט הדירה הספציפית והתייחסות רק ל"מצב תחזוקת הדירה", ולא לשטח המשותף בו נמצאות המדרגות. גם עיון במסמך שכותרתו "מצב תחזוקת הבניין (רכוש משותף בבית עם רוב שוכרים- בדיקה כללית בלבד")", מעלה כי בדיקה זו לא התייחסה לגרם המדרגות, אלא: לבניין עצמו, לקומת עמודים וחדר מדרגות, חצר ומקלט, אך לא לשטח המדרגות נשוא התביעה. מכל מקום וגם אם הייתה בדיקה זו מתייחסת לשטח בו אירעה הנפילה, הרי המדובר בבדיקה משנת 2003 (!!!). עמידר לא צרפה כל ראיה לבדיקה שנערכה במקרקעין והמתייחסת למדרגות, בחודשים שקדמו לתאונה (כאמור, הבדיקות משנת 2006 שצורפו, מתייחסות לדירות ספציפיות ולא לשטח המשותף). אילו הייתה מתבצעת בדיקה בשטח הרלוונטי, הייתה עמידר יכולה להגיש תיעוד של הבדיקה. העדר דוחות ביקורת לתקופה הרלוונטית ביחס לשטח המדרגות,מצביע על כך שלא נערכו בדיקות ביחס לשטח הרלוונטי . עוד אציין, כי ממסמכים נוספים שהוגשו במסגרת נ/5 ניתן ללמוד, כי כבר 6 ימים לפני נפילת התובעת, נפל באותו גרם מדרגות ילד בשם נתנאל כהן. כעולה מהתכתובת שהוגשה, לטענת ב"כ הילד גם נפילתו אירעה מחמת מדרגה פגומה. המועדים הסמוכים של נפילת התובעת והילד מקימים סיכוי סביר, כי המדובר באותה מדרגה וכי אין המדובר במדרגה שנשברה, רק זמן קצר לפני נפילת התובעת, אלא לפחות מס' ימים קודם לכן. גם אם אין המדובר באותה מדרגה, הרי בעצם קיומה של מדרגה נוספת שבורה, יש כדי להסיק כי המדרגות לא תוחזקו ולא תוקנו כנדרש על ידי עמידר. 8. אחריות העירייה- המדרגות בהן התרחשה הנפילה, אינן נמצאות בהחזקת או בבעלות העירייה. יחד עם זאת, אין בעובדה זו כדי לפטור את העירייה באופן מוחלט מאחריותה למניעת סיכונים בשטח שהציבור משתמש בו. הפסיקה הכירה בחובת זהירות מושגית על גוף שלטוני, לרבות עירייה למנוע נזק של בטיחות לקויה של מבנה, גם כאשר המבנה אינו בבעלות או בהחזקת הרשות (ראה ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ. מימוני, ). ההכרה בחובה זו נובעת מכך שסמכות לפעול אשר בצידה אמצעי פיקוח ושליטה מקימה חובת זהירות. בפסק דין מימוני נקבע, כי גם אם אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת הזהירות ברשלנות, הרי שעצם קיומה של הסמכות, הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות. בית המשפט קבע שם כי הפיקוח שנמסר בידי הרשות וההסתמכות הכרוכה בו, מקימים חובת זהירות, אלא אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים חובה זו. בית המשפט קבע באותו מקרה, כי אילו הייתה העירייה מפעילה את הכלים שהיו ברשותה, יכלה למנוע את סיכון נשוא אותה תביעה. במקרה דנן, המדובר בגרם מדרגות המוביל מהכביש אל בניין רב קומות וניתן אף להמשיך למדרון לכיוון נחל ושטח ציבורי (ראה בעדות עד העירייה עמ' 16 שורות 9-17) על פי סעיף 235 (3) לפקודת העיריות הוסמכה העירייה להסיר מכשולים מהרחוב, זאת בנוסף לסעיף 249 (29), על פיו הוסכמה העירייה לעשות כל פעולה הנדרשת לשמירה על שלום הציבור ובטחונו וכן בנוסף לסעיף 236 (א) (2) על פי הוסמכה העירייה לפקח על ריצוף חצרות ושטחים פתוחים הקשורים לבניינים. ברע"פ 6795/93 אינגריד נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ח (1) 705, קבע בית המשפט כי פקודת העיריות מתייחסת בהוראותיה, הן לרחובות העוברים ברכוש הפרט והן לכאלה המצויים במקרקעין שהינם רכוש הציבור. בית המשפט הפנה שם לפקודת הפרשנות (נוסח חדש) על פיה נקבע בהגדרה: "רחוב או דרך לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרכבים או לרגלים, רכב חצר טיילת, מבני מפולש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". בית המשפט הפנה בפסק דין זה, לסעיפים בפקודת העיריות, כגון סעיף 235 (2) בהם התייחס המחוקק במפורש "לרחוב שאינו רכוש הפרט" לעומת סעיפים בהם התייחס המחוקק ל"רחוב" באופן כללי. בית המשפט קבע כי כאשר המחוקק לא התייחס במפורש ל"רחוב" שאינו רכוש הפרט, הרי במקרה כזה המדובר ברחוב כמונח כללי החובק את כל סוגי הרחובות, כולל כאלו העוברים ברכוש הפרט. בית המשפט קבע שם כי בכל הנוגע למניעת מכשולים ולהסרתם דיבר המחוקק על רחוב באופן כללי וקבע: "הבחנה זו אף מובנת וסבירה שהרי חובת תיקונו של רכוש הפרט רובצת על הפרט שהוא הבעלים של הרכוש, אך החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכונים לעוברים ושבים "ברחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום שבו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העיירה שהוסמכה על ידו". עיון בתמונות שהוגשו מעלה, כי המדובר במדרגות המצויות בשטח פתוח בו רשאי הציבור לעבור, ללא הגבלה, בדרכו לבניין רב הדירות, או בירידה ממנו ואף ניתן לעבור דרכו למדרון לכיוון שטח ציבורי (ראה ע"מ 16 שורות 9-17 לפרוטוקול). אף שמדובר במקרקעין אשר אינם בבעלות ובאחזקת העירייה, הרי המדובר בשטח העונה להגדרת רחוב. גם העד מטעם העירייה- מר אמסלם, העיד כי לעירייה סמכות פיקוח ביחס למדרגות אלו וכי אם הייתה יודעת על בעיה כלשהי, היה בסמכות העיריה לפעול לטיפול בבעיה (ראה עמ' 13 שורה 21:"..אין שום אחריות וזכות להיכנס לשם אלא לפיקוח" וכן עמ' 14 שורות 1-3). סמכות פיקוח זו מטילה כאמור על העירייה גם חובת זהירות ליישם באופן סביר את סמכות הפיקוח למניעת מפגעים. מטעם העיירה לא הובאה כל עדות, או ראייה לגבי הפעלת סמכות פיקוח זה. מר אמסלם כלל לא עיין בטרם עדותו, בתיעוד המופיע במוקד העירייה לגבי תלונות הציבור לגבי מפגעים ולא ניתן לדעת האם העירייה לא ידעה על המפגע ,או שמא נמסר לה דיווח והיא התעלמה מהדיווח. מר אמסלם אף לא ידע אף למסור מידע כללי אשר יצביע על הפעלה סבירה של סמכות הפיקוח- כגון תדירות סיורי הפקחים בתחומי העיר, או תפקידם. מאחר שכאמור לעייריה חובת פיקוח המקימה חובת זהירות ביחס למפגע ברור זה, הרי שללא ראיות רלוונטיות לגבי הפעלת סמכות זו באופן סביר, אין אלא להסיק מעצם קיומו של המפגע שהעירייה לא עשתה שימוש בסמכויות הפיקוח שעמדו לרשותה כדי למנוע סכנות לשלום הציבור ולתובעת. 9. אציין, כי לעניין העדר תאורה, לא מצאתי לנכון לקבל עמדת עמידר, כי העירייה היא שהיתה אחראית להעדר התאורה במקום. העד מטעם עמידר הודה כי המדובר בעמודי תאורה הנמצאים בשטח פרטי ואף מתמונה נ/2 עולה לכאורה, כי אין המדובר במדרגות הנמצאות בשטח ציבורי, אלא בצמוד לגרם מדרגות. זאת ועוד, הוראת סעיף 235 (2) לפקודת העירות מתייחסת במפורש לחובת העיירה ביחס לתחזוקת תאורה ב"רחוב שאינו רכוש הפרט". זאת בניגוד לחובת העירייה להסרת מכשולים מכל רחוב שהוא, כאמור בסעיף 235 (3). במקרה דנן, לא הוכח שעמודי התאורה נמצאים ברחוב שאינו רכוש הפרט. נהפוך הוא, מעדות עד עמידר עצמה עולה כאמור, כי הם נמצאים בשטח פרטי ולפיכך, העירייה לא היתה אחראית לתחזוקתם. 10. כפי שפורט לעיל עיקר האחריות מוטלת על מחזיקת המקרקעין אשר עליה חלה החובה הישירה למנוע מכשולים ואחריות העירייה נובעת רק מסמכות הפיקוח שלה והינה אחריות משנית לאחריות המחזיקה. לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת 3- עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ לשלם לתובעת 80% מהנזקים שנגרמו לה וכפי שנפסקו בפסק הדין החלקי מיום 18.1.11 ואילו הנתבעות 1-2 עירית קרית שמונה וכלל חברה לביטוח בע"מ ישאו ב- 20% בלבד מסכום הנזקים כפי שנפסקו כאמור בפסק הדין החלקי. שטח פרטינפילה