קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיווג ''עסקים אחרים'' או ''תעשיה'' - לצרכי ארנונה: התביעה וטענות הצדדים לפני תביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר, מיום 01/01/02-31/12/07. בסה"כ שולמו ביתר, לפי הטענה, 192,886 ₪, העומדים נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת על 324,028 ₪. התובעת, המשתייכת לרשת שוקן, מחזיקה בנכס מקרקעין בשדרות ההסתדרות בחיפה (להלן: "הנכס"). לטענתה, חויב הנכס בארנונה במשך השנים לפי סיווג "עסקים אחרים" למרות שלאור אופי הפעילות, נכון היה לסווגו כ"תעשיה" ולגבות ארנונה בהתאם לסווג זה (ארנונה נמוכה יותר). במהלך 2007 פנתה התובעת לחברת "ערך נכסים ומיסוי מקרקעין" לבדיקת שטח הנכס וחיובי הארנונה המוטלים עליה. התברר לה, לאחר קבלת הייעוץ, כי לאור פעילותה של התובעת, כמערכת עיתון, ראוי כי סיווג הנכס יהיה "תעשייה". בהתאם פנתה למנהלת הארנונה בהשגה בדרישה לתקן את הסיווג. הנתבעת דחתה את ההשגה. בערר שהוגש לועדת העררים נקבע ביום 13/07/08 כי בשים לב לפעילות התובעת יש להכיר בה כתעשייה. התביעה היא להשבת חיובי ארנונה שנגבו ביתר במהלך השנים עובר לתיקון הסווג. התובעת טוענת כי היא זכאית להשבת הסכומים מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979, ומכוח התרשלותה של הנתבעת בסווג הנכס. לטענתה הנתבעת (להלן: "העיריה") לא ביצעה חובתה על פי דין לבדיקת הנכסים שבתחומה. שאלת סיווג הנכס הינה שאלה שנמצאת בתחום ידיעתה ומומחיותה של העיריה. התרשלותה באה לידי ביטוי בין היתר בממצאי דוח הפיקוח שבוצע על ידה שקבע כי בנכס מבוצעת פעילות של פרסום מודעות ופעולות גראפיות בלבד, בעוד שבמשך כל השנים שימש המקום, וממשיך לשמש, כמערכת להפקת עיתון בה מתבצעת פעילות של קבלת מאמרים, כתבות, פרסומות עריכת תוכן ועוד. די בשמה של התובעת לרמז על תחום עיסוקה שכן מדובר במוצר המוכר לכלל הציבור ובעיקר באזור חיפה. לטענת העיריה, לא הייתה התרשלות מצידה בסווג הנכס, שכן שעה שהורתה על שינוי הסיווג ב-2008 היה זה לאחר קבלת החלטת ועדת הערר ובעקבות אותה החלטה, ולא מחמת שהמצב העובדתי בשאלת השימוש היה ברור מאליו. קבלת הערר בשנת 2008 לא מעיד על התרשלות בעבר. תיקון סיווג הנכס בוצע לפנים משורת הדין בלבד, נבחן על ידי העיריה השוקלת לשנות שוב לסיווג ההולם "עסקים אחרים" שכן מהפסיקה עולה כי טיב פעילותה של התובעת אינו חד משמעי וניצב בתווך שבין משרד פרסום לגביו נקבע כי הפעילות אינה ייצורית, לבין מערכת עיתון. לטענת העיריה, אין לתובעת להלין, אלא על עצמה, באשר לחיוב ארוך השנים בסווג עסקים. העיריה גבתה את הארנונה בהתאם להודעת בעלים בהסכם המכר שהומצא לה ללא כל מחאה. בנספח "ז" להסכם נכתב כי "באגף המבנה בו נמצא הממכר לא ינוהלו עסקי תעשייה ובתי מלאכה". בניגוד לעיריה, התובעת היא זו שידעה ו/או הייתה יכולה לדעת כי חויבה בחיוב שגוי. לנתבעת לא היתה כל אפשרות לדעת טיב פעילותה של התובעת משלא עררה על חיוביה. התובעת, היא זו שהתרשלה אפוא בכך שממועד קבלת החיוב הראשון בשנת 1997, לא טרחה להגיש השגה עד שנת 2007. עובר לדיון בפני ועדת הערר, לא יכלה העיריה לדעת את סוג פעילותה של התובעת היקפה וטיבה, וסברה, כרוב הציבור, כי התובעת רק מפרסמת הודעות קנייה ומכירה - פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם הסיווג "תעשייה". העיריה טוענת כי רשות מקומית אינה עושה עושר שלא במשפט שעה שהיא גובה ארנונה מכוח החוק. המחוקק פטר את הרשות מחובת ההתחקות אחר כלל הנכסים שבתחומה לשם בחינת שינויים הנערכים בהם. הרשות אינה מחויבת מדי ראשית שנת כספים, במעמד הטלת שומות הארנונה, לבדוק את פרטי השומה של כלל הנכסים שבתחומה שמא התרחשו שינויים בשטחם, סיווגם ו/או בזהות המחזיקים בהם, אלא אם המחזיק משיג על הסווג, דבר שלא היה בעניננו עד שנת 2007. דיון והכרעה הצדדים ויתרו על חקירות עדים והגישו סיכומים על סמך החומר שבתיק. לאחר שעיינתי בטענות, בתצהירים, ובסיכומי הצדדים, דין התביעה להדחות. מובהר כי אינני נדרשת להכרעה בשאלה אם הפעילות המתבצעת בנכס מצדיקה סווגו כתעשייה או מסחר. נקודת המוצא לצורך פסק הדין דנן, היא כי הסווג שנקבע ע"י ועדת הערר, היינו "תעשיה", הוא הסווג הנכון. עם זאת שינוי הסווג לפי החלטת ועדת הערר, אינו מצביע מניה וביה על כך שהסווג הקודם, נעוץ בהתרשלות של העיריה או אף בטעות המצדיקה, בנסיבות הענין, השבה. בהחלטתי מיום 23/11/09, דחיתי את בקשת העיריה לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. דחיית הבקשה נעשתה בהסתמך על סעיף ג' לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") ולפיו : "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". הפניתי שם להלכה הפסוקה הקובעת כי אין בחוק הערר הוראה החוסמת אוטומטית את אפשרות ההשגה על חיוב הארנונה בדרך של תביעה רגילה, וזו אפשרית שעה שמעוררת נושאים בעלי חשיבות עקרונית או הבטחה שלטונית או, כמו בעניננו, טענה לרשלנות מצידה של הרשות המקומית (וראה בענין זה בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל . עם זאת, סמכות עניינית לחוד, והצדקה לדון בתביעה, לחוד. מתן הסמכות לערכאות האזרחיות הרגילות מצריכה את בית המשפט להפעיל שיקול דעת אם ראוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה, להתיר את העלאת הטענות שניתן היה להעלות בדרך המנהלית שהותוותה ע"י המחוקק בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר. וראה בעינן זה גם ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2), 773. אני סבורה כי פתיחת האפשרות להגיש תביעות נזיקין בשל חיובי ארנונה שגויים אינה מיועדת לעקיפת הברור שנקבע בחוק הערר וכי יש להשתמש בשיקול הדעת לפתיחת השערים רק במקרים המתאימים של רשלנות או חריגה מסמכות, שאחרת כל נישום יכול לבחור לו את הפורום הנוח לו, לשבת על הגדר, לישון על זכויותיו וכעבור שנים להגיש תביעת נזיקין תוך עשיית חוק הערר פלסתר. בע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (להלן: "פרשת עובדיה") בתביעה דומה לעניננו, סווגה עירית הרצליה את נכס הנישומה כ"משרד" ולא "מלאכה". הנישומה הגישה תביעת השבה לאחר שתוקן פריט הסווג. בית-המשפט המחוזי שדחה את הערעור על החלטת בית-משפט השלום לסילוק על הסף, קבע כי יש לבית-המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה כספית להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר במידה והיא מבוססת על עוולת הרשלנות ברם במסגרת הפעלת שיקול הדעת, יש לבחון היטב את ההצדקה לתביעה, כאשר במסגרתה על התובע לפרט את פרטי ההתרשלות הקונקרטים ולהוכיחם, כדי לא לעשות את חוק הערר פלסתר. ובמילותיו של כב' הש' שנלר: "קביעה לפיה כל טעות בסיווג מטעם הרשות המקומית תחשב בגדר רשלנות, וכי על כן פתוחה הדרך בפני חייב הארנונה לפנות לבית המשפט, תביא למעשה לריקון הוראות אלו של חוק הערר מכל תוכן". בעניננו, לא שוכנעתי כי היתה לתובעת מניעה לפעול בהתאם לחוק הערר ולהגיש השגה מעת תחילת ההחזקה בנכס. על התובע בתביעת רשלנות, לפרט את פרטי ההתרשלות הנטענת ולא ניתן להסתפק בטענה כללית ולקונית כי היתה התרשלות. וראה ע"א 179/61 אברהם לוטרמן נ' צבחיה ושלוא ג'חשאן ו-4 אח', פ"ד ט"ו 2372. לענין זה יפים אף דבריו של כב' השופט שנלר בפרשת עובדיה לפיהם: "מעת שמדובר בתביעות השבה המתבססות על טענה של רשלנות הרשות המקומית, לא יהיה די בעצם החיוב המוטעה לראות בכך משום רשלנות של הרשות המקומית לרבות בגין הטענה כאילו מוטלת החובה על הרשות המקומית לבחון בכל עת את אשר קיים בפועל בנכס. על חייב הארנונה להוכיח כי הרשות המקומית התרשלה כלפיו בפעולות ספציפיות אלו או אחרות אשר בגינן יש מקום לחייבה בהשבת אשר שולם ביתר". בענייננו, התובעת לא פירטה כדבעי מה היה על העיריה לעשות שלא עשתה ובמה מתבטאת ההתרשלות. לא נטען וודאי שלא הוכח כי העיריה שלחה נציגים או חוקרים לא מיומנים לבדוק את אופן התנהלות העסק ומה מתבצע שם בפועל, ואף לא הוכח כי חלה חובה על העיריה להעמיק חקר בהיקף פעילות כל עסק ברחבי העיר, תחומי פרישתו ופעילותו בפועל. טענת ההתרשלות נטענה באופן לקוני ולא מפורט ומטעם זה כשלעצמו לא הוכחה ההצדקה לפתיחת השער בפני התובעת. הוכח כי בשלהי 2007 פנתה התובעת וטענה, לראשונה, כי הנכס משמש להפקת עיתון וככזה יש לעדכן את פריט סווגו לתעשיה. העיריה שלחה פיקוח לנכס ומצאה כי הנכס משמש למשרדים, כולל חדרי ישיבות והנה"ח, ומתפקד כמוקד לקבלת מודעות "הלוח הבטוח". כן נמצא כי ההדפסה (עבודת הייצור), נעשית בנתניה ולכן עיקר הפעילות בנכס הוא מתן שרות המצדיק לדעתה סווג של "עסקים אחרים". בהתאם נדחתה ההשגה. בערר שהוגש ב-13/12/07 טענה התובעת כי הינה משמשת כמערכת להפקת עיתון ולכן זכאית לסווג תעשיה. גם לערר לא צורפו תימוכין ראייתיים לסוג השימוש בפועל. רק ביום הדיון בועדת הערר הציגה התובעת, לראשונה, ראיות לפיהן התובעת מפיקה גם כתבות עיתונאיות. אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה ההשתייכות לרשת שוקן הופכת את התובעת אוטומטית לעיתון (המסווג בהתאם להלכה הפסוקה כ"תעשיה"). לא ההשתייכות העסקית/ארגונית/כלכלית, אלא השימוש הקונקרטי שנעשה באותו עסק בפועל, הוא הקובע בסופו של יום. הדוגמאות בפסיקה לפיהן הוצאות לאור ושרותי פרסום מסווגים כ"עסקים אחרים", מלמדות כי טיב פעילותה של התובעת אינו חד משמעי באופן שניתן לומר באופן טריביאלי כי עסקינן בתעשיה. התמהיל בין שרותי הפרסום לבין הכתבות החדשותיות לא פורט אבל אף התובעת לא מתיימרת לטעון כי הכתבות החדשותיות מהוות את החלק הארי של פעילות התובעת. הואיל ואלו פני הדברים, אך טבעי לצפות כי אם התובעת שסבורה שהעסק שלה ראוי לסווג תעשיה בהיותו עיתון, היה עליה להפנות תשומת לב העיריה ולהגיש השגה בה תתכבד ותחדד את השימושים הקונקרטים, המצויים בידיעתה. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהתובעת אינה אזרח קטן וחסר אונים הניצב מול הרשות היודעת כל. התובעת משתייכת לרשת שוקן, גוף גדול בעל אמצעים ונגישות ליעוץ משפטי וכפי שנטלה ייעוץ מקצועי והחליטה להשיג על הסווג ב-2007, יכלה לעשות כן גם 10 שנים קודם. העיריה לא מחויבת לבקר בכל עסק כדי לחקור מהו השימוש בפועל. אך טבעי הוא להסתמך על חוזי מכר וחוזי שכירויות כדי לקבוע את השימוש לצורך הסווג. בעניננו נאמר בהסכם כי לא ינוהלו במבנה עסקי תעשיה ובתי מלאכה. מי שטוען שחרף הקבוע בהסכם אין אלו פני הדברים בפועל, מוזמן לפנות בהשגה בה יבהיר כי מהות השימוש מתאימה יותר לתעשיה. בעניננו התובעת לא השיגה על ענין זה בכל דרך אלא לאחר 10 שנים שאז נבחן השימוש. הוכח כי לאחר הגשת ההשגה שלחה הנתבעת מפקחת לנכס, כשגם לפי הדוח שלה לא ניתן היה ללמוד אחרת. בדוח מיום 04/11/07 הסבירו נציגי התובעת למפקחת כי במסגרת העסק, מקבלים מודעות וכי יש שתי מחלקות - מחלקה של מודעות מילים ומחלקה של מודעות מסחריות. יש גם מחלקת דרושים ומחלקת גרפיקה. נמצא אפוא כי רק לאחר דיון מפורט בו הציגה התובעת ראיותיה ניתן היה להיווכח מהו טיב הפעילות בנכס. ועדת הערר החליטה כאמור כי מדובר בעיתון. ההחלטה היא פרי מסקנות בהתאם לממצאים עובדתיים בדבר השימושים בזמן אמת, ואין להסיק מכך בהכרח אודות אופי הפעילות שקוימה בנכס 10 שנים לפני כן, או כי הפעילות זהה לפעילות שבוצעה בעסק 10 שנים לפני כן. מטעם זה, נכון לדעתי כי החלטה תחול באופן פרוספקטיבי ולא רטרוספקטיבי. החלה ויישום פרוספקטיבי אף עשוים להתיישב עם האינטרס הציבורי בייצוב התקציבי של העיריה, באופן שלהוציא מקרים חריגים, לא תחויב הרשות בהחזרי תשלומים רטרואקטיבים, אשר יתכן שחובת החזרתם באופן גורף, תשפיע על יכולת תפקודה של העיריה וקיום חובותיה בהתאם לדין. (וראה גם פרשת עובדיה). בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ש 5414/99 עיתון צפון 1 נ' עיריית נהריה, שקבע שמערכת עיתון ראויה לסווג תעשיה, והורה על שינוי הסווג, לא הסכים בית המשפט להחיל את החלטה רטרואקטיבית שכן בענינים מנהליים קיים אינטרס ליציבות ולוודאות. ובמילותיו: "רשויות מקומיות פועלות במסגרת תקציבים הנקבעים מידי שנה ואין למהר ולהחיל רטרואקטיבית פסקי דין בנושא של סיווגים, דבר שיביא לחובת השבת כספים ע"י הרשות שנים רבות לאחר שנגבו כספים אלה...". סופו של דבר, שעה שמדובר בתביעת השבה המתבססת על טענה בדבר התרשלות העיריה, לא די שהסווג שוּנָה, כדי לקבוע כי יש בכך משום רשלנות של העיריה. לא די לטעון רשלנות מהשפה לחוץ ויש להִכָּבֵד ולפרט במה מתבטאת הרשלנות, דבר שלא נעשה בעניננו. התובעת לא פעלה בהתאם לחוק הערר, לא מדובר במקרה חריג ועקרוני, הנטל להוכחת ההתרשלות או חריגה מסמכות כלל לא הורם ולא מצאתי הצדקה, בנסיבות המיוחדות בעניננו, לחייב את הנתבעת בהשבה ביחס לשנים עברו. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובעת תשא בשכר טרחת עו"ד והוצאות הנתבעת בסך 9,280 ₪. ארנונהתעשיה (ארנונה)תעשיה