קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סירוב לבדיקת שתן: לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן - "בימ"ש לתעבורה"), אשר ניתן ביום 11.5.10, ע"י כב' השופט ש. בנג'ו, בתיק פ"ל 1445-03-09. . המערערת הובאה לדין בגין כך שביום 11.8.08, שעה 18:15 נהגה ברכב ברחוב אח"י אילת בקרית חיים ועוכבה לביקורת משטרתית. המערערת נתבקשה לתת דגימת שתן לשם בדיקת שרידי סמים בגופה, אך היא סירבה. על יסוד העובדות הנ"ל יוחסו לה העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62 (3), לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, (להלן - "הפקודה") ביחד עם סעיף 39א לפקודה, סעיף 64ב לפקודה וסעיף 64ד (א) לפקודה. המערערת כפרה בעובדות כתב האישום ובימ"ש לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והחליט ביום 11.2.10 להרשיע את המערערת בעבירות שיוחסו לה. בו ביום שמע בית המשפט לתעבורה את טיעוני הצדדים לעונש והפנה את המערערת לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינה. ביום 12.5.10, לאחר קבלת התסקיר, החליט בימ"ש לתעבורה להשית על המערערת את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר בפועל, , 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה בפועל של 30 חודש, פסילה על תנאי של 8 חודשים ולמשך 3 שנים וקנס כספי בסך של 1500 ₪. הערעור מופנה כנגד עונש המאסר בפועל בלבד. ב"כ המערערת ביקש להפנות את המערערת לממונה על עבודות שירות וכן לשירות המבחן. נעתרתי לבקשתו והפניתי את המערערת לשירות המבחן ולממונה על עבודות שירות. יצוין כי גם בימ"ש לתעבורה הפנה את המערערת לשירות המבחן ולממונה על עבודות שירות. האחרון לא מצא מקום לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, זאת משום שיש למערערת רקע של שימוש בסמים מבלי שתעבור תהליך גמילה. שירות המבחן גם כן, התרשם מהמערערת שהיא " ... מפגינה דפוס התנהגות של הימנעות והתנגדות לקשר עם שירות המבחן וממודעות טיפולית נמוכה, תוך חוסר רצון בעריכת שינוי ונטיה לאי לקיחת אחריות" - (גזר הדין עמ' 36). אודה ולא אבוש, כי בתיק זה נהגתי שלא כדרכי ודחיתי את הדיון בו מספר פעמים כדי לבחון אם אכן יש בכוונת המערערת לעבור תהליך שיקומי. הערעור הוגש ביום 18.7.10, כלומר הוגש בתחילת ימי הפגרה. שירות המבחן הגיש תסקיר ביום 16.11.10 ובו ביקש דחיית הדיון בעניינה של המערערת לשלושה חודשים נוספים לשם ביצוע בדיקות לבחינת מצב ההתמכרות שלה והתאמתה לטיפול ביחידה לטיפול בהתמכרויות בחיפה. שירות המבחן בתסקירו, מיום 29.12.10, ביקש דחייה נוספת של חודשיים לאור התרשמות השירות משיתוף הפעולה של המערערת עם גורמי הטיפול. ביום 20.2.11 ערך שירות המבחן תסקיר נוסף ובו הודיע כי המערערת אינה משתפת פעולה עם גורמי הטיפול, בכך שלא מבצעת בדיקות שתן, דבר שעורר חשד לשימוש בסמים, על כן ולאור התרשמות שירות המבחן שבהתנהגותה נוקטת המערערת "בדפוס של התנתקות והימנעות ...", לכן הוא, : ... נמנע(ים) מהמלצה טיפולית בעניינה.". יוזכר כי המערערת החלה ליזום קשר טיפולי אינטנסיבי במשך השבועיים שלפני כתיבת התסקיר מיום 20.2.11. חרף התנהלות המערערת כפי שתיאר זאת שירות המבחן בתסקירו מיום 20.2.11, נתבקש הוא, להגיש תסקיר משלים ונוסף, תסקיר שנערך ביום 8.5.11 ובו ציין שירות המבחן כי מהמידע שנתקבל מהיחידה לטיפול בהתמכרויות בחיפה עולה כי מבדיקת השתן שנמסר ביום 14.2.11 נמצא כי השתמשה בסם מסוג בנזודיאזפינים ומדגימת השתן שנתנה ביום 20.2.11 עלה כי היא השתמשה בסם מסוג הרואין ובהמשך היא ניתקה את הקשר עם גורמי הטיפול. בסמוך לעריכת התסקיר החלה המערערת ליצור קשר טלפוני עם גורמי הטיפול, אולם שירות המבחן התרשם כי קיים : " פער בין הצהרותיה של טליה לבין התנהגותה הלכה למעשה. לאור התרשמותנו הפרוגנוזה שלילית לשינוי וגמילה וכן לאור התרשמותנו כי טליה מונעת רק ממוטיבציה חיצונית להיכנס לתהליך טיפולי, שבין היתר מושפעת מחשש לתוצאות ההליך הפלילי, אנו נמנעים מהמלצה בעניינה.". המערערת לא התייצבה לדיון האחרון ובא כוחה מסר כי היא נקלטה בבית חם במסגרת טיפולית, אם כי לא נמסר כל מסמך על כך. אנו רואים כי הן בית משפט זה והן בימ"ש לתעבורה הלכו כברת דרך לקראת המערערת ונתנו לה הזדמנות להשתלב בתהליך טיפולי וגמילה, אך ככל הנראה, אין למערערת אותם כוחות פיזיים ונפשיים כדי לעבור תהליך קשה זה, ומכאן התנהלותה המתוארת בתסקירי שירות המבחן. כידוע שגם הממונה על עבודות שירות אינו יכול להמליץ על מקום עבודה לריצוי עונש מאסר במסגרת עבודות שירות, הואיל ואין ברשותו רשימת מקומות עבודה המוכנים לקלוט אסירים המכורים לסמים או המשתמשים בסמים ושיכולים לרצות את עונשם במסגרת עבודות שירות. כאמור כשהערעור מופנה כנגד גזר הדין ובעיקר כשהוא ממוקד ביחס למאסר בפועל בלבד, יבחן זאת בית משפט של ערעור בהתאם להלכה המקובלת, כשהוא מנחה את עצמו על פי הכלל האומר כי התערבותו תהיה אך ורק במקרים החריגים שבהם הוטל עונש חמור החורג במידה קיצונית מהעונש המקובל במקרים דומים - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10). בע"פ 6809/09 ויאצסלב מלינובסקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.3.11), נאמר עוד כי: "כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, , 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, , 29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (לא פורסם, , 18.11.2009); ע"פ 420/07 הנ"ל, בפסקה 94]. איני סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.". על תרבות השתיה או הנהיגה תחת השפעת משקאות לרבות סמים נאמר ביחס לעונש הפסילה המינימאלי ולא דובר בעונש המאסר ובוודאי לא המאסר בפועל ברע"פ 8387/06 אמרה איילא נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.11.06), הדברים הבאים: "לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד להרתיע כל נהג ונהג. גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." ראו גם רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 9.9.07). כידוע סכנה רבה בולטת לעיין ורובצת בכל פינה בה ימצא נהג הנוהג ברכב כשהוא נתון תחת השפעת סמים או משקאות משכרים ומכאן הצורך בפקיחת עיניה של המשטרה ובישום הגישה הנכונה של בדיקות אקראיות ויזומות למען צמצום התופעה או "התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג" - ראו פס"ד אמרה אליא שהובא לעיל, מכאן ניתן ללמוד על סירוב המערערת לעבור את הבדיקה, יחד עם זאת בית המשפט בוחן את העונש על פי מדיניות הענישה המקובלת ובהתאם לכך יכריע בערעור שבפניו ועל כך נאמר: "באשר לחומרת העונש, נקבע לא פעם בהקשר דנא כי "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג" (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ; ראו גם רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7948/08 אגבריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). נסיבות המצדיקות חריגה לא הוצגו. נהפוך הוא, ריכוז האלכוהול בדמו של המבקש היה גבוה ביותר, והתרשמות המתנדב אשר בדק אותו היתה, כאמור, כי הוא נתון תחת השפעת אלכוהול כבדה. אין צורך להכביר מלים באשר לחומרת הדברים והסיכון הטמון בהתנהגות זו לחיי אדם. לא זו אף זו, לחובת המבקש הרשעות קודמות בתעבורה. דומה כי "הצורך להגן על הציבור מפני תופעה שהפכה ל'מכת מדינה', ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב בין היתר הרחקת נהגים מסוכנים ופורעי חוק מהכביש" (רע"פ 8649/10 שמעונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) )." - ראו רע"פ 2668/11 מנחם חיים כהן נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 18.4.11). ראוי לציין כי במקרה זה נמצא הנהג נוהג כשבדמו ריכוז אלכוהול בשיעור 485 מיקרו גרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף, לא הוטל עליו מאסר בפועל.  חרף התנהלות המערערת כלפי שירות המבחן וגורמי הטיפול, אין להתעלם מנסיבותיה האישיות ומצבה הפיזי והנפשי המקשה על התמודד עם התמכרותה לסמים, עדיין ראוי לבחון האם נוהגים בתי המשפט לשלוח את הנאשם למאסר בפועל, בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים או סירוב לתת דגימה? התשובה לכך שלילית. עיון בפסיקה עניפה ורבה, מראה כי בתי המשפט אינם נוהגים להטיל עונש מאסר בפועל על מי שחוטא בפעם הראשונה בעבירה בה הורשעה המערערת, לכן ניתן לראות בעונש המאסר כחורג מרמת הענישה המקובלת. אזכיר כי למערערת 9 עבירות קודמת בחלקן טכניות, כולן עבירות של ברירת קנס וזו לראשונה מובאת בפני בימ"ש לתעבורה. בנסיבות הנ"ל אני מחליט לקבל את הערעור ולבטל את עונש המאסר בפועל שהושת על המערערת. יתר רכיבי הענישה יישארו על כנם. המערערת תקיים את גזר דינו של בימ"ש לתעבורה ביחס ליתר רכיבי הענישה, לרבות תשלום הקנס שישולם בהתאם להחלטת בימ"ש לתעבורה כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 1.7.11 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו. כמו כן, יהיה עליה להפקיד את רישיון הנהיגה. בכך, מתבטל צו עיכוב ביצוע העונש שניתן ביום 20.7.10 על ידי כב' השופטת נתנאל שרון. משפט תעבורהשכרותבדיקת שתןמחלות מערכת השתןבדיקת שכרות (אלכוהול)