כאשר המורה לימד בכיתה ח' בבית הספר בכפר פקיעין, ביקש תלמיד (קטין יליד 1990) לצאת לשירותים. הקטין ניגש אל המורה ונגע בידו כדי להסב את תשומת ליבו לבקשתו, ואזי סטר המורה לקטין על אוזנו השמאלית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטירה לתלמיד ממורה: א. בפניי ערעור על גזר-דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (בראשות אב בית-הדין יוסף תלרז) מיום 9.1.2011 בתיק בד"מ 83/10 לפיו הורשע המשיב בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(6) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963, ונדון לאמצעי המשמעת הבאים: 1. נזיפה חמורה. 2. הפקעת משכורת קובעת שתנוכה מן המשיב ב-10 תשלומים שווים ורצופים. 3. העברה מתפקיד שמילא בבית הספר שבו בוצעו העבירות לבית ספר אחר באיזור הצפון. 4. פסילה למילוי תפקיד ניהולי לפרק זמן של חמש שנים מיום גזר הדין. ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: המשיב, יליד שנת 1962, הצטרף בשנת 1994 לשירות המדינה בתפקיד של מורה, ולאחר מכן בתפקיד של מורה בכיר, וזאת עד שהושעה מתפקידו בתאריך 11.12.2005. כנגד המשיב הוגש בת.פ 3595/05, ביום 28.9.05, כתב אישום לבית משפט השלום בעכו בו נטען שבתאריך 23.2.2004, כאשר המשיב לימד בכיתה ח' בבית הספר בכפר פקיעין, ביקש תלמיד (קטין יליד 1990) לצאת לשירותים. הקטין ניגש אל המשיב ונגע בידו כדי להסב את תשומת ליבו לבקשתו, ואזי סטר המשיב לקטין על אוזנו השמאלית. כתוצאה מן הסטירה חש הקטין כאבים באוזנו השמאלית ונגרם לו קרע בעור התוף משמאל. כתב האישום ייחס למשיב עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) של חוק העונשין, התשל"ז - 1977. עקב האירוע הנ"ל נשלחה למשיב הודעת נציב שירות המדינה כי הוא מושעה מתפקידו מיום 11.12.05. ג. לאחר שמיעת ראיות בבית משפט השלום בעכו (בפני כב' השופט מ. אלטר) ניתנה ביום 27.4.09 הכרעת דין בה נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שבתאריך 23.2.04 סטר המשיב למתלונן על אוזנו השמאלית וכתוצאה מכך נגרם קרע בעור התוף של אוזן שמאל של המתלונן, ולפיכך, הרשיע בית המשפט את המשיב בעבירה, כפי שיוחסה לו בכתב האישום. בגזר הדין שניתן בתאריך 17.6.09 ציין בית משפט קמא שאין הוא רואה מקום להיעתר לבקשתו של המשיב להימנע מהרשעתו בקובעו שהאינטרס הציבורי מחייב את מיצוי הדין עם המשיב בדרך של הרשעתו. המשיב נדון למאסר על תנאי של שישה חודשים למשך שלוש שנים, חתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ₪, ותשלום פיצוי של 7,500 ₪ לתלמיד-הקטין. ד. ערעורו של המשיב נדון בבית משפט זה בע"פ 2148-09-09. במסגרת זו גם הוזמן תסקיר שירות המבחן על מנת שתישקל טענת הסניגור, עורך הדין ח. בולוס, לפיה ראוי לבטל את הרשעתו של המשיב. בפסק הדין מיום 1.7.2010 (בהרכב השופטים: ש. ברלינר, י. גריל, ר. פוקס) נקבע שדין הערעור להידחות. נקבע, בין היתר, שלא התקיים בענייננו אף אחד מן התנאים הנדרשים במצטבר לצורך הימנעות מהרשעה לפי הלכת כתב, וכי התקיפה שביצע המשיב בתלמיד בן ה - 13.5, שגם הביאה לקרע בעור התוף של אוזן שמאל, מהווה עבירה שהאינטרס הציבורי אינו מאפשר בנסיבות אלה לוותר על הרשעתו של הנאשם. עוד צויין בפסק-הדין, פיסקה כ"ג: "כמו כן עמדנו על כך שלא ההרשעה עלולה לפגוע במערער אלא נסיבות המקרה, לרבות הנסיבות העולות מתוך גירסתו של המערער לאירוע, הגם שההרשעה על תילה עומדת. יחד עם זאת, ברור הוא שנסיבות אלה תצטרכנה להישקל בבוא העת בשלמותן על ידי הגורם המוסמך במשרד החינוך, ובמידת הצורך על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, אשר לנגד עיניהם יעמדו כלל נסיבות המקרה, וכן גם מכלול שאר השיקולים הצריכים לעניין על כל היבטיהם, ובכלל זה האמור בתסקיר קצין המבחן, הן ביחס לאירוע ונסיבות התרחשותו, והן ביחס לנסיבות האישיות של המערער. חזקה על הגורמים המחליטים שהם יביאו בחשבון את התמונה הכוללת בעניינו של המערער". הערעור על גזר הדין נדחה. ה. ביום 15.9.10 הגישה המערערת תובענה לבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה. בתובענה זו פורט האירוע נשוא הדיון שארע ביום 23.2.04, וכן עובדת הרשעתו של המשיב על ידי בית משפט השלום בעכו, ודחייתו של הערעור. נטען בכתב התובענה שבהתנהגותו פגע המשיב במשמעת שירות המדינה, לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה, התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, והורשע בעבירה שיש עימה קלון (סעיפים 17(1)(2)(3)(6)) של חוק שירות המדינה (משמעת). ו. בהכרעת הדין שניתנה בבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה צויין כי ב"כ המערערת ביקש להרשיע את המשיב על בסיס הממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי ערכאות שיפוט הפליליות שדנו בעניינו של המשיב ובית-הדין, לאחר שעיין בפסקי הדין, הגיע למסקנה, על בסיס סמכותו לפי סעיף 61(ג) של חוק שירות המדינה (משמעת), שהממצאים והמסקנות אליהם הגיעו ערכאות השיפוט בהליך הפלילי מצדיקות את הרשעתו של המשיב בעבירות נשוא התובענה, ובית-הדין אכן הרשיע את המשיב בהתאם לעבירות אלה. ז. בטיעונים, לקראת גזר הדין, היתה עמדת ב"כ המדינה - המערערת, שיש להטיל על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה לצמיתות מלמלא כל תפקיד במשרד החינוך, ופסילה משירות המדינה לפרק זמן של שבע שנים עד שיגיע המשיב לגיל 55. ב"כ המדינה טען בפני בית-הדין שנוכח היקפן של עבירות אלימות של עובדי הוראה, ראוי שבית-הדין יעביר מסר הולם באמצעות פסיקתו כדי להרתיע מורים אחרים מלבצע עבירות דומות וכן יש לקחת בחשבון שהמשיב לא הביע כל חרטה על מעשיו. לדעת ב"כ המדינה אין לתת משקל מכריע לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות כאשר בפני המשיב פתוחה הדרך למצוא תעסוקה חלופית גם מחוץ לשירות המדינה. ח. עמדת נציג משרד החינוך היתה שאין בתיקו האישי של המשיב כל רבב פלילי או משמעתי קודם, והוא השלים 17 שנות עבודה (כולל פרק ההשעיה של חמש שנים). המשרד הצטרף לעמדת המדינה בכל הנוגע למידתם של אמצעי המשמעת. ט. מטעם ההגנה העיד בפני בית-הדין עד אופי, מר סמיח מחמוד ח'טיב, בעל ניסיון בתחום האקדמי והניהולי בתחום החינוך, שציין כי הוא מכיר את משפחתו של המשיב ואת דרכו המכובדת של המשיב כמורה, כאדם, וכנער, עוד מגיל ילדות, וביקש להתייחס למעשה בו הורשע המשיב כמעידה חד פעמית ולא להביא לסיום העסקתו של המשיב. הסניגור הפנה בטיעונו את בית-הדין גם לעדויותיהם של עדי האופי, כמפורט בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"פ 2148-09-09, וציין שקיימת הצדקה לראות את מעשהו של המשיב ככישלון חד פעמי שלא יישנה, כשהמשיב הפיק את לקחו גם מהשעייתו שנמשכת מזה שנים. כמו כן הפנה הסניגור לנסיבות המשפחתיות של המשיב, דהיינו, רעייתו עובדת בתפקיד מורה, אביו מנהל סניף בנק, דרך האלימות זרה למשפחה ואין מקום למצות את הדין עם המשיב וניתן להסתפק בהטלת התראה ואפשר גם העברה לבית ספר אחר. המשיב טען בפני בית-הדין שאירוע תקיפת התלמיד לא התרחש במציאות וכי לידתו של ההליך הפלילי בתלונת שווא של אותו תלמיד ואין המשיב מקבל אחריות, זאת גם בפני בית-הדין למשמעת, על ההליך הפלילי ותוצאותיו. י. בגזר דינו ציין בית-הדין למשמעת כי הוא שותף להתייחסות של הערכאות שדנו בעניינו של המשיב בפלילים, בכל הנוגע למעשה שבגינו הורשע המשיב. בית-הדין ציין שהוא סבור שגם אם מצב הלחץ של המשיב בזמן האירוע גרם לאובדן שליטה מסויים, עדיין חייב עובד הוראה לשמור על מידה של איפוק כלפי תלמידיו הקטינים, גם כאשר הדבר מפריע לעיסוק דחוף שלו זה או אחר. נקיטה באלימות כדי להשליט משמעת, וגם לכל תכלית אחרת וכל נסיבה אחרת, היא דרך פסולה שאין להשלים עימה והיא זכתה לביקורתם של בתי המשפט. כך, למשל, צויין, בין היתר, על ידי בית המשפט העליון בעש"מ 10006/04 בעניין ואיל חג'אזי נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (לא פורסם, , 15.3.2005): "אכן, כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע, אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית, וכך נאמר בעש"ם 1682/02 אל ווהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) : "המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת מוטל על מורה להתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד תלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית, בעזרתם של אלה עליו להתמודד עם הקשיים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות. אל לו להגיע לתגובה אלימה לא כשיטה ואף לא בעת איבוד עשתונות. חינוך באלימות מצמיח אלימות נוספת ומסכל את שאיפתנו לקיים חברה המכבדת את זכויות האדם את כבודו ואת שלמות גופו."..." יב. כן הפנה בית-הדין בגזר דינו, בין היתר, לדברי כב' השופטת א. פרוקצ'יה בעש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' עאוני אבו זראקי (לא פורסם, , 7.11.2007), שם צויין, בין היתר: "בתפיסת החינוך המודרנית, שימוש באלימות כלפי ילדים, באשר הוא, נתפס כעוולה פסולה מיסודה. יש לחנך ילד במתינות, באורך רוח, ועל דרך השכנוע ויישוב הדעת, ולא בכוח הזרוע, על דרך ההכנעה האלימה של הרצון החפשי וריסוק פוגעני של יצר ההתנגדות..." בעניין עש"מ 4875/06 הנ"ל הפנה בית המשפט, שם, לדברי כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 1682/02 סרחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 19.5.2002): "המורים הם המגלמים את דמות המחנך, בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים, הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת מוטל על מורה להתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד תלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של המחנך אינו בכוח הזרוע אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית..." יג. בית-הדין הפנה גם לחוק זכויות התלמיד שנכנס לתוקפו ב-4.12.00, שם באה לידי ביטוי תפיסת המחוקק האוסרת שימוש באלימות מסוג כלשהוא כאמצעי חינוכי, זאת ברוח זכויות האדם וכבודו. בית-הדין קבע שקלון דבק במעשיו של המשיב, ומידתו של הקלון בולטת גם משום כך שהמעשים נעשו במסגרת תפקידו של המשיב כעובד הוראה. בית-הדין ציין שאמצעי המשמעת שמטיל בית-הדין נועדו להשיג הגנה על השירות הציבורי, ועל תדמיתו של השירות בעיני הציבור, ובמיוחד כדי להרתיע עובדים אחרים במעמדו של הנאשם שלא ייכשלו במעשים מסוג זה. בכל מקרה, על בית-הדין לשאול את עצמו האם אמצעי המשמעת המוטלים יש בהם כדי לשרת תכלית זו. יד. בית-הדין גם הפנה לפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע לתפקיד ההרתעתי והמניעתי של אמצעי המשמעת, כמו, למשל, בעש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל (לא פורסם, , 21.1.2003), שם נקבע : "שמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי מהווה תנאי הכרחי לשמירה על תפקוד נאות של שירות זה. בנוסף לשמירה קפדנית על תדמית השירות, נועד ההליך המשמעתי למנוע פגיעה בתפקוד שירות המדינה; אשר על כן בבואו להטיל אמצעי משמעת יבחן בית הדין, בין היתר, האם אמצעי המשמעת המוטלים יוצרים הרתעה מספקת בקרב עובדי המדינה, כן יבחן האם די באמצעי המשמעת האמורים כדי להשיב על כנו את אמון הציבור במערכת השירות הציבורי, המהווה אף הוא תנאי הכרחי לתפקודו של השירות. בבוא בית הדין לגזור דינו של נאשם בעבירה משמעתית אין הוא מתייחס לאמצעי המשמעת כאל עונש גרידא, שכן עליו לבחון מהו האמצעי ההולם את התכליות האמורות של הדין המשמעתי." טו. יחד עם זאת, הוסיף בית-הדין שהתפקיד המרתיע של אמצעי המשמעת איננו חזות הכל, ובית המשפט העליון קבע שתכלית זו צריכה להיבחן גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות של כל נאשם ונאשם. לעניין זה מפנה בית-הדין בגזר דינו לעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ''ד נז(2) 312, וכן עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, , 23.3.03), ועוד. טז. בית-הדין גם עמד על תורת האיזונים שבין הנסיבות האישיות בדין המשמעתי לעומת ההליך הפלילי, ומשקלם היחסי של אלה לנוכח תכליתו של הדין המשמעתי (עש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 11.4.2007), וכן לדברי בית המשפט העליון בעש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 19.8.2007): "מידתיות אמצעי הענישה נגזרת משקלול תכליתם עם הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה. אומרת על כך השופטת פרוקצ'יה: "מידתיות אמצעי המשמעת הננקטים נגזרת מנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעוצמת חומרתה של העבירה, וממשקל הנסיבות האישיות לנאשם. בשיקלול הערכים הרלבנטיים, יש להגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין האינטרס הציבורי ביישום ראוי של נורמות המשמעת בשירות הציבורי, בד בבד עם דאגה לגורלו של הפרט באופן שהענישה תהיה מידתית ותהיה תואמת את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון"..." יז. בית-הדין ציין כי המשיב, כבן 48, רכש השכלה בתחום ההוראה. עברו הפלילי והמשמעתי נטול רבב והוא השלים כ-12 שנות העסקה (לא כולל תקופת ההשעייה) עד שהושעה בשנת 2005 עקב ההליך נשוא הדיון. מעדותו של עד האופי שהעיד בפני בית-הדין והמסמכים שהגישה ההגנה הסיק בית-הדין כי שירותו של המשיב היה בר תרומה לעולם ההוראה. מוסיף בית-הדין שנקבע בעש"מ 1827/02 אברהם ספיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 21.3.2002), שלתרומה בת שנים יש השפעה ממתנת על מידתם של אמצעי המשמעת. יח. מוסיף בית-הדין כי לאחר ששקל את העמדות השונות שהעלו בפניו הצדדים, מסקנתו היא: "החלטנו כי נסיבות ביצוע העבירה, אובדן שליטה חד פעמי שלא אפיין את מעשיו, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, המתקרב ל-7 שנים, כאשר בתקופה זו לא נפל כל רבב במעשיו כלפי איש, האפשרות שלא לפטרו ולפוסלו לשירות המדינה ולמילוי תפקידי הוראה במשרד החינוך - נראתה בעינינו כנופלת במתחם הלגיטימיות, מבלי שנחטא לתכליתם של דיני המשמעת" (עמ' 19 של גזר הדין פיסקה 5(א)). יט. בית-הדין הוסיף כי בעניינו של המשיב היתה מידה של עינוי דין עד אשר מומש ההליך בפני בית-הדין למשמעת, ואין לבוא בחשבון עם המשיב על כך שהחליט לנהל משפט הוכחות שנמשך על פני פרק זמן ממשי, כשסוגיית עינוי הדין יש בה רכיב של איזונים והיא ראויה להישמע בהקשר פסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נא(2) 757. כ. בתום פרישת כל מסכת הטענות, השיקולים, והפסיקה הרלוונטית, הגיע בית-הדין למסקנה שניתן להגשים את תכלית אמצעי המשמעת על ידי הטלת אותם אמצעי משמעת שלא ינתקו את המשיב מעולם ההוראה, ולפיכך הטיל בית-הדין על המשיב את אמצעי המשמעת של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת ב-10 תשלומים, העברה של המשיב מן התפקיד שמילא בבית הספר שבו בוצעו עבירותיו לבית ספר אחר באיזור הצפון, בתיאום עם מנכ"ל משרד החינוך, ופסילה למילוי תפקיד ניהולי בבית הספר שאליו יועבר (ברמת מנהל, סגן מנהל או רכז שכבה) לפרק זמן של חמש שנים מיום גזר הדין. כא. המדינה ממאנת להשלים עם גזר הדין ומצוי בפניי ערעורה על קולת העונש. לטענת המדינה שגה בית-הדין למשמעת בכך שלא נתן ביטוי ראוי לחומרת מעשיו של המשיב ולא השית עליו את אמצעי הענישה להם עתרה המדינה, דהיינו, פיטורין לאלתר, פסילה ממשרד החינוך לצמיתות ופסילה משירות המדינה ל-7 שנים. מציינת המדינה בערעורה, שבגזר דינו מפרט ומרחיב בית-הדין את החומרה הרבה במעשים בהם הורשע המשיב, את הנסיבות לחומרה ואת המשמעות הקשה של העבירות בהן הורשע, תוך ציטוט פסקי הדין שניתנו בעניינו של משיב זה בהליך הפלילי הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי כשבית-הדין מדגיש שהוא שותף לגישה הנורמטיבית שהתוו הערכאות הפליליות, וכן עומד בית-הדין בגזר דינו על החומרה הרבה המיוחסת לעבירות האלימות בשירות הציבורי. כן מביא בית-הדין את פסיקתו של בית המשפט העליון לגבי תפקידו ומעמדו המיוחד של המורה בשירות הציבורי ואת השלכתו על תדמיתו של השירות הציבורי, ומכאן גם החומרה הרבה שיש לייחס לעבירות אלה של מורה המשתמש בכוח כדי לכפות משמעת בכיתה. בנוסף הזכיר בית-הדין בגזר דינו את כניסתו לתוקף של "חוק זכויות התלמיד", שבו באה לידי ביטוי תפיסת המחוקק האוסר את השימוש באלימות מסוג כלשהוא כאמצעי חינוכי. עוד עמד בית-הדין על כך שקלון דבק במעשיו של המשיב. כב. ממשיכה המדינה בנימוקי ערעורה וטוענת, שלמרות כל אלה, הטיל בית-הדין אמצעי משמעת מקלים במיוחד שאינם עולים בקנה אחד עם קביעותיו של בית-הדין עצמו לעניין חומרת המעשים ותכלית הדין המשמעתי שנועד להגן על אמון הציבור במערכת הציבורית ולהעביר מסר חד משמעי שמעשים מסוג זה יש להוקיע באופן ברור. עוד טוענת המדינה, ששגה בית-הדין כשקבע בסעיף 5(א) של גזר הדין כי אחת הסיבות להימנעות מפיטורי המשיב ופסילתו ממשרד החינוך היא חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות (כשבע שנים), כאשר בתקופה זו לא נפל רבב במעשיו של המשיב כלפי איש. מציינת המדינה שהתמשכות ההליכים היא תוצאה של התנהלות המשיב שבחר לנהל משפט הוכחות ארוך וגרם לבזבוז זמן שיפוטי יקר. לעניין זה מפנה המדינה לעמ' 28 בגזר דינו של בית משפט השלום, שם נקבע: "הנאשם הכחיש את האירוע וטען שמדובר בעלילה שנרקמה כדי להביא לפיטוריו והוא גרם לניהול משפט ארוך ולבזבוז זמן שיפוטי יקר". כג. עוד מפנה המדינה בערעורה לעש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' עאוני אבו זראקי (לא פורסם, , 7.11.2007), שם התייחסה כב' השופטת א. פרוקצ'יה להבדל בין חלוף הזמן בהליך הפלילי לבין חלוף הזמן בהליך המשמעתי, כשהדגש בהליך המשמעתי הוא לקדם את תכלית ההגנה על דמותו של השירות הציבורי ובכך לשרת את האינטרס הציבורי הכללי, ולפיכך נכתב, שם: "בהקשר לתכלית זו, גורם מעבר הזמן מביצוע העבירות בידי הנאשם ועד להרשעה הפלילית ומיצוי הדין המשמעתי בעקבותיה אינו בעל משמעות מכרעת, גם אם יש לייחס לו משקל מסוים. שהרי שלא כבהליך פלילי, בהליך משמעת השאלה המכרעת איננה מה העונש הפלילי הראוי למורה בגין התנהגות אלימה כלפי תלמיד או כלפי בת זוג, אלא האם המשך עבודתו בהוראה בשירות המדינה מתיישב עם צרכיה של מערכת החינוך, השוקדת בראש וראשונה על טובת תלמידיה, ומחייבת גם הגנה על דמותה ותדמיתה של המערכת הציבורית כולה." כד. מוסיפה ב"כ המדינה שבענייננו, מיד עם הגשת כתב האישום, הושעה המשיב מעבודתו ובסמוך לאחר שנתקבל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הוגשה תובענה משמעתית כנגד המשיב, ומכאן, שבניהול ההליך המשמעתי לא היתה כל התמהמהות מצד המדינה, ואילו התארכות ההליך הפלילי נבעה, רובה ככולה, מהתנהגות המשיב. כה. אשר לעובדה שבמשך שנים מאז ביצוע העבירה לא נפל רבב במעשיו של המשיב, מציינת המדינה, שבמשך כל התקופה היה המשיב מושעה מעבודתו ולכן אין לייחס משקל לעובדה זו כנסיבה מקלה לאמצעי המשמעת. כו. לדעת המדינה, הרי כפי שבא הדבר לידי ביטוי בפסקי דינם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהליכים הפליליים, מדובר במקרה מובהק המצדיק מתן עדיפות לאינטרס הציבורי, בפרט כשאין המדובר בנסיבות אישיות חריגות ביותר. בין היתר מפנה ב"כ המדינה לדברי בית משפט השלום בעמ' 28 של גזר הדין: "אני כשלעצמי סבור שמורה הנוהג באלימות כלפי תלמידים אינו ראוי לעסוק בהוראה". בנוסף, מציינת ב"כ המדינה שעד כה, ולמרות קביעות בתי המשפט בעניינו, ממשיך המשיב להכחיש את מעשיו ומכאן שהוא כלל אינו מביע חרטה עליהם. כז. הסניגור המלומד, עו"ד ח. בולוס, הגיש תמצית טיעונים מטעמו בה ציין שפסק הדין של בית-הדין למשמעת מנומק וכבר לקח בחשבון את כל שיקולי הענישה המשמעתית והתייחס לשיקולים לחומרה ולקולא, נתן גזר דין שקול ומאוזן, ואין מקום להתערב בו. הסניגור מפנה לדברי בית משפט השלום בעכו שהרשיע את המשיב וכתב בגזר דינו שאין להתעלם מן העובדה שמדובר באדם בגיל כ-47, בעל עבר נקי לחלוטין, שעסק בהוראה תקופה של כ-12 שנה ובמהלכן לא היה מעורב בשום אירוע אלים או חריג עם תלמידים ונראה שהאירוע נשוא כתב האישום היה אירוע חריג, חד פעמי, שסביר להניח כי דומה לו לא יחזור בעתיד. כח. מציין הסניגור, שקביעת בית משפט השלום מלמדת שעצם הסתבכותו של המשיב וההליך המשפטי שהסתיים בהרשעתו די בהם כדי לשרת את התכליות של ההליך המשמעתי, הן בפן ההרתעתי והן בפן המניעתי. ממשיך הסניגור ומציין שאמנם ערכאת הערעור שדנה בעניינו של המשיב (ע"פ 2148-09-09 מחוזי חיפה) דחתה את ערעורו של המשיב בכל הנוגע לעצם הרשעתו, אך יחד עם זאת, נכתב באותו פסק דין: "עמדנו על כך שלא ההרשעה עלולה לפגוע במערער אלא נסיבות המקרה לרבות הנסיבות העולות מתוך גירסתו של המערער לאירוע, הגם שההרשעה על תילה עומדת". כט. באשר לטענת המדינה ששגה בית-הדין המשמעתי שנתן משקל לחלוף הזמן, בשעה שהמשיב הוא זה שגרם לבזבוז זמן, מציין הסניגור שהמשיב לא ניסה אלא להוכיח את חפותו ורשאי היה לנהל את משפטו. לטעמו של הסניגור העיכוב בניהול התיק נבע מקביעת דיונים רחוקים מאוד בין ישיבה לישיבה על ידי בית משפט השלום, דבר שלא היה בשליטת המשיב. חלוף הזמן מאז המקרה ועד למיצוי ההליך הפלילי, והעובדה שהמשיב לא הסתבך בעבירות נוספות, מלמד כי שיקולי ההרתעה והמניעה מיצו את עצמם ולכן ניתן לחלוף הזמן משקל נאות בהכרעת בית-הדין למשמעת, ובצדק. באשר לטענת המדינה שהמשיב לא הסתבך בעבירות נוספות משום שהוא לא בא במגע עם תלמידים מחמת השעייתו, ולכן לא היתה לו הזדמנות להסתבך בעבירות נוספות, מציין הסניגור, שעמדת שירות המבחן היתה שונה וזו המליצה דווקא על ביטול הרשעתו של המשיב משום שגם שירות המבחן התרשם שהמשיב אינו מהווה כל סיכון לאחרים. ל. בדיון שהתקיים בפניי ביום 3.3.2011 חזרה ב"כ המדינה על האמור בהודעת הערעור וטענה כי הדבר החשוב הוא שבית המשפט יוציא מסר האומר שיש להוקיע מעשים כגון אלה בהם הורשע המשיב, במיוחד מכיוון שמדובר באנשים שעוסקים בהוראה של קטינים, והערך העליון שחייב לעמוד לנגד עיניהם הוא הערך של חינוך וסובלנות, ובשום פנים ואופן לא אלימות. מדגישה ב"כ המדינה שהדין המשמעתי נועד בראש וראשונה להגן על האמון שהציבור רוכש למערכת הציבורית, ולכן בהליך המשמעתי המשקל של האינטרס האישי של הנאשם הוא נמוך יותר. לטענת ב"כ המדינה אין זה ראוי שמורה שהורשע בתקיפת קטין במסגרת עבודתו יחזור לאותה עבודה כשבעיני הציבור כאילו לא קרה דבר, וזהו המסר השגוי שעלול לעבור בציבור. מוסיפה ב"כ המדינה: "אנחנו סבורים שלא ייתכן שהורה ישלח את הדבר היקר ביותר לו לבית הספר כשהוא יודע שהמחנך של הילד שלו הורשע בעבר בתקיפת קטין. הורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר ברור להם שהם מפקידים בידי מורים שלא נפל בהם כל רבב את הדבר היקר להם ביותר". לא. עוד הוסיפה ב"כ המדינה שהמשיב הוא שבחר לנהל את המשפט בהליך הפלילי, כולל ניהול הוכחות, עד תום. זו כמובן זכותו של המשיב, אבל אין הוא יכול לטעון את חלוף הזמן כנימוק לקולא כשבסופו של יום הוא הורשע. מה גם, שבית משפט השלום ציין שהמשיב גרם לניהול משפט ארוך ולבזבוז זמן שיפוטי יקר. לב. הסניגור הפנה להמלצת שירות המבחן בתסקיר, שהוגש במהלך הערעור הפלילי בבית המשפט המחוזי, בציינו שמדובר בגוף מקצועי ניטרלי שהתרשם כי מדובר במעידה חד פעמית. עוד טען הסניגור שיש להתייחס לנסיבותיו הספציפיות של הנאשם כדי שהענישה תהא אינדיווידואלית. מוסיף הסניגור שעצם ההרשעה תשאיר כתם על כל חייו של המשיב וזהו, במקרה שבפנינו, עונש חמור בפני עצמו. לג. המשיב עצמו פנה במהלך הדיון לבית המשפט ואמר כי מאז השעייתו הוא שוהה בביתו ועוסק בעבודה מזדמנת, תיקוני מחשב. הוא ניסה לחפש מקומות עבודה אך עוד בתחילת תקופת ההשעייה הוא לא הצליח להיקלט בשום מקום, כנראה מחמת גילו, והדבר קשה לו מאוד. לד. הסניגור עו"ד ח. בולוס, הגיש לעיוני את תסקיר שירות המבחן שניתן ביום 14.6.10 במסגרת הדיון בערעור הפלילי, וכן הגיש לעיוני את עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, , 23.3.03) שם נמנע בית המשפט מלפטר את העובד למרות שהעובד הורשע. כן דאג עו"ד ח. בולוס להמציא מיד לאחר הדיון את בד"מ 147/04 נציבות שירות המדינה נ' סאמי נאשף (לא פורסם, , 23.3.2050), שם מדובר היה במורה ששבר את ידו של תלמיד, ולמרות ההרשעה נמנע בית המשפט מלהורות על פיטוריו. לה. עו"ד ח. בולוס הוסיף שהתסקיר שהוגש במסגרת הערעור הפלילי לבית המשפט המחוזי המליץ על ביטול ההרשעה, והגם שבית משפט זה הגיע בהתאם להלכת תמר כתב למסקנה שנסיבות העניין אינן מצדיקות ביטול ההרשעה, הרי שצויין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי "שמה שחשוב לעניין ההליך המשמעתי איננו עצם ההרשעה אלא המעשה, העושה, ושאר נסיבות המקרה" (עמ' 4 של הדיון מיום 3.3.11). עו"ד ח. בולוס גם ציין שעל יסוד פסק הדין שבערעור הפלילי שוכנע בית-הדין למשמעת שמדובר במקרה מיוחד המצדיק ענישה מיוחדת, ולכן נמנע בית-הדין מלהטיל עונש של פיטורין, מה גם שבפסקי הדין של ההליך הפלילי היתה התייחסות לעדויותיהם של עדי האופי ששפכו אור על אופיו הנורמטיבי של המשיב. עו"ד ח. בולוס ביקש שבית המשפט יאמץ את עמדתו של בית-הדין למשמעת וידחה את הערעור. לו. ב"כ המדינה ציינה בהתייחס לעש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, , 23.3.03), שאין המדובר שם בעבירות של מורה כלפי קטין, ואין באמור שם שום רלוונטיות לענייננו. עוד הוסיפה שבאותו עניין נדחה ערעור המדינה על כך שהנאשם לא פוטר, בין היתר, משום החרטה הכנה והאמיתית של הנאשם באותו תיק, ואילו במקרה שבפנינו חרטה אינה קיימת שהרי המשיב עד היום עומד על חפותו, למרות הקביעות של שתי הערכאות בעניינו. באשר לתסקיר שירות המבחן, ציינה ב"כ המדינה ששירות המבחן לוקח בחשבון בעיקר את האינטרס של הנאשם העומד בפניו, ועוד הדגישה את התכלית השונה של מטרת הדין הפלילי לעומת מטרת הדין המשמעתי. לז. אוסיף, שבבד"מ 147/04 נציבות שירות המדינה נ' סאמי נאשף (לא פורסם, , 22.3.2005) מדובר היה במורה לחינוך גופני שבשעת שיעור ספורט אמר לו התלמיד - המתלונן שהוא עייף וחש בכאבים באיזור החזה וביקש לשבת. במטרה להאיץ בתלמיד, אחז הנאשם את ידו של התלמיד, סובב אותה ובעט ברגלו. כתוצאה מן הבעיטה גרם הנאשם לשבר בשורש ידו השמאלית של התלמיד והיא הושמה בגבס. התביעה שם ביקשה מבית-הדין להטיל על הנאשם סאמי נאשף את האמצעים הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, ופסילה מלמלא תפקידי הוראה למשך חמש שנים. משרד החינוך הצטרף לעמדת התביעה לעניין אמצעי המשמעת, אם כי הוגשה חוות דעת של מפקח במחוז המרכז שציין כי הנאשם הוא מורה תורם המשתלב בצוות החינוכי וזוכה למעמד מכובד, והינו בטוח שזהו מקרה חד פעמי וראשון, כשמן המעידה הזו הופק לקח, ולכן המליץ אותו מפקח על השארתו של הנאשם בעבודה. יצויין, שבעניין סאמי נאשף הנאשם לא הושעה מתפקידו אלא המשיך לעסוק בהוראת החינוך הגופני (וזאת במובחן מן המקרה שבפנינו). בית-הדין החליט בעניין סאמי נאשף (גזר דין מיום 22.3.05) כי במקרה חריג זה ראוי להימנע מפיטוריו של הנאשם ולכן הוחלט להטיל עליו את האמצעים של נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, והורדה בדרגה אחת למשך שנה. בעניין סאמי נאשף עמד בית-הדין על כך שתפקידו של המורה מחייב סטנדרט התנהגות גבוה במיוחד כלפי תלמידיו, כשתכליתם של אמצעי המשמעת היא להרתיע גם עובדים אחרים מלעבור עבירות דומות ולפגוע בתדמיתו של שירות המדינה, אך יחד עם זאת, הובאו בפני בית-הדין נסיבותיו האישיות של הנאשם, עברו ללא דופי, וצויין כי מדובר במקרה חריג שאינו מאפיין את אישיותו, והוא נחשב כמורה טוב ותורם למערכת החינוך. בית-הדין גם התרשם שהנאשם סאמי נאשף הפיק את לקחו לעתיד והבין את הפסול שבהתנהגותו, ולפיכך ניתן גזר הדין בהתאם. לח. לאחר שעיינתי בטיעוניהם המפורטים של ב"כ שני הצדדים, בכתב ובעל פה, ובתיקו של בית-הדין למשמעת, ונתתי דעתי על הפסיקה הרלוונטית, שוכנעתי שאין להיעתר לערעור של המדינה בכל הנוגע לעתירותיה לפיטוריו של המשיב לאלתר, ופסילתו לצמיתות ממשרד החינוך, ומשירות המדינה לתקופה של שבע שנים. יחד עם זאת, גם שוכנעתי במקביל שיש מקום להחמרה באמצעי המשמעת עליהם הורה בית-הדין המשמעתי. לט. נעלה מכל ספק שהמעשה בגינו הורשע המשיב בהליכים הפליליים הוא מעשה חמור שמערכת החינוך חייבת להוקיעו. המעשה ממיט קלון על המבצע, ונציבות שירות המדינה חייבת בהתאם לכך לאכוף את אמצעי המשמעת המתבקשים על מנת לבטא את המסר הנדרש לא רק לגבי המשיב העומד לדין, אלא גם מבחינת המשמעת הציבורית הנרחבת. על בית-הדין לשקול, בין היתר: "האם המשך עבודתו בהוראה בשירות המדינה מתיישב עם צרכיה של מערכת החינוך, השוקדת בראש וראשונה על טובת תלמידיה, ומחייבת גם הגנה על דמותה ותדמיתה של המערכת הציבורית כולה." (עש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' עאוני אבו זראקי (לא פורסם, , 7.11.2007)). מ. ברור הוא גם שחובתו של מורה להתמודד עם הפרות משמעת מצד תלמידים, גם במצבים קשים, תוך היעזרות באישיותו, תבונתו, ומיומנותו המקצועית. שימוש באלימות מצד מורה כלפי תלמידיו פסול מיסודו ואיננו מתקבל על הדעת כלל (עש"מ 1682/02 סרחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 19.5.2002)). ההקפדה על גישה זו מתבקשת ומובנת מאליה שהרי המורים הם בין המעצבים את דמותם ואישיותם של בני הנוער, וממילא על המורים לשמש דוגמא אישית ולהציב לעצמם רף התנהגות גבוה במיוחד (עש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד היפא (לא פורסם, , 9.10.2007). מא. ואולם בצדק עמד בית-הדין המשמעתי בגזר דינו על כך שעל בית הדין ליתן דעתו, בין היתר, גם לנסיבות המעשה (לחומרא ולקולא) וגם לנסיבותיו האישיות של הנאשם, בטרם ייקבעו אמצעי המשמעת. כך, למשל, פסקה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, , 23.3.03), שם לא היה מדובר במורה, כי אם בפקיד דואר שלצורך התמודדות בבחירות לראשות וועד עובדי רשות הדואר במחוז ירושלים, פנה באמצעות מתווך לאדם אחר וביקש ממנו לפגוע פיזית בשני עובדים ברשות הדואר, שנחשבו כתומכים במועמד שהתמודד בבחירות לוועד העובדים מול המשיב (המעשים לא יצאו לפועל). הנאשם באותו מקרה נדון בערעור בהליך הפלילי לעונש מאסר בפועל. בית-הדין למשמעת דחה את הבקשה לפיטוריו, ועל יסוד חרטתו והצהרתו שלא יעסוק עוד בפעילות ציבורית, דן אותו לנזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, והורדה בשתי דרגות לפרק זמן של שנתיים ממועד גזר הדין. ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת - נדחה. כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש ציינה כי: "שוכנעתי כי המקרה שלפנינו הינו מקרה מיוחד ושונה, אשר מצדיק התחשבות בנסיבותיו האישיות של המשיב..." כב' השופטת ד. ביניש הדגישה, שם, שמעשיו של אותו נאשם פוגעים בתדמית שירות המדינה ומצדיקים ענישה חמורה שתבטא את סלידת החברה ככלל, ושירות המדינה בפרט, ממעשים אלה, יחד עם זאת הבהירה, על יסוד עש"מ 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 10.2.2002), כי: "החזקה בדבר הצורך בענישה מרתיעה ומחמירה יכולה להיחלש נוכח נסיבות מיוחדות של המקרה או של העומד לדין..." מב. בעניין גרינבוים הנ"ל הובאו בחשבון נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של הנאשם, תפקודו התקין והיעיל, והכמות העצומה של מכתבי תמיכה, ועדי אופי שהעידו לטובתו. מן העדויות עלה שהנאשם אדם נורמטיבי, טוב לב, מסייע לזולת, ואף הביע חרטה על מעשיו. מוסיפה שם כב' השופטת די ביניש: "בנסיבות שלפנינו, נוכח אישיותו של המשיב, והעובדה שניתן לראות במעשה זה מעידה חד פעמית, נדמה כי אין למצות את הדין עימו. הרשעתו בפלילים והשעייתו משירות המדינה מאז החלו ההליכים נגדו מעידים על חומרת המעשים ומהווים אמצעי מרתיע המשקף את סלידת שירות המדינה ממעשיו. פיטורי המערער, יהוו, במקרה זה, נוכח נסיבותיו המיוחדות, עונש מחמיר יתר על המידה." מג. מהתם להכא: מתסקיר שירות המבחן מיום 14.6.2010, שהוגש במסגרת הערעור הפלילי, עולה כי המשיב: "התחבר באופן חלקי לפגיעתו בתלמיד. אולם הוא שלל כוונה לפגיעה בתלמיד והסביר את התנהגותו כאינסטינקטיבית וכפועל יוצא מחוויית ההפתעה". המשיב גם ביטא בפני שירות המבחן סלידה מאלימות כלפי תלמידים וציין כי בכל שנות עבודתו כמורה מעולם לא נהג באלימות כלפי אף אחד מתלמידיו. התרשמות שירות המבחן היתה כי למרות שהאירוע המתואר בכתב האישום חריג וחמור, אין המדובר באדם עם דפוסי התנהגות אלימים, או ערכים ונורמות התנהגות העשויים להצביע על סיכון להישנות מעשים דומים בעתיד. אדרבא, מדובר באדם שעד כה התנהגותו ותפקודו היו תקינים. עוד הוסיף שירות המבחן, כי ההתרשמות היא שההליכים המשפטיים יצרו כבר את ההרתעה הנדרשת מפני הישנות מעשים דומים בעתיד, וכדברי שירות המבחן: "הרחקתו מעבודתו לתקופה ממושכת, חשיפת האירוע בציבור, ופיצוי הנפגע, יש בהם להוות ענישה משמעותית עבורו..." מד. אזכיר, שהמשיב שימש כמורה תקופה של כ-12 שנה לערך עד השעייתו בהתאם למכתב נציב שירות המדינה מתאריך 8.12.2005. לא למותר להזכיר שגם בית משפט השלום בעכו שהרשיע את המשיב, ציין בגזר-דינו מיום 17.6.2009 (ת.פ. 3595/05, בעמ' 30): "יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שעניין לנו עם אדם בגיל של כ-47 שנה, בעל עבר נקי לחלוטין, שעסק בהוראה במשך תקופה של כ- 12 שנים, במהלכן לא היה מעורב בשום אירוע אלים ו/או חריג עם תלמידים. נראה שהאירוע נשוא כתב האישום היה אירוע חריג, חד פעמי, שסביר להניח כי דומה לו לא יחזור בעתיד..." מה. בנוסף ראוי להזכיר מבין עדי האופי שהופיעו בפני בית-משפט השלום את הפנסיונר, מר סמיח מחמוד חטיב, ששימש בעברו, בין היתר, מורה, מנהל בית ספר, מפקח ארצי על הוראת העברית במגזר הערבי, וכן יועץ לראש עיריית שפרעם לענייני חינוך, ועוד, ואשר ציין כי המשיב שהחל דרכו כמורה לטכנולוגיה ומחשבים בבית הספר, הפך בתוך זמן קצר למורה מוביל בבית הספר, התקדם מאוד, והיתה שביעות רצון ממנו. עוד אמר העד חטיב, שהמשיב איננו ראוי לפיטורין, הואיל והוא נתן רבות למערכת, ויש לו עוד מה להעניק. מו. עד אופי נוסף היה מר מחול ריאד, מורה בעל ותק בבית הספר השש-שנתי בפקיעין, שציין כי הוא מכיר את המשיב כאדם אחראי, בעל אופי שקט ורגוע, המתייחס בנדיבות הן למורים והן לתלמידים,ולדבריו המשיב השתלב היטב בבית הספר, ובנה את חדר המחשבים בבית הספר. מז. בית-הדין למשמעת הגיע בענייננו למסקנה שעברו של המשיב נטול רבב, הוא השלים 12 שנות העסקה (לא כולל תקופה השעיה שמאז דצמבר 2005), ועד להשעייתו לא היתה למשיב הסתבכות משמעתית כלשהיא. בצדק ציין בית-הדין שמעדויות האופי, ומן המסמכים שהגישה ההגנה, עלה כי שירותו של המשיב הביא תרומה לעולם ההוראה. לתרומה בת שנים יש השפעה ממתנת על אמצעי המשמעת הננקטים (עש"מ 1827/02 אברהם ספיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, , 21.3.2002)). מח. כמו כן, עמד בית-הדין על כך שמדובר באובדן שליטה חד-פעמי שלא איפיין את הליכותיו של המשיב. בית-הדין גם ציין שמאז האירוע חלפו כשבע שנים. בית-הדין הוסיף כי האפשרות שלא לפטר את המשיב ושלא לפסול אותו לשירות המדינה ולמילוי תפקידי הוראה במשרד החינוך מצויה בתחום הלגיטימי, מבלי לחטוא לתכליתם של דיני המשמעת. מט. עמדתו זו של בית-הדין מקובלת עליי, אם כי סבורני שברכיבים מסוימים יש מקום להחמרה מסוימת באמצעי המשמעת, כפי שאציין בהמשך. נ. בית-הדין ציין, במסגרת נימוקיו בעמ' 19 של גזר-הדין, כי בעניינו של המשיב היתה מידה של עינוי דין עד אשר מומש ההליך המשמעתי. לקביעתו זו של בית-הדין, בתור שכזו, לא אוכל להסכים. המשיב הוא שבחר לכפור בפני בית משפט השלום בעובדות כתב האישום, דבר שגרם לפרישת מלוא מסכת הראיות בפני בית משפט השלום. זו כמובן זכותו הלגיטימית בהחלט של המשיב, אך מטבע הדברים כרוך מהלך זה בחלוף זמן, מה גם שבית משפט השלום העיר בעמ' 28 של גזר הדין: "אם לא די בכך, הנאשם הכחיש את האירוע וטען שמדובר בעלילה שנרקמה כדי להביא לפיטוריו והוא גרם לניהול משפט ארוך ולבזבוז זמן שיפוטי יקר." לכן, אין מקום לזקוף את "עינוי הדין", כנסיבה מקילה לזכותו של המשיב. נא. יחד עם זאת, שאר השיקולים והנימוקים שהביאו את בית-הדין לידי החלטה שלא להורות על פיטוריו של המשיב, ושלא לפסול אותו לצמיתות מלמלא כל תפקיד במשרד החינוך, ושלא לפסול אותו לפרק זמן של 7 שנים (עד גיל 55) משירות המדינה, מקובלים עליי, וסבורני שהם מאזנים כראוי בין תכלית הדין המשמעתי לבין האינטרסים של המשיב, וזאת במקרה ספציפי זה, ובנסיבותיו החריגות של האירוע שהתרחש מחמת אובדן שליטה חד-פעמי, והעובדה שמעשה מעין זה איננו מאפיין כלל את הליכותיו של המשיב (כעולה גם מתסקיר שירות המבחן), ותרומתו בת השנים של המשיב לעולם ההוראה (כעולה מעדויות האופי). נב. כפי שגם ציינה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. ביניש בעש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים (לא פורסם, , 23.3.03): "בנסיבות שלפנינו, נוכח אישיותו של המשיב, והעובדה שניתן לראות במעשה זה מעידה חד פעמית, נדמה כי אין למצות את הדין עימו. הרשעתו בפלילים והשעייתו משירות המדינה מאז החלו ההליכים נגדו מעידים על חומרת המעשים ומהווים אמצעי מרתיע המשקף את סלידת שירות המדינה ממעשיו. פיטורי המערער, יהוו, במקרה זה, נוכח נסיבותיו המיוחדות, עונש מחמיר יתר על המידה." נג. דברים אלה נכונים הם גם למקרה שבפנינו. למרות זאת, סבורני שיש להורות על החמרה באמצעי המשמעת שאותם הטיל כב' בית-הדין, וזאת, הן על-ידי הוספת הוראה להורדה בשתי דרגות לפרק זמן של שנתיים ממועד גזר-הדין, והן על-ידי הארכת התקופה שבמהלכה יהא המשיב פסול מלמלא תפקיד ניהולי בבית הספר שאליו יועבר המשיב (ברמת מנהל, סגן מנהל, או רכז שכבה), לפרק זמן של שמונה שנים ממועד גזר הדין (במקום התקופה עליה הורה כב' בית-הדין), וזאת כדי להדגיש ביתר שאת את הוקעת המעשה שבגינו הורשע המשיב. נד. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה את ערעור המדינה בכל הנוגע לעתירותיה של המדינה לפיטורין לאלתר, פסילה ממשרד החינוך לצמיתות, ופסילה משירות המדינה לתקופה של שבע שנים. יחד עם זאת, אני מורה על תיקון גזר דינו של כב' בית-הדין למשמעת במובן זה שבנוסף לאמצעי המשמעת שנקבעו, תתווסף הוראה להורדה בשתי דרגות לפרק זמן של שנתיים ממועד גזר-הדין, ותקופת הפסילה למילוי תפקיד ניהולי, כפי שהורה כב' בית-הדין למשמעת, תוארך ותועמד על שמונה שנים ממועד גזר-הדין. דיני חינוךאלימותתקיפת קטין