קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה ממלגזה: אדם נופל ממשטח עץ המונח על שיני מלגזה, כאשר שיני המלגזה נמצאות ברום, בגובה של מספר מטרים מעל פני הקרקע. האם מדובר בתאונת דרכים ? זו השאלה העומדת לדיון. מסגרת הדיון עסקינן בתביעה לפיצוי התובע על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה אשר ארעה ביום 29.11.2005, עת עבד במפעל לייצור חוטי תפירה. התובע הגיש את התביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כשלטענתו מדובר בתאונת עבודה. הנתבעת מס' 1 נתבעה בהיותה מעבידתו של התובע באותן נסיבות, והנתבעת מס' 2 נתבעה בהיותה המבטחת של הנתבעת מס' 1 בביטוח חבות מעבידים. הנתבעות טוענות כי התאונה נשוא כתב התביעה מהווה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים") ומשכך, דין התביעה נגדן להידחות. יצויין כי התביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד נהג המלגזה וחברת הביטוח אשר ביטחה את המלגזה כרכב מנועי, אולם על פי בקשת התובע, ובין היתר בשל טענתו כי לא עומדת לו עילה על פי חוק הפיצויים, נדחתה התביעה נגד נתבעים אלו. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ולפיה השאלה האם עסקינן בתאונת דרכים אם לאו, תוכרע על בסיס התצהירים וחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט וטיעוני הצדדים בכתב. הממצאים העובדתיים התובע טוען בסעיף 3 לכתב התביעה, כי נסיבות התאונה היו כדלקמן: ביום 29.11.2005 בסמוך לשעה 13:00 במסגרת עבודתו בשירות הנתבעת מס' 1, נצטווה התובע על ידי הממונים עליו לעסוק בפריקת קונטיינר מלא שהיה מוצב על משאית. לצורך כך נעשה שימוש במלגזה. המלגזה נשאה על שתי שיניה משטח עץ, התובע עלה על המשטח והורם על ידי המלגזה אשר היתה נהוגה על ידי נהג, כאשר שתי רגליו של התובע על המשטח. פתאום המשטח נשבר מתחת לרגליו והוא נפל מגובה של כ- 3 מטרים. בתצהיר העדות הראשית מפרט התובע כך: "... באותו יום קיבלתי הנחיות מהאחראי עלי בעבודה לעבוד בפריקת קונטיינר מלא חוטים אשר היה מוצב על משאית ביחד עם עובד אחר בשם הישאם פרחאת, המלגזה נשא על שני שיניו משטח מעץ, ואני עליתי על המשטח אשר היה מוצב על שיני המלגזה, עמדתי מצד שמאל, והעובד השני בשם הישאם פרחאת עמד על אותו משטח מצד ימין, כאשר המלגזה היתה מופעלת, הנהג הרים אותנו באמצעות שיני המזלג עד לגובה המשאית לצורך פריקת הקונטיינר, כאשר המלגזה היתה עם מנוע מופעל והנהג ישב בעמדת הנהג... הקונטיינר היה מלא ארגזי חוטים במשקל של 30-40 ק"ג לארגז, פתחתי את דלת הקונטיינר והחלנו להוריד סחורה כאשר אני עמדתי על המשטח, פתאום וכעבור זמן של 10 דקות המשטח נשבר מתחת לרגליי ונפלתי מגובה של 3...". הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי במסמכים הסמוכים למועד התאונה אין זכר לטענת התובע לפיה משטח העץ עליו עמד התובע נשבר וגרם לנפילתו. לטענת הנתבעות, התמונה העולה היא כי בזמן שהתובע היה ברום ועמד על המשטח שהונח על שיני המלגזה, תזוזות של המלגזה, שהמנוע שלה פעל והנהג שלה ישב בעמדת הנהג, הן שגרמו לתובע לאבד את שיווי משקלו, למעוד וליפול ארצה. טענה זו של הנתבעות, איננה עולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים, כפי שזו עולה מפרוטוקול הדיון מיום 11.2.2009, ולפיה: "בשלב זה מסכימים כי המסגרת העובדתית הינה כאמור בסעיף 3 לכתב התביעה, היינו כי התובע במהלך עבודתו בהתאם להוראת הממונים עסק בפריקת קונטיינר שהיה מוצב על משאית. לשם הפריקה הוצב משטח על גבי שיני מלגזה, המשטח הורם על ידי המלגזה וכשהגיע למשטח הפריקה עצר והתובע החל פורק סחורה למשטח. בשלב כלשהו המשטח נשבר מתחת לרגליו של התובע והוא נפל ארצה. המחלוקת הינה בשאלה אם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו". יצוין כי בראיות שהביאו הנתבעות, אין כדי להראות כי עובדות המקרה היו שונות מן העובדות הנטענות על ידי התובע. יתרה מכך, גם המצהיר מטעם הנתבעות, מר אדמונד אוחיון, שלא היה עד לתאונה, מציין בתצהירו כי ממה שנמסר לו בסמוך להתרחשות התאונה, התובע והעובד הנוסף "הורמו על ידי המלגזה לצורך פריקת ארגזי חוטים מקונטיינר שהיה על משאית... במהלך הדקות הראשונות של הפריקה התובע איבד שיווי משקל וחלק מן המשטח עליו עמד נשבר והתובע נפל מגובה של כמטר וארבעים". (ההדגשה שלי, א.א.). המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר שלום חינגה, קובע בחוות דעתו כי כאשר שיני המלגזה נמצאות ברום, הן אינן יציבות לחלוטין, ועשויות לחול בהן תזוזות או רעידות, בין אם מתזוזת המלגזה עצמה, בפרט כאשר מנוע המלגזה פועל, ובין אם מחמת תנועה שנעשית על שיניה של המלגזה, שאינן יציבות לחלוטין. המומחה קובע, על כן, כי אין לשלול את האפשרות שנפילתו של התובע נגרמה כתוצאה מאיבוד שיווי משקל עקב תזוזות בשיני המלגזה. קביעה זו של המומחה, הינה בגדר השערה בלבד, שאינה נסמכת על עדויות או ראיות כלשהן באשר לנסיבות התאונה כפי שאכן ארעו בפועל. לסיכום - על יסוד הראיות אשר הובאו בתצהירי שני הצדדים, ועל פי הסכמת הצדדים כפי שניתנה בדיון מיום 11.2.2009, הריני קובעת, כממצא עובדתי, כי התאונה ארעה כפי שתיאר התובע בכתב התביעה, קרי - כאשר משטח העץ, אשר הוצב על שיני המלגזה ועליו עמד התובע, נשבר והתובע נפל ממנו ארצה. יחד עם זאת יצוין כבר עתה, כי על יסוד הניתוח המשפטי המפורט בהמשך החלטה זו, הרי שגם אילו היו מוכחות העובדות הנטענות על ידי הנתבעות בסיכומיהן, ולפיהן המשטח לא נשבר אלא התובע איבד שיווי משקל ונפל ממנו ארצה כתוצאה מתזוזת המלגזה, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה ולפיה אין מדובר ב"תאונת דרכים". האם המלגזה הינה רכב מנועי? התובע טוען בסיכומיו, כי המלגזה נשוא כתב התביעה איננה בבחינת "רכב מנועי" ועל כן אין מדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים. התובע נסמך בטענתו זו על כך שמהירותה המירבית של המלגזה הינה 18 קמ"ש, כעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה לבית המשפט על ידי ממונה גף ציוד מכני הנדסי במשרד התחבורה. הנתבעות טוענות, מאידך, כי המלגזה הינה רכב מנועי אשר יכול להגיע למהירות של 30 קמ"ש ובית המשפט העליון הכיר במלגזה כרכב מנועי. יתרה מכך, נקבע בפסיקה כי ביטוח הרכב בפוליסת ביטוח לרכב מנועי, מלמד כי הוסכם לראות בו רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים. במחלוקת זו שבין הצדדים, הריני סבורה כי ידן של הנתבעות על העליונה, משמע - כי המלגזה בה עסקינן הינה "רכב מנועי". המונח "רכב מנועי" מוגדר בחוק הפיצויים כך: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 613/95 קרנית נ' נחום עופר (פ"ד נא(4) 659), דן בית המשפט העליון בשאלה האם מלגזה הינה "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. באותו עניין דובר במלגזה הנעה על ארבעה גלגלים באמצעות הגה, מהירותה 10 קמ"ש בלבד, ומצויים בה מושב מפעיל ותורן שבאמצעות הרמתו והורדתו ניתן לשנע מטען ממקום למקום. מעיון בחוות הדעת שהוגשו ביחס למלגזה בעניינו וכן מתצהירי הצדדים עולה, כי בדומה למלגזה שנדונה באותו פסק דין, גם במקרה דנן מדובר במלגזה הנעה על ארבעה גלגלים, כאשר מצוי בה מושב נהג והגה, באמצעותם המלגזה מוסעת ממקום למקום ומובילה מטען, תוך שימוש בשיני המלגזה. מהירותה של המלגזה בענייננו - 18 קמ"ש - אף עולה על מהירות המלגזה בפס"ד נחום עופר. ניתוח איפיוניה של המלגזה בפסק הדין בעניין נחום עופר, הביא את בית המשפט העליון למסקנה כי מדובר במלגזה המיועדת, על פי טיבה, להובלת מטענים, ומצויידת ביכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום, בין מקומות גיאוגרפיים שונים, כאשר היא עמוסה במטען, משמע - עיקר יעודה לשמש לתחבורה יבשתית, ומכאן שמדובר ב"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. ויודגש - העובדה שמהירות המלגזה איטית (ואף איטית מבענייננו), לא מנעה מבית המשפט העליון לקבוע כי מדובר ב"רכב מנועי". יש לגזור, אפוא, גזירה שווה, מפסק הדין בעניין נחום עופר ולקבוע כי המלגזה בה עסקינן הינה "רכב מנועי" כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים. האם מדובר בתאונת דרכים על פי ההגדרה הבסיסית שבחוק הפיצויים? על פי ההגדרה הבסיסית הקבועה בחוק הפיצויים, "תאונת דרכים" הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנתבעות טוענות כי בענייננו, מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, שכן מדובר ב "הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו". לטענת הנתבעות, משטח העץ עליו עמד התובע נשבר ונפל, המשטח מהווה חלק מן המלגזה, או לפחות חלק ממטען המלגזה, ועל כן, נפילתו או הינתקותו של המשטח מהווה "שימוש ברכב מנועי". התובע טוען מנגד, כי במקרה דנן לא הייתה הינתקות או נפילה של המלגזה או של רכיב שלה, ומכל מקום, השימוש במלגזה לא נעשה "למטרות תחבורה" ועל כן, אין תחולה להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. בעניין זה, הריני מקבלת את טענות התובע: ראשית, אף אם נניח כי יש לראות במשטח העץ שהונח על המלגזה, משום חלק מן המלגזה או מטענה, הרי שלא הובאה כל ראייה, ולא ניתן לקבוע, כממצא עובדתי, כי משטח העץ או חלק ממנו ניתק או נפל במהלך התאונה. הנטל להוכיח עובדות אלה מוטל על כתפי הנתבעות, כמי שטוענות לקיומה של "תאונת דרכים" (רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3)532). יתרה מכך, גם אם היו הנתבעות מוכיחות כי נעשה "שימוש ברכב מנועי", הרי שאין מדובר בשימוש כאמור "למטרות תחבורה". הלכה פסוקה היא, כי כאשר מדובר ברכב דו תכליתי, כגון המלגזה במקרה דנן, כאשר הנזק נגרם בשל הגשמת התכלית הלא תעבורתית (הרמת והורדת מטען על ידי שיני המלגזה, במקרה דנן), הרי שאין מדובר בשימוש ברכב "למטרות תחבורה" (ראה פסק הדין הנ"ל בעניין יצחק עוזר, עמ' 564). נמצא כי התאונה בה עסקינן איננה מהווה "תאונת דרכים" על פי ההגדרה הבסיסית שבחוק הפיצויים. האם חלה החזקה המרבה בדבר "ניצול הכח המיכני של הרכב"? חוק הפיצויים קובע כי יראו כתאונת דרכים גם - "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". הצדדים מיקדו עיקר טענותיהם בשאלת תחולתה של החזקה המרבה האמורה: לטענת התובע, חזקה זו איננה חלה במקרה דנן, וזאת משני טעמים: ראשית- לא קיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני של המלגזה, לבין התאונה: בעת נפילתו של התובע, הסתיימה פעולת ההרמה וגורם חיצוני - שבירת משטח העץ - הוא שגרם לקרות התאונה ולנפילתו של התובע. ושנית- בעת התאונה איבדה המלגזה את ייעודה המקורי והיא שימשה מעין "סולם מאולתר", אשר סייע לתובע בפריקת הסחורה. לטענת הנתבעות, מאידך, החזקה חלה במקרה דנן. המלגזה הינה רכב רב תכליתי, אשר מלבד ייעודו התעבורתי הוא משמש גם להרמה והורדה של מטענים. הרמת שיני המלגזה ושהייתו של התובע ברום, נעשו תוך שימוש בכוח המיכני של המלגזה, כשהמלגזה לא שינתה את ייעודה המקורי הלא תעבורתי. לטענת הנתבעות, גם אם תתקבל טענת התובע כי הרמתו במלגזה היוותה אילתור או רשלנות, אשר שינתה את ייעודה המקורי של המלגזה, הרי ששימוש רשלני כזה איננו שולל את תחולתה של החזקה המרבה. הנתבעות טוענות כי קיים קשר סיבתי בין מעידתו של התובע לבין תזוזות ותנודות של המלגזה וגם אם הנפילה נגרמה בשל שבירת משטח העץ, הרי שמדובר בסיכונים הנובעים מפעולת ההרמה, משמע - מן הסיכון שניצול הכוח המיכני של המלגזה יצר. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסיקה אליה הפנו, שוכנעתי כי גם בעניין זה, יש לקבל את טענות התובע. החזקה החלוטה של "ניצול הכוח המיכני", חלה במקרים בהם מדובר ברכב בעל ייעוד מקורי דו-תכליתי - יעוד תחבורתי וייעוד נוסף - כאשר הנזק נגרם עקב ניצול הכוח המיכני לייעודו הלא תחבורתי של הרכב. אין חולק כי המלגזה במקרה דנן, מהווה אחד מאותם כלי רכב דו תכליתיים: לצד ייעודה המקורי התחבורתי, יש למלגזה ייעוד נוסף והוא הרמת והורדת מטענים ובני אדם. על ייעודה הלא תעבורתי של המלגזה ניתן ללמוד הן מתכונותיה, כפי שפורטו בחוות דעת המומחים שהוגשו לבית המשפט, והן מתקנות הבטיחות בעבודה (הרמת בני אדם במלגזות), תשמ"ג - 1983. התאונה בה עסקינן קרתה בעת שנעשה שימוש בכוח המיכני של המלגזה: התובע הורם על ידי המלגזה ובהיותו עומד על משטח העץ המורם, תוך ניצול הכוח המיכני של המלגזה, ארעה התאונה. על אף שמלגזה הינה רכב מנועי דו תכליתי, בעל ייעוד מקורי לא תעבורתי (הרמת מטען ובני אדם), ועל אף שהתאונה ארעה בעת ניצול הכוח המיכני של המלגזה, הרי שיש לקבל את טענת התובע, על שני מרכיביה, משמע - שהתאונה ארעה שלא עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה, ושעובר לתאונה המלגזה איבדה את ייעודה המקורי הלא תעבורתי. להלן אדון בשני נושאים אלה על פי סדרם. העדר קשר סיבתי סוגיית הקשר הסיבתי הנדרש לשם תחולת החזקה המרבה של "ניצול הכוח המיכני", נדונה בפסיקת בית המשפט העליון במספר הזדמנויות. נקבע כי המילה "עקב" המופיעה בחזקה המרבה, מבטאת דדרישה סיבתית. המבחן הסיבתי הינו מבחן משולב: סיבתיות עובדתית ("סיבה בלעדיה אין") וסיבתיות משפטית, שביסודה עומד "מבחן הסיכון", אשר בוחן האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר יוצר ניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב (ע"א 9474/02 "אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', פס"ד מיום 19.10.03, פורסם במאגרים המשפטיים, ; ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי ואח', פסק דין מיום 28.11.96, פורסם במאגרים המשפטיים, ). סיבתיות עובדתית מתקיימת בענייננו: אין ספק כי אלמלא היה התובע מורם על גבי שיני המלגזה, תוך כדי ניצול הכוח המיכני של המלגזה, הוא לא היה נופל ארצה מגובה של מס' מטרים ולא היה נגרם הנזק שנגרם. אלא שסיבתיות משפטית, דומני שאין. לשם בחינת התקיימותו של "מבחן הסיכון" בענייננו, נחזור לממצאים העובדתיים: התאונה ארעה כאשר התובע עומד על משטח עץ שהוצב על שיני המלגזה, כשעל המשטח עומד עובד נוסף, וכאשר שיני המלגזה נמצאות ברום, תוך ניצול הכוח המיכני של המלגזה, משטח העץ נשבר תחת רגליו של התובע והוא נפל ארצה וארע הנזק. עובדות אלה, על רקע ייעודה הלא תעבורתי של המלגזה, מובילות למסקנה כי לא השימוש בכח המיכני של המלגזה הוא שגרם לנפילת התובע ולנזק, אלא סיבת הנפילה הייתה שבירתו של משטח העץ אשר עליו עמד התובע ועקב כך אובדן שיווי המשקל והנפילה. דומני כי עמידתו של התובע על אותו משטח עץ המונח על שיני המלגזה ומורם מעלה, לגובה של מספר מטרים, איננה בתחום הסיכון אשר יוצר ניצול הכוח המיכני של המלגזה לייעודה המקורי הלא תעבורתי. דומה כי גם הנתבעות אינן יכולות לחלוק על כך. זאת, נוכח האמור בתצהירו של נציגן, מר אדמונד אוחיון, אשר בסעיף 4 לתצהירו מפרט מהו הנוהל הרגיל של השימוש במלגזה לשם פריקת ארגזי החוטים מן הקונטיינר המונח על המשאית: "העבודה מתבצעת כך שעובד עומד בתוך מיכל שמולבש על שיני המלגזה ומותאם לשיני המלגזה, נהג המלגזה מרים את שיני המלגזה למעלה ומצמיד את המיכל לקונטיינר כשהעובד נמצא בתוך המיכל, ואז העובד פורק את הארגזים מן הקונטיינר ומניח אותם בתוך המיכל, ולאחר שהוא ממלא את המיכל הוא מורד עם המיכל המלא לקרקע ופורק את הארגזים וחוזר חלילה עד לסיום פריקת כל הארגזים משתי השורות הראשונות של הקונטיינר. לאחר פריקת שתי השורות הראשונות מתפנה מקום עמידה בקונטיינר, והעובד עומד על הקונטיינר ומעמיס את הארגזים למשטח שנמצא על המלגזה. כאשר המשטח מתמלא הוא מורד על ידי המלגזה ומאוחסן במחסן". (ההגדשות שלי, א.א.). הנה כי כן, גם לשיטת הנתבעות, על פי נוהל השימוש שלהן במלגזה, התובע לא אמור להיות מורם על שיני המלגזה כשהוא עומד על משטח עץ, אלא בהיותו בתוך מיכל המותאם לשיני המלגזה. משטח העץ אמור לשאת רק את המטען ולהורידו מטה, כאשר העובד כבר עומד בתוך הקונטיינר. על תחום הסיכון אשר יוצר ניצול הכח המיכני של המלגזה לייעודה במקורי, ניתן ללמוד גם מאותן תקנות הבטיחות בעבודה (הרמת בני אדם במלגזות), תשמ"ג-1983, אשר קובעות את התנאים בהם יורם אדם במלגזה. מדובר בתנאים קפדניים וביניהם - קיומם של מעקות בארבעת צידי המשטח או המיכל המשמש להרמת האדם ("הסל", כהגדרת התקנות), כאשר המעקות עשויים מחומר קשיח ובחוזק מספיק (תקנה 6), התקנת לוחות רגל מסביב לסל (תקנה 7), התקנת מחיצה עשויה רשת או מחיצה מלאה שקופה בדפנות הסל (תקנה 8), ככל שמורכבת דלת בסל, לא תתאפשר פתיחתה כלפי חוץ (תקנה 8), התקנת מוטות לאחיזת יד בצדדים ובחזית, מחומר קשיח ובחוזק מספיק (תקנה 9), הרכבת הסל למלגזה באמצעות התקנת שני שרוולים כשאורך כל שרוול כאורך הרצפה, וציוד הסל בשני מנגנוני אבטחה או סגירה באופן שיבטיח את הצמדת הסל לחלק האנכי של המזלג וימנע את החלקת הסל מהמזלג (תקנה 10). ניתוח עובדות המקרה דנן - הרמתו של התובע כשהוא עומד על משטח עץ בלבד, שבירת המשטח, אובדן שיווי המשקל והנפילה, על רקע אותן תקנות בטיחות, מביא למסקנה כי הנזק שארע איננו בתחום הסיכון אשר יוצר ניצול הכוח המיכני של המלגזה לייעודה המקורי הלא תעבורתי. יצוין כי לאותה מסקנה בדיוק היה ניתן להגיע גם אילו הייתי מקבלת את טענותיהן העובדתיות של הנתבעות באשר לנסיבות התאונה, משמע - שהתובע איבד שיווי משקל ונפל מן המשטח בשל תזוזות של המלגזה. גם אילו היו מוכחות עובדות אלה, הרי שהסיבה לתאונה ולנפילתו של התובע לא היתה השימוש בכוח המיכני של המלגזה, אלא השימוש במלגזה ועמידת התובע עליה שלא על פי ייעודה המקורי הלא תעבורתי. המסקנה הינה, כי אמנם בעת התאונה נעשה ניצול של הכוח המיכני של המלגזה, אך לא בגלל ניצול הכוח המיכני ארעה התאונה, אלא בשל הרמתו ועמידתו של התובע על משטח עץ, באופן החורג מתחום הסיכון אשר יוצר ניצול הכוח המיכני של המלגזה לשם הייעוד המקורי של הרמת בני אדם. בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 9147/05, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אורי צעיר ואח' (החלטה מיום 21.8.2007, פורסמה במאגרים המשפטיים, ), נדון מקרה דומה למקרה שבענייננו. באותו עניין דובר באדם שבמהלך עבודתו הועלה באמצעות כלוב שהונח על שיני מלגזה לגובה של כשלושה וחצי מטרים על מנת לקרבו למדף שהיה מותקן במחסן, כשהוטל עליו להעביר אריזות קרטון שהיו על המדף לכלוב, לצורך העברתן למקום אחר במחסן. כאשר הוא התכופף כדי ליטול קרטון מהמדף, בעוד שתי רגליו נתונות בתוך הכלוב, זע הכלוב ואותו עובד נפל לקרקע. שאלת הקשר הסיבתי בין ניצול הכוח המיכני של המלגזה לבין התאונה נדונה באותו עניין וכך נפסק: "התאונה במקרה שלפנינו ארעה לא "עקב" ניצול הכוח המיכני של זרוע המלגזה. "תרומתה" של המלגזה היתה בהבאתו של המשיב 1 אל גובה המדף; משהגיעה הזרוע לגובה הרצוי, ופסק שימוש בכוח המיכני על מנת להגביהה עוד - הסתיימה פעולת ההרמה. כפי שנפסק בעבר, גם בנסיבות מקרה זה אין לראות בעצם השהייה ברום כחלק מפעולת ההרמה. התאונה אירעה בשל איבוד שיווי משקל של הכלוב שבו עמד המשיב 1, אשר נגרם - על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא - בשל חוסר התאמתו לשימוש שנעשה בו, עיגונו הרעוע לשיני המלגזה, והיותן של שיני המלגזה קרובות מידי זו לזו. נוכחנו איפוא כי בנסיבות האירוע לא מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש על מנת שתקום תחולה לחזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב, ומשכך, לא מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים". שימוש במלגזה שלא לשם ייעודה המקורי כאמור, על פי חוק הפיצויים, החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני", חלה רק מקום בו בעת השימוש "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 7481/00, פטאפטה נ' אבו עבד (פ"ד נו(3) 707, עמד בית המשפט על כלל זה: " ניתן לומר כי ייעוד מקורי הינו אותו ייעוד מובנה, "קבוע", המתקיים ברכב. יסוד הקביעות נבחן לעניין איתור ייעודו המקורי של הרכב. כלי רכב אינו יכול "לרכוש" ייעוד "מקורי" נוסף בדרך של תוספת או שינוי מאולתרים או ארעיים.... במילים אחרות, שינוי זמני שהוכנס ברכב לא יעניק לו "ייעוד מקורי לא תעבורתי נוסף". הרכב ייוותר רכב חד תכליתי. לעומת זאת, עשוי אלתור כזה "לשנות את הייעוד המקורי" במובן זה שהוא מהווה שימוש החורג מייעודו המקורי". בפסק הדין בעניין ע"א 4469/95, חדר יונס דראושה נ' אררט (פס"ד מיום 28.11.96) נפסק, כי החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המכני" של הרכב, רואה כ"תאונת דרכים" פעולות ברכב אשר באות להגשמת הייעוד הלא תעבורתי הטבעי והרגיל של הרכב. המבחן שלפיו יקבע בית המשפט האם מתקיים התנאי של שימוש ברכב "לייעודו המקורי", נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 9996/06, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח כהן ניסים ואח' (פס"ד מיום 22.6.2009, פורסם במאגרים המשפטיים, ). מדובר ב"מבחן ההתוויה המקצועית" שהינו "מבחן של שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה ע"י אמת המידה של ההתוויה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תעבורתית של הרכב". נקבע בפסק דין זה, כי אחד ממאפייניו של "מבחן ההתוויה המקצועית" הוא העדר אילתור: שינוי מאולתר ברכב או באביזר נלווה, אינו יכול ליצור "יש מאין" ייעוד מקורי (לא תעבורתי) חדש לרכב. כלי רכב אינו יכול לרכוש ייעוד מקורי נוסף בדרך של תוספת, או שינוי, מאולתרים או ארעיים. בית המשפט העליון עמד על חשיבותו של מבחן זה: "מבחן ההתוויה המקצועית, שאחד מסימניו המרכזיים הוא העדר האלתור, התוחם את גבולות הייעוד הלא תעבורתי של הרכב, עולה בקנה אחד עם השיקול של הכוונת התנהגות ראויה ויצירת תמריצים רצויים. אין לעודד ניצול של כלי רכב למטרות לא תעבורתיות תוך "שינויים והמצאות" שסיכון כבד בצדם. דווקא בשל כך שלרכב יש כוח מכני הניתן (טכנית) לניצול בדרכים שונות ומשונות, יש להקפיד שהדבר ייעשה לפי הייעוד המקורי של הרכב ואביזריו, ולא בדרך האילתור וה"יצירתיות"." ניתוח העובדות במקרה דנן, כפי שהובא לעיל, מביא למסקנה כי השימוש שנעשה במלגזה בעת התאונה, היה אילתור שאיננו בבחינת שימוש במלגזה לייעודה המקורי. מדובר בשימוש שאיננו עולה בקנה אחד עם ההתוויה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תעבורתית של הרכב. משטח עץ כפי שהונח על המלגזה במקרה דנן, יכול לשמש כאביזר נלווה של המלגזה, לשם הרמה והורדה של מטען באמצעות שיני המלגזה. משטח כזה, באופן שבו הונח על המלגזה, איננו יכול לשמש לשם הרמה והורדה של בני אדם. שימוש זה איננו מסוג השימושים להם מיועדת המלגזה. ויובהר - לא בשל הרשלנות העולה משימוש כאמור במלגזה, אין תחולה לחזקה המרבה של "ניצול הכוח המיכני", אלא משום האילתור המשנה את הייעוד המקורי הלא תעבורתי של המלגזה. סיכום הנתבעות, הטוענות לתחולתו של חוק הפיצויים על התאונה נשוא כתב התביעה, לא הוכיחו כי אכן מדובר ב"תאונת דרכים". המלגזה אמנם מהווה "רכב מנועי", אולם בעת התאונה לא נעשה בה "שימוש למטרות תחבורה". משכך, לא חלה ההגדרה הבסיסית שבחוק הפיצויים. השימוש במלגזה, בנסיבות העניין, נעשה תוך ניצול הכוח המיכני שלה, אולם התאונה לא נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה, ובעת התאונה, שינתה המלגזה את ייעודה המקורי הלא תעבורתי. משכך, אין גם תחולה לחזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני". על יסוד האמור לעיל, הריני דוחה את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה נגדן. הנתבעות ישאו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד התובע בסך כולל של 3,000 ₪. תאונת דרכיםציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזההכרה בתאונת דרכיםנפילה