קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה לבור במחסן בחושך: אדם מתבקש על-ידי רעהו לסייע בידו להוציא כלים מתוך מחסן. האדם הולך עם רעהו למחסן שבחזקת החבר בתוך חניון של בניין בתל-אביב. הוא פותח את דלת המחסן, נכנס למקום המצוי בעלטה, נופל לתוך בור שנכרה במחסן ונפצע. מי נושא באחריות לדבר ומה שיעור נזקו של האדם שנפגע? אלה הן השאלות הצריכות להתברר בתיק זה. לפניי תביעה בגין נזקי גוף לפי עילת הרשלנות בפקודת הנזיקין. התובע, יליד 29.8.1953, שימש במועדים הרלוונטיים לתאונה כאזרח עובד צה"ל. הנתבע 1, להלן (הנתבע) שימש כקבלן החשמל של הנתבעת 2, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: מנורה). מנורה הייתה, לטענת התובע, בזמנים הרלוונטיים הבעלים ו/או המחזיקה ו/או בעל השליטה האחראית על החניון בבניין ברחוב אלנבי 115, בתל-אביב, לרבות מחסן שבחניון (להלן: המחסן). מנורה היא אף חברת הביטוח המבטחת על-פי פוליסה לביטוח אחריות צד ג'. ביום 10.6.05 ביקש הנתבע מהתובע, אותו הכיר והיה מיודד עמו, לסייע לו בהוצאת כלי עבודה מהמחסן המצוי בחניון. התובע, שזו לו הפעם הראשונה שביקר בחניון או במחסן, התלווה אל התובע ועם הגיעם אל המחסן פתח הנתבע את דלתות המחסן כדי לאפשר לתובע להיכנס פנימה ולהוציא את כלי העבודה. התובע פסע פנימה אל תוך המחסן החשוך, אולם מיד עם כניסתו נפל לתוך בור שעומקו למעלה ממטר. כתוצאה מכך נחת התובע על רצפת הבור, ונפצע. התובע נותר במקום עד אשר צוות חילוץ של מד"א הגיע למקום וחילצו. ממקום התאונה הובהל התובע לבית-החולים תל-השומר, שם אובחן כמי שסובל משבר פתוח ומרוסק של הקרסול, והועבר לניתוח. לאחר מכן, עבר התובע עוד סדרת טיפולים. ביום 7.7.05 שוחרר התובע מבית החולים. העדויות התובע הצהיר על העובדות האמורות לעיל, ואף העיד עליהן. עדותו לא נסתרה ואני מקבל אותה כמהימנה לעניין זה. תימוכין לעדותו של התובע נמצאים אף בהודעה שהגיש הנתבע למנורה אשר מתארת את ההתרחשות (נספח א' לתצהיר התובע). בהודעה זו מציין הנתבע כדלקמן: "בתאריך הנ"ל הגעתי ביום ו' עם לוי רחמים לבניין ברח' אלנבי 115 לחניון בקומה 3 (בניין חברת הביטוח מנורה) לאחר שביקשתי את עזרתו בהוצאת כלי עבודה. פתחתי את דלתות המחסן, ומחמת שִכחה לא הזהרתי אותו, כי מייד כמטר מהכניסה פעור בור, ומדרגה מבטון בעומק של כמטר +. הוא צעד ונפל, ושמעתי זעקה יוסי הרגל התרסקה לי. שאלתי אם יכול להתרומם, והוא אמר שהוא בשלולית דם כל העצם בחוץ וכל הרגל תלושה. הזעקתי אמבולנס ממד"א, והגיע צוות רגלי עם ציוד... ידוע לי שלוי רחמים אושפז לחודש מלא ועבר 3 ניתוחים קשים ומזה מספר חודשים אינו עובד, מרותק לכסא גלגלים בחסר אונים ונזקק לעזרה מתמדת וטיפולים רפואיים". הודעת הנתבע עולה בקנה אחד עם תצהיר התובע בדבר ההתרחשות העובדתית שאירעה במקרה דנן, והודעה זו אף עולה כדי הודאת בעל דין (ר' קדמי, על הראיות, עמ' 1392 (חלק שלישי, 2009)). לנוכח הודעת/הודאת הנתבע, נדמה שלא בכדי לא העיד הנתבע מטעם הנתבעים. מטעמו של התובע הוגש אף תצהיר וכן העיד מר יואל אפשטיין, אשר מסר פרטים אודות משק התובלה בישראל, ואודות כוונותיו של התובע. יש לציין כי הנתבעים לא הביאו עדויות מטעמם, הנתבע נמנע מלהגיש תצהיר או להעיד, והנתבעת לא הציגה ראיות בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה או בכל הנוגע למאפייניו של המחסן או של הבור, וזאת על אף שמדובר בנכס שהינו לכאורה בשליטתה. לפיכך, חלק מטיעוני הנתבעים אינם מבוססים על ראיות. כך למשל, טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי "במקרה הנדון מדובר היה במחסן ובו גרם מדרגות קצר ותקין" (סעיף 2.2 לסיכומי הנתבעים). ואולם, לא הונחה שום תשתית ראייתית להוכחת הטענה, ולפיכך יש לדחותה. החבות - הרשלנות חובת זהירות מושגית. במקרה דנן קיימת חובת זהירות מושגית הן של הנתבע והן של מנורה. חובת הזהירות קיימת בין הנתבע לתובע בהיותם אדם המזמין את חברו לשטחו ומבקש שיסייע לו בעבודה כלשהי, והאדם שהוזמן. לפיכך, בין הנתבע לבין התובע קיימים "יחסי קרבה ורעות" תרתי משמע (ר' ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). חובת הזהירות המושגית של מנורה קיימת לאור היותה הבעלים והמחזיק של המקום והינה בין סוג המזיקים הכולל את בעלי הנכסים לבין סוג הניזוקים הכולל את המבקרים במקום. בעלת נכס סבירה הייתה יכולה, כעניין עובדתי, וצריכה, כעניין נורמטיבי, לצפות שאדם המבקר במקום עלול ליפול לתוך בור במחסן שבחזקתה וייגרם לו נזק (ר' ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111 (1996); ע"א 343/74, גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141 (1975)). יש לציין, כי מנורה נמנעה מלהביא כל ראייה כדי להפריך את הטענה שהיא הבעלים והמחזיקה במקרקעין, ואי הבאת ראייה כאמור נזקפת לחובתה (ר' ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (2008); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595 (1990)). מנורה אמנם הכחישה את דבר היותה הבעלים והמחזיקה במקום, ואולם לא טרחה להביא ולו בדל של ראייה להוכחת טענתה. אמנם, נטל השכנוע בעניין זה מוטל על התובע, ואולם לאור הודעת הנתבע לחברת הביטוח שבה ציין במפורש כי המקרה אירע ב"בבניין חברת הביטוח מנורה" הרי שהתובע עמד בנטל האמור. גם פוליסת הביטוח תומכת בטענת התובע. אי-הבאת ראיה לסתור על-ידי מנורה, במקום שבו לא היה קל מזה עבורה, נזקפת לחובתה ואומרת דרשני. חובת זהירות קונקרטית. במקרה דנן קיימת אף חובת זהירות קונקרטית הן של הנתבע והן של מנורה. הנתבע עצמו, כפי שעולה מהודעתו למנורה, ידע מראש כי במחסן קיים בור בעומק של למעלה ממטר. לדבריו "מחמת שכחה לא הזהרתי אותו". מכאן, שיש לקבוע כי הנתבע, שידע על קיומו של הבור, היה יכול וצריך לצפות כי כניסה למחסן חשוך שבו קיים בור עלולה להוביל לנפילתו של התובע ולפציעתו כפי שאכן אירע. לפיכך, היה על הנתבע, כאדם סביר, להזהיר את התובע מפני הבור הפעור בכניסה למחסן. נדמה כי אף הנתבע בהודעתו לחברת הביטוח מכיר בכך שהיה עליו להזהיר את התובע מפני הסכנה. מנורה, כבעלת הנכס והמחזיקה בו, הייתה צריכה לצפות כי קיומו של בור במחסן בשטחה, עלול להוביל לנפילתו של אדם ולפציעתו. במקרה דנן, קיומו של בור בעומק של כמטר בתוך מחסן במבנה מגורים גדול, ללא כל סימני התראה ואזהרה, יצר סיכון בלתי סביר. זאת ועוד, במקרה דנן מנורה היא מונעת הנזק היעילה ביותר, באשר היא בעלת היכולת לפקח על חפירת בורות בתוך מבנה שבחזקתה. זאת בוודאי ביחס לתובע. מכאן שמבחינת שיקולי מדיניות משפטית, יש מקום להטיל עליה אחריות בעוולת הרשלנות (ר' ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2006)). ההתרשלות. במקרה דנן הן הנתבע והן מנורה חרגו מסטנדרט התנהגות סביר. כאמור לעיל, מהודעת הנתבע לחברת הביטוח עולה שהנתבע ידע על קיומו של הבור במחסן, אך שכח לעדכן את התובע בדבר. אדם סביר בנעלי הנתבע, אשר ידע שקיים במחסן בור, ואשר הגיע ביחד עם התובע למקום, ופתח עבורו את הדלת, ואיפשר לו להיכנס מבלי להתריע בפניו מבעוד מועד על קיומו של הבור, בוודאי חרג בכך מסטנדרט התנהגות סביר. הנתבע היה יכול כעניין עובדתי וצריך כעניין נורמטיבי להתריע בפני התובע אודות קיומו של הבור בטרם נכנס התובע למקום, ובפרט כאשר המחסן היה חשוך. זאת בבחינת "וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא, יט 14). לטענת מנורה היא לא ביקשה את הגעת התובע לשטח המחסן, לא שכרה את התובע או את שירותיו ולא אפשרה את כניסתו. כמו-כן, טוענת מנורה כי היא דאגה להיות המחסן תקין, מואר ובטוח לשימוש. אין ביכולתי לקבל טענה זו. מנורה הייתה יכולה וצריכה לדאוג לכיסוי הבור. למצער היה עליה להציב במקום שלטי התראה מתאימים ותאורה מתאימה. הן הנתבע והן מנורה לא נקטו באמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק (ר' עניין גורדון, לעיל). הנתבע לא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע פציעה של התובע, לא הזהיר את התובע מפני סכנת הנפילה ולא נהג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. מנורה לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למנוע פציעה של העוברים ברשותה, לא טרחה לתקן את מקום המפגע, לא ביצעה ביקורת במקום, ולא נהגה כפי שבעלת ומחזיקת מקרקעין סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין. מנורה לא דאגה לגדר את המפגע ולהתקין שילוט אזהרה מפניו, וכן לא דאגה לתאורה במחסן ובחניון (ר' עניין גורדון ועניין ועקנין). הנזק. לתובע נגרם נזק כאשר נפל לבור ונחבל. קשר סיבתי. קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעים אשר לא נהגו כפי שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לבין נפילתו ופציעתו של התובע. בנסיבות האמורות סבורני כי עלה בידי התובע לעמוד בנטל השכנוע הנדרש בכל הנוגע לנושא האחריות, ומכאן שאין הכרח לדון בטיעוני הצדדים בדבר העברת הנטל, וסוגיית "הדבר מעיד על עצמו" כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. יחד עם זאת, אציין כי סבורני שהתובע אף עמד בהוכחת תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. יפים לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק בע"א 241/89 ישראליפט תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45 (1995) בנוגע לנפילה לתוך פיר של מעלית: "המנוח פותח דלת מעלית. תחת להיכנס למעלית, הוא נופל לפיר של המעלית ומוצא את מותו. ניסיון החיים והשכל הישר מעלים מיד את האפשרות, כי משהו לא כשורה התרחש וכי מישהו התרשל. דלתות של מעלית לא צריכות להיפתח כשהמעלית לא מצויה במקום. אם הדלת נפתחה בכל זאת, אות היא כי הייתה רשלנות. תבוא המערערת, יצרנית המעלית והנותנת שירות באחזקתה, ותשכנע כי היא לא התרשלה. בנטל זה לא עמדה המערערת". דברים אלה נכונים, בשינויים המחויבים, אף לגבי כניסתו של התובע לתוך המחסן בחניון ונפילתו לתוך הבור במחסן. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לדון בטענת התובע בכל הנוגע להפרת חובה חקוקה. הסתכנות מרצון ואשם תורם. לטענת הנתבעים התובע הסתכן מרצון בכך שבחר מרצונו החופשי להיכנס למחסן החשוך ונמנע מלהדליק את האור, ואף לא טרח לברר עם הנתבע טרם כניסתו למחסן כיצד ניתן להאיר את המחסן (סעיף 1.2 לסיכומי הנתבעים). לטענת הנתבעים, העובדה שהתובע על דעת עצמו בחר להיכנס למחסן שאינו מכיר מבלי שקודם לכן טרח להדליק את האור או לברר עם הנתבע כיצד ניתן להדליק את האור, מעידה על כך שהתובע נהג שלא בסבירות ובחר ליטול סיכון בלתי סביר מרצונו החופשי. סעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". לאחר שבחנתי את טענת הנתבעים, לא מצאתי כי מדובר במקרה של הסתכנות מרצון. כידוע, המבחן להסתכנות מרצון הוא בהסכמת הניזוק, שאם יאונה לו נזק ייפול ההפסד עליו ולא על המזיק (ע"א 804/80 siddar tanker corporation נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985)). במקרה דנן, לא ניתן לראות הסכמה מצד התובע שאם יאונה לו נזק, ייפול ההפסד עליו, ולא על המזיק. במקרה דנן, התובע לא ידע והעריך שקיים סיכון לנפילה בכניסה לתוך מחסן בחניון של בניין, ולא ניתן להניח שידע והעריך כאמור. איני סבור כי התובע, שהיה מבקר-אורח במקום לבקשתו של הנתבע, היה יכול וצריך להיזהר יותר בהתנהגותו. לפי עדותו של התובע, היה זה ביקורו הראשון והיחיד של התובע במקום (עמ' 9, ש' 11-12 לפרו'), ומכאן שלא היה ביכולתו לצפות את האפשרות שלאחר פתיחת הדלת ימצא בור פעור בפתחו של מחסן בתוך מבנה. התובע העיד, ועדותו מקובלת עליי כמהימנה, כי הוא פתח את הדלת וצעד פנימה כאשר המחסן היה חשוך ומיד נפל (עמ' 9, ש' 27-32). להערכת התובע הבור היה בסמוך לפתח המחסן. מכאן, סבורני שלא היה סיפק בידו של התובע להדליק את האור בטרם נפילתו. איני סבור אף שניתן לצפות מן התובע שישאל את הנתבע בטרם כניסה למחסן בתוך חניון של בניין גדול בתל-אביב, האם יש בור במקום. אין המדובר בחשש שאמור להיות בציפייתו של אדם סביר. זאת בניגוד לנתבע עצמו, שידע מראש על הבור במקום. יש לציין, כי בהודעת הנתבע לחברת הביטוח נרשם כי הבור היה במרחק של מטר מהכניסה למחסן, ואילו לפי עדות התובע הבור היה ממש בכניסה עצמה למחסן במרחק קרוב לאפס מהכניסה, כהגדרתו (עמ' 9, ש' 31-32). הואיל והנתבע לא הגיש תצהיר לבית-המשפט, וממילא לא העיד ולא נחקר בחקירה נגדית, הרי שאני מעדיף את עדות התובע על פני הודעת הנתבע, וקובע כי הבור היה בכניסה למחסן, ולא במרחק של מטר מהכניסה. כמו-כן, הואיל והמחסן עצמו היה בחזקתה ובשליטתה של הנתבעת-מנורה, הרי שהיה ביכולתה להביא תיעוד חזותי על מיקומו וגודלו המדויק של הבור, על סוגיית התאורה במקום ומקומו המדויק של המפסק ועוד. משבחרה מנורה שלא לעשות כן, הרי שיש לקבל את עדות התובע. הימנעות הנתבעים מהבאת כל עדות בנושא אומרת דרשני (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991). לפיכך אני מקבל את עדות התובע לפיה כאשר נכנס למחסן, ביצע צעד אחד קדימה ומיד נפל לבור (עמ' 10, ש' 6). התובע העיד כי מחוץ למחסן לא היה מפסק, ולפיכך היה אמור לחפש את המפסק לאחר שנכנס למחסן, ואולם מיד לאחר כניסתו נפל לבור (עמ' 12, ש' 6-17). בהקשר זה אני מקבל את עדותו של התובע לפיה: "כשאתה נכנס לחדר, יעלה על הדעת שאין רצפה בחדר?" (עמ' 12, ש' 20-21). כאמור לעיל, מסקנה זו אף מתבקשת מעיון בפסק-דינו של כב' השופט ברק בעניין ישראליפט דלעיל. אדם שפותח דלת של מחסן בחניון אינו צריך לצפות את נפילתו לתוך בור שנחפר במקום. בנסיבות אלה איני סבור שיש מקום לייחס לתובע הסתכנות מרצון. כמו-כן, כאשר בוחנים את האחריות היחסית של הצדדים, בהינתן כל השיקולים האמורים לעיל, ובפרט בהינתן העובדה שהנתבע החזיק במחסן וידע על קיומו של הבור במחסן ואילו התובע לא ידע על כך וזו הייתה הפעם הראשונה שהגיע למקום, הרי שלא מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם. בסיכומו של נושא האחריות הריני לקבוע כי הנתבע נושא באחריות לפציעתו של התובע ולנזקיו. מנורה נושאת באחריות לפציעתו של התובע ולנזקיו, הן מכוח אחריותה הישירה כבעלים וכמחזיקה של המקרקעין, והן כמבטחת של הנתבע כלפי נזקיהם של צדדים שלישיים. הנזק הנכות הרפואית חוות דעת המומחה מטעם התובע, ד"ר שי קאופמן, מומחה בכירורגיה אורטופדית, מצביעה על נכויות כדלקמן: א. 100% נכות זמנית משך 9 חודשים ראשונים שלאחר התאונה. ב. 50% נכות זמנית בגין אי כושר חלקי למשך 3 חודשים נוספים. ג. 30% נכות צמיתה בהתאם לסעיף 1.35 (ד) של תקנות המוסד לביטוח לאומי. ד. 10% נכות צמיתה בשל צלקות כואבות בשוק ובקרסול, לפי סעיף 75 (1) ב של תקנות מל"ל. ה. 5% נכות צמיתה בגין קיצור של 2.5 ס"מ באורך רגל שמאל בהתאמה לסעיף 47 (5) של תקנות המל"ל. הנכות צמיתה לפי המומחה מטעם התובע, הינה של 40.15%. המומחה מציין כי בשל אופי הפגיעה צפויה החמרה בעתיד. לפי האמור בחוות הדעת המומחה מטעם התובע, התובע אובחן כסובל משבר פתוח מרוסק ותוך פרקי, ועבר סדרה של שלושה ניתוחים במהלך אשפוז של חודש. הפצע לא נסגר במשך תקופה ארוכה. גם לאחר סגירת הפצע והאיחוי נותר עם כאבים בקרסול ובגב תחתון עם מגבלות תפקודיות. בדיקת התובע על-ידי המומחה העלתה קיומן של צלקות רגישות ומקובעות בשוק ובקרסול, נפיחות, ועיוות ניכר של הקרסול, קיצור של 2.5 ס"מ ברגל שמאל; דלדול שרירים; הגבלה ניכרת וכאבים בתנועת הקרסול, הגבלה קלה בתנועת גב תחתון. לסיכום מציין המומחה כי התובע סבל משבר פתוח תוך פרקי מרוסק. מדובר בשבר קשה במיוחד אשר טופל בסדרת ניתוחים ובשיקום ממושך עד לסגירת הפצעים ולאיחוי. במועד חוות הדעת, כשנתיים לאחר הפציעה, הושג איחוי גרמי אולם קיים קיצור של הגפה, עיוות ואי סדירות של המשטח הפרקי. המומחה מציין כי שברים מסוג זה נחשבים לקשים במיוחד, משמעותם היא איחוי איטי של השברים ושיעור גבוה של סיבוכים. במקרה דנן, התמונה מסובכת יותר, מכיוון שמדובר בשבר פתוח ובריסוק המשטח הפרקי של הקרסול. המומחה מציין כי התובע עבר תקופת שיקום ארוכה, וככל שמגבלותיו התפקודיות הנוכחיות קשות, המומחה סבור כי צפויה החמרה בעתיד. לדברי המומחה פגיעות תוך פרקיות בפרק נושא משקל מחמירות עם הזמן והפרקים הסמוכים חשופים לעומס יתר ולשחיקה מואצת. המומחה מציין כי הפתרונות הניתוחיים המוצעים מספקים במקרה הטוב הקלה זמנית וטומנים בחובם סיבוכים לא פשוטים. קיצור הגפה גורם גם לכאבי גב תחתון, אגן וירכיים. חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' משה סלעי, הובילה לנכויות הבאות: א. 100% נכות זמנית משך 3 חודשים לאחר התאונה. ב. 50% נכות זמנית בגין אי כושר חלקי למשך 3 חודשים נוספים. ג. 20% נכות צמיתה בהתאם לסעיף 48 (3) (ב) לתקנות מל"ל. ד. 5% נכות צמיתה מותאמת בשל צלקות כואבות ומכערות לפי סעיף 75(1)(ב). המומחה מטעם הנתבעים ציין כי מאז מתן חוות הדעת מטעם התובע חלפה כשנה ומאז חל שיפור במצב הקרסול. יחד עם זאת, ציין פרופ' סלעי כי קיימת אפשרות לצורך בהחלפת הקרסול או קיבועו, וכן יש להוסיף כי התובע סובל מסוכרת אשר קיומה משפיע על עוצמת הכאבים וישפיע בעתיד על בחירת סוג הניתוח. בהמשך לכך, מונה מומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר גבריאל מוזס, מומחה לכירורגיה אורתופדית. חוות דעתו מעלה את הממצאים הבאים: התובע, אזרח עובד צה"ל, עובד בתחום הרכב. נפגע בתאריך 10.6.05 בעת היותו בחופשה, כאשר עזר לחבר. נכנס לתוך מחסן חשוך, ומיד עם כניסתו נפל לתוך בור שעומקו יותר ממטר. נחבל בקרסול שמאל. סבל מפצע פתוח מדמם. הועבר באמבולנס למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. אובחן שבר. עבר סדרה של מספר ניתוחים. שוחרר בכסא גלגלים ללא דריכה. בבדיקה מבחין המומחה בצלקות, קיים הפרש של 1.5 ס"מ בין הקרסוליים, שרירי שוק שמאל מדולדלים, הגבלה בתנועות קרסול שמאל. הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני. בצילומים נראה שבר מרוסק מסוג Pylon. בסיכום מציין המומחה, ד"ר מוזס, כי התובע נפגע בקרסול שמאל וסבל משבר מרוסק ופתוח, אשר טופל בסדרה של ניתוחים. נותר עם צלקות, חלקן רגישות, בקרסול שמאל, תפיחות בקרסול שמאל ודלדול שרירי השוק, סובל מכאבים בהליכה. לפיכך קובע ד"ר מוזס את הנכויות הבאות: א. 100% נכות זמנית למשך 9 חודשים מיום 10.6.05 עד 9.3.06. ב. 50% נכות זמנית למשך 3 חודשים מיום 10.3.06 ועד 9.6.06. מהתאריך 10.6.06 קובע ד"ר מוזס את אחוזי הנכות הבאים: ג. 20% נכות לפי סעיף 48(3)(ב) לקובץ תקנות מל"מ בגין קישיון נוח של הקסול, כאשר מדובר בהגבלה ניכרת. ד. 10% נכות בגין צלקות מכאיבות ומכערות בשוק הקרסול לפי סעיף 75(1)(ב) של תקנות מל"ל. ה. נכות בגין קיצור של 2-2.5 ס"מ באורך רגל שמאל לפי סעיף 47(5)(ב). סה"כ 31.6% נכות צמיתה. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, לרבות על חקירת המומחה מטעם בית-המשפט (עמ' 13, ש' 16). לפיכך, ויתרו שני הצדדים על האפשרות לחלוק על תוכן חוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט והאפשרות להראות כי נפלו בחוות הדעת האמורה פגמים (ר' רע"א 4722/07 גלילי נ' לדרר (2007)). לאחר שעיינתי בחוות הדעת, מצאתי לנכון להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט על פני חוות הדעת מטעם הצדדים. מכאן, שנכותו הרפואית של התובע הינה בהתאם לחוות דעתו של ד"ר מוזס, בשיעור של 31.6%. הנכות התפקודית לטענת התובע נכותו התפקודית עולה לאין שיעור על נכותו הרפואית. לדבריו, עבר סדרה של ניתוחים, ונרשמו לו חופשות מחלה עד לחודש דצמבר 2006, היינו משך שנה וחצי. על אף שרופאיו הורו לו לשהות בחופשת מחלה ממושכת, בשל תפקידו ואחריותו וכדי לשמור על מקום עבודתו, חזר התובע לעבודה חלקית מספר חודשים לאחר הפציעה. במשרד ביצע אך ורק עבודות מנהלתיות שכן לא היה ביכולתו לצאת מהמשרד לביצוע ביקורות ומבחנים. לטענת התובע לאחר התאונה אמנם שב לעבודתו בצה"ל, אולם למעשה עבודתו השתנתה לחלוטין, שכן לא היה מסוגל עוד לבצע בעצמו מבחני נהיגה, לא היה מסוגל לטפס על רכבים גבוהים וגם הכניסה והיציאה מרכבים רגילים כרוכה מבחינתו במאמץ וכאב. כמו-כן, אינו יכול לבחון מסלולים או להתרשם בעצמו מרכבים שונים. לעומת זאת, לטענת הנתבעים, אין שחר לטענת התובע לפיה שוחרר מבית החולים כאשר הוא מרותק לכסא גלגלים. לטענתם מהתיעוד הרפואי הקיים עולה כי התובע הונחה על ידי רופאיו להפעלה מלאה של הקרסול, וכי התובע שב להליכה תקינה כשלושה חודשים לאחר התאונה. כמו-כן, טוענים הנתבעים כי מתוך אחוזי הנכות שקבע המומחה מטעם בית-המשפט, 10% הינם בגין צלקות מכאיבות ומכערות. לטענת הנתבעים צלקת באזור הקרסול, שמטבעו מכוסה על-פי רוב, אינה מובילה לנכות תפקודית. עוד טוענים הנתבעים כי חזרתו של התובע לעבודה זמן לא רב לאחר הפציעה, באותה רמת שכר, ועד היום, מהווה הוכחה לכך שהנכות התפקודית נמוכה מזו הרפואית. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובסיכומו של נושא הנכות התפקודית, סבורני כי יש לקבוע את שיעור נכותו התפקודית ברמה הנמוכה במעט מזו הרפואית, וזאת הואיל ואכן חלק משמעותי מן הנכות הרפואית (10%) מתייחס לצלקות מכאיבות ומכערות. הנכות התפקודית בצלקות אלה, הגם שהיא קיימת, היא מעט נמוכה יותר. לפיכך, אני קובע את נכותו התפקודית של התובע על 30%. ברם, כפי שיובהר להלן, אין במקרה דנן זהות הכרחית בין הנכות התפקודית לאובדן כושר ההשתכרות. הנכות התפקודית מתייחסת למידת ההשפעה של נכות התובע על תפקודו בדרך כלל. לעומת זאת, להשפעת הנכות על אובדן כושר ההשתכרות יינתן ביטוי בנפרד (ר' 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 800-801 (1995). הפיצויים כאב וסבל בנוגע לכאב וסבל יש ליתן את הדעת למספר פרמטרים מרכזיים: שיעור הנכות הרפואית, אשר עומד על 31.6%; אופן הפגיעה, כאשר התובע נפל לבור חשוך ונותר מתבוסס בדמו עד להגעת הצוות הרפואי; סדרת הניתוחים והטיפולים שעבר התובע, לרבות אשפוזו בבית חולים במשך קרוב לחודש ימים; האפשרות שהתובע אף יזדקק בעתיד לניתוחים נוספים; קיצור הגפה שנותר לתובע (אשר נכלל בנכות הרפואית); הכאבים בפועל מהם סובל התובע; הצלקות שנותרו לתובע, שהינו גרוש. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, הריני לקבוע, בדרך האומדנה, את פיצוי התובע בגין כאב וסבל על סך של 170,000 ₪. הפסד השתכרות בעבר והפסד ימי מחלה לטענת התובע בסיכומיו, הוא שב למקום עבודתו באותו שכר זמן מה לאחר התאונה, ולפיכך לא נגרמו לו הפסדים בפועל, ושכרו לא פחת. ברם, התובע ניצל ימי מחלה אותם יכול היה לפדות עם פרישתו מהצבא (פסקאות 170-172 לסיכומי התובע). לפיכך, עותר התובע לפיצוי בגין הפסדים אלה בסך של 10,000 ₪. לאחר שבחנתי טענה זו אני מקבל אותה במלואה. אני מעריך את נזקו של התובע בגין הפסד בשל ניצול ימי מחלה, בדרך האומדנא, על סך של 10,000 ₪. אובדן כושר השתכרות התובע הינו סגן אלוף במיל', ומועסק כיום, כפי שהיה במועד התאונה, כאזרח עובד צה"ל בתפקיד מפקד "סמכות רישוי נהגים" בצה"ל. היחידה בפיקודו אחראית על ביצוע הכשרת והסמכת כלל הנהגים בצה"ל. בהכשרתו הנו מוסמך מטעם רשות הרישוי ומשרד התחבורה לשמש כבוחן רכב בכיר של משרד התחבורה, מורה לנהיגה לכל דרגות הרכב, קצין בטיחות בתעבורה ומנהל מקצועי של בית-ספר לנהיגה (תצהיר התובע). לטענת התובע לכאורה שכרו אמנם לא נפגע עקב התאונה, ואף עלה כתוצאה מתוספות יוקר והסכמי שכר. יחד עם זאת, טוען התובע כי היה בכוונתו לפרוש מצה"ל בשנה שבה נחבל כדי לעבוד כמורה נהיגה ומנהל בית ספר לנהיגה עצמאי, בהיותו מוכשר ומוסמך לכך (סעיף 31 לתצהיר התובע). תפקידו האחרון של התובע בצה"ל היה מפקד סמכות רישוי צה"ל (עמ' 10, ש' 20-21 לפרו'). לטענת התובע בשל הכשרתו והסמכתו, היה ביכולתו להגדיל את שכרו בשיעור ניכר במסגרת השוק הפרטי. לדבריו, היה יכול לעבוד כמורה נהיגה עצמאי על "גורר תומך" או "משא כבד" וכמנהל מקצועי של בית ספר לנהיגה. לדבריו, אין בשוק הפרטי למעלה מעשרה בעלי רישיון הוראה על הרכבים הנ"ל העוסקים בכך בפועל. לדבריו, עלות שיעור נהיגה על הרכבים האמורים היא 235 ₪ ועלות העמדת הרכב למבחן נהיגה מעשי לתלמיד היא כ- 800 ₪, ומורה מעניק כ- 10 שיעורים ביום וכ- 8-10 מבחנים בחודש. לדבריו כמורה לנהיגה היה ביכולתו לעבוד עד גיל 70 ואף למעלה מכך. לטענת התובע בשל הפציעה תוכניותיו אלו לא התממשו, ויש לפצותו על כך. מטעמו של התובע מסר תצהיר וכן העיד אף מר יואל אפשטיין. לדבריו של מר אפשטיין התובע שוחח עמו מספר פעמים בעבר אודות כוונתו לפרוש מעבודתו בצה"ל ולעבוד כמורה נהיגה עצמאי. השניים אף שוחחו ביניהם על האפשרות לפתוח בית ספר להוראת נהיגה (פסקה 6 לתצהירו של מר אפשטיין). מר אפשטיין הוסיף בעדותו וציין כי שוחח עם התובע בשנת 2004 על כך ש"יום אחד" התובע יפרוש והשניים יקימו ביחד בית ספר לנהיגה (עמ' 7, ש' 5-6). מר אפשטיין העיד כי השניים טרם ביצעו תכניות ממשיות כדי לקדם את הנושא, אלא אך שוחחו על כך (עמ' 7, ש' 13-14). בכל הנוגע לחלקים בתצהירו של מר אפשטיין הנוגעים למומחיותו בתחום לימוד הנהיגה, אני מקבל את התנגדות הנתבעים, הואיל והדברים לא הובאו במסגרת חוות דעת מומחה, והואיל ומדובר בחבר קרוב של התובע. קיים קושי לראות בחברו הטוב של התובע משום מומחה בלתי תלוי. ואולם, אין בדברים אלה כדי לפגום בעדותו של מר אפשטיין בכל הנוגע לשיחות שקיים עם התובע כמפורט לעיל. בהקשר זה סבורני כי יש לקבל את טענת התובע לפיה היה בכוונתו לעבור לשוק הפרטי ובכך להשביח את שכרו. יחד עם זאת, יש להתייחס במשנה זהירות בכל הנוגע לחישוב פוטנציאל ההשתכרות של התובע אילו היה מבצע את השינוי האמור, וזאת הואיל ומדובר בתכנית אשר לא בוצעה בפועל, ובאותו שלב טרם קרמה עור וגידים, ומכאן שיש להעריך רק בדרך האומדנה את סיכוי הצלחתה. כפי שטענו הנתבעים בסיכומיהם, טרם נערכה תוכנית עסקית, לא הוצגו עלויות הקמת בית ספר לנהיגה, טרם נפתח תיק במס הכנסה, לא נחתמו חוזי שכירות וכיוב'. כמו-כן, אין ביכולתי לקבל את טענת התובע כי התכוון לפרוש מצה"ל ולעבור לשוק הפרטי בשנה שבה נחבל (2005), וזאת לאור עדותו של מר אפשטיין לפיה בשנת 2004 הוא שוחח עם התובע על כך ש"יום אחד" התובע יפרוש (עמ' 7, ש' 5). מכאן עולה שתוכניתו של התובע למעבר לסקטור הפרטי, עובר לתאונה, לא נועדה לביצוע בשנה שבה התרחשה התאונה, אלא למועד אחר, רחוק יותר, שאינו מוגדר באופן מדויק. לטענת התובע שכרו עובר לאירוע עמד על 26,369 ₪ לחודש (פסקה 170 לסיכומי התובע), ושכרו אילו היה עובר לסקטור הפרטי היה עומד על סך של 54,730 ₪. לפיכך, ערך התובע חישוב והגיע להפסד מיום האירוע עד גיל 70 (15 שנה) בסך 3,698,280 ₪. אין ביכולתי לקבל חישוב זה של התובע. איני סבור כי היה ביכולתו של התובע להשביח את שכרו כפי טענתו, אלא בשיעורים נמוכים באופן משמעותי. בוודאי שאין וודאות שכך היה קורה, אלא מדובר בהסתברות בלבד. התובע לא שיקלל בחישוב זה את עלויות פתיחת והפעלת העסק העצמאי, לרבות רכישת משאיות, דמי שכירות, הוצאות משרד, עלות העסקת עובדים, ביטוחים, דלק, בלאי וכו'. בנוסף לכך, אין ביכולתי לקבל את טענתו החלופית של התובע אשר מבקש לערוך חישוב אקטוארי מלא לפי שיעור נכותו התפקודית ובהתאם למשכורתו ממועד התאונה ועד לגיל הפרישה. אף בעניין זה, לא ניתן לקבוע שהתובע היה משביח את שכרו בשיעור נכותו התפקודית אילו פתח עסק עצמאי. כמו-כן, איני סבור כי ניתן להעריך במדויק את ההשבחה החודשית בכדי להגיע לחישוב אקטוארי, ומכאן שיש לחשב את אובדן ההשתכרות בחישוב גלובאלי (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3) 875 (1989)). בהקשר זה יצוין, כי על-פי רוב תוכניות הנפגע מלפני התאונה לא תובאנה בחשבון בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר, אם לא נעשו על ידו צעדים ממשיים להגשמתן (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, 67 (מהדורה חמישית, 2003); ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ(1) 458 (1966) שם נדחתה טענת אזרח עובד צה"ל שהתכוון לפתוח עסק עצמאי). במקרה דנן, אמנם התובע שוחח על הנושא עם חברו, שאף הוא עוסק באותו תחום, ואולם טרם החלו במעשים למימוש הכוונה. לפיכך, יש להעריך בזהירות את אובדן כושר ההשתכרות של התובע בשל טענתו שהיה בכוונתו לפתוח עסק עצמאי. לנוכח האפשרות שהייתה בידי התובע להשביח את שכרו, כאמור לעיל, הרי שיש לפסוק לתובע פיצויים בגין ההפרש בין הסכום שהיה ביכולתו להשתכר אילו היה עובר מהצבא לסקטור הפרטי, לבין שכרו הנוכחי של התובע. סכום זה צריך להתייחס הן לעבר והן לעתיד (שאלמלא כן היה מקום ליתן לו ביטוי במסגרת הפסד השתכרות בעבר). אני מעריך סכום זה באופן גלובאלי, כולל אובדן פנסיה, בסך של 300,000 ₪. זאת ועוד, לטענת התובע קיים סיכון ממשי שיאבד את מקום עבודתו עקב הפגיעה בתפקודו המקצועי. לדבריו, אין כל ודאות שהצבא ימשיך להעסיקו עד גיל פרישה, וזאת בשל מגבלותיו. בנוגע לחשש של התובע שיאבד את מקום עבודתו עקב הפגיעה בתפקודו המקצועי, יש להתייחס בזהירות לאומדנו של התובע. זאת משום שעד כה, בחלוף למעלה משש שנים מאז הפציעה, לא פוטר התובע מעבודתו, חרף מגבלותיו וגילו הנוכחי (58), ומכאן ניתן להסיק שגם בעתיד הנראה לעין לא יפוטר התובע מעבודתו (ע"א 591/80 חיו נ' ונטורה, פ"ד לח(4) 393 (1984); ע"א 512/88 דוד נ' רוקח (1988)). כמו-כן, הואיל ומדובר בתובע המועסק במשרד הבטחון, ובעל הכשרה מקצועית ייחודית ובכירה, יש להתייחס בזהירות לאפשרות שיפוטר מעבודתו טרם גיל הפרישה. עם זאת, יש ליתן משקל לאפשרות זו במסגרת ראש נזק זה. אני מעריך סכום זה באופן גלובאלי, כולל אובדן פנסיה, בסך של 50,000 ₪. לפיכך, אני מעריך את אובדן כושר ההשתכרות של התובע, לעבר ולעתיד, לרבות אבדן פנסיה, בחישוב גלובאלי בסך של 350,000 ₪. הוצאות רפואיות לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לטיפולים רפואיים ולהוצאות כספיות הכרוכות בכך, לרבות הוצאות בגין נסיעות למקום הטיפול וחזרה ממנו, טיפולים פיזיותראפיים ועוד. כמובן שהפיצוי לא יכלול טיפולים המכוסים בסל הבריאות. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שהתובע לא המציא קבלות ואישורים אודות הנזקים בראש נזק זה. כאשר מדובר בנזק מיוחד, על התובע להוכיחו בראיות, ולא ניתן להסתפק בדברי התובע. לפיכך, אני מעריך את ההוצאות הרפואיות, לרבות נסיעות לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד, בסך של 20,000 ₪. עזרת צד ג' לטענת התובע הוא אינו מסוגל לבצע כל עבודת בית שכן הוא סובל מכאבים עזים, ומגבלות תנועה וקשיי תפקוד. התובע טען כי הוא נזקק להעסיק עוזרת בית למשך ארבע שעות בשבוע לביצוע עבודות הניקיון בבית, וכי התשלום לעוזרת הינו כ- 850 ₪ לחודש. הנתבעים טוענים כי אין כלל מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. בהקשר זה סבורני כי יש מקום לפיצוי התובע בגין עזרת צד ג', ואולם אין מקום לחישוב אקטוארי מלא של עלות העסקת עוזרת בית. זאת בין היתר הואיל והתובע לא הציג מסמכים בדבר העסקת עוזרת, על אף שלפי עדותו הוא מצהיר עליה לביטוח לאומי (עמ' 12, ש' 2-4). כאשר מדובר בנזק מיוחד יש להוכיחו בראיות, וקיים קושי להסתפק בדברי התובע. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת אף לכך שהתובע הינו גרוש ולפיכך מלוא עבודות הבית מוטלות על שכמו. לפיכך, אני מעריך את שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, על סך של 45,000 ₪. דמי ניידות אף בנוגע לדמי ניידות לא הביא התובע ראיות של ממש לביסוס טענותיו, אם כי נדמה כי קיימת אפשרות שיזקק לסיוע בנושא הניידות בעתיד. לפיכך, אני מעריך את שיעור הפיצוי בגין דמי ניידות, לעבר ולעתיד, על סך של 5,000 ₪. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצויים כמפורט להלן: כאב וסבל................................... 170,000 ₪. הפסדי שכר לעבר וימי מחלה........ 10,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד....... 350,000 ₪. הוצאות רפואיות......................... 20,000 ₪. עזרת צד ג'.................................. 45,000 ₪. דמי ניידות.................................. 5,000 ₪.סה"כ............................................... 600,000 ₪. אשר על-כן, אני קובע כי הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד לתובע סך של 600,000 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 (כולל מע"מ). הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ככל שלא ישולמו במועדם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורימחסןנפילה