קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סוכרת טיפוס 1 בצבא: השופטת ח' הורוביץ: 1. פתח דבר בפנינו ערעור קצין התגמולים על החלטת ועדת הערעור שליד בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט בדימ' חרסונסקי, פרופ' פלדי ומר לוקוב), מיום 15.2.10 בתיק ו"ע 448-07 [להלן: ועדת הערעור או הועדה], בגדרה הועדה הכירה בכך שמחלת הסוכרת מטיפוס 1 בה חלה המשיב, נגרמה בעת ועקב שירותו בצה"ל. 2. רקע עובדתי וההליכים הקודמים א. המשיב יליד 1985, עלה לישראל בשנת 1992 ובתאריך 4.8.04 התגייס לשירות, בפרופיל 97. הוא עבר טירונות 05 של משמר הגבול ושירת במשך כשנה וחצי, בתפקיד לוחם, במחסום תרקומיא. ב. בתצהירו של המשיב מיום 24.2.08, נטען כי שירותו התאפיין בקשיים פיזיים ונפשיים "תוך חשיפה לעיתים לסכנת חיים מתמדת", כדבריו. עוד עולה מהתצהיר, כי כשנה וחצי לאחר גיוסו החלו עימותים קשים בינו לבין הממונים עליו. עימותים, שבאו על רקע חבלה ממנה סבל בשורש כף היד, בגינה הושבת מפעילות למשך תקופה ועבר ניתוח. לטענתו חרף הקלות רפואיות שקיבל, מפקדיו דרשו ממנו לחזור לפעילות מבצעית מלאה, לכך לא הסכים ובתגובה הם הקשיחו את עמדותיהם כלפיו והדבר גרם לו לחץ נפשי. ג. ב- 10.05.06 הופיע המשיב בפני קב"ן, שקבע כי יש להוריד לו את הפרופיל הרפואי ל-45, על רקעExtrovert Personality Disorder עם הפרעה תפקודית בינונית וכן המליץ על העברת המשיב לתפקיד אחר. ד. בתצהירו הנ"ל מתאר המשיב כי גם בתפקידו החדש, כעוזר טבח בבסיס אחר, בשכם, סבל ממריבות עם אנשי הצוות ומלחץ נפשי ניכר. עד כדי כך שלדבריו, לא תיפקד מרוב כעס ועצבים, הגיע למצבים קיצוניים של הרעבה, בריחה מהבסיס (נפקדות) וכיו"ב. ה. ביום 11.1.07 נשלח המשיב לבדיקות במרפאה בצריפין עקב תלונות על כאבי רגלים. לאחר שעבר בדיקות ואשפוז, אובחן כחולה במחלת הסוכרת (מטיפוס 1). בתאריך 8.3.07 שוחרר המשיב משירות ומאז הוא מטופל בביה"ח רמב"ם. ו. אקדים ואציין, כי מתצהירו עולה, לכאורה, כי לפחות במקום אחד לא דק המשיב פורתא בפרטים שמסר באשר למועד בו החלו להופיע תסמיני המחלה. שכן בסעיף 7 הצהיר: "כבר לאחר שעברתי לשרת בתפקיד של עוזר טבח סבלתי מהשלת ק"ג רבים ממשקל גופי, אותם לא ייחסתי למחלה כלשהיא..." ובהמשך אותו סעיף, מסר שבעת אשפוזו בצריפין "מסרתי על ירידת המשקל וצימאון מהם התחלתי לסבול כשנה קודם לכן (בהיותי משרת בפלוגה המבצעית)" (ההדגשה אינה במקור). מהתיק הרפואי עולה כי המשיב עבר ניתוח בכף היד ב- 7/05 וכי בהקשר זה נרשמו ביקורים אצל הרופא ותלונות באשר לכאבים בכף היד. לראשונה התלונן המשיב על ירידה במשקל ושתיה מרובה ב- 24/12/06. תופעות, שלדבריו החלו כשנה וחצי לפני כן. בעקבות זאת נערכה לו בדיקת דם ובהמשך הופנה לאשפוז בבית החולים ב- 12.1.07. ז. ביום 11.2.07 הגיש המשיב תביעה לקצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [להלן: חוק הנכים] להכיר במחלת הסוכרת, כמחלה שנגרמה עקב תנאי השירות. תביעתו נדחתה בתאריך 28.10.07 בקביעה כי "אין קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת מסוג 1 ממנה הנך סובל ובין תנאי שירותך הצבאי". על-כך, הגיש ב-15.11.07 ערעור לוועדה, שכאמור התקבל. 3. חוות הדעת הרפואיות בפני ועדת הערעור עמדו חוות דעת מומחי שני הצדדים. מטעם המערער הוגשו שתי חוות דעת של ד"ר גפל, מומחה ברפואה פנימית. האחת, מיום 5.9.07, לפיה לא נמצא קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת של המשיב לבין תנאי שירותו. "מדובר במחלת הסוכרת התלויה באינסולין כאשר הנזק העיקרי מאז האבחון הוא במערכת העצבים ההיקפית ברגליים. מחלה זו נחשבת כהפרעה אוטואימונית כרונית המתפתחת במשך שנים ואיננה נובעת מלחצים נפשיים", נכתב בחווה"ד. בחוות דעת שנייה של ד"ר גפל מיום 17.7.08 (הוגשה בתשובה לחוו"ד נגדית של פרופ' ברוק מטעם המשיב), הובהר כי דחק נפשי איננו מופיע ברשימת הגורמים לסוכרת מסוג 1. "אין על פי הספרות הרפואית המערבית וכן על פי ניסיוני שום מנגנון ביולוגי המסביר קשר משמעותי בין דחק נפשי לסוכרת סוג 1. ההמלצות במסמך הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי מטעם האגודה הישראלית לסוכרת, מתאריך 28/07/1996 אינן מקובלות עליי משום שהן נקבעו באופן שרירותי לחלוטין וללא אסמכתא כלשהי (אין במסמך בבליוגרפיה)...", לשון חווה"ד. מטעם המשיב הוגשה חוות דעת פרופ' ברוק, מומחה למחלות פנימיות, מיום 2.4.08. בה הוא קבע קשר סיבתי בין תנאי השירות למחלה. באשר למצבו הנפשי של המשיב והיותו גורם או זרז לפרוץ המחלה, אם לאו, טען פרופ' ברוק: "... מחקרים עדכניים מצדדים בעובדה שאצל הרבה חולי סוכרת סוג 1 היתה חוייה של דחק פסיכולוגי בולט שהקדים את פריצת מחלתם..." ובהמשך: "לגבי סטניסלב [המשיב] אין לי כל ספק שהשרות הצבאי עם המתחים הנפשיים שהיו כרוכים בו היה עבורו טראומה גופנית ונפשית גדולה. הוא לא מצא את הדרך להתגבר על החשיפה היום-יומית לסכנת חיים ולא הבין את היחס של המפקדים כלפיו. אני גם חש שהיו לו בעיות על רקע תרבותי שבאו לידי ביטוי בהגברת הלחצים הנפשיים בעקבות שרותו. כתוצאה ממכלול הבעיות והדחק הנפשי הקשה הנובע מכך הופעלו אצלו כל המערכות הנוירולוגיות-אנדוקרינולוגיות שהוזכרו לעיל ובתהליך מזורז נוצר מצב של אי ספיקה חריפה של תאי בטא של הלבלב והמחלה התפרצה. הנטיה להתפתחות מחלת הסוכרת היתה קיימת אולם לו לא היה נחשף למתחים הרבים, סביר מאד להניח שהופעת המחלה היתה נדחית לזמן בלתי ידוע..." בהתייחס לחוו"ד ד"ר גפל, השוללת קשר סיבתי בין דחק נפשי לפרוץ המחלה, טען פרופ' ברוק כי ד"ר גפל "...מתעלם משפע הנתונים בספרי לימוד, המאמרים העדכניים בספרות הרפואית המקובלת המצדדים בקשר של חשיפה לדחק נפשי והתפרצות סוכרת סוג 1. בנוסף עמדתו עומדת בסתירה לגישה של האגודה הישראלית לסוכרת וגם להצהרות של האגודה האמריקאנית לסוכרת". 4. פסה"ד של ועדת הערעור ועדת הערעור כאמור, ראתה לקבל את ערעור המשיב ולקבוע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי בין הלחצים הנפשיים, שהיו מנת חלקו של המשיב בשירות לבין התפרצות המחלה. להלן יובא החלק המרכזי בפסה"ד של ועדת הערעור, עליו מושתת הערעור בפנינו: "...במקרה זה אכן העורר היה נתון ללחצים כתוצאה מהתייחסות חיילים ומפקדים בצבא והפרופיל הרפואי שלו הורד ל-45 עקב הפרעת אישיות. אדם מסוג זה, שסובל מהפרעת אישיות, בוודאי ובוודאי סובל בצורה קשה יותר מלחצים והתייחסות קשה, מאשר כל אדם אחר. ולכן מבחינה סובייקטיבית יחס החיילים והמפקדים היה בשבילו טראומטי. מבחינה אובייקטיבית, כאשר אנו מאמינים שהעורר סבל מהתייחסות נוקשה של הסובבים אותו, אין לנו ספק כי במצב כזה ומבחינה קונקרטית, יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' ברוק על פני חוות דעתו של המשיב, ולקבוע כי מחלת סוכרת טיפוס 1 נגרמה עקב השרות ותוך כדי השרות. במקרה שכזה אין צורך באסכולה רפואית וישנה במקרה שלנו דעה רפואית של פרופ' ברוק המסבירה את ההיבט הרפואי בצורה שמקובלת עלינו" (ההדגשה אינה במקור). 5. טיעוני המערער (קצין התגמולים) א. המערער טוען כי לא הוכח קיום יחס נוקשה. הועדה שגתה כשקבעה כי המשיב סבל מיחס נוקשה מהסובבים אותו, וזאת בניגוד למסמכים שהוצגו מתיקו האישי, מהם עולה כי למשיב היו בעיות משמעת והוא זה שנהג באחרים סביבו בצורה מתעמרת ומזלזלת, ולא להיפך. הקביעות העובדתיות של הועדה אינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות, ואינן סבירות. לטענת המערער מדובר בממצאים ובמסקנות שהוסקו מהראיות על פי ההיגיון, ובהקשר זה אין לערכאה הדיונית יתרון על ביהמ"ש לערעורים. ב. עוד נטען, כי מצבו הנפשי של המשיב כלל לא נדון בפני הועדה ולכן לא היה מקום שוועדת הערעור תקבע כי המשיב, הלוקה בהפרעת אישיות, חווה קשיים ולחצים בצורה אחרת, קשה יותר מאדם רגיל, בלא שיש לכך תימוכין בחומר הראיות, בחו"ד בתחום הנפשי וכיו"ב. ג. קצין התגמולים מוסיף וטוען כי עמדתו, שאף הובאה בפני הועדה, לפיה אין אסכולה רפואית הקובעת קשר בין מצבי דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת מטיפוס 1 אושרה פעמים רבות בפסיקה. גם במקרים בהם בתי המשפט הלכו בעקבות דו"ח ועדת רז, מטעם האגודה הישראלית לסוכרת, הם בחנו ודרשו קיומו של אירוע חריג בחומרתו שגרם למועקה נפשית של ממש וסמיכות זמנים (עד 3 חודשים) בין האירוע לבין התפרצות המחלה. המשיב לא הוכיח קיומו של אירוע חריג, וודאי שלא בסמיכות זמנים להתפרצות המחלה. המחלה התגלתה כשהמשיב היה בתפקיד עוזר טבח בבסיס משמר הגבול ולא הוכחו אירוע חריג או תנאי שירות קשים במיוחד. ד. הועדה טעתה משקבעה כי סובייקטיבית היה המשיב נתון ללחצים, בניגוד לראיות כי הוא לוקה ב"הפרעת אישיות מוחצנת". כמו כן משקבעה כי אובייקטיבית הוא היה נתן ללחצים מבלי לנמק כלל ומבלי שתבחן בהתאם להלכת אביאן (דנ"א 4343/00 אורית אביאן נ' קצין התגמולים פ"ד נו(5) 732) את הקשר בין "הלחץ" לבין המיוחדות שבתנאי השירות בצה"ל. 6. טיעוני המשיב א. המשיב טוען כי הלכה היא כי במחלה קונסטיטוציאלית אין צורך להוכיח אירוע חריג במסגרת שירות קצר. אך למעלה מן הדרוש, לטענתו, הוא הוכיח כי מתקיימים בעניינו רכיבים אובייקטיבים - לחץ נפשי מצטבר של חייל קרבי הנתון בסכנת חייים מתמדת והעימותים שלו עם מפקדיו, שגרמו לו למצוקה נפשית שהתבטאה גם בהורדת פרופיל. כל אחד מנתונים אלה לבדו, היה בו כדי לגרום, עפ"י הפסיקה, להתפרצות מחלתו והוצאתה מן הכוח אל הפועל. ב. הניסיון להציג את המשיב באור שלילי, כחייל בעייתי, אשר אחראי ו/או אשם במריבות ובהצקות שהיו מנת חלקו, איננו ממין העניין. המשיב לא ביצע כל התנהגות רעה וחמורה והדבר גם לא נטען נגדו. גם הניסיון לבודד את הרכיב הנפשי ממחלת הסוכרת נדון לכישלון. בשים לב שהוכח, ממסמכים שהגיש המערער, כי מצבו האישיותי של המשיב היווה מעין "גולגולת דקה" לפרוץ מחלתו וכי עפ"י רוב היה חייל ממושמע, שקט ופסיבי. ג. המשיב טוען כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בהחלטה של ועדת הערעור, אשר נתנה בו אמון מלא והעדיפה את חוות הדעת מטעמו, ממנה בחרה לצטט באריכות. לטענת המשיב חוו"ד ד"ר גפל מטעם המערער, נדחתה בצדק, שכן היא מייצגת עמדה שנזנחה זה מכבר בפסיקה. עמדה, שהמשמעות שלה היא סתימה הגולל לכל מי שחלה במחלה ויש צורך לבחון את תנאי שירותו. המשיב טוען כי הטיעון לפיו שגתה הועדה ביישום ההלכה, איננו נכון ומפנה לפסיקה מתאימה. דיון 7. כבר בתחילת דברי אציין כי החלטת ועדת הערעור איננה מנומקת, אין בה התייחסות לעובדות המסוימות שהוכחו בפניה, איננה בוחנת את שנדרש לשקול על פי הפסיקה המתאימה, ולכן לטעמי, איננה יכולה לעמוד והנני סבורה כי הערעור בדין יסודו. 8. הועדה קמא לא קבעה קיומה של אסכולה רפואית המבססת קשר בין מצבי דחק נפשי לבין סוכרת מסוג 1. אכן אין חולק כי גם בהיעדר אסכולה רפואית, ניתן להוכיח כי במקרה קונקרטי, נגרמה מחלה עקב תנאי השירות. (ע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים פ"ד נ(1) 529, 539). לצורך קביעת קשר סיבתי עובדתי, נדרשת סמיכות זמנים, בין אירוע חריג ובין התפרצות מחלה בעת השירות. אציין כי גם פרופ' ברוק, בחוות דעתו מטעם המשיב, ציין כי עפ"י העמדה של האגודה הישראלית לסוכרת יש לבחון קיומו של "אירוע", "בסמוך להתגלות הסוכרת ניתן ליחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפה לסוכרת ..ובמידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע, יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים." (עמ' 4 לחווה"ד מיום 2.4.08). 9. בנוסף, ועיקר בענייננו, יש לבחון גם את הסיבתיות המשפטית, הכוללת מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי. כעולה מהלכת אביאן אין די בהוכחת היסוד הסובייקטיבי (של קבלת המערער על "גולגולתו הדקה") ויש לבחון האם התקיים גם רכיב אובייקטיבי, קרי, האם אירועי הדחק הנטענים על ידי המערער, לרבות ויכוחים עם מפקדיו הינם אירועים ממשיים וייחודיים לצבא. ברע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים ציטט הנשיא ברק מפרשת אביאן כך: "השופט חשין קבע, בהסכמת חברי ההרכב האחרים לעניין זה, כי לצד הסיבתיות העובדתית יש לבחון את הסיבתיות המשפטית, כאשר זו כוללת מבחן סובייקטיבי -אובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה") ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא אירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו "ממשות" (ההדגשה אינה במקור). 10. גם בהחלטות ועדות ערעורים, אליהן הפנה ב"כ המשיב בעיקרי טיעונו ציינה הועדה, כי בנוסף לתנאי שירות לא קלים התקיים "אירוע חריף דיו כדי לגרום להתפרצות המחלה". לדברי הועדה שם, "חריגות וחריפות האירוע והשפעתו על העוררת על כל מגבלותיה ותכונותיה, הוא שגרם להתפתחות סימני המחלה בסמוך אחריו"- ע"נ (חיפה) 82/01 עינת נ' קצין התגמולים (ההדגשה שלי ח.ה.). גם בעניינו של המשיב ב-ע"נ (חיפה) 484/02 סלאמה נ' קצין התגמולים, , שצירף המשיב לעיקרי הטיעון מטעמו, נמצאו "אירועים טראומטיים חריגים" וכי "תוך פרק זמן של פחות מ-3 חודשים מן האירוע האחרון...אובחן כסובל מסוכרת סוג 1". כך גם בע"א (חיפה) 3176/04 מצאה הועדה ובעקבותיה ביהמ"ש "מצב דחק חריף מאד שהשפעתו עליו קשה באופן מיוחד וחריג" וכי מדובר באירוע שקדם בשלושה שבועות לתלונות על "יובש בגרון, הפרעות קשות בראיה, תדירות גבוהה בהפרשת שתן, עייפות כללית וירידה במשקל... בעקבות התלונות האמורות פנה למרפאה הצבאית בחברון ומשם הופנה לאישפוז... שם אובחנה אצלו מחלת הסוכרת". כך גם בע"א (ת"א) 2434/01 נמצאה "סמיכות זמנים" ומסכת אירועים, העומדים במבחן המשולב שנקבע בהלכת אביאן. גם בע"א 2974/02, מצאו שופטי הרוב אירוע חריג ויוצא דופן בסמיכות זמנים להתגלות סימני המחלה. אציין כי החלטות אחרות של ועדות ערעורים, אליהן הפנה ב"כ המשיב, המתייחסות לקיומה של אסכולה הקושרת דחק נפשי להתפרצות המחלה, אינן רלבנטיות, כיוון שכאמור גם הועדה לא ביססה את קביעתה על קביעה עובדתית באשר לקיומה של אסכולה רפואית כזו. יתר על כן, ביהמ"ש העליון אישר לא אחת את הקביעה כי אכן לא קיימת אסכולה רפואית הקושרת בין מצבי דחק למחלת סוכרת סוג 1. ברע"א 11049/04 פלקס נ' קצין התגמולים מאשרת השופטת פרוקצ'יה את פסה"ד בע"א (ב"ש) 1064/04, שקבע כי לא קיימת אסכולה רפואית הקושרת בין מצבי דחק למחלת הסוכרת. ראו גם: רע"א 471/06 פלורנטין נ' קצין התגמולים, . 11. בחינת חומר הראיות שעמד בפני הועדה קמא, מעלה כי לא הוכח אירוע חריג וחריף בסמיכות זמנים להתפרצות המחלה ולא הוכח קשר סיבתי משפטי כנדרש. אכן אין דרכו של בימ"ש לערעורים להתערב בקביעות עובדתיות, אלא שאין שום מניעה שנבחן את הראיות שהוכחו ונשקול האם יש בהן כדי לבסס קשר משפטי, קשר סיבתי קונקרטי. בפרט שהועדה קמא לא נימקה כדבעי את קביעותיה והסתפקה באמירות כוללניות. את הדרישה האובייקטיבית יש לבחון בהתחשב בתנאים המסוימים בהם היה נתון המשיב. השאלה היא האם התקיימו גורמים אובייקטיביים - חיצוניים, ייחודיים לתנאי השירות, אשר הביאו את המערער לכדי דחק נפשי ממשי. בשאלה זו, שהינה שאלה משפטית, אין שום מניעה שניתן דעתנו. 12. מתצהירו של המשיב עלתה טענה כללית וסתמית לפיה במשך שנה וחצי ראשונים לשירותו, מדובר היה ב"שירות צבאי קשה פיזית ואף נפשית תוך חשיפה לעיתים לסכנת חיים מתמדת". - לא פורט שום אירוע ספציפי, וודאי שלא אירוע חריג. בסופו של דבר בחקירתו הנגדית, המשיב הודה כי דווקא נהנה לעבוד בעבודה מבצעית, וכי "חוץ מויכוחים וצעקות לא היו דברים אחרים". בתצהירו טען המשיב כי לאחר כשנה וחצי, החלו "ויכוחים ועימותים מילוליים קשים" בינו לבין חברי סגל הפלוגה. לדוגמא טען "במהלך שירותי הפיזי הקשה לקיתי בפגימת שרש כף יד שמאל ... מתוך אידיאולוגיה לשמה וציונות צרופה אף לא תבעתי בגין פגימה זאת. אך את מפקדיי זה לא ענין (צ"ל עניין) והם דרשו ממני לחזור לפעילות מלאה למרות שבאותה עת הוענקו לי רפואית הקלות שונות". בתגובה לזלזול מפקדיו "השבתי אף אני בשפה קשה כלפיהם והעימותים המילוליים הלכו ותכפו". לטענתו העימותים הבלתי פוסקים וחוסר ההבנה למצוקתו "גרמו ללחץ נפשי קשה ממנו לא סבלתי קודם לכן". בעקבות זאת, הורד הפרופיל שלו והוא עבר בסיס ותפקיד, אך גם שם "היו לי בעיות, לחצים, מתחים וויכוחים רבים עם המפקד שלי". מתברר כי הפגימה בשורש כף היד נגרמה מנפילת המשיב מהמיטה (נ/ 1) וכי בעקבות זאת שהה המשיב בחופשת מחלה במשך כחודש וחצי. בחקירתו הנגדית הכחיש תחילה כי היו לו בעיות משמעת, בעוד שמהמסמכים עולה כי נפקד למשך 24 שעות וכי יצא הביתה ללא "פס", בשלוש הזדמנויות (נ/3- נ/5) ובגין כך אף נדון. לדבריו, הצעקות היו "ויכוח בגלל עבודה" כעוזר טבח. במקרה אחר, טען שהמפקד צעק עליו כי הביא אוכל לחיילים והוא השיב לו בצעקות. את הקושי וחוסר ההתחשבות בו, ייחס לכך ש"מציבים אותי באוהל למשך שבועיים שומר על הציוד, זה לא קל". "היו עימותים, דיבור לא יפה...". מנגד עולה מהמסמכים שהוגשו מטעם המערער, כי המשיב תואר כמי "שסובל מהתפרצויות אלימות המלוות בקללות, צעקות, זריקות נשק ואלימות פיזית" וכי נדרש לשפר את אופן יחסו ודיבורו עם לוחמי היחידה, אליה הועבר בתפקיד עוזר טבח. תימוכין לקשיים האישים של הנאשם, בקביעת הועדה שהורידה לו את הפרופיל ל- 45 עקב Extrovert Personality Disorder, מצב שאין חולק כי לא נגרם עקב השירות. 13. יוצא אפוא כי אין שום תיאור של אירוע חריג, יוצא דופן וייחודי לתנאי השירות, שהיה בסמיכות זמנים להופעת המחלה ושיש בו כדי לבסס קשר סיבתי משפטי. ויכוחים עם מפקדיו, וכפי שהצבעתי, אין מדובר בויכוחים עקב תנאי שירות קשים אובייקטיביים או יוצאי דופן שהיו מנת חלקו של המשיב, אלא עקב אישיותו וקשייו הסובייקטיביים לאורך כל שירותו. גם אם נתעלם מטענת המערער לפיה קביעת הועדה כי לויכוחים עם המפקדים השפעה מיוחדת על הנאשם עקב מצבו הנפשי, נקבעה ללא ביסוס רפואי ונקבל את קביעתה כי מבחינה סובייקטיבית סבל המערער מאותם ויכוחים עם מפקדיו, דין הערעור להתקבל. אין לי אלא לחזור ולהדגיש מתוך הלכת אביאן לעניין היסוד האובייקטיבי והדרישה לתנאי שירות קשים לאמיתם: "ואולם לא כל אירוע חיצוני "אובייקטיבי" די יהא בו. צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה. השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו. שיקול הדעת המוקנה לבית-משפט שיקול דעת רחב הוא" (שם, עמ' 764). עוד נקבע בפרשת אביאן כי אמת מידה אפשרית היא חייו האזרחיים המשוערים של התובע הכרה בנכותו, לולא שירת בצבא, כלומר - האם ייחודיות השירות בצבא היא שהביאה בפועל להתפרצות מחלתו. ברע"א 6270/98 בעניין פושטניק הנזכר לעיל, נאמר: "בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי, ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעיתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי" לשירות הצבאי. כך גם נזיפות מפקד על התנהלות פיקודו, גם אם נאמרות תוך כדי הרמת קול, גם אם בעקבותיהן אכן נוצר עימות מילולי, בפרט שמדובר באירועים חוזרים ונשנים ולא יוצאי דופן, לא ניתן לראות בהם כעונים על מבחן הקשר הסיבתי האובייקטיבי. 14. לפיכך אציע לחבריי לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי משפטי בין תנאי שירותו של המשיב לבין מחלת הסוכרת מסוג 1 ממנה הוא סובל, לקבל את הערעור ולהשאיר על כנה את החלטת קצין התגמולים שדחתה את תביעתו של המשיב. בנסיבות העניין אציע גם לא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח אייר תשע"א, 01 יוני 2011, בהעדר הצדדים. ח. הורוביץ, שופטת א. שיף, ס. נשיא - [אב"ד]: אני מסכים. א. שיף, שופט - ס. נשיא[אב"ד] צ. קינן - שופטת: אני מסכימה. צ. קינן, שופטת סוף דבר אנו מקבלים את הערעור ומשאירים על כנה את החלטת קצין התגמולים שדחתה את תביעתו של המשיב. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. צבאסוכרתשירות צבאי