קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לסילוק יד מתחנת דלק: 1. זוהי תביעה, בגדרה עותרת התובעת לצוות על הנתבעים-כולם לשלם לה, ביחד ולחוד, סכום התביעה- סך 924,614 ₪ ולסלק את ידם של הנתבעים מתחנת תדלוק המצויה בכפר מסעדה שברמת הגולן (להלן: "התחנה"). הצדדים לתביעה, והעובדות שאינן שנויות במחלוקת: 2. בטרם נדרש לגוף המחלוקת, אביא את טענות הצדדים במחלוקת זו, את מערכת ההסכמים בין הצדדים ואת העובדות שאינן שנויות במחלוקת. 3. התובעת הינה אלמנתו של המנוח עבד אלוילי אסעד שנשא בחייו 4. המנוח, יחד עם אחר - מחמוד אלשאער שמו, הינו הבעלים במשותף בקרקע עליה הוקמה תחנת הדלק . המנוח ואל שאער (שניהם יקראו להלן : השותפים") ניהלו את התחנה עד אמצע שנות התשעים. הואיל ושני השותפים הנ"ל היו חייבים סכומי כסף לחברת דור אנגריה (1988) בע"מ (להלן: "דור אנרגיה"), ולהבטחת חובות אלה נרשם משכון על זכויות השותפים בתחנה. ביום 22.8.1995 הגישה "דור אנרגיה" בקשה למימוש משכון ועו"ד רן פינגרר התמנה ככונס נכסים על התחנה (ראו נספחים ב' ו- ג' לתצהיר עדות ראשית מטעם מר יוסי צדיק מטעם הנתבעת מס' 3). 5. ביום 22.1.1998 נחתם בין השותפים לבין הנתבעים 1 ו- 2 (שיקראו להלן : "הנתבעים") הסכם, לפיו התחייבו הנתבעים להפעיל את התחנה. עפ"י ההסכם, שצורף כנספח א' לכתב התביעה המתוקן בשנית שהגישה התובעת (להלן: "כתב התביעה המתוקן"), מקבלים הנתבעים את זכויות דור אנרגיה בתחנה כלפי השותפים, באופן שתינתן להם הזכות להפעיל התחנה למשך 15 שנה החל מיום חתימת ההסכם (סעיף 4(א) להסכם). קודם לחתימת הסכם זה, נערך ונחתם הסכם אחר בין הנתבע מס' 1 (להלן :"איבי") לבין דור אנרגיה (נספח ג' לתצהירו של מר צדיק מטעם הנתבעת מס' 3), לפיו ישלם איבי את מלוא חובותיהם של השותפים כלפי דור אנרגיה, סך בש"ח השווה ל- 250,000$ בתמורה להעברת מלוא הזכויות של דור אנרגיה כלפי השותפים לידי איבי. 6. משמעות האמור לעיל הוא, שביום חתימת ההסכם בין השותפים לבין הנתבעים, נכנס איבי בנעלי דור אנרגיה. עפ"י ההסכם בין השותפים לבין הנתבעים, התחייבו הנתבעים לגרום לסגירת תיק ההוצאה לפועל שפתחה דור כנגד השותפים בגין המשכון, והתחייבו כי בתום חמש עשרה שנים, התחנה תוחזר לידי השותפים. בסעיף 5(א) להסכם בין השותפים לבין הנתבעים, והעומד במחלוקת בין הצדדים, נקבעה התמורה הכספית המוסכמת אשר יקב כל אחד מן השותפים מן הנתבעים: " שאער ו/או מי שייקבע על ידו בכתב וכן אסעד ו/או מי שייקבע על ידו בכתב, יעבדו בתחנה יחד עם אייבי ועובדיו במשך כל תקופת הפעלת התחנה ע"י אייבי או מי מטעמו וכל אחד משני הבעלים יהיה זכאי לקבל 65 ₪ לכל 1,000 ליטר של דלק שיימשכו בתחנה, בתוספת מע"מ כחוק, ובתמורה לחשבונית שכל אחד מהם ייתן לאייבי. מתן החשבונית הוא תנאי מוקדם לתשלום האמור. התשלום המגיע לכל אחד משני הבעלים יהיה בכל הראשון לחודש עבור החודש שלפני כן" 7. ביום 29.10.1999, פחות משנה מיום עריכת ההסכם בין שותפים לבין הנתבעים, נחתם הסכם בין הנתבעת מס' 2 - יפתח הצפון (1998) סחר והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") לבין הנתבעת מס' 3 "דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ" (להלן : "דלק"), לפיו השכירה החברה את התחנה לחברת "דלק". עפ"י ההסכם, שאינו שנוי במחלוקת ואשר צורף לכתב התביעה המתוקן וצורף כנספח א' לתצהיר עדות ראשית שהגיש מר צדיק מטעם דלק, הושכרה התחנה למשך שמונה שנים וחודש , דהיינו עד ליום 30.11.2007 ולדלק ניתנה זכות ברירה (אופציה) להאריך את תקופת השכירות למשך ארבע שנים נוספות (סעיפים 3 (א) ו- 3 (ב) להסכם בין החברה לבין "דלק"). 8. ככל הנראה, מחשש שמא לא יקבלו השותפים את זכויותיהם, חתם איבי על מסמך שצורף כנספח ג' לכתב התביעה המתוקן , לפיו התחייב כדלקמן: "לכבוד אלוילי אסעד תחנת מסעדה רמת הגולן הנדון: העברת התחנה להפעלת חברת דלק הרי לאשר שכל זכויותיך בהסכם עם יפתח ישמרו למרות ההעברה לתפעול דלק שכר העבודה של בנך יופחת מדמי השכירות וכל סכום שיגיע לך יתקבל מדי חודש בנוסף למשכורת בנך" 9. בתקופה בה החזיקה "דלק" בתחנה, הופעלה התחנה ע"י חברות בנות מטעמה, עד שביום 11.3.2005 נחתם הסכם בין "דלק" לבין הנתבעת מס' 4 (להלן : "מלאק") (נספח א' לתצהירו של מר יאמן ספדי- מטעם "מלאק"), לפיו תפעיל "מלאק" את התחנה. 10. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בנה של התובעת, מחמוד אלוילי עבד בשירות חברות הבת של דלק עד ליום 28.2.05 וכי ביום זה נותקו יחסי ה"עובד- מעביד" בינו לבין אחת מחברות הבת של דלק (חברת "שערי דלק") מאחר והחברה הנ"ל הפסיקה להפעיל את התחנה. עוד עולה כי מחמוד עבד בשירות "מלאק" עד לסוף חודש 2/06 (ראו נספחים ה' ו- ו' לתצהירו של מר צדיק מטעם "דלק" ונספח ג' לתצהירו של מר יאמן ספדי מטעם "מלאק"). השתלשלות העניינים הדיונית : 11. בטרם נדון במחלוקת בין הצדדים, ראי להביא את השתלשלות העניינים והתפתחות טענות התובעת, מאז הוגש כתב התביעה הראשון ע"י המנוח ועד להגשת כתב התביעה המתוקן האחרון. 12. ביום 15.6.06 הגיש המנוח כתב התביעה הראשון, בגדרו טען הוא כי בינו לבין הנתבעים נכרת הסכם, לפי ישלמו הנתבעים חובות התובע ושותפו לדור אנרגיה וכי הנתבעים התחייבו לשלם לשותפים או לנציגיהם משכורת "כפי שתיקבע" (סעיף ג(ג) לכתב התביעה הראשון) וכן סך 65 ₪ לכל 1,000 ליטר שימכרו בתחנה. בכתב התביעה הראשון טען המנוח כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם ולמעט סכומים קטנים, מאז שנת 1999 ועד לשנת 2005 לא שילמו הנתבעים את הסכומים המגיעים לשותפים בגין מכירות דלק. לטענת המנוח, הסכום שלא שולם לו מגיע כדי 463,185 ₪ . בכתב התביעה טען המנוח כי למרות התחייבויותיהם של הנתבעים להעביר את התחנה לצד ג' בכפוף לשמירה על זכויות המנוח בלבד, העבירו הנתבעים את התחנה לדלק - אשר אינה משלמת את הסכומים המגיעים לשותפים עפ"י ההסכם. בכתב התביעה, שכאמור הוגש כנגד הנתבעים בלבד ולא הוגש כנגד דלק, עתר המנוח לביטול ההסכם והשבת התחנה לידיו וכן לפסוק כנגד הנתבעים סכום החוב האמור לעיל. 13. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים כפרו הם, באופן כללי, בכל טענות התובע, לרבות בכמויות הנטענות בכתב התביעה. 14. כאמור, לאחר הגשת כתב התביעה, הלך המנוח לעולמו והתובעת, יורשתו היחידה עפ"י צו קיום צוואה, ביקשה להצטרף כתובעת ומבוקשה ניתן לה בהחלטה מיום 11.7.2007. 15. ביום 23.6.08 הגישה התובעת בקשה לצירוף הנתבעים 3 ו- 4 ובית המשפט נעתר לבקשה. בעקבות צירופם של הנתבעים החדשים הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, בו עתרה התובעת לפסוק כנגד הנתבעים ולטובתה את סכום התביעה- 679,613 ₪ ולהצהיר על בטלות ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים ולהשיב לידיה את מלוא הזכויות בתחנה. 16. בעקבות דיון שהתקיים ביום 11.2.09 ולאור החלטת בית המשפט (כבוד השופטת ר' פוקס) אשר התירה תיקון כתב התביעה בשנית, הוגש כתב התביעה המתוקן האחרון, בו עותרת התובעת לפסוק כנגד הנתבעים- כולם- את סכום התביעה ולפנות את הנתבעים מן התחנה. טענות הצדדים בכתבי הטענות המתוקנים: 17. בכתב התביעה המתוקן טוענת התובעת, כי עפ"י הוראות ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים, התחייבו הם לשלם את מלוא החוב לדור אנרגיה, ובנוסף משכורת חודשית לכל אחד מן השותפים או נציגיהם "כפי שתיקבע" וכן סך 65 ₪ לכל אלף ליטר שיימכר בתחנה (סעיף 3.3 לכתב התביעה המתוקן). 18. לטענת התובעת, בהסכם בין החברה לבין "דלק" צויין בסעיף 6(ה)(2) כי "דלק" קיבלה את הזכויות בתחנה מכח ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים- הסכם אשר צורף כנספח להסכם בין "דלק" לבין החברה. 19. טוענת התובעת כי ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים היה חלק בלתי נפרד מן ההסכם בין החברה לבין "דלק" ועל כן אין חולק כי היא ידעה עליו היטב. התובעת טוענת כי ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים כלל ההוראה האמורה בסעיף 11 הקובעת כי " אייבי מצהיר ומתחייב בזאת כי לא יעביר את הפעלת התחנה לצד ג' וניהולה לכל אדם או חברה או צד ג' כלשהו, אלא אם תהיה ההעברה בכפוף לזכויותיהם של שני הבעלים בתחנה כמצויין בהסכם זה". לפיכך, משהועברה התחנה לדלק וההסכם בין השותפים לבין הנתבעים היה חלק מן ההסכמה בין החברה לבין "דלק", ומשנקבע בהסכם כי כל העברה היא בכפוף לשמירת זכויות השותפים עפ"י ההסכם, הרי על "דלק" לקיים את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח (ראו סעיף 5.3 לכתב התביעה המתוקן). 20. התובעת טוענת כי הנתבעים מס' 1 ו- 2 הפרו את ההסכם, כאשר לא שמרו על זכויות השותפים עפ"י ההסכם ואילו "דלק" "נטלה על עצמה את התחייבויות הנתבעים מס' 1 ו- 2" (סעיף 5.1 לכתב התביעה המתוקן) וכי ההסכם בין "דלק" לבין החברה מהווה התחייבות של "דלק" לשאת בהתחייבויות הנתבעים כלפי המנוח ולאחר מכן כלפי יורשתו- התובעת (סעיף 5.4 לכתב התביעה המתוקן). 21. באשר לנתבעת מס' 4, טענה התובעת כי הואיל וביום הגשת התביעה, היא אשר החזיקה בתחנה מכח הסכם בינה לבין "דלק", הרי הוגשה התביעה אף כנגדה. כמו-כן, כך נטען ע"י התובעת, נטלה "מלאק"- הנתבעת מס' 4 על עצמה את זכויות והתחייבויות דלק, ועל כן אף היא חייבת, כפי שחייבים הנתבעים 1-3 בפינוי התחנה ובתשלום הסכומים הנתבעים. 22. בכתב התביעה במתוקן, טענה התובעת לכמויות ליטרים שנמכרו בתחנה משנת 1999 ועד חודש אפריל 2006; לטענתה, הסכום המגיע לה בגין כמויות אלה בתקופה הנ"ל הינו סך 817,607 ₪, אולם בניכוי הסכומים ששולמו למנוח עד סוף שנת 2006 עומד החוב עד אז על סך 679,613 ₪. באשר לסכום המגיע לתובעת בתקופה שבין מאי 2006 ועד מרץ 2009 (מועד הגשת התביעה), נעשה החישוב בהתאם לממוצע מכירות, לפי 1,200,000 ליטרים לשנה, ולפי החישוב האמור בכתב התביעה, מגיע לתובעת עוד סך 245,000 ₪ (ראו סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך מגיע לתובעת בסה"כ, לאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית, סך 924,614 ₪. 23. הנתבעים טענו בכתב ההגנה (שלא תוקן בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן), כי הם מכחישים את כל טענות התובעת, לרבות כמויות הדלק שנמכרו בתחנה, הסכומים ודרך חישובם. חברת "דלק" כפרה בטענות התובעת וטענה כי היא לא התחייבה לקיים את התחייבויות הנתבעים כלפי התובעת ולשון ההסכם בינה לבין החברה ברורות דיין, לפיהן התחייבה היא לשלם את דמי השכירות לחברה ותו לא, וסעיף 6 (ה) (2) בהסכם בין המנוח לבין הנתבעים אינו משית כל חבות על כתפי "דלק". בנוסף, טוענת "דלק" לתנאי תקנת השוק, שכן היא קיבלה את זכויות השכירות בתום לב ובתמורה ועל כן אין לפנותה מן התחנה ואין להטיל עליה לשלם סכומים כלשהם. "מלאק" טענה בכתב ההגנה שהגישה, כי בשנת 2005 התקשרה היא בהסכם עם חברת "דלק" בהסכם הפעלה ל- 12 חודשים עם זכות אופציה להאריך את ההסכם ל- 12 חודשים נוספים בתום לב, ובהסתמכה על מצגי "דלק" כי היא בעלת זכות החזקה וההפעלה בתחנה. עוד טענה חברת "מלאק" כי אין בינה לבין התובעת כל הסכם והיא לא התחייבה כלפיה בהסכם כלשהו. הראיות: 24. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה. מטעם הנתבעים העיד מר שמעון איבי - אחיו של הנתבע מס' 1 , מטעם דלק העיד מר יוסי צדיק, ואילו מטעם הנתבעת מס' 4 העיד מר יאמן ספדי. 25. כמו-כן הזמינה דלק מר שעלאן בסאם, מי שעבד בתחנה בשנים 1999-2005. המחלוקת: 26. המחלוקות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות, ההן בשאלות שלהלן: א) מהו תוכן ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים? ב) האם הוכח כי הסכם בין המנוח לבין הנתבע הופר? ג) האם חבה דלק כלפי המנוח ויורשיו לקיים את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח? ד) למקרה ודלק לא חייבת למלא אחר התחייבויות הנתבעים, האם ביטול ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים מוביל לפינוי הנתבעים 3 ו- 4 מן התחנה. 27. אדון בשאלות שלעיל לפי סדרן. תוכן ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים: 28. בין הצדדים ניטשת מחלוקת לגבי פרשנות ההוראה האמורה בסעיף 5(א) להסכם בין המנוח לבין הנתבעים (אשר צוטט לעיל); מחד- התובעת טוענת כי ההסכם כלל הוראה, לפיה על הנתבעים היה לשלם למנוח סך 65 ₪ לכל 1,000 ליטר- ובנוסף שכר לנציג מטעם המנוח שיעבוד בתחנה (ראו סעיפים 6(ג) ו- 6(ד) לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). מאידך, טוענת "דלק" שכל אחד מן הבעלים אמור היה לקבל 65 ₪ לכל 1,000 ליטר שיימכרו בתחנה כאשר הוא, או נציג מטעמו יעבדו בתחנה ללא שכר (ראו סעיף 6 לתצהירו של מר יוסי צדיק- מטם דלק). 29. לשונו של סעיף 5 (א) להסכם בין המנוח לבין הנתבעים אינו ברור דיו, שכן לא ברור אם יש לשלם את שני התשלומים (סך 65 ₪ לכל 1,000 ליטר וסכום המשכורת ) או שמא רק סכום אחד. מלאכת הפרשנות הופכת לקשה יותר נוכח העובדה שמי מאלה שניהלו את המו"מ לקראת חתימתו של ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים (המנוח ואיבי) לא העיד בפניי, ועל כן אין בפניי עדות ישירה לכוונת הצדדים בסעיף 5 (ה). כאשר הלשון אינה ברורה דיה, רשאי בית המשפט לפנות לנסיבות החיצוניות (ראו התיקון שהתקבל לאחרונה לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973). 30. נראה כי המסמך נספח ג' לכתב התביעה המתוקן, אשר צורף ע"י התובעת לכתב התביעה המתוקן, ואשר נערך בהסכמה בין איבי לבין בעלה המנוח, יכול לשפוך אור על כוונת הצדדים. לשונו של סעיף 2 למסמך הנ"ל, שבו התחייב איבי כלפי המנוח הינה כדלקמן: "שכר העבודה של בנך יופחת מדמי השכירות וכל סכום שיגיע לך יתקבל מדי חודש בנוסף למשכורת בנך".(ההדגשה אינה במקור נ.ג') איבי, שהיה מודע לחששו של המנוח שמא לא יקבל המגיע לו עפ"י ההסכם, התחייב לשלם למנוח את האמור בסעיף 2 הנ"ל, כאשר אופי ההתחשבנות בין הצדדים מלמדת על כוונת הצדדים בסעיף 5(א) הנ"ל להסכם בין הצדדים. איבי התחייב לשלם את "דמי השכירות" (דהיינו סך 65 ₪ לכל 1,000 ליטר) ולפחית את שכרו של בנו של התובע מאותם "דמי השכירות". 31. לפיכך, כוונת הצדדים היתה שהמנוח יקבל סך 65 ₪ לכל 1,000 ליטר, כאשר מן הסכום הנ"ל יופחת סכום המשכרות שתשולם למנוח או לנציגו. האם הופר ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים, מאז חתימתו ועד היום: 32. אין חולקין כי נציג המנוח (ולאחר מכן נציג התובעת- יורשתו היחידה של המנוח)- בנם מחמוד עבד בתחנה עד לחודש 2/06. 33. הנטל להוכיח כי הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם לבין המנוח רובץ הוא על התובעת- מאחר והפרת ההסכם היא אחד מיסודות התביעה. לא הוכח בפניי כי נכון ליום פיטוריו של התובע לא קיבלה התובעת המגיע לה עפ"י סעיף 5 (א) להסכם, שכן על התובעת הנטל להוכיח כי התחנה מכרה כמויות דלק המזכות אותה בסכומים העולים על הסכומים שהתקבלו בידיו של בנה- מחמוד (לעניין הנטל להוכיח את כמויות הליטרים שמכרה התחנה- ראו דיון להלן). 34. שונים פני הדברים מיום פיטוריו של בנה של התובעת בחודש 2/06. מאותו שלב ואילך- לא שולמו לתובעת (וגם לא לבנה) סכומים כלשהם- כאשר אין מחלוקת כי התחנה פעלה באותה תקופה (והיא עודנה פעילה עד היום) ומכרה כמויות דלק. בכך הפרו הנתבעים את ההסכם ביניהם לבין המנוח. 35. משהופסקה עבודתו של בנה של התובעת, (ומבלי להכריע בסיבת הפסקת העבודה) סבורני כי הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם לבין המנוח לאחר שהם- הפסיקו לשלם למנוח, ולאחר מכן לתובעת סכומי כסף. לפיכך, הגיש המנוח תביעתו ראשונה (כנגד הנתבעים בלבד), בגדרה טען כי אי תשלום התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם, מהווה הפרה יסודית של הוראות ההסכם, ועל כן הודיע הוא על ביטול ההסכם ועתר להצהיר כי ההסכם בין הצדדים בטל, וכי יש להשיב למנוח את מלוא זכויותיו בתחנה (סעיף 16 לכתב התביעה הראשון). 36. לפיכך, אני קובע כי ההסכם בין התובע לבין הנתבעים הופר הפרה יסודית, ועל כן זכאי היה המנוח לבטל את ההסכם על פי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970, ויש לראות את הגשת תביעתו כהודעה על ביטול החוזה (לעניין הגשת כתב התביעה כהודעה על ביטול ההסכם ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ פ"ד מ(4) 533, 545 ; עא 6018/03 משה אוליאור נ' מסא א.א. ייזום ונהול נכסים בע"מ (טרם פורסם, , ניתן 21.01.07) פסקה 18 והאסמכתאות שם). האם חבה "דלק" כלפי המנוח ויורשיו לקיים את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח 37. השאלה הבאה שעליי להכריע בה היא - כלום נטלה דלק על עצמה את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח, ולפיכך, חייבת היא, מכח דיני החוזים, לקיים את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח, ולאחר מכן כלפי יורשתו- התובעת. 38. בכתב תביעתה, בתצהיריה ובסיכומיה, טוענת התובעת כי דלק נטלה על עצמה את התחייבויות הנתבעים כלפי התובעת (סעיף 5.1 לכתב התביעה המתוקן). טענתה זו מבססת התובעת על שילוב בין סעיף 11 להסכם בין המנוח לבין הנתבעים והמסמך בכתב ידו של אייבי (נספח ג' לכתב התביעה המתוקן), יחד עם הוראות סעיפים 6(ה)(2) להסכם בין החברה לבין דלק; להלן אביא את לשון הסעיפים הנ"ל. 39. סעיף 11 להסכם בין המנוח לבין הנתבעים קובע כדלקמן: "אייבי מצהיר ומתחייב בזאת כי לא יעביר את הפעלת התחנה וניהולה לכל אדם או חברה או צד ג' כלשהו אלא אם תהיה ההעברה בכפוף לזכויותיהם של שני הבעלים בתחנה כמצויין בהסכם זה. 40. על התחייבות זו חזר אייבי בהתחייבותו בכתב יד, אשר נחתמה בשנת 1999, דהיינו לאחר החתימה על ההסכם בין החברה לבין דלק (ראו נספח ג' לכתב התביעה המתוקן). 41. בנוסף, מפנה התובעת להוראות סעיף 6(ה)2) להסכם בין דלק לבין החברה, לפיו נקבע כי: "מר ישעיהו אייבי בשמו ובשם יפתח תדלוק והשקעות בע"מ ו/או יפתח הצפון בע"מ שהינן חברות בבעלותו הבלעדית התקשרו ביום 11.1.98 עם הבעלים בהסכם לפיו שכרו את התחנה וקיבלו אותה להפעלתם הבלעדית לתקופה של 15 שנים עד ליום 21.1.2013 העתק ההסכם האמור מצ"ב. 42. כאמור, טוענת התובעת כי משקיבלה דלק את זכויות התובעת בתחנה, משידעה על התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח וידעה על כל העברה הינה בכפוף "לשמירה על זכויות" הבעלים בתחנה, ומשקיבלה היא את הזכויות בתחנה, הרי קיבלה אותן בכפוף לשמירה על זכויות הבעלים בתחנה - מכאן (ואף שטענה זו לא נטענה מפורשות), טוענת התובעת, למעשה, כי הנתבעים העבירו את זכויותיהם ואת חובותיהם עפ"י ההסכם- ובפנינו, אפוא, המחאת חובם (עפ"י ההסכם) של הנתבעים כלפי השותפים בתחנה לדלק. 43. ודוק, אין התובעת טוענת כי מאחר וזכויותיה לא נשמרו, לא עברו הזכויות לדלק ואין היא טוענת, לדוגמא, כי "דלק" חייבת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט או בגין גרם הפרת חוזה. התובעת עותרת לקבל סעד כספי מכח הוראות ההסכם, כאשר היא טוענת כי זכויות החזקה בתחנה אכן עברו לדלק, אולם "דלק" התחייבה לקיים התחייבויות הנתבעים כלפי התובעת. השאלה, אפוא, אם נטלה דלק על עצמה התחייבות הסכמית, לפיה נושאת היא בחובותיהם של הנתבעים. 44. לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת דברי העדים, באתי למסקנה כי דלק לא נטלה על עצמה, לא במפורש ולא מכללא, התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח או כלפי התובעת וכי לא הוסכם על המחאת חוב הנתבעים לדלק; למסקנה זו הגעתי מן הנימוקים שלהלן: א) ההסכם בין דלק לבין החברה אינו קובע, כהוא זה, כי דלק נוטלת על עצמה את התחייבויות הנתבעים כלפי המנוח או כלפי התובעת. ההיפך הוא הנכון, ההסכם קובע בסעיף 10(ב) שבו הקובע כדלקמן: "מיסים, אגרות, היטלים ותשלומי חובה המוטלים עפ"י דין על בעלים, יחולו על המשכיר וישולמו על ידו. כמו-כן יוחלו על המשכיר כל תשלום מבעלים וכל תשלום שהמשכיר התחייב כלפי הבעלים לשלמו- ואשר לא הוטל במפורש בהסכם זה. הנה כי כן, ההסכם עצמו קבע כי דלק אינה חייבת לשלם הסכומים אותם התחייבה המשכירה- החברה לשלם לשותפים. ב) אין חולקין כי המנוח ידע על ההעברה ל"דלק", למצער מייד לאחר כריתת ההסכם. התובעת עצמה העידה (בעמוד 16 לשורות 28-30 לפרוטוקול), כי כאשר בעלה המנוח ידע על ההעברה "הוא ישב עם שייקה" ושייקה כתב בכתב ידו את המסמך - נספח ג' לכתב התביעה המתוקן. למרות האמור לעיל, לא פעל המנוח להחתים את "דלק" או את שייקה על מסמך הקובע כי דלק חייבת לשלם לו את כל הסכומים, אותם התחייבו הנתבעים לשלם לו ולשותפו. ג) המנוח, שהיה בקיא היטב בעובדות, וחזקה עליו שידע היטב אם דלק חבה כלפיו בהתחייבות חוזית, החליט להגיש תביעה, אולם לא הגישה כנגד "דלק", כי אם כנגד הנתבעים בלבד, ואף טען בסעיף 6 כי הנתבע (שייקה) הפר את התחייבותו ואינו מעביר, החל מחודש 11/99 את חלקו עפ"י ההסכם. אילו "דלק" התחייבה כלפי המנוח ואילו ראה המנוח את מערכת היחסים בין הצדדים ככזו המטילה על "דלק" חבות כלשהיא, הוא היה מגיש תביעה כנגד דלק, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. ד) בכל הכבוד, איני יכול לקבל הפרשנות שנותנת התובעת להסכמים בין המנוח לבין הנתבעים או בין החברה לבין דלק. כאמור, התחייבו הנתבעים כי כל העברה תהיה בכפוף לשמירה על זכויות המנוח. העברה כאמור יכולה לשמור על זכויות המנוח, אף מבלי שיקבל הנעבר את התחייבויות המעביר. לדוגמא, במידה ושייקה היה מבטיח את תשלום החוב בדרך כלשהיא, והוא היה משלם את הסכומים שהתחייב לשלם לידי המנוח מכיסו, לא היה כל פגם בהעברת החבות אל "דלק". משמעות האמור לעיל היא, כי העברת התחנה לידי דלק, עפ"י הוראות ההסכמים, אינה כורכת בתוכה, מניה וביה, את העברת חובם של הנתבעים לדלק. ה) בנוסף, כאמור, החזקה בתחנה עברה לידי "דלק", ואף על פי כן לא שילמה "דלק" למן היום הראשון סכומים כלשהם- כך לטענת התובעת בכתב תביעתה ובתצהירה. אם כך, ואילו ראה המנוח בדלק כחייבת כלפיו, מדוע לא פנה מייד לאחר הפרת ההסכם וביקש לבטל את ההעברה או לבטל את ההסכם. התנהגות זו של המנוח מוכיחה כי אפילו הוא- המנוח, לא ראה ב"דלק" כמי שחייבת לקיים כלפיו חובות הנתבעים. 45. המסקנה- לא מצאתי כי "דלק" חייבת היתה לקיים את התחייבויות הנתבעים עפ"י ההסכם בין הנתבעים לבין המנוח- ומשכך, לא הפרה דלק את ההסכם ולא פעלה בניגוד אליו ועל כן ביטול ההסכם (ככל שהדבר נוגע למערכת היחסים בין המנוח וחליפתו-התובעת לבין "דלק") - אינו כדין. האם ביטול ההסכם בין התובעת לבין הנתבעים מביא לבטלות זכות דלק להחזיק בתחנה: 46. הואיל וקבעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם ביניהם לבין המנוח, וביטול ההסכם בדין נעשה, השאלה אם ביטול ההסכם בין התובעת לבין הנתבעים "מפקיע" את זכות החזקה של "דלק" בתחנה. טענה זו נטענה ע"י התובעת בתצהיר עדות ראשית כאשר טענה בסעיף 28 (ג) כי "הנתבעים הפרו את ההסכם שנחתם עם בעלי, ומכאן אם ההסכם שהינו מקור ההתקשרות בין כל הצדדים אינו עומד כיום אזי כל ההסכמים שבאו לאחר מכן אין להם כל תוקף מאחר והם נשענים על ההסכם הנ"ל" ובסעיף 26 (ט) מדמה התובעת את המקרה שבפנינו "למגדל כאשר הבסיס של המגדל נופל כל המגדל נופל". 47. כאמור, אין חולק כי ההסכם בין החברה לבין דלק נכרת בשנת 1999. ההסכם בוטל עם הגשת כתב התביעה (לאחר שבנה של התובעת הפסיק את עבודתו בתחנה) בשנת 2006. אם כך, ביטול ההסכם הינו מאוחר למועד שבו קיבלה דלק את זכויות החזקה בתחנה עפ"י הסכם השכירות. 48. השאלה מהו תוקף הביטול של הסכם שעל פיו רכש צד ג' זכויות, נידונה בפסיקת בית המשפט העליון. לא אכנס לדעות השונות בסוגיה זו, אולם נראה, שקיימת הסכמה כי צד ג' שרכש זכויות בתמורה ובתום לב, יקבל זכויות אלה נקיות מזכויות צד ג' אף אם יוכח כי לאחר רכישתם בוטל ההסכם (ראו לעניין זה ע"א 459/78 חברת בני פיפשקוביץ בע"מ נ' חברת אבני יצחק ושות' בע"מ פד"י ל"ה (3) 169; ע"א 741/79 כלניות השרון השקעות ובניין (1978) בע"מ נ' הורוביץ פד"י ל"ד (3) 533; ע"א 526/87 מנהל מס שבח בחיפה נ' מועצת פועלי חיפה פד"י מ"ג (3) 519; רע"א 1069/97 עטיה נ' אבו ג'ובה פד"י נ"ג (1) 481). 49. השאלה הינה, אפוא, האם רכשה דלק את זכויותיה עפ"י הסכם השכירות בתום לב ובתמורה. באשר ליסוד התמורה - הוכח בפניי כי דלק שילמה מראש בגין דמי השכירות (ראו סעיף 9 לתצהירו של יוסי צדיק מטעם דלק, וכן עדותו בפניי בעמוד 29 בשורות 25 ו- 26 שם מעיד מר צדיק כי דמי השכירות משולמים ע"י קיזוז הלוואה שקיבל אייבי מדלק). באשר ליסוד תום הלב, נראה, כי דלק הוכיחה בפניי כי נהגה בתום לב. ההסכם בינה לבין החברה היה ברור והיא שילמה דמי שכירות לשייקה, ולא נראה כי עשתה עמו קנוניה. כמו-כן השתכנעתי כי דלק לא ידעה כי שייקה מתכוון להפר את ההסכם בינו לבין השותפים או שלא לקיים אותו. 50. לפיכך, אני קובע כי ביטול ההסכם בין התובעת לבין הנתבעים- שנעשה כדין- אינו מוביל לבטלות ההסכם בין החברה לבין דלק ואינו "מפקיע" את זכות דלק להחזיק בתחנה. סיכום ביניים: 51. הוכח בפניי כי ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים הופר הפרה יסודית ע"י הנתבעים כאשר החל מחודש 2/06 הופסקה העסקת בנה של התובעת, והנתבעים לא המשיכו לשלם את המגיע למנוח עפ"י הוראות ההסכם. לפיכך, אני רואה בהגשת כתב התביעה כאקט הביטול וקובע כי הביטול נעשה כדין. 52. קבעתי לעיל, כי דלק מעולם לא התחייבה ליטול על עצמה לשלם את הסכומים שהתחייבו הנתבעים לשלם לבעלים עפ"י הוראות ההסכם - ועל כן אין התובעת רשאית לבטל את ההסכם מכוחו מחזיקה "דלק" בתחנה, שכן הסכם זה לא הופר, מה גם שלא הוכח קיומו של הסכם ישיר בין המנוח לבין "דלק". 53. למרות ביטול ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים - לא מצאתי כי יש בכך כדי להשפיע על זכויות דלק בתחנה, מאחר וזכויותיה אלה קיבלה "דלק" בתום לב ובתמורה, עוד לפני ביטול ההסכם. התביעה הכספית: 54. התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם ועליהם לפצותה בגין נזקיה. עפ"י האמור בכתב התביעה המתוקן, סכום התביעה נגזר מן הכמויות שנמכרו ע"י התחנה. 55. על התובעת היה להוכיח את כמויות הדלק שנמכרו בתחנה, שכן על התובע נזקיו להוכיח את עצם קיומו של הנזק ואת שיעורו (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה (2) 800) (להלן: עניין אניסימוב) . בענייננו טען התובע, כי עד לחודש 2/06 מכרה התחנה כמויות מדוייקות במספרים לא עגולים (1,272,589 בשנת 2000; 1,253,879 ליטר בשנת 2003 וכך עד לחודש 4/06), כאשר לא הובהר מהיכן הביאה התובעת מספרים מדוייקים אלה. משנשאלה במהלך חקירתה שכנגד, השיבה התובעת (בעמוד 21 בשורה 18) כי הנתונים הושגו ע"י בא-כוחה. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את הכמויות החודשיות שנמכרו בכל חודש וחודש (ולא הביאה בדל ראיה לכמויות אלה) והיא אף לא הוכיחה כי עד לחודש 4/06 עולה הסכום המגיע לה בגין המכירות על המשכורת שקיבל בנה- מחמוד. 56. התובעת טוענת כי נתוני המכירה בידי דלק והיא יכלה להמציא אותם לתיק בית המשפט. טענה זו דינה דחייה. המוציא מחברו עליו הראיה, ועל התובעת היה להוכיח את הכמויות שנמכרו בתחנה ואשר להם היא טענה בכתב התביעה (במספרים מדוייקים- כאמור). אציין עוד כי לא הוכח בפניי כי התובעת פנתה אל הנתבעים או מי מהם וביקשה לגלות את הכמויות שנמכרו בתחנה והנתבעים סירבו לעשות כן. 57. מן האמור לעיל אין אלא להסיק כי התובעת לא הוכיחה את הכמויות שנמכרו בתחנה עד לחודש 4/06. מכאן, לא הוכח בפניי כי על הנתבעים היה לשלם לתובעת סכומי כסף, שכן אין מחלוקת כי בתקופה זו קיבל מחמוד את המשכורת וייתכן ומשכורת זו עלתה או השתוותה לסכום המגיע לתובעת בגין המכירות. מכאן מסקנתי, אותה ציינתי לעיל, כי עד לחודש 4/06 לא הוכח בפניי כי הנתבעים הפרו את ההסכם. 58. אף לאחר 4/06, ולמרות שאין מחלוקת כי הנתבעים לא שילמו לתובעת סכומים כלשהם, לא הביאה התובעת הוכחה לכמויות שנמכרו והיא קבעה, משום מה, כי היא מחשבת את הסכומים המגיעים לה עפ"י ממוצע המכירות בשנים 1999-2006 (שאף הוא לא הוכח- כאמור לעיל). מקום שהיה ביכולת התובעת להביא נתונים מדוייקים על המכירה, אין בית המשפט יכול לפסוק לה סכומים על דרך האומדנא או עפ"י ממוצע, זאת להבדיל ממקרים בהם לאור אופיו וטבעו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעורו (ראו עניין אניסימוב לעיל; ראו גם ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א פיתוח ואח' (טרם פורסם - ניתן ביום 11.11.2010) ). לפיכך, אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את נזקיה ואת שיעורם. המסקנה: 59. התביעה למתן פסק דין הצהרתי כי ההסכם בוטל ולמתן פסק דין המפנה את הנתבעים 1 ו- 2 מן התחנה- מתקבלת, ולפיכך, אני מורה לנתבעים 1 ו- 2 לסלק ידם מן התחנה. 60. התביעה כנגד "דלק" והנתבעת מס' 4 על כל ראשיה, נדחית בזאת. 61. התביעה הכספית כנגד הנתבעים כולם נדחית בזאת. 62. לאור התוצאה שאליה הגעתי אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪. מאידך, ולאחר ששקלתי את נסיבות העניין ואת טענות הצדדים, אני מחייב את התובעת לשלם לדלק סך 8,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ואילו לנתבעת מס' 4 (שב"כ לא התייצב לכל הישיבות ואף לא הגיש סיכומים מטעמה), תשלם התובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם יחד) בסך 2,500 ₪. סילוק ידתחנת דלקדלק