קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין שותפים לסירה: הרקע לתביעה: 1. עניינה של התביעה שלפניי במחלוקת בדבר שימוש בסירה. הבעלות בסירה נחלקה, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, בין ארבעה שותפים. התובע החזיק ב- 12.5 אחוזים מהבעלות על סירה בשם "סוסיקה" (להלן: "הסירה"). מר בן עמי מנדלסון (להלן: "הנתבע") אחז ב- 50 אחוזים מהבעלות, מר אליעזר גל אחז ב- 25 אחוזים מהבעלות (להלן: "מר גל") ומר מאיר דוידסון אחז ב- 12.5 אחוזים מהבעלות (להלן: "מר דוידסון"). 2. לטענת התובע, הנתבע הוציא הוצאות גבוהות מאוד ומיותרות על הסירה וכן מנע ממנו להשתמש בה ומכאן התביעה דנן שסכומה הועמד על סך 110,153 ₪. עיקר טענות התובע: 3. הנתבע הוציא כספים רבים ומיותרים לצורך אחזקת הסירה והתנה את השימוש בסירה בתשלום הוצאות אלה על ידי התובע. התובע סירב לשלם הוצאות מופרזות. הנתבע החליף את המנעולים בסירה ובכך מנע מהתובע לעשות שימוש בסירה. 4. כך, נמנע מהתובע עשיית שימוש בסירה בשנים 2006-2008: 75 ימי הפלגה במשך שנתיים. שוויו של יום שימוש כאמור, לפי דמי שכירות ראויים עומד על סך 1,200 ₪ ליום. 5. בנסיבות אלה נאלץ התובע לשלם לנתבע את חלקו היחסי בהוצאות בסך 9,600 ₪ ואז נמסר לו מפתח הסירה. 6. גם לאחר ששילם את ההוצאות מנע ממנו הנתבע לעשות שימוש בסירה - הנתבע התנה את השימוש בסירה בהפקדת שיק עירבון. פעולה זו ננקטה כלפי התובע בלבד ולא כלפי אף אחד מהשותפים הנוספים. 7. בתאריך 9.7.08 הזמין חברים לשיט חופים. כאשר הגיע לסירה התברר לו כי אינה מתוחזקת: ריח סרחון נדף ממנה, לא היה סולר במיכל הדלק ולא ניתן היה להניע את הסירה. ציוד חיוני בסירה אף היה נעול בארון נפרד עם מנעול קומבינציה. כאשר התקשר טלפונית לנתבע, סירב הלה לסייע לו ונמנע ממסירת הקוד לפתיחת הארון. כך עמד התובע בוש ונכלם לפני חבריו תוך שהוא סובל מעוגמת נפש. 8. בעקבות פעולות הנתבעים, התובע אמר נואש ומכר את חלקו בסירה בסך 15,000 ₪, סכום נמוך מהסכום שאמור היה לקבל לידיו, הואיל והתובע רכש מנוע חדש לסירה ואף שילם עבור שנת עגינה, שמהם כלל לא נהנה. שווי התביעה הועמד על סך 110,153 ₪. עיקר טענות הנתבע: 9. הסירה הינה ישנה באופן יחסי (יוצרה בשנת 1978) ועל כן חייבת אחזקה בעלות לא מבוטלת. כל ההוצאות, למעט הצביעה, אושרו על ידי השותפים. התובע לא חוייב בעלות הצביעה. התובע סירב לשאת בהוצאות על כן לא נמסר לו המפתח לסירה עד לאחר התשלום. 10. ההוצאות ששילם התובע, בסך 6,500 ₪ כללו בין היתר גם הוצאות ביטוח, דמי עגינה וחשמל וכן כללו את חלקו היחסי בתחזוקה. 11. החלפת המנעולים בסירה נעשתה לאחר שבנו של התובע פרץ אליה. הפיקדון שנלקח מהתובע נדרש מאחר שהתובע גרם לנזק בסירה בזמן שהפליג בה. הפיקדון הוחזר לתובע לאחר ששב מהשיט בסירה. 12. לעניין האירוע מחודש יולי 2008 - התובע לא תיאם עם הנתבע את מועד הגעתו ומכאן מקור התקלה. באותו זמן הייתה הסירה לאחר טיפול וסבלה ממספר בעיות. הנתבע ביקש לעניין את התובע בבעיות בסירה אולם לא נענה. בארון הנעול היה סולר פרטי שרכשו הנתבע ומר גל ולכן לא אושר לתובע לפתוח את הארון. 13. בדיון שנערך לפניי העידו: התובע, הנתבע ומר אליעזר גל (שותף ב- 25 אחוזים מהבעלות בסירה). דיון והכרעה: הדין החל: 14. הצדדים שלפניי החזיקו בבעלות משותפת במיטלטלין - הסירה. הואיל והצדדים לא ערכו ביניהם הסכם המסדיר את השותפות, נשלטת מערכת היחסים ביניהם נשלטת על ידי סעיף 9 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"). 15. מאחר שמטרת השותפים אינה הפקת רווחים, אזיי מערכת היחסים שלפנינו הינה "שיתוף במיטלטלין" ולא "בעלות משותפת", היינו אין עסקינן בשותפות מסחרית (partnership), אלא בבעלות משותפת (co-ownership) [יהושע ויסמן, דיני קנין-בעלות ושיתוף (1997) פסקה 5.3 בעמ' 129, פסקה 5.4 בעמ' 130]. 16. משכך, מערכת היחסים בין הצדדים לא תוסדר על ידי דיני השותפויות, אלא כקבוע בסעיף 9(ה) לחוק המיטלטלין, על ידי חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), סעיפים 30-33, 34(א), 35-36. יש לבחון אפוא, אם השיתוף בין הצדדים עמד בתנאים שנקבעו בחוק. הוצאות האחזקה: 17. לטענת התובע, ההוצאות שהנתבע החליט להוציא על הסירה, היו מיותרות. התובע מבסס טענה זו על ניסיונו האישי וכן על בדיקה השוואתית שערך [פר' עמ' 12 ש' 25-28]. מנגד, לטענת הנתבע, הוצאות אלו היו מוצדקות שכן כללו הוצאות תחזוקה גדולות: דמי עגינה, דמי ביטוח וכן חשבון חשמל [פר' עמ' 18 ש' 24-25]. 18. סעיף 30(א) לחוק מקנה לבעלי רוב החלקים את הסמכות להחליט החלטות בנוגע לניהול ולשימוש הרגיל של הסירה. בענייננו, עלה מעדותו של הנתבע ומעדות מר גל כי התקיימו מעת לעת ישיבות שותפים ובהן אושרו פעולות האחזקה [עדות הנתבע: פר' עמ' 17 ש' 1-9; פר' עמ' 19 ש' 19-20; עדות מר גל: פר' עמ' 23 ש' 15-17; מוצג ת/2]. עדויות אלה לא נסתרו על ידי התובע. 19. כפי שהעיד לפניי מר גל, ההוצאות שהוצאו על הסירה היו הוצאות רגילות ומלבדן לא הייתה כל הוצאה חריגה: הוצאות עבור מבחן רישוי לסירה, דמי עגינה במרינה, דמי ביטוח והעלאת הסירה לתיקון שגרתי [פר' עמ' 23 ש' 26-27, 29-30]. עדותו של מר גל מהימנה והתרשמתי ממנה לחיוב. כפי שעולה מעדותו, ההוצאה החריגה היחידה שהוצאה הייתה עבור צביעתה. ומכל מקום, כאשר התובע הציג את התנגדותו לתשלום זה, הוחלט לפטור אותו מהתשלום [פר' עמ' 15-17]. 20. התובע לא ביסס את טענתו כאילו ההוצאות שהוציאו השותפים האחרים היו חריגות או בלתי סבירות. כך, התובע לא הציג לפניי כל אסמכתא על מנת להוכיח שהוצאו הוצאות חריגות. כך התובע לא הציג לפניי חוות דעת מומחה או קבלות עבור הוצאות אלו. 21. סיכומו של דבר - התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שנדרש ממנו להשתתף בהוצאות בלתי סבירות. שוכנעתי שההוצאות שהוציאו השותפים לאחזקת הסירה היו הוצאות סבירות. ההוצאות אושרו על ידי כל השותפים, לרבות התובע. כך כאשר התובע התנגד לרכיב הצביעה, הוא הופטר מהתשלום על ידי השותפים האחרים. בנסיבות אלה, דין טענתו כנגד החיוב בחלקו היחסי בהוצאות האחזקה - להידחות לגופה. מניעת השימוש בסירה: 22. לטענת התובע, נמנע ממנו השימוש בסירה הואיל והנתבע החליף את המנעולים בסירה ולא מסר לו את המפתח החדש. 23. הנתבע אכן אישר שהמנעולים הוחלפו, אולם הדבר נעשה משני טעמים: ראשית, בנו של התובע השתמש בכרטיס הכניסה המגנטי למרינה בניגוד להנחיות המרינה וכן פרץ את מנעולי הסירה [פר' עמ' 17 ש' 17-21, 25]. שנית, כל עוד התובע לא שילם את חלקו בהוצאות לא נמסר לו המפתח החדש לסירה [פר' עמ' 18 ש' 8-9]. 24. אשר לשימוש על ידי הבן - התובע הודה בשימוש על ידי בנו במהלך חקירתו הנגדית: "נתתי לבן שלי שהוא היה 50% ואני הייתי 50% הבן שלי היה לפני גיוס, הוא ביקש להיות ביאכטה עם שני חברים...". [פר' עמ' 14 ש' 17-18] 25. בהמשך עדותו הבהיר התובע שלא היה מדובר ביציאה להפלגה אלא בשהות בסירה, כשהיא עוגנת במרינה [פר' עמ' 14 ש' 25-26]. יחד עם זאת, התובע הבהיר כי לא קיבל את רשותם של יתר השותפים לשימוש של הבן. 26. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים במחלוקת זו, אני סבור כי עיכוב הסירה בידי השותפים האחרים, בנסיבות בהן התובע לא שילם את חלקו בהוצאות ובנסיבות בהן נעשה שימוש לא מורשה בסירה, נעשה כדין. ואלה טעמי: ראשית, מסירת הסירה לשימוש הבן, כאשר התובע לא פיקח עליו מהווה שימוש חריג ובלתי רגיל בסירה. הסירה מהווה כלי שייט וכל פעולה בה מחויבת להיעשות על ידי השותפים או מי מהם והכל בכפוף לדיני הימאות ונהלי השיט המקובלים. בהקשר זה, טענת הנתבע שנעשה שימוש שלא כדין בסירה מבחינת הוראות המרינה לא נסתרה. שנית, הוכח לפני שהוצאות האחזקה שנדרשו מהתובע היו סבירות. התובע בחר לשלם את חלקו היחסי בהוצאות האחזקה רק בחודש יוני 2008 [ס' 17 לת/1]. בנסיבות אלה הנתבע היה רשאי לעכב את הסירה, מכוח שליטתו הפיזית בה ומכוח זכותו להשבת הוצאותיו כקבוע בסעיף 11 לחוק המיטלטלין. 27. מאחר שעיכוב הסירה נעשה על פי זכות שבדין, אני קובע כי דין טענתו של התובע לקבלת פיצוי בגין מניעת ימי השייט בסירה, בשנים 2006-2008, בהן נמנעה ממנו ההפלגה, להידחות. התובע, אם היה מעוניין בביצוע ההפלגה, היה רשאי לשלם עוד קודם לכן את חלקו היחסי בהוצאות האחזקה ובכך לממש את זכותו לימי ההפלגה. משלא עשה כן, אין לו אלא על עצמו להלין. אירוע מחודש יולי 2008: 28. לטענת התובע, לאר שנשא בהוצאות האחזקה, הגיע עם חברים למרינה וביקש להפליג בסירה. אז נוכח שהסירה אינה שמישה להפלגה. כאשר התקשר בטלפון לנתבע, סירב הלה לסייע לו והכל בחוסר תום לב כשהוא גורם לתובע עגמת נפש לפניי חבריו. 29. הנתבע כפר בטענות התובע. לגרסתו, התובע החזיק במפתח למנוע הסירה אך לא ידע כיצד לעשות בו שימוש. לעניין מניעת השימוש בארון טען הנתבע שבארון הוחזקו מיכלי דלק בבעלות הנתבע ומר גל [פר' עמ' 21 ש' 28-29, עמ' 22 ש' 1-3]. 30. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים במחלוקת זו אני מעדיף במחלוקת זו את גרסת התובע: ראשית, אינני מקבל את טענת הנתבע כאילו התובע לא ידע כיצד להניע את הסירה. התובע הוא בעל ניסיון בתחום השייט ובעל ידע טכני לא מבוטל. התובע שותף בסירה עוד משנת 2003. נסיבות אלה אינן מתיישבות עם חוסר הידיעה שמייחס הנתבע לתובע. שנית, התרשמתי לחיוב מגרסת התובע שהעיד לפניי אודות מצב הסירה: "חברים מהיישוב שרצו לשוט. זו הייתה פעם ראשונה שרציתי להשתמש בסירה אחרי כמעט שנתיים. הגענו לסירה ולא הייתה אפשרות להפעיל את המנוע, לא היה דלק במיכל הדלק של המנוע. אחר כך גם לא היה פיוז בסטרטר, בקיצור לא היה אפשר להפעיל את הסירה, חוץ מזה שהיה לה ריח נוראי". [פר' עמ' 13 ש' 12-15] שלישית, אני דוחה את טענת הנתבע כאילו הופתע מכך שהתובע הגיע לסירה להפלגה. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו התובע שהעיד לפניי שהודיע מראש לשותף מר דוידסון (עימו החליף את ימי ההפלגה) ועם עדותו לפניי שהודיע גם לנתבע [פר' עמ' 13 ש' 19]. גם הנתבע הודה לפניי בישיבת קדם המשפט ששיבח את מר דוידסון שנאות להחליף את ימי ההפלגה עם התובע [פר' עמ' 3 ש' 14-15]. 31. התרשמתי מהעדויות שנשמעו לפניי שהנתבע שהחזיק ב- 50 אחוזים מזכות הבעלות בסירה, היה ה"מוציא והמביא" בענייני הסירה וחלוקת השימוש בה. הנתבע גם נטל על עצמו יוזמה מבורכת לעשות למען אחזקת הסירה. 32. כשאלה הן הנסיבות, חוסר שיתוף הפעולה מצד הנתבע שעה שהתובע ניתקל במצוקה וביקש להסתייע בו בכדי לקבל מידע לצורך השמשת הסירה להפלגה יש בו להוות חוסר תום לב של ממש. הנתבע, כמי שתחזק את הסירה היה יכול למסור לתובע מידע בטלפון ולהנחות אותו בדבר הציוד החסר בסירה. 33. יתר על כן, הנתבע העיד על עצמו כמי שטיפל בסירה באותה עת והיה "באמצע טיפול במנוע". הנתבע, שידע על רצונו של התובע לערוך הפלגה, יכול היה להודיע לו מראש שהסירה אינה שמישה או שנדרשות פעולות להכשרתה להפלגה. כזו לא עשה. גם בכך יש חוסר תום לב של ממש ביחסי השיתוף מצד הנתבע. על כן, אני קובע שהנתבע פעל שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). 34. הסעד שעל בית המשפט להעניק לנפגע במקרה של התנהגות שלא בתום לב כפי שנקבע בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 838 (1980) (להלן: "עניין שירותי תחבורה"): "דין זה אינו כלל בל-יעבור, שכן הכל תלוי בנסיבות העניין. סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות. הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות ל-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה" 35. ההלכה שנפסקה בעניין שירותי תחבורה אושרה מחדש ואף הורחבה בפסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו דאז) [בג"צ 1683/93 יבין לסט בע"מ נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י מז(4) 702, 708 (1993)], שם הורחבה קשת הסעדים שבית המשפט מוסמך להעניק, מעבר לסעדים המנויים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. 36. במקרה של הפרת חובת תום הלב המנויה בסעיף 39 לחוק החוזים, ניתן לחלק את הנזק שנגרם בין הצדדים האחראים לתוצאה, כפי אחריותם לה [ע"א 3912/90 EXIMIN נ' טקסטיל והנעלה, פד"י מז(4) 64, 84 (1993); ת"א 31940/91 (תל אביב-יפו) דפוס נעים נ' ברטלה, (ט.פ.) (1993)]. 37. בענייננו, התרשמתי מהנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, שעה שביקש לממש את זכותו בסירה והזמין חברים להפלגה. אולם אז נתקבל בסירה מוזנחת, ובלתי כשירה להפלגה. רק לאחר מספר שעות הוכשרה הסירה להפלגה. בנסיבות אלה אני מעריך את הנזק הלא ממוני של התובע בסך 5,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. 38. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, את חלקו של הנתבע באחזקת הסירה כמו גם את האפשרות שהתובע יכין יום קודם להפלגה את הסירה ובכך יימנע את עוגמת הנפש שנגרמה לו, אני מעריך את חלקו של הנתבע בנזק התובע בסך 2,500 ₪ ליום מתן פסק הדין. אני מחייב את הנתבע לשלם סכום זה לתובע. 39. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 40. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך 2,500 ₪. לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בכך שנקבע שהנתבע נהג בחוסר תום לב בתובע באירוע מחודש יולי 2008, יישא כל צד בהוצאותיו. דיני חברותשותפותסכסוך