קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - מעצר עד תום ההליכים: מונחת בפני בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 ( להלן: "חוק המעצרים"). כנגד הנאשם איאד חוג'יראת (להלן: "המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"); עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413 לחוק; עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961; נהיגה ללא פוליסה, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970; תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 לחוק. נטען בכתב האישום כי ביום 28.5.11 בשעה 21:30, החנה יוסף סויסה (להלן: "המתלונן"), רכבו מסוג רנו, ברח' העצמאות בקרית אתא. המשיב ששהה באותה עת במקום, גנב את הרכב ונהג בו לכיוון שפרעם מבלי שיש לו רישיון נהיגה בתוקף וללא פוליסת ביטוח בתוקף. המתלונן הודיע למשטרה, והמשטרה החלה במעקב אחר הרכב. בהמשך, בסמוך לשעה 22:30, נמצא הרכב בכפר מנדא. בעקבות ההודעה, נסעו השוטרים עופר פרץ ואלינועם חן (להלן: "השוטרים") בניידת משטרתית לכפר. השוטרים הבחינו ברכב, וניסו לחסום הרכב, אם כי המשיב הבחין בהם, האיץ מהירות נסיעתו והחל להימלט מהשוטרים בתוך הכפר, תוך נסיעה במהירות גבוהה ואף נסיעה בכיוון הנגדי, עת שהשוטרים בעקבותיו, כורזים לו לעצור ומפעילים הסרנה. המשיב המשיך בנסיעה מהירה, רכבים שנסעו בכביש נאלצו לבלום על מנת להימנע מפגיעה ברכב המשיב, והולכי רגל נאלצו לברוח לצדדי הכביש מחשש שיפגעו. בשלב מסויים פנה המשיב תוך כדי הימלטות ובזמן המרדף, לכביש פנימי ותוך כדי נכנס לחצר של בית, בה ישבו אותה עת מספר נשים וביניהן הגב' וופיקה סובחי (להלן: "המתלוננת"). המשיב פגע ברכבו במתלוננת והעיף אותה עם הכסא עליו ישבה, כתוצאה מכך נתקפה המתלוננת בהלם ואיבדה הכרתה. לאחר הפגיעה במתלוננת המשיך המשיב לנהוג ברכבו במהירות ובאופן המסכן אחרים, עד שהגיע לדרך ללא מוצא, אז הוא עצר הרכב והחל להימלט רגלית עד שנתפס ונעצר. בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת רוב המעשים המיוחסים למשיב, אלו המקימים עילת מעצר, אם כי נסובו טענותיהם סביב הימצאותה של חלופת מעצר ראויה בהתחשב בנסיבותיו של המשיב, ונסיבות המקרה. יוער כי ב"כ המשיב הפנה לטעות קולמוס שנפלה בתאריך האירוע כמתואר בכתב האישום, שכן האירוע התרחש בתאריך 27.5.11 ולא ביום 28.5.11. ההפניה בדבר טעות בכתב האישום, נכונה גם לגבי עבירת התקיפה המיוחסת למשיב, עת שהעבירה המיוחסת למשיב הינה בהתאם לסעיף 379 שהינה תקיפה סתם ולא בנסיבות מחמירות, הגם שניתן היה לייחס למשיב עבירה לפי סעיף 381(ג), שעניינה תקיפה על מנת למנוע לכידה כדין. המבקשת התנגדה לשחרור המשיב לחלופת מעצר. לגישתה נסיבות המקרה מצביעות על המסוכנות הרבה הנובעת מהמשיב. המבקשת תיארה האירוע וציינה כי מעשי המשיב לוו בסיכון ממשי לחיי אדם המשתמשים בנתיב התחבורה, סיכון שהתממש בפגיעה במתלוננת, כל זאת עת שהמשיב אינו שועה לכריזות השוטרים, דברים שיש בהם להצביע בנוסף על חוסר מורא מהחוק. דברים אלו מתחדדים לנוכח עברו הפלילי של המשיב, ודפוס התנהגות החוזר על עצמו שמסכן אחרים. כך הובהר כי לחובת המשיב הרשעות של כניסה לישראל שלא כחוק, תקיפת בת זוג ואיומים, וכן עבר עשיר מתחום התעבורה. עוד ציינה המבקשת כי בזמן ביצוע העבירות, המשיב היה פסול נהיגה. לנוכח אלו, לגישת המבקשת, בהתחשב במסוכנות הנלמדת ממעשי המשיב, עברו הפלילי, ודפוס ההתנהגות העולה ממעשיו, אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו. ב"כ המשיב לאחר שהעלה הסתייגותיו באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות המהוות עבירת הגניבה ועבירת התקיפה באמצעות רכב המיוחסת למשיב, הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים שיש בהן להקים עילת מעצר שנעוצה בעיקרה בעבירה של סיכון חיי אדם. עם זאת לגישת ב"כ המשיב יש לבחון בעניינו של המשיב חלופת מעצר. שכן לגישת ב"כ המשיב על אף החומרה הנובעת ממעשיו של המשיב, יש לבחון אם ניתן לאיין מסוכנותו בחלופת מעצר, או האם המעצר הינו האמצעי היחיד שנמצא לשם כך. מעבר לכך נטען כי עברו הפלילי של המשיב אינו מכביד, עת שלחובתו 4 עבירות, 3 מהן הן לפי חוק הכניסה לישראל ואחת בגין עבירת אלימות במשפחה. כמו כן כי עברו התעבורתי של המשיב אינו מצדיק מעצר, שכן רובן ככולן הן עבירות טכניות, שאין בינן לבין המעשים המיוחסים למשיב עתה, כל דמיון, כך גם לא ניתן ללמוד מהן על דפוס התנהגות החוזר על עצמו. לנוכח האמור, עתר ב"כ המשיב לשחרר מרשו לחלופת מעצר בביתו שבביר אלמכסור, בפיקוחם של אשתו ושני ערבים נוספים. דיון ומסקנות ראיות לכאורה כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת רוב העבירות המיוחסות למשיב במסגרת כתב האישום, כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום. כך ניתן למנות את עדויות השוטרים, שניהלו המרדף אחר המשיב והמתארים את נתיב בריחתו של המשיב [ראו לעניין זה דוחות השוטרים שהשתתפו באירוע מסומן ד' ו-ג']. וכן ראו הודאת המשיב במעשים המיוחסים לו, מלבד ההודאה בעבירת גניבת הרכב. כך המשיב מסר כי הוא נפגש עם בחור בכפר מנדא, ולקח ממנו הרכב. בהמשך הוא הסתובב ברכב זמן קצר, אז ומשהבחין במשטרה הוא ברח, שכן הוא היה בתהליך של הסדרת שלילת רשיונו ולא רצה להיתפס פעם נוספת כשהוא בשלילה. זאת בתואנה שהוא צריך הרכב להסעת בנותיו לבית ספר מחוץ לכפרו. יש לציין כי המשיב הכחיש את עבירת הגניבה המיוחסת לו [הודעותיו מסומנות 3]. בנוסף ניתן ללמוד, ובהתאם למסמכים ממשרד הרישוי, כי המשיב היה בפסילה [ראו מסמך מסומן כי]. אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עוסק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיב, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא: בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 14.2.08); בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 17.2.08); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, , ניתן ביום 6.12.07); בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 28.11.07). עילת מעצר וחלופת מעצר לאחר מתן דעתי לנסיבות האירוע, לכלל השלכותיו, והמסקנות המתחייבות ממעשי המשיב, הגעתי לידי מסקנה כי האמצעי היחיד לאיון מסוכנות המשיב הינה במעצר עד תום ההליכים. מסוכנות המשיב, התגלתה לאורך ביצוע כל המרדף, מרדף שארך על מאות רבות של מטרים. המשיב, נהג ברכב בצורה מהירה ופרועה, עת שאין בידו רישיון בר תוקף. נהיגתו הפרועה של המשיב לוותה בזיגזוגים בכביש, נסיעה בנתיב נגדי, כל זאת תוך סיכון ממשי לנוסעים ולעושים שימוש בכביש, סיכון שהתממש בפגיעה במתלוננת שנפגעה במהלך המרדף. אין ספק כי לנוכח עזות רוחו של המשיב, ופריצת כל גבול וכל סטנדרט נהיגה בטיחותית, כי מתקיימת מסוכנותו רבה מהמשיב. מעבר לאלו, עולה לכאורה, כי המשיב נהג ברכבו כפי שנהג, על אף שהשוטרים ביקשו ממנו חזור ושוב לעצור רכבו, ברם המשיב מיאן מלציית להוראות המשטרה והמשיך בניסונותיו להימלט מהשוטרים. הטענה כי המשיב פחד להיתפס עת שהוא נוהג ללא רישיון אינה מצדיקה הימלטות המשיב וסיכון חיי האנשים בכביש. בעשותו כן, ניתן ללמוד כי למשיב אין מורא מפני החוק, נוטל סיכונים בלתי פרופורציונאלים, אינו שועה לאנשי החוק ומכאן כי גם לא ניתן לתת בו אמון. ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ' סלים אלסטד (טרם פורסם, , 27.11.06): "עצם ההתעלמות מאנשי משטרה שמנסים כברת דרך ארוכה לעצור את המשיב בדרכים חוקיות, מצביעה בפני עצמה על מסוכנות. לא סתם מסוכנות אלא מסוכנות שיש לה השלכה רבתי לעניין האפשרות לבטוח במשיב, כאשר על הפרק עומדת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור וכי מדוע יירתע מהוראה ערטילאית של בית המשפט המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים". כך גם נקבע כי מסוכנות מעין זו, מחייבת מעצר עד תום ההליכים, כך נאמר בבש"פ 7701/10 בילאל שתיווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 27.10.10): "המדיניות השיפוטית הינה כי התנהלותו של אדם המסכן חיי אחרים תוך ניסיון הימלטותו מעידה על כך שנובע ממנו סיכון של ממש לשלום הציבור ולביטחונו ולפיכך קיים אינטרס ציבורי להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו." ראו בהקשר זה: בש"פ 7986/09 אחמד שאהין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 14.10.09); בש"פ 4518/09 סמיר אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 7.6.09); בש"פ 987/09 ליאור נחמיהייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 4.2.09); בש"פ 9368/08 מרק פולסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , 18.11.08); בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, , 9.8.2006) . אמנם הכלל הוא, שגם בעבירות חמורות יש לבחון חלופת מעצר. שכן, מצוות המחוקק, ועקרון המידתיות מחייבים את בית המשפט לבדוק, גם במקרים חמורים שעולה מהם מסוכנות, האם ניתן להפיג המסוכנות באמצעות חלופת מעצר. כך נפסק: "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" [בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, , ניתן ביום 28.6.99); ראו גם: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, , ניתן ביום 25.9.06)].   אולם טיב המעשים במקרה זה שבפני, מחייב את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. שכן נהיגתו הפרועה של המשיב לאורך מטרים רבים תוך סיכון חיי המשתמשים בכביש, ובעיקר התעלמות המשיב מהוראות השוטרים, מצביעים על מסוכנות במדרג הגבוהה מחד, ועל העדר אפשרות ליתן אמון במשיב מאידך. מכאן כי לא ניתן לבחון אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר, יהיו סדרי הפיקוח והמפקחים טובים ככל שיהיו. אוסיף עוד כי העובדה שהמשיב נהג ללא רשיון נהיגה מצביעה כי מדובר באדם שאינו מכבד החלטות שיפוטיות. מכאן שלא מתקים התנאי המקדמי הנדרש לשם מתן אמון כי יקיים אחר תנאי חלופת מעצר. עוד אציין כי הפגיעה בנפגעת התאונה, הפקרתה לאחר פגיעה והימלטות מהזירה, כל אלו מצביעים כי מעבר למסוכנות המשיב לא בוחל בכל אמצעי להימלט משוטרים. מכאן שלא ניתן לתת בו אמון שיקיים אחר תנאי חלופת מעצר. בהתאם, בשים לב לכל נתוני האירוע, כפי שפורטו, בשים לב לעובדה כי כל שחרור לחלופה מטיל גם על המשטרה חובת פיקוח על הנאשם המצוי בחלופת מעצר, ובשים לב להלכות הפסוקות בעניין מעשים מסוג זה, סבור אני כי לא ניתן לתת במשיב אמון, ואין מקום לסכן את שלום הציבור ככלל ואת שלום השוטרים בפרט בדרך של שחרור המשיב לחלופת מעצר, טובה ככל שתהיה.   אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בת"פ 5499-06-11 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה. מעצרמשפט תעבורהסיכון חיי אדם בנתיב תחבורהתחבורהמעצר עד תום ההליכים