קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סילוק יד מקיוסק: 1. התביעה שהוגשה בתיק זה היא תביעה לסילוק ידו של הנתבע מקיוסק אותו הוא מחזיק ומנהל מזה שנים רבות, בקטע של מגרש הגובל ברחוב פייר קניג בירושלים, שהתובעת הינה החוכרת לדורות שלו, הידוע כגוש 30198 חלקה 45 (להלן: "השטח שבמחלוקת"). התביעה הנוכחית היא "גלגול שני" של הליך שהתברר בבית משפט זה בתחילת שנות התשעים. ביום 4.10.06 ניתן על ידי פסק דין בתביעה הנוכחית. ערעור שהוגש על ידי התובעת לבית המשפט המחוזי התקבל, והתיק הוחזר אליי להמשך דיון. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי חידשתי את הדיון בתיק. בתום הדיון, סיכמו הצדדים טענותיהם. הגיעה, אפוא, העת להכריע במחלוקת שבין הצדדים. התביעה הקודמת 2. ביום 20.3.90 הגישה התובעת כתב תביעה נגד הנתבע, מר דוד חן, ונגד הצד השלישי בתביעה הנוכחית, עיריית ירושלים (ת.א. 4812/90). התביעה התבררה בפני כב' השופטת ד. וכסלר. בתביעתה עתרה התובעת לסילוק ידם של הנתבע ושל עיריית ירושלים מהשטח שבמחלוקת. במהלך הדיון בתביעה הגיעו התובעת ועיריית ירושלים להסדר דיוני, בהתאם לו ניתן נגד העירייה פסק דין חלקי הקובע, כי תביעת התובעת נגד העירייה תתקבל, בסייגים הנוגעים לנתבע. התביעה נגד הנתבע התבררה לפי סדר, וביום 30.4.93 ניתן פסק הדין בגדרו דחה בית המשפט את התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע. 3. את פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת ניתן לתמצת, לצורך ענייננו בשלב זה, באופן הבא: הנתבע, יליד 1934, עלה לארץ עם משפחתו בתחילת שנות החמישים. הוא התגורר עם משפחתו במעברת מקור-חיים. הנתבע החזיק במקום צריף, אשר שימש אותו בתחילה להחזקת עיזים ותרנגולות. מאוחר יותר, שיפץ הנתבע את הצריף, הרחיב אותו והפך אותו לדוכן למכירת פלאפל. הנתבע טען, כי החזיק בצריף עוד משנות החמישים המוקדמות. בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת קבע בית המשפט, כי הנתבע החזיק בצריף, לכל המוקדם, מאז שנת 1967. בשלב כלשהו הרסה העירייה את הצריף, בטעות, והקימה צריף אחר תחתיו. בשנת 1980 הקימה העירייה מבנה אבן, ככל הנראה במרחק מה מהמקום בו עמד הצריף, וכרתה עם הנתבע הסכם, במסגרתו העניקה לנתבע רשות להשתמש במבנה. מפסק הדין של בית המשפט לא ברור, האם העירייה העניקה לנתבע את רשות השימוש במבנה משיקולי רווחה וסעד, נוכח מצבו הסוציאלי של הנתבע, או כפיצוי על כך שהרסה, בטעות, את הצריף בו החזיק הנתבע בעבר, או בשל שני הטעמים כאחד. בעת שהעירייה הקימה את מבנה האבן, היה המבנה מצוי בשטח שהתובעת רכשה בו זכויות מספר שנים לפני כן. אלא, שבאותה עת, תכנית בינוי הערים הרלבנטית קבעה, כי השטח בו הוקם המבנה מיועד להפקעה ("פס ירוק"). מטעם זה, כך נראה, התובעת לא מחתה על העובדה, שהעירייה הקימה את הקיוסק בשטח השייך לתובעת. דא עקא, שהעירייה לא דאגה לנקוט בהליכים הדרושים לביצוע ההפקעה בפועל. בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת קבע בית המשפט, כי "התובעת נהגה בחוסר תום לב כלפי הנתבע, כאשר ניצלה את ה"טעות" של העירייה באי נקיטתה בהליכי הרישום, שהיו פורמאליים גרידא בעיני מינהל מקרקעי ישראל ובעיני התובעת עצמה, ויזמה - סמוך לחתימתה על חוזה החכירה - שינוי בת.ב.ע. שחלה על המגרש. השינוי היחיד בתכנית היה שהפס הירוק הוזז משטח המריבה והמגרש הפך נקי מהפס הירוק" (סעיף 7 לפסק הדין). בקשת התובעת לשינוי הת.ב.ע. התקבלה, והתוצאה היא, שהקיוסק נמצא בשטח בו יש לתובעת זכויות חכירה מלאות. בעקבות שינוי הת.ב.ע. הגישה התובעת את התביעה הקודמת, בה דרשה את סילוק ידם של העירייה ושל הנתבע מהשטח שבמחלוקת. הטענה שעמדה ביסוד התביעה הקודמת הייתה, שהנתבע הסיג את גבולה של התובעת. אלא, שבית המשפט דחה את טענת התובעת בדבר הסגת גבול וקבע, כי הנתבע החזיק במקום מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי התובעת. בית המשפט לא ראה מקום להידרש לטענה חלופית שהעלתה התובעת בדבר ביטול הרישיון, כיוון שטענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים. התוצאה הייתה, שבית המשפט החליט לדחות את התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע. 4. ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי על פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, נדחה ביום 10.11.93 בהסכמה, בכפוף לשינויים מסויימים שנעשו בפסק הדין (ע"א 223/93). התביעה הנוכחית 5. ביום 16.7.97 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית. גם תביעה זו, בדומה לתביעה הקודמת, היא תביעת פינוי. בתביעתה עותרת התובעת לכך שבית המשפט יורה על פינויו של הנתבע מהשטח שבמחלוקת. אלא, שבעוד שהטענה בתביעה הקודמת הייתה כי הנתבע הוא מסיג גבול, הרי שהטענה המונחת ביסוד התביעה הנוכחית היא טענה בדבר ביטול הרישיון שבית המשפט קבע כי ניתן לנתבע. בכתב התביעה נטען, כי ביום 12.11.93, היינו יומיים לאחר שניתן פסק הדין בערכאת הערעור, העבירה התובעת לידי הנתבע הודעה "כי הרישיון לשימוש במקרקעין ו/או לנהל בהם קיוסק ו/או לעשות בהם כל פעולה שהיא - מבוטל". עוד נטען בכתב התביעה, כי הנתבע לא פינה את השטח בהתאם להודעה שהועברה אליו. מכתב התביעה עולה, כי התביעה הנוכחית הוגשה למעלה משלוש שנים וחצי לאחר משלוח הודעת הביטול, ככל הנראה בעקבות עבודות בנייה ושיפוץ אותן ביצע הנתבע בקיוסק. 6. ההליכים בתיק התארכו ונמשכו תקופה ארוכה מאד, בין היתר משום שנעשו ניסיונות לא מעטים, מצד כל הנוגעים בדבר, למצוא פתרון מעשי והולם למציאות המורכבת והמיוחדת הקיימת בפרשה שבפנינו. זאת במיוחד נוכח נסיבותיו האישיות של הנתבע, איש פשוט וקשה יום, לא צעיר, המוכר כלוקה בדיכאון קשה וסובל מבעיות בריאות שונות, אשר הקיוסק אותו הוא מחזיק ומנהל מזה עשרות שנים, הוא עבורו מקור פרנסה ועיסוק. במסגרת הניסיונות שנעשו, נבדקה האפשרות שעיריית ירושלים תמצא עבור הנתבע מקום חלופי אליו יועתק הקיוסק, אלא שהדבר לא הסתייע. כמו כן נבדקה האפשרות שהתובעת והנתבע יגיעו להסדר ולפיו יתאפשר לנתבע, ואולי גם לאשתו, להמשיך ולנהל את הקיוסק, במקום בו הוא נמצא עתה, עד אריכות ימיהם (ראה "בקשה מבית המשפט הנכבד" שהוגשה על ידי הנתבע ביום 31.7.06). אלא שגם הסדר מסוג זה, לא הסתייע. יוצא, שחרף הניסיונות הרבים והממושכים שנעשו, לא נמצא פתרון. בנסיבות אלה, נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 4.10.06. 7. דא עקא, שבמועד אשר נקבע לשמיעת הראיות, לא התייצב המצהיר מטעם התובעת. הואיל ומדובר ב"תיק ישן מאד", ומהטעמים אותם הבאתי בפסק הדין שנתתי באותו יום, לא ראיתי מקום לדחות את שמיעת הראיות למועד אחר. גם לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת בא כוח התובעת לאפשר לו להעיד את הנתבע על אתר, כעד מטעם התובעת. מהטעמים אותם הבאתי בפסק הדין, החלטתי למחוק את התביעה שהגישה התובעת, ולא לדחותה. "נוכח האפשרות שהתובעת גילתה אורך רוח בניהול התביעה מתוך התחשבות במצבו של הנתבע", החלטתי שלא לחייב אותה בהוצאות משפט. 8. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין, וביום 27.2.07 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, בהסכמת התובעת ובהסכמת עיריית ירושלים (ע"א 9605/06, כב' השופטים עוני חבש, צבי זילברטל ויצחק ענבר). בית המשפט המחוזי קבע, כי "שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשתו של ב"כ המערערת לזמן את המשיב 1 למתן עדות מטעמה של המערערת". בהסכמת התובעת ועיריית ירושלים ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין שנתתי, והתיק הוחזר אליי "על מנת שימשיך לדון בתיק מהשלב אליו הגיע, בכפוף לכך שהמערערת לא תוכל לזמן עדים כלשהם זולת המשיב 1, כפי שביקש עו"ד רובין בבית משפט קמא. התצהיר שהוגש מטעם המערערת לא ישמש ראיה". 9. בשולי פסק הדין הפנה בית המשפט המחוזי את התיק לגישור בפני סגן הנשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי, כב' השופט עזרא קמא. אלא, שגם במסגרת זו לא עלה בידי הצדדים לגשר על הפערים הקיימים ביניהם. בנסיבות אלה, התיק חזר אליי, לצורך שמיעת ראיות. המשך הדיון בתביעה הנוכחית 10. גם בשלב זה נעשו ניסיונות להגיע להסדר מוסכם, ואולם ניסיונות אלה לא צלחו. 11. בהתאם להסכמה אליה הגיעו התובעת ועיריית ירושלים ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא הייתה התובעת רשאית להביא עדים מטעמה, והיא אכן לא הביאה. עיריית ירושלים, נגדה הגיש הנתבע הודעת צד ג', הייתה רשאית להביא עדים, ואולם היא בחרה שלא לעשות זאת (ר' הודעת בא כוחה בפרוטוקול הדיון מיום 4.3.10). בנסיבות אלה, העד היחיד שנשמע בתיק הוא הנתבע, שהגיש מספר ראיות. אלא, שהתקשורת עם הנתבע, לא תמיד קלה. מכאן, שהתשתית הראייתית העומדת ביסוד הדיון בתיק הנוכחי היא, בעיקרה, זו שנקבעה על ידי בית המשפט בתביעה הקודמת. כל הצדדים מסכימים, כי ממצאיו של בית המשפט שדן בתביעה הקודמת וקביעותיו, מהווים מעשה בית דין. יש לציין, כי הממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט בתביעה הקודמת נותנים תמונה טובה של מסכת האירועים, ואולם התמונה לא מלאה. בסופו של יום, נותרו עדיין עניינים שלא הובהרו עד תום. דיון והכרעה 12. הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את תביעתה של התובעת, בשל שני טעמים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. הטעם הראשון והעיקרי הוא, שהגעתי לכלל מסקנה שיש לקבוע כי הרשות מכללא שניתנה לנתבע היא רשות בלתי הדירה, ולכן אין התובעת יכולה להודיע לנתבע על ביטולה. הטעם השני הוא, שמפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת עולה, לכאורה, שהנתבע מחזיק בשטח שבמחלוקת לא רק מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי התובעת, אלא גם מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, וכי רשות זו לא בוטלה. אדון תחילה בטעם הראשון, ואחר כך אדון בשני. 13. כזכור, בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת נקבע, כי התובעת הרשתה לנתבע, מכללא, לעשות שימוש במבנה, וכי מעמדו של הנתבע בשטח שבמחלוקת הוא מעמד של בר-רשות. הואיל ובמסגרת התביעה הקודמת בית המשפט לא ראה מקום להיזקק לטענה החלופית שהעלתה התובעת בסיכומים בדבר ביטול הרישיון שהחזיק הנתבע, החליט בית המשפט שלא לנתח "את מהות רישיונו של הנתבע, דהיינו אם הוא בתמורה או לא וכן אם הוא בלתי הדיר או לא." (סעיף 8 סיפא לפסק הדין). מכאן, שבמסגרת התביעה הנוכחית יש לקבוע, מה טיבו של הרישיון שניתן לנתבע. 14. לטענת התובעת, הרישיון שניתן לנתבע הוא רישיון הדיר, ועל כן היא זכאית לבטלו בכל עת. לטענת התובעת, ביטול הרשות מכללא שניתנה לנתבע, אינו מחייב תשלום פיצוי כלשהו לנתבע, וגם אם בית המשפט יקבע כי יש לפצות את הנתבע, הרי שיש להוסיף ולקבוע, כי עיריית ירושלים, ולא התובעת, היא זו החייבת במתן הפיצוי. 15. בסיכומיה, הפנתה התובעת למאמר הידוע של פרופ' נינה זלצמן ("רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב, עמוד 24), וכן לפסיקה. האמירות אליהן מפנה התובעת, מקובלות עליי. אלא שבניגוד לדעת התובעת אני סבור, כי יישום הדברים במקרה שבפנינו צריך להביא לקביעה, שהרשות בה מחזיק הנתבע אינה הדירה, ועל כן אין התובעת רשאית לבטלה. 16. עיון במאמרה הנזכר של פרופ' זלצמן מעלה, כי השיקול המכריע בקביעת טיבה ומהותה של הרשות מכללא שניתנה במקרה פלוני, הוא שיקול הצדק. וכך, בין היתר, נכתב במאמר: "הכרה בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין מכוחו של השתק תעלה רשות גרידא למעלה של רשות מכוח הדין, שאין בעל המקרקעין יכול להתנער ממנה לרצונו, אלא ביטולה מסור לשיקול דעת בית המשפט על פי שיקולים של צדק. הפעלתו של ההשתק מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות המעידות על הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני, בהסכמה מפורשת או בשתיקה, בדבר זכותו להחזיק או להשתמש בנכס ועל הסתמכותו של פלוני ושינוי מצבו לרעה כתוצאה מכך. הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצל פלוני והנזק שסבל פלוני בהסתמך עליה מחייבים לבחון את מערכת היחסים שנוצרה לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי, אלא גם על פי שיקולים של צדק, לאמור, האם יהיה זה צודק לאפשר לבעלי המקרקעין להתנער בנסיבות אלה מן הרשות שנתן ולתבוע סילוקו של פלוני מן המקרקעין? ....... ....המקרים הללו מדגישים את ההסתמכות של פלוני על הסכמתו של בעל המקרקעין, במפורש או בשתיקה, להחזקה או לשימוש שהוא עושה בנכס והנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה הסתמכות. הפעלתו של השתק שביושר בנסיבות אלה נותנת הכרה משפטית ליחסי הרשות שנוצרו. תוכנם, משך תקופתם ותנאי סיומם של היחסים יקבעו על ידי בית המשפט, על פי שיקולים של צדק. ...... ... כאמור, הפעלתו של השתק כלפי בעל המקרקעין תשפיע על כוחו לבטל את הרשות ולגרום לסילוקו של בר הרשות מן הנכס. בית המשפט רשאי, משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות, או להתנות את הביטול בפיצוי הנתבע על ההשקעות שהשקיע בנכס לפי ערכן הריאלי במועד הביטול, או בפיצוי הנתבע על הנזק שנגרם לו. שיקול הדעת המסור לבית המשפט מכוון ליתן פתרון צודק בנסיבותיו של המקרה. "כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה". במילים אחרות, מאחר שהרעיון העומד מאחורי כלל המניעות הוא לספק פתרון ראוי וצודק בנסיבות המקרה, נדרשת גמישות בהפעלת הכלל. לשם כך ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בנסיבות המקרה הקונקרטי, והמונחה על פי שיקולים של צדק. במסגרת זו יתחשב בית המשפט לא רק בתוכן הציפיה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים. אכיפת המשך קיומם של יחסי הרשות על בעל המקרקעין מכוחו של ההשתק שביושר הולידה מושג חדש בסוגית הרישיון במקרקעין: "רשות בלתי הדירה". רשות בלתי הדירה במקרקעין מכוחו של השתק מעניקה לבר הרשות זכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין, או רק להשתמש במקרקעין, לתקופה שנקבעה על ידי בית המשפט, ולעיתים אפילו ללא הגבלת זמן. ...... ... הזכות המוענקת לבר הרשות מכוחו של השתק שביושר מעוגנת ברעיון של הסתמכות והנזק שנגרם לו כתוצאה מאותה הסתמכות, וכאשר הצדק מחייב את המשך קיום הזכות ללא הפרעה מאת בעל המקרקעין. " 17. על רקע דברים אלה, נבחן את נסיבות המקרה שבפנינו. 18. נקודת המוצא לבחינת נסיבות המקרה שבפנינו היא, שבעת שהתובעת רכשה את הזכויות במגרש עליו הקימה את מפעל התכשיטים אותו היא מנהלת, היו ידועות לה שתי עובדות: העובדה האחת היא, שבחלקו הצפוני של המגרש היה מסומן "פס ירוק", היינו שמדובר בשטח המיועד להפקעה. הדעת נותנת, כי העובדה שחלק מהמגרש מיועד להפקעה ולכן התובעת לא תוכל לעשות בו שימוש, מצאה ביטוי במחיר אותו שילמה התובעת עבור רכישת הזכויות במגרש. לכל הפחות הדעת נותנת, שעובדה זו הייתה צריכה להילקח בחשבון בעניין גובה התשלום. מאחר שהתובעת לא הביאה עדים מטעמה, היא לא סתרה את ההנחה המסתברת בשאלה זו. יוצא, אפוא, כי העובדה שהתובעת לא תוכל לעשות שימוש בשטח שבמחלוקת במהלך תקופת הרישיון שיש לנתבע, לא סותרת את הציפייה שהייתה לתובעת בעת שרכשה את הזכויות, אלא תואמת אותה. חוסר היכולת של התובעת לעשות שימוש בשטח שבמחלוקת במהלך תקופת הרישיון, אינו הפסד ביחס למה שהיה לתובעת בעת שרכשה את הזכויות, אלא מניעה זמנית של האפשרות לעשות שימוש ברווח שנוסף לתובעת לימים, בעקבות שינוי הת.ב.ע. העובדה השנייה שהייתה ידועה לתובעת בעת שרכשה את הזכויות במגרש היא, שהנתבע מנהל קיוסק בחלק מהמגרש אותו רכשה. אכן, ככל הנראה המקום בו נמצא היום מבנה האבן שהוקם בשנת 1980, שונה מהמקום בו היה מצוי הצריף בעבר. ואולם ממכתב שכתב מר אהרן שריג לנתבע בשנת 1976, היינו עוד לפני שנבנה מבנה האבן עולה, לכאורה, שגם הצריף היה מצוי בשטח בו רכשה התובעת זכויות (נ/5). 19. עובדה נוספת שיש לקחת בחשבון לצורך קביעת מהות הרשות מכללא שניתנה לנתבע היא, שהתובעת לא אמרה דבר בעת שעיריית ירושלים הקימה בשנת 1980 את מבנה האבן, ובעת שהעירייה נתנה לנתבע רשות לעשות בו שימוש. אילו התובעת הייתה מוחה על כך, יש להניח שבין הנוגעים בדבר היה מתנהל דין ודברים, ואפשר שבסופו של דבר היה הקיוסק נבנה במקום אחר. אלא, שהתובעת לא אמרה דבר. היא לא מחתה על עצם הקמת הקיוסק, והיא לא אמרה לאיש שיש בכוונתה לפנות לרשויות התכנון בבקשה לשינוי הת.ב.ע. וכך קרה, שהעירייה הקימה את הקיוסק במקום בו הוא עומד היום, והנתבע ניהל אותו במשך שנים ותכנן את עתידו הכלכלי ואת פרנסת משפחתו, סביב אותו קיוסק. 20. עניין נוסף שיש להביאו בחשבון הוא, דברים שכתב בית המשפט בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת, בדבר חוסר תום ליבה של התובעת. הבאתי לעיל חלק מהדברים שאמר בית המשפט, ואסתפק בכך. 21. עניין אחרון שיש להביא בחשבון בהקשר זה הוא, "מאזן הנוחות". בעוד שהקיוסק אותו מנהל הנתבע מזה עשרות שנים הוא "כל עולמו", לפחות בכל הנוגע לעניין התעסוקה, הפרנסה, וכל מה שכרוך באלה, ובעוד שסילוקו של הנתבע מהקיוסק, במיוחד על רקע גילו המתקדם ומצבו הנפשי והבריאותי, עלול להיות הרסני עבורו, הרי שמבחינת התובעת, השטח שבמחלוקת הוא שטח קטן הנמצא בשולי המגרש הגדול בו היא מחזיקה. ככל הידוע, אין לתובעת כוונה לעשות בשטח שבמחלוקת שימוש מיידי, אם בכלל. 22. העולה מכל האמור הוא, שבאתי לכלל מסקנה שיש לקבוע, כי הרשות מכללא שניתנה לנתבע היא רשות בלתי הדירה. מטעם זה, אין התובעת רשאית להודיע לנתבע על ביטולה. רשות זו תעמוד לנתבע, עד לאריכות ימיו. 23. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה. אעבור עתה לדון בטעם השני, המשני בעיניי, המצדיק את דחיית התביעה. כפי שציינתי, מפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת עולה, לכאורה, שהנתבע מחזיק בשטח שבמחלוקת לא רק מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי התובעת, אלא גם מכוח רשות מכללא שניתנה לו על ידי מינהל מקרקעי ישראל, וכי רשות זו לא בוטלה. 24. העובדות העולות מפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת באשר להשתלשלות העניינים ביחס לחלקה אותה רכשה התובעת, ואשר השטח שבמחלוקת מצוי בתחומה, הן אלו: מדובר בחלקה הנמצאת בבעלות רשות הפיתוח ובניהול מינהל מקרקעי ישראל. במועד כלשהו, נתן מינהל מקרקעי ישראל, לחברה הכלכלית לירושלים בע"מ, רשות כלשהי ביחס לחלקה המדוברת, שטיבה לא הוגדר במפורש. ביום 18.11.74 חתמה התובעת על הסכם עם החברה הכלכלית, וביום 15.3.78 הוחלף הסכם זה בהסכם אחר. ההבדל בין שני ההסכמים הוא, שבהסכם הראשון אמורה הייתה החברה הכלכלית להקים עבור התובעת מפעל תעשייתי על החלקה, ובהסכם השני הוסכם, שהתובעת תבנה את מפעלה על החלקה בעצמה. הובטח לתובעת, כי עם גמר הבניין, יחתום איתה המינהל על הסכם חכירה לדורות. ביום 21.9.84 קיבלה התובעת לחזקתה את המגרש ואת כל הבנוי עליו, וביום 14.12.86 חתם איתה מינהל מקרקעי ישראל על הסכם חכירה לדורות. 25. כפי שציינתי, בפסק הדין שניתן בתביעה הקודמת קבע בית המשפט, כי הנתבע החזיק בקרקע, לכל המוקדם, משנת 1967, היינו 7 שנים לפני שהתובעת נכנסה לשטח, בשנת 1974. בפסק הדין נקבע, כי המינהל לא מחה על קיום הצריף ולאחר מכן על בניית הקיוסק. מכאן, שיש לראות במינהל כמי שנתן לנתבע רשות להשתמש בקרקע. לטענת הנתבע ולטענת עיריית ירושלים, זכות החכירה אותה העניק המינהל לתובעת בשנת 1986, הייתה כפופה לרישיון שניתן לנתבע, ובכל מקרה הרישיון שניתן לנתבע על ידי מינהל מקרקעי ישראל, לא בוטל על ידו. לגבי עניין זה, הנתבע והצד השלישי מסתמכים על אמירות שונות שנאמרו בפסק הדין. 26. אלא, שהדברים שנאמרו בפסק הדין אינם חד משמעיים. עם זאת אני סבור, כי יש במספר אמירות שנאמרו בפסק הדין, כדי להטיל על התובעת את הנטל להבהיר את הדברים, נטל שלא הורם על ידה. כך, למשל, נאמר בסעיף 6(ד) לפסק הדין, כי המינהל "לא הסכים להצטרף אל התובעת בתביעתה נגד הנתבע... המינהל לא התנגד על כן גם לבניית הקיוסק על המקרקעין שבבעלותו בהיותם מיועדים להפקעה ... התנהגות זו של המינהל יש בה הכרה מפורשת בהיותו של הנתבע בר רשות ולא מסיג גבול גם משנת 1980 והלאה". ובסעיף 5 סיפא לפסק הדין נאמר, כי "לנתבע זכויות בשטח המריבה ובקיוסק מכח עצמו כבר-רשות מכללא מטעם בעלי השטח זמן רב לפני שנת 1980, לרבות השנים משנת 80 ועד היום הזה, הכוללות את השנים, בהן הוא בר רשות מטעם התובעת, מאז היא רכשה זכויות במגרש. רישיון זה לא בוטל ע"י אף אחד מנותני הרשות". 27. מאמירות אלה עולה, לכאורה, שמינהל מקרקעי ישראל היה אחד מ"נותני הרשות", כי הוא לא ביטל את הרשות שנתן לנתבע, וכי הוא "לא הסכים להצטרף אל התובעת בתביעתה נגד הנתבע...". בסעיף ב(3) לתשובת התובעת נטען, כי היה על הנתבע להזמין לעדות את נציגי מינהל מקרקעי ישראל. אלא שנוכח אמירותיו של בית משפט קמא סבור אני, כי הנטל להבהיר את הדברים מוטל על התובעת, ואולם היא לא הרימה אותו. די בכך, כדי להביא לדחיית תביעתה. 28. סיכום הדברים הוא, אפוא, שהגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה שהוגשה בתיק זה, בשל כל אחד משני הטעמים עליהם עמדתי. נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך לדון בטענת הנתבע, כי יש לדחות את התביעה שהגישה התובעת בתיק זה, מכוח "הכלל ולפיו על התובע לרכז את כל טענותיו, עילותיו וסעדיו בתובענה אחת על מנת לא להטריד את הנתבע בתביעות רבות על אותה מערכת נסיבות" (סעיף 17 לסיכומי הנתבע). סוף דבר 29. מהטעמים עליהם עמדתי, החלטתי לדחות את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסכום של 7,500 ₪. הצד השלישי יישא בהוצאותיו. סילוק יד