קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכסוך גבולות בין נחלות: סכסוך גבולות בין שכנים המתגוררים במושב כפר אחים, כשסלע המחלוקת בתביעה הינו אופן קביעת קו הגבול שבין נחלאות הצדדים. רקע וטיעוני הצדדים: 1. הצדדים הם מי שמחזיקים כברי רשות ממינהל מקרקעי ישראל בנחלות במושב כפר אחים, התובע מחזיק במשק 36 והנתבע מחזיק במשק 37 הסמוך לו והגובל בו. יצויין, כי בעלותם של בעלי הדין במשקים הינה משותפת להם ולנשותיהם. מסיבה שאינה ברורה, הוגשה התביעה על ידי התובע בלבד וכנגד הנתבע בלבד, כאשר נשות הצדדים, שהינן בעלות זכויות באותה מידה שבעלי הדין בעלי זכויות במשקים, לא צורפו על ידי התובע כבעלות דין למורת רוחו של הנתבע (הגם שאף הוא לא טרח בתביעה שכנגד לצרף הנשים כצד לתובענה). 2. לטענת התובע, בין משק התובע למשק הנתבע הוצבו על הגבול המשותף עמודי ברזל במקטע מסוים ובהמשך לקו הגבול לא הוצבו עמודי סימון. על פי הנטען, פנה התובע לנתבע והביא לידיעתו כי ברצונו לסלול שביל גישה לשטח החקלאי של התובע כדי לעבד אותו. התובע הציע לנתבע להזמין מודד מוסמך מוסכם שיקבע בצורה חד משמעית את תוואי קו הגבול. אולם הנתבע, בתגובה להצעה זו, הקים גדר לאורך של כ- 100 מטר ללא סימונים המגדירים את תוואי קו הגבול ובכך העמידו הנתבע מול עובדה מוגמרת. לטענת התובע, נאלץ להזמין חברת מדידות שסימנה את קו הגבול בדרך של הצבת יתדות באופן שהראה כי הגדר שהוקמה על ידי הנתבע פולשת לשטח משקו של התובע. גם הנתבע הזמין מודד מטעמו ונמצא כי תוצאות המודד מטעמו תואמות וחופפות למדידה שנעשתה מטעם מודד התובע. חרף זאת בחר הנתבע להתעלם מתגובות התובע ולהותיר את המצב כמו שהוא באופן שהגדר פולשת לשטחו של התובע. עוד טען התובע, כי הסטייה האמורה מקו הגבול מקטינה המרווח בין קו הגבול לחממה הנמצאת בשטחו באופן שנחסמת דרכו לעבד את שטחו החקלאי, שכן אין אפשרות לתנועת טרקטור או כלי עבודה שונים. לאור האמור, ביקש התובע לחייב הנתבע להוריד את עמודי הגדר ולמקמם לאורך קו הגבול שסומן על ידי המודדים, לפרק הצריף שפלש לשטחו של התובע ולחייבו בהוצאות סימון הגבולות וכן בהפסד הכנסותיו מאי השכרת שטחים לעיבוד וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש. 3. לטענת הנתבע, הוצבו עמודי הברזל בקו הגבול בצמוד לקו המים ההיסטורי שהינו קו גבול ידוע ומוסכם מאז שרכש התובע את המשק ואף שנים קודם לכן. עוד טען הנתבע, כי המצב הקיים היה ידוע לתובע שנים רבות ומשכך הסעדים המבוקשים על ידו הינם בניגוד למצגים וההתנהגויות של התובע משך השנים בהם התגורר במקום ועל כן יש לראות בתובע כמי שויתר במעשה ובמחדל על כל הסעדים המבוקשים בתובענה והוא מושתק מלהעלותם. כן טוען התובע, כי אם מדובר בגבולות שהם בהתאם לטענת התובע, אזיי קמה לו זיקת הנאה מכוח שנים, בשים לב לכך שלא חל שינוי במצב הגבולות לאורך שנים וכן טען להתיישנות תביעתו של התובע בקשר עם גבולות הנחלות. 4. הנתבע אף הגיש תביעה שכנגד, בה טען כי על פי הדין, המרחק המינימאלי מגבול משק התובע לבין החממה שבבעלותו חייב להיות ששה מטרים, כאשר בפועל מדובר במרחק קטן בהרבה ואף נטען כי החממה גדולה מהשטח שנקבע בהיתר ואף הוגבהה היא מעל פני השטח בניגוד להיתר ומבלי שהותקנה בחממה תעלת ניקוז, דבר שהביא להצפות במשק הנתבע שגרמו לנזקים רבים. הנתבע טוען לפיכך, כי על התובע להזיז את החממה באופן שבו תהיה במרחק של לפחות ששה מטרים מקו הגבול שבין המשקים וכן טוען לנזק כספי שנגרם לו כתוצאה מאופן הקמת החממה, כשלא הותקנו בה תעלות ניקוז, כך שכל המים הנקווים מהחממה נקווים לכיוון משקו וגורמים נזק לצמחיה ולבעלי החיים שבמשק, כשנתבע אומד את נזקיו בשיעור של 30,000 ₪. מסכת הראיות: 5. כל אחד מהצדדים העיד לעצמו וכן העיד מטעם הנתבע שכנו של התובע מן הצד האחר, מר צוק. בנוסף, ביקר בית המשפט במשקיהם של הצדדים ובחן בשטח את טענות הצדדים. כמו כן, הוגשה מטעם התובע מפת מדידה, אשר סימנה את הגבולות בין המשקים. דיון: 6. בתביעה ובתביעה שכנגד טענו הצדדים טענות שונות. אולם נראה, כי לאחר שמיעת הראיות התמקדה המחלוקת סביב שאלה אחת עיקרית והיא האם בקביעת הגבול בין הנחלות צריך להישאר המצב שהיה קיים בפועל משך שנים, קרי על פי גבול קו המים ההיסטורי אשר אין מחלוקת כי הוא שהווה את החלוקה בפועל בין הנחלות גם כאשר התובע וגם כאשר הנתבע הגיעו להתגורר במקום כברי רשות בנחלות, או שיש לראות בקביעת הגבול על ידי המודד - מדידה אשר גם לגביה אין מחלוקת, כגבול הקובע בין הנחלות. בתביעה שכנגד נראה כי עיקרה של המחלוקת היא בשאלת האחריות והנזק הנגרם לנחלת הנתבע בטענה להעדר תעלת ניקוז בחממת התובע. 7. הנתבע טוען, כי יש להותיר את המצב הקיים בפועל, דהיינו קו הגבול ההסטורי, מסיבות שונות, חלקן חלופיות, חלקן מצטברות. טענותיו של הנתבע עוסקות בקיומו של קו גבול הסטורי, שהוא משקף נכונה את קו הגבול בין המשקים, לחלופין, זיקת הנאה מכוח שנים שנרכשה במשק התובע, התיישנות טענותיו של התובע, מצב הקיים בשטח מזה שנים רבות, שאי אפשר ובלתי סביר לשנותו וויתור על הסעדים שבתובענה. הטענה להעדר זכות תביעה לתובע בהיותו בר רשות שאינו הבעלים: 8. ראשית, אסיר מגדר המחלוקת את שאלת זכות העמידה והיריבות בין הצדדים. במסגרת הטיעונים, העלה הנתבע טיעון לפיו לתובע אין זכות קניינית בנחלה שכן הוא בר רשות בלבד ומשכך לתובע כבר רשות לא עומדת הזכות להגיש תביעתו אלא למושב עצמו או למינהל מקרקעי ישראל. דין טענה זו להידחות. התובע הינו בר רשות בנחלה ומשכך עומדת לו הזכות לתבוע בטענה של פלישה לנחלתו, העדר בעלות בקרקע לא מונע ממנו לתבוע זכויותיו לשמירה על גבולות נחלתו כבעל זכויות בה, הרי אם הייתה נכונה הטענה, היה נוצר מצב לא סביר בו בעל זכויות במשק המחזיק בו כבר רשות אינו יכול להגן על זכויותיו בשטחו וכל אדם יכול לפלוש לשטחו מבלי שיוכל בעל הזכות לעשות דבר. ברי הוא, כי טענותיו של התובע אינן יכולות להתפרס על טענות הנוגעות לבעלות במקרקעין או לזכויות קנייניות אחרות בהם, מעבר לזכויותיו שלו במקרקעין, אך כאמור, אין כל מניעה לברר הטענות, ככל שהדבר נוגע לזכויות שאמנם ישנן לתובע. במקרה דנן כאמור, אין מחלוקת כי התובע הינו בר רשות בנחלה וכבעל זכויות בה עומדת לו הזכות לטעון לפלישה לנחלתו, טענה להעדר זכות כזו איננה סבירה ועלולה ליצור מצב בו זכויותיו של אדם בנחלתו תפגענה והוא יעמוד במצב של חוסר יכולת להגן על זכויותיו. 9. עוד יצוין בעניין זה, כי סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהן זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהן שלא כדין". בע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא (3) 433 התייחס בית המשפט לעניין טענה של בעל זכות במקרקעין שאינו הבעלים במקרקעין וקבע כך : "בניגוד לטענת המערער סעיף זה אינו מגביל את זכות התביעה למחזיק בקרקע שהוא גם בעל הרשות. סעיף זה נמצא בפרק ג' הדן בבעלות והחזקה ובסימן י"ב שבו הדן בהגנת הבעלות והחזקה, ומתוכן הסעיפים ברור שהם דנים בהחזקה שאינה מוגבלת להחזקה של הבעלים; ראה למשל סעיפים 18 ו-19 לחוק. והעיקר, נוסח הסעיף עצמו ברור וחד משמעי והוא מקנה את הזכות לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהן שלא כדין וזכות זו מוקנית לא רק לבעל המקרקעין כי אם גם למי שזכאי להחזיק בהן... סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח זכאי משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו" לאור ההלכה האמורה ובשים לב לכך כי התובע הינו בר רשות בעל זכויות בנחלה, הרי שעומדת לו הזכות להגיש התביעה בטענה לפלישה לנחלתו. אעיר, כי ראוי היה לדון בתביעה מסוג זה ובתביעת בעלים בקרקע במאוחד וראוי הוא שתישמע עמדת הבעלים ובהקשר זה אף ישנן השלכות להימנעות האגודה או המנהל מלהתייצב לדיון, לפחות במישור הראייתי. אולם לא ניתן לומר, כי הימנעותם של המינהל או של האגודה אינה מאפשרת הכרעה בתובענה ולא זו בלבד, אלא דווקא כשפנו הצדדים ביוזמתם לאגודה להסדרת העניין, נמסר להם כי הם אינם מתערבים וכי כדאי שיפתרו הסכסוך באמצעות מודד מוסכם. גבול קו המים על פי המצב הקיים בפועל אל מול גבול המודד ומפות היישוב, מה גובר? 10. אין מחלוקת, כי הן התובע והן הנתבע החלו להיות ברי רשות בנחלות ולהחזיק בהן כל אחד בזמנו כאשר בפועל, בין הנחלות היה מצב קיים לפיו קו המים שהיה בין הנחלות הוא זה שהיווה את קו הגבול בין הנחלות. התובע רכש את משקו ונהיה בר רשות בנחלתו במציאות הזו של גבול קו המים המפריד בין הנחלות, וכך גם הנתבע. 11. התובע הביא חוות דעת מודד מטעמו אשר קבע, כי הגבולות בין המשקים שונים מעט מאלו הקיימים בפועל, קביעתו הייתה בהתאם למפות המדידה הקיימות של היישוב. מודד שהובא מטעם הנתבע הגיע למסקנות דומות למסקנות המודד מטעם התובע (הגם שחוות דעתו לא הוצגה) ואף סביר שכך יהיה, שכן המודדים מתארים את הגבולות הקיימים על פי המפות הקיימות של היישוב. בנסיבות אלו אף הודיע הנתבע לבית המשפט, כי אין צורך בהגשת מפת מדידה מטעמו או במינויו של מודד שלישי מטעם בית המשפט, שכן אין מחלוקת לגבי עצם קווי המדידה. 12. למעשה, לפנינו מצב של זכויות שהוקנו למחזיק במקרקעין מאז שנהיה בר רשות להחזיק במקרקעין כאשר בפועל אותן זכויות וקווי חלוקה שנמסרו למחזיק שונים מהמצב ומהגבולות הקבועים במפות המדידה של היישוב וממילא שונים מהגבולות שנקבעו על ידי המודדים שהסתמכו על אותן מפות. אציין בהקשר זה, כי המפות ההסטוריות שהוצגו לפניי היו למעשה מפות הקשורות בהגשת תוכניות בניה לגבי הקמת החממה במשקו של התובע ולא מפות שהוגשו לצורך קביעת גבולות המשקים. 13. חשוב להעיר, כי הרקע למחלוקת בין הצדדים לעניין הגבולות לא היה טענת מי מהצדדים כי סימון הגבולות אינו נכון, אלא תחילתו של עניין בכך שבין התובע ובין שכנו מן הצד האחר, מר צוק התגלע סכסוך לעניין הגבול, כאשר לפי שיטתו של מר צוק, בין שני המשקים היתה לאורך שנים דרך עפר משותפת, אשר שימשה את שני המשקים. התובע פנה בשלב מסויים אל מר צוק ואמר לו שלדעתו הדרך כולה שלו, לכן הוצע להביא מודד, אשר קבע את הגבול בין המשקים באופן שבו הסתבר, כי הדרך כולה נמצאת בשטחו של צוק. לפיכך, הוקמה, לבקשת צוק בהתאם לפנייתו המקורית של התובע, גדר אשר תחמה את גבולות המשקים, אלא שאז הסתבר, כי החממה שבשטח התובע הוקמה כמעט עד לקו הגבול ולכן, משהוקמה הגדר, לא יכול היה התובע לעבור מאותו כיוון והחל לעבור מכיוון הגבול שבינו ובין הנתבע. בעת שהחל לעבור מכיוון זה, נפלה פסולת בשטחו של הנתבע, אשר העיר לתובע וגם זו הפעם ביקש התובע להביא מודד על מנת שיקבע את גבול המשקים, כאשר על פי טענת התובע, תגובת הנתבע היתה למעשה הצבת עובדות בשטח בדרך של הקמת גדר בקו הגבול שהוא קו הגבול לפי שיטתו של הנתבע. לטענת התובע, מצב דברים זה לא אפשר לו מעבר טרקטורים בשטח משקו ולכן גם לא אפשר ביצוע גידולים בחממות. 14. התובע מאשר למעשה את אופן קביעת הגבולות ההסטוריים, כך הוא מציין בכתב ההגנה לתביעה שכנגד: "2. הנורמות והמוסכמות החברתיות, השותפות ועזרה ההדדית שהיו קיימות בעבר בקיבוצים ובמושבים אינם קיימם מזה שנים. איש איש עושה למען ביתו ומשקו. האגודות פרקו את השירותים החקלאיים המשותפים, קו המים והדרך המשותפת שהיו בעבר אינם קיימים. כל בעל משק תחם או גידר את חלקתו וסלל דרך נפרדת וטמן קו מים נפרד בתחומו. כך גם נהג התובע שכנגד.... 6.2 קו ה"מים ההסטורי". היה צינור מים משותף לשני משקים סמוכים שהוטמן באדמה, לאורך קו הגבול המשותף. קו ה"מים ההסטורי" אינו קיים ושייך להיסטוריה של קום המדינה." מכאן, שאין מחלוקת בין הצדדים לעניין הגבולות ההסטוריים, אלא שטענת התובע הינה, כי הגבולות על פי מפות המדידה גוברות על גבולות אלו. יש לבדוק לפיכך, האם הזכויות שהוקנו למחזיק בר רשות במקרקעין מאז הגיעו למקום, גוברות על קווי החלוקה השונים המסומנים במפות היישוב וממילא בקווי הגבול שקבע המודד או שמא ההיפך ויש לראות במפות כרישום הגובר על המצב הקיים בפועל. 15. התובע סומך טענותיו למעשה על היות המקרקעין מקרקעין מוסדרים ולפיכך לשיטתו גוברים קווי הגבול על פי המפות על אותם קווי גבול היסטוריים. בתמיכה לטענת התובע, כי עסקינן במקרקעין מוסדרים, צרף התובע נסח רישום. מנסח הרישום עולה, כי הבעלות במשקו של התובע רשומה על שם רשות הפיתוח, על פי שטר מיום 30.6.1978. 16. הנני סבורה, לאור הוראת פקודת הסדר זכויות במקרקעין, התשכ"ט-1969, כי התובע הרים את הנטל להוכיח הגבולות בין נחלות הצדדים בדרך של הבאת מפת מדידה המצביעה על הגבולות בין המשקים. התובע טען מפורשות, כי קו הגבול ההסטורי אינו קיים עוד וכי הגבולות נקבעו עם רישומם. הנתבע מנגד, סמך ידיו אך ורק על אותם קווי מדידה היסטוריים, אך לא הביא ראיות כלשהן לעניין השינוי שחל בקווים אלו אם בכלל, טרם רכשו הצדדים שלפניי את משקיהם. 17. על פי נסח הרישום שהוגש, נרשמה נחלת הנתבע לכל המאוחר בשנת 1978. באותו שלב, אף לא אחד מבעלי הדין שלפניי, היה בעליו של המשק שבבעלותו היום ומשלא הובאו ראיות לעניין קביעת הגבולות אז, אין כל הצדקה לסטות מקווי הגבול כפי שנקבעו על ידי הרשויות המוסמכות, כך גם לפי ההלכה הנוהגת, אשר על פיה הסטיה מהרישום תהא במקרים מאוד חריגים. כך למשל בע"א 518/86 עיד והיד אבו סולב נ' מינהל מקרקעי ישראל (פד"י מ"ב (4), 518 בעמ' 520-521) נקבע: "הרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראיה מוחלטת שאינה ניתנת לערעור ושאין לסטות ממנו, ומבטל כל זכות קודמת הסותר אותו רישום". 18. אומר, כי במישור העקרוני, איני סבורה, כי לא ניתן היה להצביע על הסכמה אחרת שהיתה במושב לעניין קביעת הגבולות בין המשקים, כך למשל בפסק הדין שאליו התייחסו הצדדים שניהם בסיכומיהם רע"א 1722/10 יעקב לסקוב נ. יוסף מלר (לא פורסם) ציין בית המשפט, מפי כב' השופט רובינשטיין: "בנסיבות אלה, בהעדר פרצלציה או גבולות קבועים, וכאשר ההסכמים בין האגודה למתיישבים מתייחסים לציון כללי של זכויות ב- 1/70 משטח האגודה כולה- אכן קשה לקבל טענה של בעלות נוקשה במחצית הדרך ולא בשימור כללי של זכות ההסדרה בידי האגודה. על כל פנים, קביעות בית המשפט בעניין מערכת היחסים בין האגודה והמתיישבים תחומות למערכת היחסים הספציפית נשוא ענייננו..." ומתוך הדברים שמביא שם בית המשפט העליון מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי: "המנהל החכיר לאגודה את כל המקרקעין של כפר אביב... לרבות המשקים של שני הצדדים ודרך העפר שבמחלוקת. האגודה היא המעניקה רשות שימוש במקרקעין... ובסמכותה להתוות את הדרכים... המשיבים טוענים לזכות במשק מכוח רשות שהעניקה להם האגודה במשק. זכות זו, כעולה בעליל מהשימוש שנעשה בדרך העפר משך כ- 40 שנה, לא כללה את הזכות להשתמש שימוש ייחודי בדרך העפר, כולה או חלקה. האגודה, שהיא בעלת הסמכות בעניינים האלה, לא החליטה על שינוי תוואי דרך העפר." מתוך הדברים עולה, כי ייתכן שהרשות שניתנה לצדדים אינה תואמת בהכרח את קוי הגבול על פי מפות, וזו ניתנת על פי קריטריונים שונים, כגון, קביעת קוי גבול בהתאם לקו המים או לדרך העפר, אולם, כל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן, משלא הובאו כל ראיות מטעם האגודה לעניין אופן קביעת קוי הגבול בדרך שונה מזו שבמפות המדידה, וכאשר האגודה אף לא היתה צד להליך שלפניי, הרי שהנתבע לא הרים הנטל להוכיח, כי על בית המשפט לקבוע הגבולות באופן שונה מזה שקבוע בלשכת רישום המקרקעין ובמפות המדידה, קביעה אשר יכול וברי הרשות במשקים במועד עשייתה הסכימו לה. 19. אציין, כי הנתבע טען, לגבי נסח רישום המקרקעין, כי לא ניתן לדעת האם מדובר במקרקעין של התובע והאם המקרקעין שלו עצמו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. בעניין זה, לא מצאתי מקום לקבל טענת הנתבע. ראשית, ראוי היה כי טענה זו היתה נטענת לאחר בדיקה, אך גם אם לא, משנכונים הדברים לעניין היות מקרקעי התובע מוסדרים, הרי שההלכה בעניין זה נכונה לעניין גבולות התובע ממילא. התיישנות שיהוי וויתור: 20. לטענת הנתבע, המדובר בתביעה שהתיישנה משחלפו שבע שנים מאז שנוצר המצב הקיים ומשלא הוגשה כל תביעה טרם חלוף שבע השנים. לטענת הנתבע המדובר בסכסוך בין בר רשות אחד לאחר ולא תביעה של בעלי המקרקעין המוסדרים ומשכך אין רלוונטיות להיות המקרקעין מוסדרים באופן שלא חל עליהם חוק ההתיישנות. 21. לטענת התובע, המדובר במקרקעין מוסדרים ומשכך, על פי חוק המקרקעין, לא יחול חוק ההתיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים כמו במקרה דנן, משכך הטענה להתיישנות התביעה דינה להידחות. עוד טען הנתבע כי השתהות התובע בהגשת התביעה מלמדת על ויתור בהתנהגות, שכן התובע רכש המשק לפני כ-18 שנים ויש לראות בהתנהגותו של התובע במשך השנים כמי שהשלים עם הגבול ההיסטורי שנקבע לפי קו המים ומי שויתר במעשה ובמחדל על כל הסעדים המבוקשים והוא מושתק מלהעלותם. 22. ברע"א 7052/01, יורם אפרתי נ. צבי ברנשטיין (לא פורסם), , בהתייחסה לטענות דומות קבעה כב' השופטת דורנר בהאי לישנא: "סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע: חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה. על משמעותה של הוראה זו עמד השופט אליהו מצא: מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם, שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין ... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים ... גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד... [ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, בע' .494ההדגשה במקור.] במקרה שבפנינו, הזכות הנטענת על-ידי המשיבים, אשר לפי גרסתם נתגבשה להם לכל המאוחר בשנות החמישים של המאה הקודמת, הינה זכות אובליגטורית במגרש, שכן זכות זו לא נרשמה על-שם המשיבים בלשכת רישום המקרקעין. משכך, ברי כי אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. על תובענת המשיבים חלה איפוא הוראת סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות - המעמידה את תקופת התיישנותן של תביעות במקרקעין מוסדרים על 25 שנים." 23. במקרה דנן, עסקינן בזכויות של בר רשות, אשר אינן זכויות קנייניות ועל כך אין מחלוקת (ראה בעניין זה לדוגמא קביעת כב' השופטת בן פורת בע"א 318/83, אגוזי שפע בע"מ (פירוק מרצון נ. שיבר ואח', פ"ד לט(4), 322, בעמ' 333). משכך, לא מתקיימות הוראות החוק שעל פיהן אין התיישנות במקרקעין מוסדרים ולפיכך אין מניעה להעלות טענת התיישנות בתביעה דנן. 24. אדגיש, עסקינן במערכת היחסים שבין הצדדים לבין עצמם ואין עסקינן בטענת התיישנות הרלוונטית גם כלפי האגודה או המנהל ובעניין זה ייתכן והדין שונה, בשים לב לכך שהנתבע יושב במקרקעין הנדונים על פי הרשות שניתה לו מהם. 25. במקרה דנן, למעשה קיימת חזקה נוגדת של הנתבע וקודמו במקרקעין ועל כך אין מחלוקת ואם מסתמך התובע על הרישום בלשכת רישום המקרקעין ככזה אשר מכוחו נס ליחה של החזקה במקרקעין על פי הגבולות שנקבעו לפי קו המים, הרי שמאז שנת 1978 ועד למועד הגשת התביעה חלפו להם למעלה מ-25 שנה ומכאן, שהנתבע רשאי להתגונן מפני תביעת התובע בעילה של התיישנות התביעה. 26. אלא שמצאתי מקום לסייג קביעתי זו אלא לגבי המקטע הראשון של קו הגבול שבין הצדדים, הוא קו הגבול שבחזית המשקים באורך של 37.80 מטר. בנוגע למקטע הנוסף של קו הגבול, קיימת למעשה הודאה בכתב של הנתבע במכתבו מיום 7.6.05, בעניין העובדה שקו הגבול בפועל סוטה מקו הגבול על פי מפות המדידה והנתבע אף מציין לגביו, כי בדעתו לשנות את תוואי הגבול בתום עונת הגשמים. הודאה זו בקיומה של זכות התובע, עוצרת בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות את מרוץ ההתיישנות. 27. ההודאה נוגעת אך ורק לאותו חלק של קו הגבול, בשים לב לכך שפניות הנתבע בעניין נגעו מלכתחילה רק לאותו חלק של הגבול, כאשר נושא המדידות עלה מראש עקב רצונו של התובע לעבור באותו חלק של המקרקעין ומשכך אף הודאתו של הנתבע אינה יכולה להיות באשר לחלקים בקו הגבול שלא היתה לגביהם כל טענה מלכתחילה. 28. מצאתי מקום להעיר בעניין זה, היות והנושא אינו לפניי, ולמען הסר ספק, כי אין בהכרעתי קביעה לגבי אשת הנתבע, אשר אינה צד להליך ולא באה מצידה הודאה עצמאית בקיום זכותו של התובע. 29. באשר לטענה של השתהות בהגשת התביעה, ניתן לומר כי התובע חי במציאות בה חי גם הנתבע לפיה קווי הגבול הם מה שקיים בשטח, אולם התביעה הוגשה לאחר שהוקמה הגדר ולאחר הבאת המודד ומאז הקמתה לא השתה התובע והגיש תביעתו. איני סבורה, כי השתהות הנתבע לאורך שנים, כאשר לא היה לו צורך בשימוש במקרקעין, יש בה כדי להוות נסיבות מיוחדות, שבהן לכשעצמן יש להצדיק דחיית התביעה ויש לדון לפיכך בטענות הצדדים לגופן, כאשר ההשתהות יכולה להוות שיקול לצורך הכרעה במכלול הטיעונים, אך לא כשיקול עצמאי לדחיית התביעה. זיקת הנאה 30. לאחר שקבעתי, כי דין טענת הנתבע לקיום זכות בר רשות במקרקעין שבמחלוקת להידחות, יש לדון בטענותיו, לפיהן הזכות שנותרה בידיו הינה זכות של זיקת הנאה, זיקה הנרכשת מכוח שנים, שכן, כאמור, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים לעניין השימוש שעושה הנתבע ושעשו קודמיו במקרקעין שבמחלוקת, כאשר בפועל נהגו בהם מנהג בעלים. הזכות שנותרה היום לאחר שקבעתי, כי אין לנתבע זכויות של בר רשות באותם מקרקעין הינה זכות המעבר והזכות להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין לצורך הנחת קווי המים במקרקעין אלו. 31. טענתו העיקרית של התובע, אשר לפיה לא מתקיימת זכות של זיקת הנאה במקרקעין האמורה הינה הטענה לפיה, אין זיקת הנאה במקרקעי ציבור. היות ומדובר במקרקעין של מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל, הרי שלא ניתן לרכוש בהם זיקת הנאה. ברע"א 7285/07 טורון נ. בנאסולי (לא פורסם), , השאיר בית המשפט העליון שאלה זו בצריך עיון, תוך שהוא מציין ביחס לטענה זו: "מעבר לצורך אציין כי כבר הועלתה הסברה, שעל אף הוראת סעיף 113, יכולה לקום זכות הדומה באפייה לזיקת הנאה (דהיינו "שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם", כלשון סעיף 5 לחוק המקרקעין) אלא שתוקפּה הוא כלפי בר רשות או חוכר בלבד (מיגל דויטש קניין כרך א 448 (1997); מנגד ראו ת"א (שלום כ"ס) 3175/01 שורצמן נ' ליובושיץ (לא פורסם, 27.8.01) (השופט גדול)). בנסיבות אחרות אפשר שראוי היה להידרש לשאלה זו שיש בה עניין, אולם כאמור בנידון דידן אין לעשות כן. המדובר בנושא כבד, הכרוך באינטרסים ציבוריים שאינם מיוצגים בתיק דנא, שמטבעו אינו יכול לעלות בדרך זו בגלגול שלישי." 32. לאחר פסק הדין האמור נחלקו הדיעות ביחס לסוגיה האמורה, כאשר במקרים מסויימים קבע בית המשפט כי חלה זיקת הנאה (ראה לדוגמא ת.א. (ת"א) פרייס נ. שחר (לא פורסם), ה"פ (ת"א) 101084/06 שאול דניאל נ. עזבון המנוחים יחזקאל ואלישב הסה ז"ל (לא פורסם, , ניתן ביום 21.7.11)) ובמקרים אחרים קבע בית המשפט, כי לא חלה זיקת ההנאה (ראה לדוגמא ת"א (רח') 4039/06 דוד עטיה נ. רפי גלי (לא פורסם, , ניתן ביום 27.1.10), ת"א (ב"ש) 2699/05 כהן אפרים נ. בוקובזה משה (לא פורסם ניתן ביום 11.1.09)). 33. בעיני, יפים בעניין זה הדברים אשר נאמרו על ידי כב' השופטת רונן בעניין פרייס נ. שחר הנ"ל וקביעתה שם מקובלת עלי, כך שאין לי אלא להביא את הדברים כלשונם ולהצטרף לכל האמור בהם: "אני סבורה כי אין לקבל את התוצאה לפיה כאשר מקרקעין הם בבעלות המדינה, והם מוחכרים למאן דהוא בחכירה לדורות ארוכת שנים, לא ניתן להביא לקיומה של זיקת הנאה, ולו גם זיקת הנאה על זכותו של החוכר לדורות. תוצאה כזו היא לטעמי בעייתית מאוד. כידוע, ל"בעלי" קרקע רבים בישראל אין למעשה זכות בעלות במקרקעין, אלא זכות חכירה לדורות בלבד במקרקעי ישראל - שהם בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, הקרן הקיימת לישראל או רשות הפיתוח. מדובר בדרך כלל בחכירה לדורות לתקופות ממושכות ביותר, שמותירה לבעלים - מדינת ישראל או קק"ל, זכות שיורית בעלת משמעות קטנה בלבד. התוצאה לפיה כאשר המקרקעין הם מקרקעי ישראל, לא תיתכן זיקת הנאה - גם כאשר כל יתר התנאים לקיומה של זיקת הנאה מתקיימים במלואם, היא תוצאה שקשה להצדיקה, הן מבחינת המשתמש (שעשה שימוש ארוך שנים במקרקעין), הן מבחינת חוכר המקרקעין הכפופים (שבמקרקעין "שלו" נעשה שימוש ארוך שנים), והן מבחינת המדינה, והרציונאל של ס' 113(ג). הרציונאל של ס' 113(ג) לחוק המקרקעין, נועד לשלול את האפשרות לפגיעה בזכות המדינה במקרקעין שבבעלותה, על ידי קיומה של זכות בלתי מוגבלת בזמן - כמו זיקת הנאה, במקרקעי ישראל. פרופ' דויטש מתייחס בספרו לענין זה ואומר: "סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969 קובע כי זיקת שנים אינה יכולה לצמוח ביחס למקרקעי ציבור. הטעם להגבלה הוא כי אין לאל ידה של המדינה לפקח באופן אפקטיבי על הפעילות הנעשית במקרקעיה, והאינטרס הציבורי אינו תומך בפגיעה בנכסי המדינה כתוצאה ממחדלי פיקוח מסוג זה" (דויטש קניין כרך ב' (1999) בעמ' 480). אולם, רציונאל זה אינו שולל קיומה של זיקת הנאה על זכותו של החוכר, כל עוד החוכר מחזיק בזכות זו. זיקת ההנאה אינה צמודה במקרה כזה לזכות הבעלות, אלא לזכות החכירה בלבד. אין מדובר אם כן בזיקת הנאה ב"מקרקעי ציבור" כלשונו של ס' 113(ג), אלא בזיקת הנאה בזכות (הפרטית) של החוכר, החוכר מהמדינה את המקרקעין. ... ואכן, פרופ' דויטש מתייחס לאפשרות של זיקת הנאה על זכות החוכר, וכותב: "שאלה המתעוררת בהקשרים הנזכרים, לרבות בסוגיה של זיקת ההנאה, היא אם חוסר האפשרות לרכישת זכות במקרקעי הציבור חל גם כאשר הזכות אשר כלפיה מתבקשת הרכישה היא זכות חכירה במקרקעין הכפופים, להבדיל מזכות הבעלות. הרציונאלה לשלילת צמיחתה של הזיקה אינה חלה במקרה כזה. המדינה אינה נפגעת כתוצאה מכך שחלוף השנים מוליד זיקה כלפי החכירה: הזיקה תגיע לסיומה עם סיום תקופת החכירה. כיוון שהחכירה טעונה רישום, הרי שמדובר במקרה בו החוכר יכול היה להקנות באופן הסכמי זיקה, ללא צורך בהסכמת הבעלים. אין אם כן מניעה שזיקה כזו תיווצר מכוח שנים" (שם בעמ' 481). עם כל הכבוד, הדברים הללו מקובלים עלי. כך, זיקת ההנאה על זכות החכירה, אינה פוגעת ברציונאל העומד מאחורי ס' 113 (ג) לחוק המקרקעין. אין עוד חשש לפגיעה בזכות המדינה על ידי הקניית זכות קניין בלתי מוגבלת בזמן במקרקעי ישראל, מעבר לזכות שהוקנתה ממילא לחוכר. במילים אחרות, מאחר שהמדינה הסכימה לוותר על חלק ניכר מהזכויות במקרקעין לפרק זמן ממושך - תקופת החכירה, אין מניעה כי במשך אותו פרק זמן, יתחלקו זכויות הקניין במקרקעין אלה, באופן שחלק מהזכויות במקרקעין - הזכות להנאה מהמקרקעין ללא זכות השימוש בהם, יוחזקו על ידי אדם או קבוצת בני אדם אחרים, שאינם החוכר עצמו. בהיות זיקת ההנאה צמודה לזכות החכירה, תוקפה פג כמובן עם פקיעת תוקפה של זכות החכירה." 34. מעבר לטענה האמורה ובשים לב לכך שהדיון לא התמקד ביסודותיה של זיקת ההנאה, אלא, כאמור, בעצם הזכות לטעון לה, מצאתי מקום לציין, למען הסר ספק, כי אכן בנסיבות המקרה דנן מתקיימת זיקת הנאה שעניינה זיקת הנאה לטובת מקרקעין, כאשר אותה זיקה הינה לטובת בעליה של חלקת הנתבע ואינה תלויה בזהותו של בעליו של המשק בו מחזיק הנתבע, שכן גם בהתחלף הבעלים במשק עדיין עמדה אותה זכות. 35. ב"כ התובע טוען, כי אין מדובר בזיקת הנאה, היות וזו כוללת לא רק שימוש במקרקעין אלא גם החזקה בהם היות והנתבע החזיק במקרקעין ולא אפשר שמושו של התובע בהם וממילא הגדרת זיקת הנאה אינה כוללת את הזכות לה טוען הנתבע. 36. הנני סבורה, כי יש לאבחן במקרה דנן בין פעולות השימוש השונות שנעשו במקרקעין, אשר חלקן יכול לשמש כזכות מסוג זיקת הנאה וחלקן האחר אינו יכול לשמש כזכות כזו. מסכימה אני עם עמדתו של התובע, כי פעולת הגידור שעשה הנתבע הינה פעולה שמשמעותה תפיסת חזקה במקרקעין ואינה יכולה לבוא בגדר זיקת הנאה. ואולם, פעולת הנחת קווי המים הינה פעולה מסוג של זיקת הנאה (לשם השוואה ראו ע"א 103/87 קו מוצרי דלק בע"מ נ. מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד מד(1) 828) והיא פעולה הניתנת לאבחנה מתפיסת החזקה במקרקעין ואף יכולה להתקיים ללא החזקה במקרקעין. יצויין, כי אף הנתבע בהתייחסו למיקום קו המים ציין ותימוכין לטענתו ניתן גם לראות בתמונות שצורפו, כי מסלול קו המים אינו סלול, זאת על מנת שלא לפגוע בקו המים (סיפת סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע). מכאן, שבפועל, לא נעשה שימוש של ממש במיקום קו המים, לא על ידי התובע ולא על ידי הנתבע, כאשר האיזור בו נמצא קו המים שימש לתחזוקת הקו ולא מעבר לכך. יש לזכור, כי גם התובע עצמו ציין, כי לאורך קו הגבול האמור כלל לא היתה גדר, אם כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי מדובר בשטח שהיה בחזקתו של הנתבע. 37. לפיכך, מסקנתי היא, כי הנתבע הוכיח כי נרכשה זיקת הנאה לטובת המקרקעין שבהם הוא מחזיק באופן שבו רשאי הוא כי קוי המים שלו יונחו בשטח חלקתו של התובע והוא יהא רשאי לעשות בהם שימוש ולתחזק אותם ועל התובע להימנע מלעשות שימוש במקרקעין שלו באופן שיפגע בקווי המים או באפשרות תחזוקתם. זיקת ההנאה אינה כוללת זכות שימוש בלעדית במקרקעין ולפיכך אינה כוללת את הזכות לגדר את המקרקעין. למען הסר ספק, זכות זיקת ההנאה הינה במסגרת היחסים שבין ברי הרשות במקרקעין לבין עצמם ואינה קשורה בבעל המקרקעין מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל. התנהגות התובע כבסיס להותרת המצב הקיים על כנו: 38. הגם שקבעתי, לגבי קו הגבול הקדמי, כי חלה התיישנות והגם שקבעתי לגבי קו הגבול האחורי, כי מתקיימת זיקת הנאה ובשים לב לכך שמשמעות קביעתי לגבי קו הגבול האחורי הינה פינוי המקרקעין, מצאתי מקום להתייחס לטענות הנתבע הנוגעות להתנהגות התובע והמצגים שיצרו הוא וקודמיו, כך שעל בסיסם יש מקום להותיר המצב הקיים כפי שהוא. 39. בסעיף 16 לחוק המקרקעין, נקבעה זכותו של בעל זכות החזקה במקרקעין לדרוש השבת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין, ובסעיפים 21 עד 26 לחוק המקרקעין נקבעו הוראות לעניין בניה במקרקעי הזולת ובהם נקבעה זכותו של בעל המקרקעין לדרוש את סילוק הבניה מהמקום. במקרה שלפני, מבקש התובע סעד של פינוי הצריף והגדר שנבנו בשטחו. 40. ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון ואח' (טרם פורסם), , נקבע, בין היתר, כי לבית המשפט קיים שיקול דעת במתן צו לסילוק יד, במסגרת שיקול הדעת יכול לקבוע בית המשפט שלא ליצן צווים לפינוי ולסילוק יד באם סבור בית המשפט כי הפגיעה קטנה וניתנת להערכה כספית, ואף שיקול דעת מוגבל שלא להיעתר לבעל הקניין מכח דיני תום הלב הכלליים. באותו פסק דין הדגיש בית המשפט את מעמדן החוקתי של זכויות הקניין המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ודעת הרוב בפסק דין קבעה כי רק במקרים חריגים ובהתקיים מספר תנאים, רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולא להעניק הגנה על זכות קניין מכוח עיקרון תום הלב. נקבע כאמור, כי שיקול הדעת הינו מוגבל ויש להתחשב, בין היתר, בעוצמת הזכות הקניינית שנפגעה, עצמתה של הפגיעה בזכות לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה, עוצמת תוצאות הסרת הפגיעה בנתבע, וכן מידת תום הלב והתנהגות הצדדים. כך נקבע בפסק הדין: "...עם זאת, רואה אני חובה לעצמי למנות את השיקולים העיקריים אשר לדעתי ראוי שינחו את הפעלתו של שיקול הדעת, בבואנו להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים. לאור הפרשנות המצמצמת של סעיף 14 לחוק המקרקעין שהצעתי למעלה (סעיף 11) אינני רואה צורך לעמוד עליו כאן בהקשר הנדון. השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לעניין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי. ככל שעוצמת הזכות שנפגעה גדולה יותר, ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד". 41. נבחן השיקולים שנקבעו בפסק דין רוקר במקרה שלפניי. 41.1 השיקול הראשון: "עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה": במקרה שלפנינו, הן זכות התובע והן זכות הנתבע במשקו הינן זכויות של "בר רשות" בלבד ואין הן זכויות קניינות מלאות כבעלים במקרקעין בהיות מנהל מקרקעי ישראל הבעלים בקרקע. על כך אין מחלוקת. מנגד, זכות בר רשות במושבים הינה זכות שלמעשה מאפשרת לבעלי הרשות לנהוג מנהג בעלים במקרקעין, זוהי זכות אשר אינה נשללת מבר הרשות כלאחר יד ובפועל, כאשר עסקינן במשקים חקלאיים, גם שוויים אינו נמדד בדרך כלל כשווי של זכות חלשה, אלא כזכות משמעותית, שהחברה מתייחסת אליה, לבד מהגדרתה המשפטית, כזכות מעין קניינית. 41.2 השיקול השני: "עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה": במקרה שלפנינו היקף הפגיעה, הסגת גבול ברוחב של כמטר בלבד בשטח חקלאי ולאורך רצועה צרה מקבילה לקו הגבול וכמעט חופפת לו בחלק מהשטח כאשר לאורך קו זה מדובר בגדר המצויה בשטח התובע וחלק מצריף וכן קו המים, ניתן בנסיבות אלו בהחלט לקבוע כי היקף הפגיעה לאורך שנים היה זניח, לרבות מבחינת משמעותו הכלכלית והמעשית. אין מדובר במבני קבע או דומיהם שנבנו על שטח משמעותי של האחר, אלא על רצועת אדמה החופפת לקו הגבול שנקבע על ידי המודדים ואשר כמעט ואין בה דבר. מנגד, יש לזכור, כי הסכסוך בין הצדדים פרץ בשנים האחרונות על רקע שינוי במצבו של התובע, כאשר זכות המעבר שבה עשה שימוש בצידו האחר של המשק נשללה ממנו, כך שהוא נאלץ לעבור מצידו נשוא המחלוקת של המשק, כך שאותם שיקולים שעמדו לאורך שנים, השתנו בשנים האחרונות. 41.3 השיקול השלישי: "עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות": יש לבחון, אפוא, את השפעת מתן צו פינוי על הנתבע. יודגש כי הנתבע הצהיר לא אחת במסגרת ההליך, כי מוכן להזיז הגדר מעבר לקו המים ובלבד שקו המים יועבר לשטחו ובעלויות העברה הגבוהות ישא התובע. הנתבע לא הביא ראיות או נתונים לגבי עלויות הפינוי של קו המים, הצריף והגדר ככל שייכפה עליו, אם כי לא יכולה להיות מחלוקת כי מתן צו ייאלץ הרס מתקנים קיימים, שכן, גם בעין שאינה עין מומחה ברור הוא, כי לא ניתן לקטום את פינת הצריף וכל שינוי בצריף לאור מצבו הרעוע יחייב הריסת הצריף לגמרי. כך לגבי קו המים, הדבר יחייב העברה של קו המים לשטח הנתבע , שני עניינים אלו כרוכים על פניו בהוצאה משמעותיות, כאשר מנגד, הזזת הגדר עצמה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוכח טיב הגדר והחומרים מהם היא עשויה. 41.4 השיקול הרביעי: "התנהגותם של בעלי הדין": בעלי הדין גרו בשלום משך שנים רבות במציאות הגבולות הקיימים, קרי על פי גבול קו המים המפריד בין נחלותיהם, למעשה ניתן ללמוד מכך כי כל הפלישה כולה מצד הנתבע נעשתה בתום לב על פי המצב הידוע ובהתאם לגבולות שנאמרו להם כברי רשות במקרקעין ובטח לא מדובר בפלישה שנעשתה ביודעין ובכוונה כנגד הגבולות שנקבעו במפות ולא מתוך מקום של התרסה נגד זכויות התובע במשקו. ניתן ללמוד על תום ליבו של הנתבע גם מהתנהגותו בהביאו מודד מטעמו לאחר שהובא מודד מטעם התובע ובהסכמתו כפי שהובאה לא אחת כי מוכן להזיז את קו המים והגדר אם ישא התובע בעלויות ויסדיר המפגעים מטעמו. מכל אלו ניתן לקבוע כי החריגות נעשו בתום לב. באשר להתנהגות התובע, הרי שניכר כי תביעתו הוגשה לאחר שנים רבות של מצב קיים לגביו לא הלין ורק לאחר שהחליט כי ברצונו לסלול שביל גישה לשטח החקלאי שלו כדי לעבד אותו שכן אין דרך המאפשרת לו לעשות כן. עם זאת ניכר כי תביעתו הוגשה מתוך שאיפה להביא להסדר קו הגבול לפי גבולות המודד מטעמו ואף גבולות המודד מטעם הנתבע, רצון שעל פניו נראה כמוצדק אף בשים לב לכך כי אין מחלוקת לגבי קווי המדידה של המודדים. 42. משבחנתי ארבעת השיקולים, יש לבחון האיזון בהתאם לאמור בפסק הדין רוקר וכפי שצוטט מעלה: "לעניין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי. ככל שעוצמת הזכות שנפגעה גדולה יותר, ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד". כפי שציינתי מעלה הרי מידת הפגיעה בזכויות התובע הינה שולית הן מבחינת היקף הפלישה והן מבחינת מידת הפרעתה. עם זאת נראה כי מדובר בפגיעה צמיתה בשים לב לכך שמדובר בגדר, בקו מים ובצריף בנוי. עוד צוין מעלה, כי הפלישה נעשתה בתום לב, מתוך הנחה של הנתבע כי הינו מצוי בתוך משקו ובונה הצריף והגדר על פי הגבול הקיים ויש אף לציין בעניין זה כי הנתבע לא הוא שבנה את קו המים בשטח התובע אלא כך היה המצב מאז ומתמיד. יחד עם זאת, ניתן לומר כי התובע התנהג בגדר המקובל והסביר והזמין מודד לצורך קביעת הגבולות ואף פנה לא אחת בתכתובות לנתבע להתאים הגבולות לקווי הגבול שנקבעו על ידי המודדים מטעם שני הצדדים. עוד קבעתי מעלה כי מתן צו לפינוי ייאלץ הרס מתקנים קיימים, ויחייב העברה של קו המים לשטח הנתבע, כמו כן יהיה צורך בפירוק הצריף ובהזזתו, בנייה של גדר חדשה על קו הגבול. אלו ודאי כרוכים בטרדה רבה, בקושי ובאי נוחות ובהוצאה לא מבוטלת לנתבע. 43. במכלול השיקולים לעיל, הנני סבורה, כי התוצאה אליה הגעתי מעלה, מכוח דיני ההתיישנות וזיקת ההנאה היא גם התוצאה הנכונה בבחינת שיקול הדעת כאן. 44. באשר לחלק הקדמי של המשק, הרי שגם בכתב תביעתו ציין התובע, כי עניין זה אמור היה להיות מוסדר בדרך של שינוי גבולות, גם הסכסוך בין הצדדים כלל לא פרץ בנוגע לאותו חלק של מקרקעין, שגם התובע סבר לגביו בתחילה, כי אין בעיה בגבולות ואותה בעיה התגלתה רק לאחר שהגיע המודד. בנסיבות אלו הן לאור קיומו של הצריף אשר לא ניתן להזיזו והן לאור קו המים המשותף בחלק זה של מהקרקעין והן לאור הסטיה המזערית בקו הגבול, הרי שאין הצדקה להורות על שינוי הגבולות ואינטרס התובע נדחה מפני אינטרס הנתבע. 45. ואולם, לגבי החלק האחורי של הגבול, הרי שכיום יש לתובע אינטרס ממשי בשינוי קו הגבול. ערה אני לטענות הנתבע לעניין מיקום החממה, טענות אשר תתבררנה להלן, אך יש לזכור מנגד שגם החממה ניצבת במקום עשרות שנים, כאשר למעשה מצבו של התובע הורע, אמנם שלא באשמת הנתבע, אך זהו מצב קיים שלא ניתן להתעלם ממנו. מנגד, הנתבע עצמו מאשר, כי אותו שטח אדמה שבו מצוי קו המים הינו מעין שטח מפורז, ששני בעלי המשקים הקפידו שלא לעשות בו שימוש בשל החשש לפגיעה בקווי המים, כך שלנתבע עצמו לא יכול להיגרם נזק כתוצאה מכך שהתובע יעשה שימוש במקרקעין שהוא בעל הזכויות בהם, הנתבע יוכל להמשיך ולעשות שימוש באותו חלק של מקרקעין לצורך הנחת קו המים ועם כל הכבוד, אותו נזק אשר יגרם לנתבע כתוצאה מאי נוחות בזמן הצורך לטפל בקו המים, אי נוחות הכרוכה בכניסה לחצריו של חברו, אינו שווה לאותה פגיעה בזכויותיו של התובע במקרקעין. יש להניח, כי בעניין זה יכולים הצדדים להגיע לכדי פתרון באופן שלא יפגע בפרטיותו של התובע מחד ובאופן שיאפשר לנתבע שימוש בקו המים, כאשר פתרון בעניין זה יכול להיות למשל שער בחלק האחורי של הגדר, שאותה יש להניח יקים התובע בקו הגבול, כך שבסופו של יום, הפתרון הנכון, הינו זכות מעבר בחלק האחורי והותרת המצב הקיים בחלק הקדמי של קו הגבול. הנזק: 46. לאור מכלול השיקולים שציינתי לעיל, איני סבורה, כי התובע הרים הנטל להוכיח נזקיו. בעניין זה אציין בקצרה, כי לעניין עלויות המודד, הרי שמדובר בעלויות שהוציא התובע עובר להגשת התביעה וללא כל קשר אליה וזאת על פי הסכמת הצדדים. באשר לאובדן הכנסה, התובע לא תמך טענותיו בראיות ובהתאם למסקנתי האמורה וכפי שאפרט להלן, איני סבורה, כי יש מקום לפצות את התובע בגין אותם נזקים נטענים אשר לא הוכחו, בפרט כאשר החממה אינה מעובדת מזה שנים ארוכות וגם לא השתכנעתי, כי לאור המרחק מקו החממה לקו הגבול, לא יוותר בידי התובע די מקום לעבור. אציין עוד בהקשר זה, כי קו הגבול בפועל באותו חלק הגובל בחממה הינו שונה אך במעט מקו הגבול האמיתי, כך שלא ניתן לזקוף את כל אותם נזקים בקו הגבול השגוי. כן לא מצאתי כי התובע הוכיח כל נזק שנגרם לו בעקבות אבדן שעות עבודה ובוודאי לא עוגמת נפש, בפרט כאשר עסקינן בקו גבול שגם התובע לא ידע שהוא שונה מקו הגבול האמיתי עד אשר בוצעה המדידה. התביעה שכנגד: 47. עניינה של התביעה שכנגד הינה טענת הנתבע להקמת חממה על ידי התובע בחלקתו בגודל החורג מן ההיתר ובהגבהת פני שטח החממה בניגוד להיתר וכן מבלי שנשמר מרחק של לפחות ששה מטר מחלקת הנתבע בניגוד לתקנון משרד החקלאות ומבלי שהותקנה בחממה תעלת ניקוז, דבר שהביא להצפות במשק הנתבע שגרמו לנזקים רבים. 48. אחר שמיעת הראיות נראה כי בתביעה התחדדה המחלוקת והתמקדה בשאלת האחריות והנזק הנגרם לנחלת הנתבע בטענה להעדר תעלת ניקוז בחממת התובע שהם פועל יוצא של הגבהת החממה ואי הרחקתה מקו הגבול. 49. ראשית, לעניין קו הגבול, מצאתי מקום לציין, כי עיון במפות המדידה מלמד, כי בעת שנבנתה החממה, ראה מי שהקים את החממה, את קו הגבול בפועל כקו הגבול בין המשקים. הגם שבמפות סומנה החממה כמרוחקת ששה מטרים מקו הגבול, הרי שבשטח, מי שבנה אותה ביסס את המדידות על קו הגבול בפועל, הדברים עולים מתוך האופן שבו נבנתה החממה לעומת קו הגבול בפועל. דברים אלו מלמדים מחד, כי הרחקת קו הגבול על פי פסק דיני, יש בה כדי להועיל לנתבע, בהרחקת החממה מהגבול ויש בה מאידך כדי להשיב לתובע בטענותיו לעיל לעניין המעבר, כי הוא (או וקדמו) זה שבנה את החממה במרחק הנוכחי מקו הגבול המקורי והוא זה שעשה הערכה של המרחק בין החממה ובין קו הגבול ותכנן את אפשרויות המעבר שלו בין היתר (כך גם מקו הגבול בצידה השני של החממה). 50. עיקר המחלוקת בין הצדדים לגבי החממה נוגע למיקום אותו חלק של החממה אשר מכונה על ידי התובע כ"מרפסת". בעוד שלטענת הנתבע, על החממה כולה, על גבולותיה, יכונו אשר יכונו, להיות מרוחקת במרחק של ששה מטרים מקו הגבול, הרי שהתובע טוען, כי אותו חלק של החממה, המשמש כחממה מרוחק במרחק של ששה מטרים מקו הגבול, ואותו חלק המכונה "מרפסת", הינו חלק מהחממה שבו מוצבים עמודים בלבד, ואינו משמש לגידולים ולכן אין כל מניעה לכך שיהיה מרוחק במרחק של לפחות ששה מטרים מקו הגבול. במישור העובדתי, אין למעשה חולק בין הצדדים לגבי המצב בשטח ולפיו, אכן אותו חלק המכונה מרפסת הוא זה אשר מצוי במרחק של פחות מששה מטרים מקו הגבול והמחלוקת נוגעת להגדרת אותו חלק. 51. במסגרת הראיות שהובאו לפניי, לא התייצב מאן דהוא מטעם הוועה המקומית על מנת שיתן עמדתו בסוגיה זו. מנגד, הוצגה המפה נ/1 שהיא המפה שהוגשה לוועדה המקומית ובה קיים סימון של אותה "מרפסת" ברוחב של 1.80 מטר מתחילת החממה, בשני קצותיה (על גבי המפה, כמו גם המפה הטופוגפית מסומנת אותה מרפסת באות מ', יש להניח, כי הכוונה למרפסת). היות ולא הובאו לפניי ראיות לגבי המשמעות התכנונית של החממה באופן הזה והיות ועל גבי התוכניות מופיע מעבר לגבולות החממה סימון במרחק של 1.80 מטר מגבולות החממה, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל להוכיח, כי החממה נבנתה שלא כדין. 52. בהקשר זה יש להדגיש, גם אם היה מוכיח הנתבע, כי החממה נבנתה שלא כדין, עדיין אין בכך כדי להוות הוכחת טענותיו לעניין הקשר הסיבתי שבין נזקיו ובין מיקום החממה, מדובר בטענות שאינן קשורות בהכרח זו בזו ועצם בניית החממה שלא כדין אינה מקימה עילת תביעה עצמאית, לפחות לא ממין זו שהוגשה לפניי. עוד יש לציין, כי בעת שבנה התובע את החממה, היה עליו לקחת בחשבון את אפשרויות המעבר שלו בין החממה לבין גבול החלקה, הגם שעל פי המפות יש לתובע לפחות ארבעה מטרים בין קו המרפסת ובין קו הגבול ונראה כי אין כל בעיה לעבור במקום זה, גם לא עם טרקטור. מכל מקום, אם לא לקח זאת בחשבון ובנה מרפסת המונעת ממנו מעבר, אין לו אלא להלין על עצמו בהקשר זה. 53. טענת הנתבע הנוגעת למרחק שבין החממה ובינו נוגעת למעשה לבעיית הניקוז שנוצרה בשטחו. בית המשפט ביקר במקום ואכן נוכח לראות, כי באיזור הגובל עם החממה ישנה היקוות של מים בשטחו של הנתבע, היקוות שאינה מצויה ביתר חלקי משק הנתבע. הנתבע טוען כי הבעיה נוצרה עקב שינוי הגבהים שבין החממה ובין משקו והעדר ניקוז בחממה וקרבתה למשקו ואילו התובע טוען, כי בעיית היקוות המים בחלקתו של הנתבע נובעת מסיבות שונות, לרבות שיפוע הקרקע. 54. במקרה שלפניי, אין לי אלא את מה שראו עיניי, אף לא אחד מהצדדים הביא חוות דעת של מומחה אשר בדק את הגבהים והשיפועים במקום או את טיב הקרקע באיזור היקוות המים לעומת יתר חלקי המשק, אך ניתן להבחין ולכך גם התובע מסכים, כי באיזור הסמוך לחממה, מצויה היקוות של מים גדולה מיתר חלקי המשק. בחוקי הפיזיקה הפשוטים ביותר יש כדי להסביר את העובדה שבמקום הנמוך יותר, נמצאים המים שנגרו מהמקום הגבוה ביותר. מהמפה הטופוגרפית ת/1 לא ניתן ללמוד כי אמור להיות הפרש גבהים בין החממה ובין משקו של הנתבע ואילו מהמפה נ/1 עולה, כי היה על התובע להסדיר את בעיית הניקוז מהחחמה, כחלק מתוכנית הבניה. התובע לא ידע להצביע בשטח על אופן הסדרת הניקוז והסביר זאת בסוג הקרקע ממנה בנויה החממה, שזו קשורה בטכניקת הניקוז שהוסדרה. 55. הנני סבורה, כי הנתבע הרים את הנטל, נוכח המצב בשטח ואי הצבעה מצידו של התובע על תעלת ניקוז, להראות, כי יש בחממה כדי לתרום לבעיית היקוות המים בשטח הנתבע, אם כי לא הרים את הנטל להוכיח, כי אין גורמים נוספים שיש בהם כדי להצביע על הבעיה, זאת בהעדר כל התייחסות מקצועית לסוג הקרקע ושיפועי הקרקע. 56. מכאן לנזק. כמו גם ביחס לתובע, איני סבורה, כי הנתבע הצליח להרים הנטל להוכיח הנזק שנגרם לו בשל אותה בעיית ניקוז. ראשית ציין הנתבע, כי מדובר במצב שקיים שנים, עמו לא התמודד לאורך השנים, משום שביקש לשמור על יחסי שכנות טובים. גם הנזקים הנטענים בנוגע לפגיעה בבעלי החיים הם נזקים שלא הוכח הקשר שבינם ובין בעיית הניקוז. עצם העובדה שסוסתו של התובע חלתה אין בה כדי להצביע על הסיבות למחלתה. במקום הסמוך לחממה שתל הנתבע שכנגד צמחים, שחשיפתם לבעיה היא בעיקר בימי החורף הגשומים ולא ניתן לומר, כי לא נהנה ממשקו הנאה המצדיקה פיצוי ולפיכך איני סבורה, כי יש מקום לפצות הנתבע בגין אובדן ההנאה מהמשק. 57. ואולם, הנתבע זכאי לכך שהתובע יסדיר את נושא הניקוז על מנת שבעיית היקוות המים בשטח הנתבע תוסר, לפחות כדי החלק הקשור בתובע ולפיכך בעניין זה יש מקום להיעתר לתביעה והנני מורה, כי על התובע להסדיר את נושא הניקוז מהחממה. 58. עניין נוסף עולה מתוך התביעה שכנגד והוא עניין הכוורות שיש לתובע. נראה, כי הנתבע זנח הטענה והיא לא הועלתה לאחר הגשת כתבי הטענות, גם לא בתצהירי העדות הראשית מטעמו ולפיכך משנזנחה, איני נזקקת לה. סוף דבר 59. סוף דבר, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, על הנתבע להסיר את הגדר בחלק הגבול האחורי (לאחר 37.80 מטר הראשונים) ואולם מנגד על הנתבע לאפשר לו להותיר את קו המים במקומו ולאפשר לנתבע גישה לקו המים. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה, על התובע להסדיר את בעיית הניקוז מהחממה. לאור התוצאה אליה הגעתי, מצאתי מקום שלא לעשות צו בדבר הוצאות. סכסוך גבולותמושבים נחלות ומשקיםסכסוך