קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין משפחות בטייבה : עובדות המקרה, בעיקרן, הינן ידועות וברורות, ואינן שנויות במחלוקת מהותית בין המערערים לנאמן. ראשיתה של הפרשיה נשוא הערעור, היה בסכסוך דמים בין משפחות בעיר טייבה שהתחולל במהלך שנות ה-90, וגבה מחיר דמים ויצר מצב בלתי נסבל. בסופו של דבר, כדי לפתור את הסכסוך גובש הסכם מורכב לפיו אחת המשפחות המעורבות "תיגלה" מרצונה מטייבה לישוב אחר, וזאת בתמורה לכך כי העירייה תשלם לה מחיר מלא בעד כל הנכסים - ובעיקר עסקינן במקרקעין רבים - המצויים בבעלותה. לעניין זה, לא הוכחש וספק אם ניתן להכחיש, כי אין עסקינן אך ורק בבעיה שעסקה בה הרשות המקומית, אלא נטען ולא נסתר כי המדינה, על האורגנים השונים שלה, הייתה מעורבת בגיבוש ובוודאי הייתה מיודעת ומצויה ב"סוד העניינים" של ההסדר המתגבש. בלא צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, אעיר כי טענה נגדית, לו נטענה, הייתה עשויה להראות בלתי הגיונית על-פניה. ספק גדול אם מסוגלת רשות מקומית לגבש הסדר כה חריג ורחב-היקף, הדורש שיתוף פעולה מצד מספר רשויות לשם ביצועו, בלא הסכמה ואף מעורבות מלאה מצד גופי המדינה. אין חולק, כי לשם ביצוע החלק הפיננסי של ההסדר, אשר דרש כמות גדולה של משאבים אשר ככל הנראה לא עמדו לרשות העירייה, ביצעה העירייה מעין מכרז, בו הוזמנו רוכשים לרכוש את הקרקעות המיועדות לפינוי; הכסף ששילמו הרוכשים לעירייה הועבר למשפחה אשר נאלצה לעזוב את טייבה כפיצוי על רכושה, ואילו הקרקעות מיועדות היו להיות מועברות לרוכשים. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש: הנאמן אינו חולק על כך כי המערערים שבפני - חלק מאותם רוכשים - שילמו ממיטב כספם ואת מלוא התמורה הנדרשת עבור המקרקעין. אלא מאי? למרבה הצער, אין אף חולק על העובדה כי חרף התשלום דנן, לא הועברו הקרקעות לרשותם. מן התמונה הנפרשת בכתבי הטענות עולה, לכאורה, מסכת מקוממת של דחיות, שילוח המבקשים ב"לך ושוב", אשר בסופם של דברים התברר כי לא ניתנו - למצער עבור חלק מן הקרקעות - אישורים של משרד הפנים בהתאם לדרישת סעיף 188 לפקודת העיריות. זאת, כאשר הן המדינה והן הנאמן טוענים כי עסקינן בתנאי מתלה, בלעדיו אין כל תוקף לחוזים שחתמה העירייה (ואין חולק כי חתמה) עם המערערים. הצדדים חלוקים בשאלה, האם כללי הבטלות היחסית נשוא הלכת ע.א. 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח', , חלים אף במקרים כגון המקרה נשוא הערעור, ובאיזו דרך יש להחילם. במסגרת הערעור שבפני, עותרים המערערים לחייב את הנאמן והמדינה ליתן מזור למצוקתם הנמשכת, או לחלופין להחריג את עניינים מצו ההקפאה וליתן להם אישור להגיש את תביעתם לבית הדין לעניינים מנהליים. כסעד חלופי, עותרים המערערים להשבה, וחולקים בחריפות על עמדת הנאמן, אשר קיבל את תביעת ההשבה באורח חלקי בלבד - השבת הסך הנומילי בתוספת הצמדה בלבד, ללא ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בנוסף לאמור לעיל, עותרים הנאמן והמדינה לדחות את הערעורים על הסף בשל איחור בהגשתם. אדון בדברים כסדרם. השאלה הראשונה שיש לדון בה, הינה השאלה הדיונית שעניינה איחורם הנטען של המערערים.אכן, אין ספק כי אין להקל ראש באי-עמידה בסדרי דין, ובמקרים המתאימים עשוי איחור משמעותי בהגשת ערעור להוות עילה לדחייתו על הסף, או לחלופין בחיוב המערער בהוצאות הולמות כתנאי לשמיעת עניינו. אלא מאי? עניין לנו בסוגיה אשר נתונה לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יפסוק בה תוך התחשבות הן במידת האיחור, והן בנסיבות הכלליות - קרי, שיקולי צדק, התנהלותם של כל הצדדים במהלך השתלשלות האירועים, הנזק שנגרם לצד שכנגד בשל האיחור, וכיוצא באלו - רשימה של שיקולים אשר משתנה ממקרה למקרה, ולעולם אינה בגדר רשימה סגורה. בנסיבות המקרה, הרי שבמלוא הכבוד הראוי לעמדות הנאמן, כמו גם לעומס העבודה ולכמות תביעות החוב עימן עליו להתמודד - ואין אני מקלה ראש, חלילה, בחשיבות שיקול זה, הרי שהכף נוטה, במפורש ובאורח חד-משמעי, לטובתם של המערערים. ראשית; עניין לנו לא רק בנזק הכספי הכבד אשר עשוי להיגרם למערערים בשל דחיית ערעורם בלא שינתן להם יומם, אלא שהדבר מקבל משנה חשיבות נוכח העובדה כי עסקינן במקרה שבו, אף לשיטת הנאמן, נעשה למערערים עוול כבד בידי הרשויות, באשר אין ספק כי שילמו ממיטב כספם עבור מקרקעין, וזאת בהתאם לחוזה שנעשה בגלוי ולאור יום מול רשות מנהלית, אולם בסופו של דבר לא קיבלו תמורה כלשהי. אוסיף ואבהיר: אין עסקינן כלל ועיקר במקרה הדומה ל"מקרה טיפוסי של חדלות פירעון", קרי - ספק או מתקשר אחר אשר סיפקו סחורה או שילמו כספים ולא קיבלו תמורה בגין קריסת המתקשר מנגד, אלא במצב דברים אחר וחמור בהרבה, לפיו מתן הנכס נשוא העסקה מחד גיסא, ואי השבת התשלומים מאידך גיסא, נמשכו שנים רבות בטרם הקריסה, ולמעשה הן קודמות אף להסדר הנושים הראשון אשר נעשה לעיריית טייבה. דומה כי החומרה של מצב דברים לכאורי זה מדברת בעד עצמה, והיא יוצאת דופן, שלא לומר יוצרת מצב שהוא בבחינת "בל ימצא ובל יסבל" במדינה מתוקנת: רשות מנהלית אשר קיבלה כספים מאזרחים עבור נכס, אינה מוסרת את תמורתו ותחת זאת נהנית הן מהכסף והן מהקרקעות עבורן שולם, וזאת כאחרון המעולים ומפרי החוזים. בעשותה כן, היא נתלית ככל הנראה בכך שהיא עצמה חתמה על חוזים פגומים, בלא קבלת אישורי משרד הפנים. להשלמת התמונה, אעיר כי המדינה עצמה, אף שצורפה כצד להליך, לא טרחה כלל ועיקר להגיב לגופו של עניין, אלא הסתפקה בתמיכה לקונית בדחיית הערעור. שנית: דברים אלו מביאים אותי לשיקול השני, והחשוב ביותר לשיטתי, בכל הנוגע לריפוי המחדל הדיוני של המערערים, וזאת בנסיבות המקרה - אף בלא לחייבם בהוצאות בשל כך. במלוא הכבוד למחדלם של המערערים או מי מהם, ככל שאנו "בודקים את כפות המאזניים" של התנהלות הצדדים, הרי במלוא הכבוד הראוי, מחדל זה כמעט בטל בשישים לעומת התנהלות הצד שכנגד - ואין עסקינן במקרה זה אך ורק ברשות המקומית ובהתנהלותה הקלוקלת אליבא דכוליי עלמא טרם הקפאת ההליכים, אלא אף, אם לא בעיקר, ברושם העולה בכל הנוגע להתנהלות רשויות המדינה. אומר בלב כבד ובמלוא הכבוד הראוי, ספק אם הגשת ערעור באיחור מה, שקולה אף כדי מקצת העוול והפסול הלכאורי שדבק במשיכת המערערים במשך שנים ב"לך ושוב" בין רשות אחת לחברתה, תוך שהרשויות נהנות הן מכספם (אשר אין מחלוקת כי שולם במלואו!) והן מן הקרקע אשר הייתה מיועדת להם; העירייה נתלית בהעדר אישורים ממשרד הפנים, ואילו משרד הפנים ממלא פיו מים; אישורים - איין; ואף השבה -איין. אעיר בשולי נקודה זו; אינני נדרשת לקבוע ממצאים, בשלב זה, בשאלה האם רוכשים אחרים במצב דומה קיבלו אישורים, נקודה שאם תתאמת עשויה אף להעלות טענה משמעותית של עשיית איפה ואיפה, על כל המשתמע מכך. אי לכך, הנני מחליטה להאריך את המועד ולדון בערעור לגופו, ואין לי אלא להצר על כך כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ניסו הן המדינה והן הנאמן להפיק יתרון ולחסום את דרכם של המערערים בעילה זו. משהגענו לכאן, מן הראוי לדון בשאלות נשוא הערעור לגופן.הנקודה המרכזית שיש להבהירה, הינה האבחנה בין שתי "כנפיה" של המחלוקת, אשר עניינה של כל אחת מהן שונה; מחד גיסא הבקשה לחייב את המדינה ליתן אישורים, ומאידך גיסא המחלוקת בעניין מידה ההשבה. הלכה למעשה, הרי המחלוקת המרכזית והראשונה נטושה בין המערערים למדינה, אשר הינה גוף סולבנטי שאינו מצוי תחת הקפאת הליכים. מחלוקת זו נוגעת לשאלה, מדוע מסרבת המדינה, באורח עקבי, ליתן אישור להחלפת מקרקעין אשר הייתה עיקרו של הסכם מורכב אשר לכאורה נעשה בברכת המדינה עצמה. זאת, חרף העובדה כי מלוא הכספים בעבור העסקה שולמו. אכן, עניין זה מצוי על-פניו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, באשר עסקינן בשאלה מורכבת יחסית המצויה "בגרעין הקשה" של סמכותו, ואשר הרשות המקומית המצויה בהקפאה הינה אמנם צד לדברים, אולם מעמדה נראה מישני יחסית למעמדה וחלקה של המדינה עצמה בסכסוך. לא בכדי, מודעים אף המערערים עצמם ובמידה רבה אף מקבלים את החלופה לפיה יוחרג עניינם זה ממסגרת ההקפאה, וידון בערכאה המוסמכת.נוכח האמור לעיל, הרי אין לי אלא להעיר הערות מספר, בעניינים הבולטים על-פניהם אף טרם הגענו "לפרטי הפרטים", אשר אין ספק כי יועלו בבית המשפט לעניינים מנהליים. על-פניו, הרי שיהיו אשר יהיו שיקוליה האמיתיים של המדינה בכל הנוגע לסירוב ליתן אישורים, הרי שניסיונה להציג את עצמה כמעט כ"צד ג' לא מעורב", אשר לא ידע כלל ועיקר על הדברים, נראה על-פניו כהיתממות גרידא, שלא לומר נגוע בחוסר תום-לב. הערתי כבר, בראשית החלטתי זו, ההסדר סבוך ובטבורו עניין העברה יזומה של משפחה מורחבת למקום אחר, בשל רצף מעשים פליליים ושפיכות דמים, הוא כלל מעצם טיבו אלמנטים העולים בהרבה על מידותיה ויכולה של הרשות המקומית, וספק אם יכול היה לבוא לאוויר העולם כלל ועיקר בלא מעורבות פעילה ואינטנסיבית של המדינה, על רשויותיה השונות. די בכך, ואף אם אניח לטובת המדינה כי לא הייתה מודעת לפרטים הפיננסיים של ההסדר (וספק גדול בעיני האם כאלו הם פני הדברים), בכדי להעמידה במצב בעייתי עד מאד. האם סברה המדינה באמת ובתמים, כי המימון להסדר כזה יבוא "מן האוויר"? כי רשות המצויה ממילא על סף פי פחת יכולה לרכוש כמות משמעותית של מקרקעין פרטיים מכספים ומשאבים שכלל אינם מצויים ברשותה? או שמא, ולא בפעם הראשונה, עסקינן במצב בו "יד ימין מתחייבת, ויד שמאל מתכחשת?", קרי - רשות או פקיד פלוני מעורבים בהסכם ויוצרים מצג, ורשות או פקיד אלמוני עוצמים עיניהם ו"אינם יודעים דבר", וזאת גם ובעיקר כאשר הגיעה העת לפתוח את הארנק ולגבות במעשים את ההתחייבויות שנלקחו בשלב הראשון? במלוא הכבוד הראוי, מצב דברים זה הוא בלתי נסבל, וזאת וודאי וודאי במדינה אשר אינה רואה עצמה כפועלת בשיטות היאות למדינת עולם שלישי; הקפדה, ולו מינימלית, על עקרונות בסיסיים של צדק והגינות מינהליים, שמים גבול למידה בה יכולה רשות להתעמר באזרחים; אם לא יועלו טיעונים משמעותיים ומרחיקי לכת עד מאד להסביר התנהלות זו, הרי עולה לכאורה מצב בו משרד הפנים או אי-מי בתוכו "עצם עיניים", או גרוע מכך - התעקש על המשכו של מחדל אשר אפשר לרשות מנהלית הכפופה לו להינות במשך שנים מקרקעות אשר היה עליה להעבירן, והן מהכסף אשר שולם תמורתם. במלוא הכבוד לטענתו הנכונה של הנאמן, כי השתלשלות העניינים המצערת דנן קשורה במנהל הקלוקל ששרר בעיריית טייבה טרם ההקפאה, הרי שאף המדינה אינה נראית כמי שיוצאת "בידיים נקיות" מן הפרשיה, וזאת בלשון המעטה. מעבר לדרוש, אוסיף ואעיר; אם אכן יתברר - בין אם בבית המשפט לעניינים מנהליים ובין אם בדרך אחרת, כי המדינה נמנעה מלחתום בלא סיבה מספקת במשך שנים, או לחלופין, לא טרחה להבהיר מבעוד מועד מדוע היא מסרבת לחתום ועתה על העירייה להחזיר לאלתר את כספם של הרוכשים. המדינה יצרה בדרך זו את דחיית המבקשים במשך שנים, עד שנקלעה העירייה לחדלות פירעון, הרי שבמידה והקפאת ההליכים סתמה את הגולל על החזר מלא של כספי המבקשים, הרי שיתכן אף יתכן כי המדינה תמצא עצמה נתבעת בנזיקין בגין אובדן זה של המבקשים, על כל המשתמע מכך. עוד אעיר; איני יכולה לקבל את פרשנות הנאמן בכל הנוגע לאי-תחולת כללי הבטלות היחסית נשוא הלכת בית הרכב בכל הנוגע למקום בו אי-החוקיות לכאורה של החוזה נובעת מאי-עמידה בדרישות סעיף 188 לפקודת העיריות. אכן, קיים הבדל מסויים בין פגם הנובע מהעדר חתימה "פנימית" של אי-מי ברשות המקומית, לבין מצב בו הבעיה נובעת מסירוב של המדינה; אלא שדומה כי הרציונל הבסיסי שהניע את בית המשפט העליון חל אף חל בשני המצבים. עיקר הגיונה של הלכת בית הרכב אינו נובע אלא מאי-הסכמתו של בית המשפט להשלים עם מצב בו רשות נהנית מעוולתה שלה - קרי, חותמת חוזה עם אזרח, נוטלת את כספו, ולאחר מכן יוצאת פטורה מקיומו בשל אי-חוקיות אשר לא באה באשמתו של האזרח. לעניין זה, ספק אם קיימת תהום מהותית בין מצב בו האשם תלוי באורח ישיר ברשות המקומית, לבין מצב בו שותפה אף המדינה למחדל. אכן, במקרים מסוימים עשוי בית המשפט להתחשב במצב בו עשוי אינטרס ציבורי עליו מופקדת המדינה להיפגע באורח מהותי, וזאת בשקילת הסעד הספציפי - האם ביצוע בעין, פסיקת פיצויים או השבה, ובאיזו דרך. אלא שמכאן ועד לאי-תחולה עקרונית של הלכת בית הרכב - רב הדרך. יוצא, כי בכל הנוגע לסוגיה הראשונה - קרי, הדרישה לקיום בעין של החוזים, הרי שאין מנוס ממתן אישור למבקשים להגיש תביעה כנגד המדינה בבית המשפט לעניינים מנהליים, תוך הפיכת העירייה (ולמעשה הנאמן) לצד לבקשה. בעניין זה, אין לי אלא להעיר, כי טוב יעשו כל הצדדים אם ימצאו את הדרך לייתר הליך זה באמצעות משא ומתן ביניהם והגעה להסכמות בכל הנוגע לחתימת המדינה ואישורה להעברת המקרקעין. אין צורך להכביר מילים, כי מהסכמה כזו יצאו כל הצדדים נשכרים, ולא רק מן ההיבט של חסכון בהליך נוסף ועתיר הוצאות. המערערים יקבלו סוף-סוף את המגיע להם; מעל הנאמן וקופת ההקפאה תוסר "החרב המונפת" בדמות הוצאות השבה כבדות, אשר יבואו על חשבון נושיה האחרים של העירייה; ואילו המדינה תסיר מעליה את הסיכון המהותי של תביעה בסכום גבוה, אשר אין לשלול את האפשרות כי מעבר לנזק הכספי, עשויות המדינה ורשויותיה לצאת ממנה באור שאינו חיובי, וזאת בלשון המעטה. מכל האמור לעיל עולה, כי לעת-עתה, הדבר הנכון לעשותו הוא להיעתר לסעד החלופי נשוא הערעור, וליתן היתר להגיש תביעות לבית הדין לעניינים מנהליים. אי לכך, הרי שבשלב זה שאלת ההשבה אינה נדרשת להכרעה סופית, ולמעשה לא ניתן יהיה להכריע בה כלל ועיקר בטרם תסתיים התביעה בבית המשפט לעניינים מנהליים.חרף האמור לעיל, הרי שיש מקום להתייחס בקצרה אף לסוגיה זו, וזאת אף נוכח העובדה כי במידה והסדר הנושים יקדם להכרעת בית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שיהא על הנאמן לשמור כסף בקופתו עבור דיבידנד יחסי שישולם לתובעים, במידה ולא יעלה בידם לקבל ביצוע בעין כנגד המדינה. מהו הדין, אם כן, בכל הנוגע להשבה? בעניין זה, אמנם צודק הנאמן כי בכל הנוגע להשבה, המערערים אינם אלא נושים רגילים, ואי לכך כל סכום שישולם להם בא, במידה מסוימת, על חשבון הנושים האחרים. מסיבה זו עצמה הערתי, כי ייטב לכל הצדדים לנסות ולבצע את החוזה בעין, דבר אשר ימנע את הנטל הכספי מקופת ההסדר, ויועיל לא רק למערערים אלא לכל נושיה של עיריית טייבה. אלא, שאם לא יעלה הדבר בסופו של יום, הרי שבמלוא הכבוד הראוי לדאגה שמביע הנאמן, הרי השמירה על אינטרס הנושים האחרים מתבטאת ממילא בעצם הכפפת ההשבה להסדר הנושים, קרי - ממילא, ישולם למערערים חלק יחסי מן החוב, בהתאם לשיעור היחסי שישולם לכל נושי העירייה (כאשר מעבר לזה, כאמור, תרופתם עשויה להמצא בתביעת המדינה בנזיקין בגין יתרת הסכום). אי לכך, אין כל מקום "להתחשב" פעם נוספת ביתר הנושים באמצעות חישוב מצמצם של תביעת החוב עצמה, שהרי אם כך יעשה, נמצא כי המערערים נפגעים פעמיים - הן בחישוב הסכום המוכר, והן בכך כי יקבלו אך חלק יחסי ממנו. במצב דברים כזה, הרי משמעות קבלת עמדת הנאמן אינה שמירה על עקרון השוויון, אלא דווקא אפלייתם של המערערים לרעה יחסית לנושים הרגילים האחרים; לכך, לא אוכל ליתן את ידי. במקרה שבפני, אין עסקינן בתביעת חוב הכוללת ריבית פיגורים חריגה התופחת בקצב מסחרר ובלתי פרופורציונאלי, ואף לא בפיצוי מוסכם דרקוני, אשר ערכו חורג בהרבה מן הנזק או חסרון הכיס האמיתי שנגרם בפועל. עניין לנו אך ורק בבקשה לריבית על-פי דין (בנוסף להצמדה, עליה אין הצדדים חלוקים). אי לכך, אין כל עילה שלא להחיל על העניין את הכללים הרגילים הנוגעים לריבית והצמדה, אשר חלים במלואם בהתאם לשיעורי חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת עד למועד יום צו ההקפאה. תוספת זו, אשר אינה אלא שמירה על ערכו של הכסף, מתווספת בדרך שגרה לתביעות חוב, ולא מצאתי מקום להחריג את עניינם של המערערים מכלל זה. זאת, באשר צודקים המערערים בטענתם כי פסיקה אחרת היתה יוצרת "שיוויון" מלאכותי בין חוב אשר העיריה נמנעה משלמו במשך שנים ארוכות, לבין חוב אשר נוצר יום אחד בלבד בטרם ההקפאה ואי לכך, טרם החל כספו של הנושה להשחק ולאבד מערכו. אי לכך, הרי שכל הנוגע לעניין זה, דין עמדת המערערים להתקבל, ודין עמדת הנאמן להדחות. סוף דבר; דין הערעור להתקבל במובן זה, כי ניתנת למערערים רשות להגיש תביעתם כנגד המדינה והעירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים; כמו כן, ועד להכרעת התביעה דנן, הרי אם וככל שיתגבש הסדר נושים, הרי שעל הנאמן לשמור בקופתו סכום לתשלום דיבידנד יחסי למערערים, בהתאם להנחיות נשוא החלטתי זו. עתה, לא נותר אלא להכריע בשאלת הוצאות הערעור. שקלתי רבות, האם לחייב את המדינה בהוצאות הולמות נוכח התנהלותה, כמו גם העובדה כי לא טרחה כלל ועיקר להגיב לגופו של עניין. אלא, שנוכח התוצאה אליה הגעתי - קרי, כי עיקר המחלוקת תידון בבית המשפט לעניינים מנהליים, החלטתי, בלב כבד, שלא לעשות כן. להסרת ספק, אעיר כי אמנם באורח רשמי, לא הייתה המדינה חייבת להגיב לבקשה שהוכתרה כ"ערעור" על החלטת נאמן; עם זאת, ונוכח העובדה כי בפועל הייתה התנהלות המדינה ורשויותיה חלק מרכזי מן הפרשיה, הרי שלמצער ראוי היה כי המדינה תגיב, ולו באורח תמציתי, ותבהיר את הסיבות לדרך בה בחרה לנהוג; אלא שהמדינה לא עשתה כן, ואף נזהרה מלתבוע במפורש סעד דיוני כלשהו, מעבר לאמירה כי היא מצטרפת לעמדת הנאמן (לרבות בשאלה הדיונית).אי לכך, ובלב כבד מאד, מצאתי כי אין בסיס משפטי לחיוב המדינה בהוצאות בהליך הנוכחי. מאידך גיסא, אין כל מקום לחייב את המערערים בהוצאות כלשהן, וזאת חרף המחדל הדיוני הנוגע למועד הגשת הערעורים. כמו כן, ספק גדול אם בשלב זה, בו השאלה המרכזית הנוגעת לנאמן ולקופת ההקפאה הינה שאלה עתידית בלבד, ישנו מקום "להעניש" את שאר נושי עיריית טייבה בפסיקת הוצאות. אי לכך, החלטתי שלא ליתן צו להוצאות בשלב זה. ערעורסכסוך