קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך בין שכנים בבית משותף בנושא בניה: סכסוך שכנים בין שני בעלי דירות בבית משותף הנמצא ברחוב בוליביה 4 בירושלים. לצדדים טענות האחד כנגד השני, ומכאן התביעה והתביעה שכנגד בתיק שבפניי. רקע 1. בבית המשותף בו מתגוררים הצדדים יש 48 דירות. בחלק הבנין הרלבנטי לענייננו, יש שלוש קומות: בקומה הראשונה מתגוררים התובעים והנתבעים שכנגד, בני הזוג ורד ואשר לוזון (להלן: "לוזון"). בקומה שמעל לדירת לוזון מתגוררת הנתבעת והתובעת שכנגד, גב' שושנה עדי (להלן: "עדי"). בקומה שמעל לדירת עדי, יש דירה נוספת. 2. השטח המקורי של דירת לוזון היה 44.75 מ"ר. בשנת 1997 הרחיבו לוזון את דירתם על ידי בניית תוספת בחלק מחצר הבית. לשם ביצוע תוספת הבניה, יזמו לוזון שינוי תב"ע נקודתי. בהמשך, לאחר שקיבלו את הסכמת רוב הדיירים לביצוע התוספת, קיבלו לוזון היתר בניה, אשר בהתאם לו בנו את התוספת. 3. ביום 30.11.04, היינו כשבע שנים לאחר שבנו את התוספת, פנו לוזון לבית המשפט והגישו נגד עדי את כתב התביעה המונח בפניי. יחד עם כתב התביעה, הגישו לוזון בקשה למתן צו מניעה זמני. בכתב התביעה ובבקשה שהגישו טענו לוזון, כי הם בנו את תוספת הבניה בדירתם באופן כזה שיאפשר לבעלי שתי הדירות שמעל לדירתם, היינו דירת עדי והדירה הנמצאת בקומה השלישית, להרחיב את דירותיהם באופן דומה. כך, למשל, נטען בסעיף 14 לכתב התביעה, כי "מכיוון שהתובעים היו הראשונים שבנו את התוספת ומכיוון שהתוספת שבנו היתה אמורה לשאת מבחינת הקונסטרוקציה והעומסים של הבניה, עוד שתי קומות בניה נוספות על גביה, היה צורך בחפירה עמוקה לצורך יסודות, יציקות מיוחדות, כמויות ברזל נכבדות באופן שהעלה מאד את מחיר הדירה". 4. בתביעה ובבקשה שהגישו טענו לוזון, כי ביום 25.11.04, היינו חמישה ימים לפני הגשת התביעה והבקשה, הסתבר להם כי עדי החלה לבצע עבודות בניה על גג התוספת שבנו. לטענת לוזון, עדי לא הייתה רשאית לעשות זאת מבלי לקבל תחילה את רשותם "ומבלי ששילמה להם את חלקה היחסי בבניית התוספת ובגין הזכות להשתמש בה" (סעיף 15 לכתב התביעה). בנוסף טענו לוזון, כי עדי החלה בביצוע עבודות הבניה מבלי שקיבלה היתר בניה כמתחייב, ויש חשש שמדובר בבניה "פרטיזנית" אשר עלולה לפגוע, באופן פיזי, בדירה שלהם, ואף לפגוע בחזות הבניין. בתביעתם טענו לוזון, כי במהלך העבודות שעדי כבר הספיקה לבצע, היא פגעה ביריעות הביטומניות שהונחו על גג תוספת הבניה שלהם, דבר העלול לגרום לבעיות רטיבות בדירתם. בנוסף נטען, כי במהלך העבודות חסמה עדי את צינור הניקוז שהותקן בתוספת הבניה, דבר העלול להחמיר את בעיית הרטיבות. 5. בתגובה לכתב התביעה שהוגש נגדה, הגישה עדי כתב תביעה שכנגד, בו העלתה שני עניינים: ראשית נטען על ידה, כי תוספת הבניה שנבנתה על ידי לוזון, גבוהה ב-10 ס"מ מהגובה המותר, דבר שהסב לה נזק כספי. שנית נטען על ידי עדי, כי לוזון "סיפחו" לדירתם חלק מחצר הבית המהווה רכוש משותף, בכך שגידרו חלק זה של החצר באופן המונע ממנה ומדיירים אחרים בבניין להכנס לחלק זה, ובכך שהתקינו פרגולה לשימושם הפרטי. 6. ביום 30.11.04, מועד בו הגישו לוזון את כתב התביעה והבקשה למתן צו מניעה זמני, נעתרתי לבקשת לוזון ונתתי צו מניעה זמני האוסר על עדי להמשיך בביצוע עבודות הבניה. אלא, שבעוד הליך זה מתנהל, וחרף צו המניעה שאסר על עדי לעשות זאת, השלימה עדי את עבודות הבנייה שביקשה לבצע. אין מדובר בתוספת חדרים לדירה, כפי שהוסיפו לוזון לדירתם, אלא בבניית מרפסת על חלק מתוספת הבניה, ובפתיחת פתח בקיר החיצוני של דירת עדי, המאפשר מעבר מהדירה למרפסת שנבנתה. יצויין, כי ביום 12.3.06 קיבלה עדי היתר בניה, חרף התנגדות שהגישו לוזון. יוצא, אפוא, שעבודות הבנייה שהיה בכוונת עדי לבצע כבר הושלמו, ובשלב זה אין עדי מבקשת לבצע עבודות נוספות לאלה שכבר ביצעה. יצויין, כי עדי הגישה בקשה להיתר בנייה עוד בטרם לוזון הגישו נגדה את התביעה בתיק הנוכחי (ר' מכתבו מיום 3.10.04 של רפאל חיים, אשר צורף כנספח ד' לכתב ההגנה). 7. הואיל והצדדים לא השכילו לגשר על הפערים הקיימים ביניהם, התנהל בתיק זה דיון ממושך, מתיש ויקר. במסגרת דיון זה, מינה בית המשפט שלושה מומחים. במהלך הדיון בתיק יושבו או הובהרו חלק מהעניינים השנויים במחלוקת. בסופו של דבר, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית רק בעניין התביעה שכנגד. בין הצדדים הוסכם, כי המצהירים והמומחים לא ייחקרו, כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב, וכי במסגרת הסיכומים יטענו הצדדים את טענותיהם בדבר המשקל שיש לתת לאמור בתצהירים, בחוות הדעת ובכל החומר המצוי בתיק בית המשפט. כמו כן הוסכם, כי במסגרת הסיכומים יהיה כל צד רשאי לצרף קבלות ולטעון טענותיו בעניין זה (פרוטוקול הישיבה מיום 18.7.10). הצדדים הגישו סיכומים רחבי יריעה, ועתה הגיעה העת להכריע במחלוקות שנותרו ביניהם. אעבור אפוא לדון במחלוקות אלה. גובה ההשתתפות של עדי בהוצאות שהוציאו לוזון לצורך בניית התוספת שבנו 8. עדי אינה חולקת על כך שהיא חייבת לשלם ללוזון דמי השתתפות בגין התוספת שהם בנו. תוספת זו היא שאיפשרה לעדי להפוך חלק מגג התוספת למרפסת, והיא תאפשר לעדי בעתיד, אם תרצה בכך, להגדיל את שטח המרפסת, או לבנות על גג התוספת חדרים נוספים לדירתה, כפי שעשו לוזון. יצויין, כי אין חולק על כך שבין הצדדים התנהל דין ודברים בקשר לגובה ההשתתפות עוד בטרם הוגשה התביעה, ובמסגרת זו עדי הצטיידה בחוות דעת של שמאי מטעמה, מר לירן קלדרון, אשר הביע דעתו כי על עדי לשלם ללוזון דמי השתתפות בסכום של 17,000 ₪. חוות דעת של השמאי קלדרון ניתנה ביום 11.11.04, ואולם דבר קיומה ודבר המגעים שהתנהלו בין הצדדים בעניין זה עוד לפני הגשת התביעה, לא נזכרו בכתב התביעה או בבקשה למתן סעד זמני שהגישו לוזון. 9. תביעתם של לוזון לתשלום דמי השתתפות כוללת שני רכיבים: עניינו של האחד - השתתפות בהוצאות הבניה. עניינו של השני - השתתפות בעלויות התכנון, היינו הכנת התב"ע הנקודתית אשר איפשרה את ביצוע תוספת הבניה. 10. לצורך קביעת גובה ההשתתפות, מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את השמאי, מר רן פירו. מחוות הדעת שהגיש עולה, כי לוזון הרחיבו את דירתם בשטח כולל של כ-70 מ"ר: תוספת בניה בשטח 55.15 מ"ר נבנתה בחלק הדרום מערבי של הבניין, בהתאם להיתר בניה 42344 שניתן ללוזון בשנת 1997. תוספת בניה בשטח 15.26 מ"ר נבנתה בחלק המערבי של הבניין, בהתאם להיתר בניה 27508 שניתן ללוזון בשנת 1988. לבית המשפט לא ברור, האם לוזון בנו את כל התוספת בעת ובעונה אחת, או שתחילה נבנה החדר המערבי בשטח כ-15 מ"ר, ולאחר מכן נבנתה התוספת בחלק הדרום מערבי של הבניין, בשטח כ-55 מ"ר. 11. עוד עולה מחוות דעתו של מר פירו, כי שטח הגג הכולל של תוספת הבניה עומד על כ-75 מ"ר. שטח המרפסת אותה בנתה עדי על חלק משטח תוספת הגג, עומד על 19.40 מ"ר. בשאר שטח הגג, אין עדי עושה שימוש. 12. לדברי השמאי פירו, אילו עדי הייתה עושה שימוש בכל הגג, היה עליה לשלם ללוזון בגין הוצאות הבניה, סכום של 22,080 ₪. הואיל ועדי עושה שימוש רק בחלק מהגג, השאיר השמאי פירו להחלטת בית המשפט את השאלה, האם על עדי לשלם ללוזון עתה דמי השתתפות רק עבור חלק הגג בו היא עושה שימוש כמרפסת, או שמא עליה לשלם ללוזון, כבר עכשיו, דמי השתתפות גם עבור תוספת הבניה בה היא אינה עושה שימוש. לדברי מר פירו, אם בית המשפט יקבע כי בשלב זה על עדי לשלם ללוזון דמי השתתפות רק בגין חלק הגג בו היא עושה עתה שימוש, הרי שעליה לשלם ללוזון דמי השתתפות בסכום של 8,330 ₪. לדברי מר פירו, במקרה כזה הרי שאם בעתיד תבקש עדי לבנות על מלוא תוספת הבניה, כי אז יהיה עליה להשלים את ההפרש בסך 13,750 ₪. 13. יצויין, כי מר פירו לא עשה הבחנה בין שימוש בגג התוספת לצורך בניית חדר או חדרים נוספים, לבין שימוש בגג התוספת לצורך בניית מרפסת. בנסיבות אלה, גם אני לא אעשה הבחנה כזו. 14. לטענת ב"כ לוזון, "אין מקום לפצל את התשלומים בגין עלות ההשתתפות בהוצאות הבנייה, וכי על בית המשפט לחייב את הנתבעת מיידית לשלם לתובעים את מלוא הסכום של 22,000 ₪ שנקבע בחוות דעתו של מר פירו (סעיף 65 לסיכומים. ההדגשה במקור - א.ר.). מנגד טוענת ב"כ עדי, "שאין זה מוצדק לחייב את הנתבעת בהפרש עתה, שכן יתר הזכויות (של 55 מ"ר הנוספים) - לא מומשו על ידה, אם בכלל ימומשו" (סעיף 53 לסיכומים). 15. במחלוקת שנפלה בין הצדדים בעניין זה, נראית לי עמדת ב"כ עדי. אין חולק על כך, שכל עוד עדי לא עשתה שימוש בתוספת הבניה, היא לא הייתה חייבת ללוזון דבר. חובתה של עדי לשלם ללוזון דמי השתתפות קמה רק כאשר היא החלה לעשות שימוש בתוספת שלוזון בנו. הואיל ובמשך 7 שנים מאז הקמת התוספת לא עשתה בה עדי שימוש כלשהו, היא לא נדרשה לשלם ללוזון כל דמי השתתפות. רק כאשר עדי החלה לבצע עבודות שנועדו להפיק הנאה מתוספת הבניה, פנו אליה לוזון בדרישה לתשלום דמי השתתפות. מכוח העקרון הקובע, כי חובת התשלום נגזרת מהשימוש בפועל ולא מיכולת השימוש בכוח, אני סבור כי יש לחייב את עדי בתשלום דמי השתתפות רק ביחס לחלק תוספת הבניה בו היא עושה שימוש וממנו היא מפיקה הנאה, ולא מכלל שטח התוספת. אם בעתיד תבקש עדי להרחיב את היקף השימוש, כי אז יהא עליה להשלים, באופן יחסי, את דמי ההשתתפות. 16. בסעיפים 54-59 לסיכומי ב"כ עדי נטען, כי מר פירו טעה בחישוביו ובשיקוליו. לטענת ב"כ עדי, היה על מר פירו לקבוע, כי דמי ההשתפות המלאים שעל עדי לשלם ללוזון עומדים על סכום של 15,830 ₪ (ולא 22,080 ₪), וכי עליה לשלם עתה ללוזון סכום של 5,972 ₪ (ולא 8,330 ₪). לא ראיתי מקום לקבל טענה זו, הואיל והטענות הנטענות על ידי ב"כ עדי, לא הופנו למומחה בית המשפט, לצורך קבלת הערותיו (ר' סעיף 53 לסיכומי התשובה של ב"כ לוזון). 17. סיכומה של נקודה זו הוא שאני קובע, כי דמי ההשתתפות המלאים בגין הוצאות הבניה שהוציאו לוזון, עומדים על סכום של 22,080 ₪ כערכו ביום הגשת חוות דעתו של מר פירו - 15.7.09. כיוון שבשלב זה עשתה עדי שימוש רק בחלק מתוספת הבניה, עליה לשלם עתה ללוזון סכום של 8,330 ₪. אם בעתיד תעשה עדי שימוש בחלקים נוספים של התוספת, כי אז יהיה עליה להוסיף ולשלם ללוזון דמי השתתפות, בהתאם לחלק היחסי של השימוש הנוסף אותו תעשה עדי בגג התוספת. 18. זאת באשר לרכיב הראשון בתביעת לוזון, שעניינו השתתפות עדי בהוצאות הבניה שהיו ללוזון. עניינו של הרכיב השני, בתביעת לוזון לחייב את עדי להשתתף גם בעלויות התכנון שהיו להם. זאת הואיל ואין חולק על כך, שלצורך בניית תוספת הבניה, המעניקה זכויות בניה גם לעדי, יזמו לוזון שינוי של תב"ע נקודתית. 19. קביעת גובהם של דמי ההשתתפות, ככל שמדובר בעלויות התכנון, מחייבת מתן מענה לשתי שאלות: השאלה הראשונה היא, מהי עלות התכנון הכוללת עבור שינוי התב"ע? השאלה השניה היא, מהו החלק היחסי מתוך עלות התכנון הכוללת, בו על עדי לשאת. 20. ניתן היה לצפות לכך, שלצורך מתן מענה לשאלה הראשונה, ימציאו לוזון ראיות לגבי הוצאות התכנון שהיו להם בפועל. אלא שראיות כאלה לא הוגשו. בשלב מסויים בניהול ההליך, שקלו לוזון להגיש חוות דעת בדבר עלויות התכנון. אלא שבהודעה אותה הגישו ביום 26.1.10 הודיעו לוזון, "כי אין בכוונתם להגיש חוות דעת פרטית מטעמם בנוגע לעלויות התכנון, והם יטענו בסיכומיהם - בין היתר על בסיס חוות דעתו של מר פירו, בצירוף תשובותיו לשאלות ההבהרה... - את טענותיהם בדבר התחשיב המדויק בקשר עם הסכומים המגיעים להם בגין עלויות התכנון". 21. דא עקא, שמר פירו כתב בחוות דעתו, בצורה ברורה, כי "שאלת עלות הכנת תב"ע כדוגמת תב"ע 2955א', אינה בתחום מומחיותי". לאחר שאמר דברים אלה, עבר מר פירו לדון בשאלה השנייה אותה הצגתי והביע דעתו, כי "בהתייחס לשאלה העקרונית בדבר ההשתתפות של כל דייר בהכנה תב"ע כזו, נראה לי סביר, כי כל דייר ישתתף לפי חלקו היחסי בזכויות הבניה שהקנתה התב"ע. בהמשך אומר מר פירו, כי "החלק היחסי של הנתבעת בזכויות הבניה כ- 55מ"ר/1,012מ"ר = כ-5.5% מכלל עלות התוכנית". לבסוף, כדי להבהיר את דבריו, מביא מר פירו דוגמה. וכך הוא אומר: "לדוגמא: באם עלות התכנון הינה בגבולות סך של 10,000$, אז, יש לחייב את הנתבעת בכ-550$". 22. ב"כ לוזון מניח בסעיף 68 לסיכומיו ובסעיף 54 לסיכומי התשובה, שמר פירו הביע דעתו כי במקרה הספציפי הנדון בפנינו, עלות הכנת התב"ע בה נשאו לוזון, היא 10,000 דולר. אלא שאין הדבר כך. מר פירו הודיע במפורש, כי עלויות הכנת תב"ע אינו עניין המצוי בתחום מומחיותו. הסכום של 10,000 דולר אותו הוא מביא בחוות דעתו, אינו הבעת דעה ביחס לשאלה הראשונה, אלא מספר בו הוא עושה שימוש כדי להביא דוגמא ולהבהיר את דעתו ביחס לשאלה השנייה. 23. בנסיבות אלה אני קובע, שלא עלה בידם של לוזון להוכיח את תביעתם בעניין זה. על מנת שלא לקפח אותם אינני דוחה את תביעתם ברכיב זה, אלא קובע שניים אלה: ראשית, שאם בעתיד תבנה עדי תוספת נוספת ובין הצדדים תערך התחשבנות נוספת, יהיו לוזון רשאים לשוב ולתבוע את עדי בקשר לרכיב זה של תביעתם. ושנית, כי על עדי לשלם ללוזון כבר עכשיו, סכום של 2,752 ₪, אשר בסעיף 62 לסיכומיה הודיעה ב"כ עדי, כי היא מסכימה שעל עדי לשלם. אם בעתיד תיערך בין הצדדים התחשבנות נוספת, יילקח סכום זה בחשבון. רטיבות 24. לטענת לוזון, במהלך עבודות הבניה שבוצעו על ידי עדי, נגרם נזק ליריעות הביטומניות שהונחו על ידי לוזון על גג תוספת הבניה שבנו. כתוצאה מכך, נגרמה לדירת לוזון בעיית רטיבות. טענה זו אושרה על ידי המהנדס, מר אחי קליין, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט. בשלבים מסויימים של ההליך, הביעו עדי ובנה, תומר, נכונות לבצע את עבודות התיקון הנדרשות. אלא, שמאוחר יותר הם חזרו בהם מנכונות זו. בסופו של דבר, הסכימו הצדדים כי עדי תשלם ללוזון את סכום הכסף שמר קליין קבע שדרוש לתיקון הנזק שנגרם. מדובר בסכום של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. בהתאם להסכמה זו, העבירה עדי ללוזון את הסכום האמור, ולוזון ביצעו את עבודות התיקון הדרושות. בהודעה שהגישו ביום 5.1.10 הודיעו לוזון, כי "מבחינתם נושא ביצוע תיקוני הרטיבות נפתר לשביעות רצונם...". 25. עם זאת, לטענת לוזון מגיע להם פיצוי כספי בשל הרטיבות. אני סבור שיש לקבל את טענתם בעניין זה ואני קובע, כי מגיע ללוזון פיצוי כספי, הן בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל הרטיבות עצמה, והם בשל הטרחה שנגרמה להם לשם תיקון הליקויים בעצמם. אני פוסק ללוזון ביחס לעניין זה, סכום של 3,000 ₪ כערכם היום. טענת לוזון בדבר סיכון בטיחותי למבנה בשל עומס יתר 26. במהלך בירור התביעה נטען על ידי לוזון, כי עדי ביצעה את עבודות הבניה באופן רשלני, המסכן את בטיחות המבנה. עיקר הטענה הייתה, שעדי לא הסירה את המילוי הקיים על גג הבניין, בטרם הוסיפה מילוי נוסף לפני הנחת המרצפות במרפסת. כתוצאה מכך קיים בשטח המרפסת "מילוי כפול" היוצר, כך נטען, עומס יתר על תוספת המבנה שבנו לוזון, ומסכן אותו. את טענתם זו תמכו לוזון בחוות דעת של מהנדס הבניין שבנה את תוספת הבניה עבורם, מר ויינטראוב. 27. טענות לוזון ומר ויינטראוב התקבלו על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, מר אחי קליין. בחוות דעתו כתב, בין היתר, כי מן הראוי לאסור את השימוש של עדי במרפסת. לדברי המהנדס קליין, "בכדי להשמיש המרפסת יש לבצע פירוק של השכבות שהוסיפה עדי. באם רוצים גם לרצף את המרפסת יש לפרק גם השכבות שבצע לוזון ולבצע איטום ושיפועים חדשים הכל על פי תכנון מהנדס קונסטרוקציה רשוי (ההדגשה במקור - א.ר.). 28. בישיבה שהתקיימה ביום 18.3.08 הודיעו עדי ובנה, תומר, כי הם מוכנים לבצע את העבודות שקבע המהנדס קליין, ולאחר ביצוע העבודות יוזמן מר קליין כדי לוודא שהעבודות בוצעו כנדרש. כמו כן הסכימו השניים, כי בטרם יחלו בביצוע העבודות, יעבירו למהנדס קליין את תוכניות העבודה, על מנת שיאשר אותן. 29. אלא שבהמשך הסתבר, שאין ביכולתו של מר קליין לערוך תוכניות קונסטרוקציה, ויש צורך לפנות למהנדס המתמחה בתחום זה, על מנת שיערוך את תוכניות הקונסטרוקציה הדרושות. עדי פנתה למומחים כאמור, אלא שלדבריה, המומחים דרשו שכר טרחה שאין בידה לשלם. בנסיבות אלה, חזרה בה עדי מהנכונות לבצע בעצמה את העבודות הדרושות. 30. בהחלטתי מיום 4.11.08 איפשרתי לעדי לחזור בה מהנכונות שהביעה בשעתו, לבצע את העבודות בעצמה. עם זאת, החלטתי למנות כמומחה בתחום הקונסטרוקציה את המהנדס, מר אלי בנואליד. במימון ביניים של שכר טרחת המומחה, חייבתי את עדי בלבד. בנוסף, נוכח האמור בחוות דעתו של מר קליין בדבר הסכנה הבטיחותית הקיימת לכאורה במרפסת, נתתי צו מניעה זמני האוסר על עדי לעשות שימוש כלשהו במרפסת, עד למתן החלטה אחרת. 31. המהנדס בנואליד ביצע את הבדיקות הדרושות, ובחוות הדעת שהגיש בחודש מרץ 2009 הביע דעתו, "שהתקרה תקינה ואינה עומדת במצב של עומס יתר". בנסיבות אלה פנתה עדי ביום 31.3.09 בבקשה לביטול צו המניעה שאסר עליה לעשות שימוש במרפסת. לוזון הודיעו כי הם מסכימים לביטול צו המניעה, ובהחלטתי מיום 16.4.09 ביטלתי אותו. 32. סיכום הדברים הוא, אפוא, שהיום לוזון אינם עומדים עוד על טענתם בדבר עומס יתר וסיכון בטיחותי למבנה. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה מצטמצמת לשאלת ההוצאות שהוצאו בגין שכר טרחתם של המומחים. לעניין זה אתייחס בהמשך. טענת עדי בדבר הפרש גובה ויצירת מדרגה 33. במסגרת התביעה שכנגד נטען על ידי עדי, כי תוספת הבניה שבנו לוזון, גבוהה בכ-10 ס"מ מהמותר, דבר שיצר מדרגה בין מפלס דירתה לבין מפלס המרפסת. טענה זו נבדקה על ידי המהנדס, מר קליין, אשר הביע דעתו, כי האחריות להיווצרות המדרגה מוטלת על עדי. בנסיבות אלה, חזרה בה עדי מהטענה בעניין זה. שאלת המדרגה רלבנטית עתה רק בהקשר של החיוב בהוצאות המשפט ושכר טרחת המומחים, עניין אליו אתייחס בהמשך. טענות עדי בדבר השתלטות לוזון על חלק מהרכוש המשותף 34. אין חולק על כך, שלוזון גידרו חלק מחצר הבית המשותף הסמוך לדירתם בגדר רשת דקה, התקינו במקום פרגולה, והלכה למעשה הם עושים בחלק זה של הרכוש המשותף שימוש ייחודי. עניין זה עומד במוקד התביעה שכנגד, בה מבקשת עדי כי בית המשפט יורה ללוזון להסיר את גדר הרשת ואת הפרגולה. 35. לבית משפט זה הזדמן לא אחת לומר, כי דעתו אינה נוחה מתופעה הקיימת בחלק מהבתים המשותפים, בהם ישנם דיירים המשתלטים על חלקים מהרכוש המשותף ומספחים אותם לדירותיהם (ר' למשל, פסק הדין בת.א. 18955/97 (שלום ירושלים) אילן נ' כוכבי, . מתצהירי לוזון עולה, שבבית המשותף בו מתגוררים הצדדים, יש דיירים נוספים ש"סיפחו" לדירותיהם חלקים מהרכוש המשותף. 36. מטעם זה, בדין הוגשה התביעה שכנגד על ידי עדי, ולכאורה היה מקום לקבלה. אלא, שלקראת סיומו של הליך זה, במסגרת תצהירי העדות הראשית שהגישו לוזון בעניינה של התביעה שכנגד, הם צירפו חתימות של 41 מתוך 48 הדיירים בבניין (כולל אותם), אשר הצהירו: "איננו מתנגדים לגידור/סגירה של הגינה אצל משפחת לוזון מדירה 44". 37. איש מבעלי הדין לא הביא בסיכומיו טיעון משפטי מלא בשאלת המשמעות המשפטית של העובדה, שרוב דיירי הבית המשותף הסכים למה שנעשה על ידי לוזון (ר', למשל, סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). כל שנטען על ידי עדי בהיבט המשפטי הוא, ש"כדי להצמיד חצר/גינה לדירה פלונית יש צורך בהסכמת כל בעלי הזכויות במקרקעין על פי חוק המקרקעין ולא די במכתב סתמי של שלושה דיירים מתוך בית משותף - (שיכון) - בו קיימת כמות גדולה של בעלי זכויות במקרקעין" (עמוד 26 לסיכומים). אלא, שבטיעון זה אין די. מדובר בתביעה שכנגד, ולכן החובה להניח תשתית עובדתית ומשפטית ראויה, מוטלת על עדי. אלא שעדי לא עמדה בחובה זו. לבית המשפט לא ברור, האם בבית המשותף בו מתגוררים הצדדים חל התקנון המצוי, והעיקר: מה משמעות העובדה, שרוב הדיירים בבית מסכימים למה שנעשה עד ידי לוזון. בנסיבות אלה, אני מחליט לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה על ידי עדי. בהקשר זה אציין, כי לוזון טענו בתצהיריהם ובסיכומיהם, כי עדי מושתקת מלהעלות טענותיה בענין הפרגולה, שכן היא עצמה בנתה גגון במרפסת מושא דיוננו, מבלי שקיבלה לכך היתר כדין. הוצאות המומחים 38. עלות חוות הדעת של מומחה בית המשפט, מר אחי קליין - בחוות דעתו התייחס מר קליין לשלושה עניינים: טענות לוזון בדבר הנזקים שעדי גרמה ליריעות הביטומניות ובעיית הרטיבות; טענת עדי בדבר אחריות לוזון ליצירת מדרגה; וטענת לוזון בדבר עומס יתר ופגיעה בבטיחות המבנה. בכל שלושת העניינים קיבל מר קליין את טענות לוזון. ואולם כפי שעמדתי על כך לעיל, הטענה בדבר עומס יתר ופגיעה בבטיחות המבנה, לא אושרה על ידי הקונסטרוקטור שמונה לצורך בדיקת עניין זה, מר אלי בנואליד. בנסיבות אלה אני מחליט להותיר על כנה את החלטתי ולפיה, כל אחד מהצדדים יישא במחצית שכרו של מר קליין. 39. עלות חוות הדעת של מומחה בית המשפט, מר אלי בנואליד - כפי שציינתי לעיל, ביום 4.11.08 החלטתי למנות כמומחה בתחום הקונסטרוקציה את המהנדס, מר אלי בנואליד, תוך שקבעתי, כי במימון ביניים של שכר טרחתו תישא עדי בלבד. הדבר נבע מחוות דעתו של מר קליין שניתנה קודם לכן, ואשר הביע דעתו שקיימת סכנה בטיחותית במרפסת. כפי שציינתי, המהנדס בנואליד ביצע את הבדיקות הדרושות, ובחוות הדעת שהגיש הביע דעתו, "שהתקרה תקינה ואינה עומדת במצב של עומס יתר". לטענת עדי, בנסיבות אלה, יש להשיב לה את מלוא שכר הטרחה ששילמה למהנדס בנואליד. לוזון דוחים דרישה זו. הגעתי לכלל מסקנה, שיש לחייב את לוזון בהשבת 75% משכר הטרחה ששילמה עדי. אכן, "השורה התחתונה" היא, שטענת לוזון בדבר עומס יתר ובדבר קיומה של סכנה בטיחותית, לא הוכחה. אלא, שהמקור לחששות אותן הביעו לוזון לבטיחות המבנה שלהם הוא, שעבודות הבניה שבוצעו על ידי עדי לא לוו על ידי מומחים כנדרש. מטעם זה, לא היה בידי עדי להפיג את החששות אותם העלו לוזון באמצעות בעלי המקצוע שעסקו במלאכת הבנייה בביתה. חששות אלה לא היו חששות בעלמא, שכן הם הועלו תחילה על ידי מהנדס הבניין שבנה את תוספת הבניה עבור לוזון, מר ויינטראוב, אשר חוות דעתו אומצה על ידי מומחה בית המשפט, המהנדס אחי קליין. בנסיבות אלה, כאמור, אינני מחייב את לוזון להשיב לעדי את מלוא עלות חוות הדעת, אלא רק 75% ממנה. 40. עלות חוות הדעת של מומחה בית המשפט, מר פירו - לא מצאתי מקום לשנות את החלטתי ולפיה, כל אחד מהצדדים יישא במחצית שכרו של מר פירו. 41. עלות חוות הדעת של "שניר ביקורת מבנים" (יעקב גליקסברג) - חוות דעת זו, שהוגשה על ידי לוזון, אושרה, בעיקרה, על ידי מומחה בית המשפט, המהנדס אחי קליין. מאידך, לא ראה מר קליין לקבל את חוות דעתו של מר ברגמן, שהוגשה מטעם עדי. בנסיבות אלה אני קובע, כי לוזון זכאים לקבל החזר בגין עלות חוות הדעת שהוציאו. אכן, קיימים פערים מסויימים בין חוות הדעת של "שניר" לבין ההערכה של המהנדס קליין באשר להיקף הנזקים ועלות תיקונם (סעיף 42 לסיכומי עדי). ואולם אינני סבור, כי פערים אלה שוללים את זכותם של לוזון לקבל החזר עבור מלוא התשלום ששילמו. אני מחליט, אפוא, לחייב את עדי לשלם ללוזון, סכום של 1,501 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 4.1.07 ועד לתשלום בפועל. 42. הוצאות יתר המומחים שהגישו חוות דעת פרטיות - פרט לקביעתי בעניין עלות חוות הדעת של "שניר ביקורת מבנים", אני קובע שכל אחד מבעלי הדין יישא בעצמו בעלות חוות הדעת הפרטיות שהגיש. שכר טרחת עורך דין 43. בית המשפט אינו יכול להשתחרר מהרושם, שצריך וראוי היה לפתור את המחלוקות בין הצדדים בדרכי שלום, מבלי להיגרר להתדיינות משפטית ארוכה, יקרה ומעיקה. דברים אלה אמורים, במיוחד, נוכח הנסיבות האישיות הקשות של שני הצדדים. בפסק הדין אותו נתתי, קיבלתי חלק מטענות לוזון וחלק מטענות עדי. לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות העניין אני קובע, שכל צד יישא בשכר טרחת עורך דינו. סוף דבר 44. אני מחליט לדחות את התביעה שכנגד שהגישה עדי ואני מחליט לקבל את תביעת לוזון במובן זה שאני מחייב את עדי לשלם ללוזון את הסכומים הבאים: א. דמי השתתפות בגין הוצאות הבניה - סכום של 8,330 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד לתשלום בפועל (סעיף 17 לפסק הדין). ב. דמי השתתפות בגין עלויות התכנון - סכום של 2,752 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.7.09 ועד לתשלום בפועל (סעיף 23 לפסק הדין). ג. פיצוי לא ממוני בגין נזקי הרטיבות - סכום של 3,000 ₪ כערכם היום (סעיף 25 לפסק הדין). ד. בגין עלות חוות הדעת של "שניר ביקורת מבנים" - סכום של 1,501 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החוק, מיום 4.1.07 ועד לתשלום בפועל. 45. מנגד, אני מחליט לחייב את לוזון להשיב לעדי 75% מהסכום ששילמה למהנדס בנואליד, בהתאם לקבלה שתגיש. הסכום שעל לוזון לשלם, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם, ועד לתשלום בפועל (סעיף 40 לפסק הדין). בניהבתים משותפיםסכסוך שכניםסכסוך