קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים - ביטול דוחות חניה: בפני בקשת המבקשת לביטול 8 דוחות חניה (הודעות תשלום קנס) שבוצעו בעיר נתניה בין השנים 2006-2005. המבקשת מודה בבקשתה כי היא אכן היתה רשומה כבעלים של כלי הרכב במשרד הרישוי במועד ביצוע כל אחת מהעבירות נשוא דוחות החניה, אולם לטענתה במהלך השנים נהגים אשר עבדו עבורה עברו עבירות חניה בתחום העיר נתניה, ואלו העבירות נשוא דוחות החניה אלא שהיא לאחר קבלת כל דוח פנתה מייד לעיריית נתניה בצירוף פרטי הנהגים בבקשות להסב את הדוחות על שם אותם נהגים, התקבל אישור מעיריית נתניה על הטיפול בבקשותיה המורה לה להמתין לתשובה אלא שבסופו של יום, לאחר פניותיה החוזרות ונשנות הרי שביום 26.5.09 קיבלה הודעה לפיה התובע העירוני המוסמך החליט לדחות בקשתה (נספח ז' לבקשתה). המשיבה , כך הוסיפה וטענה המבקשת, נקטה בהליכי גבייה מיידיים כולל עיקולים (כמפורט בנספח ט' לבקשתה) ופניותיה לבטול עיקולים אלו לא נענו. המבקשת ציינה כי שילמה את מלוא התשלום עבור דוחות החניה בעקבות הליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה ועיקולים אלו שהוטלו וזאת עשתה תחת מחאה (כמפורט בנספחים יא' ויב' לתגובה) ומשכך עתרה בבקשה לבטל הרשעותיה, לבטל דוחות החניה ו/או להורות על הסבתם לאותם נהגים שביצעו את עבירות החניה ולהשיב לה את התשלום ששילמה תחת מחאה בגין דוחות החניה. המשיבה בתגובתה בכתב לבקשה טענה כי יש לדחות בקשת המבקשת שכן פעלה היא כדין ובהתאם לחוק בעניין 8 דוחות החניה (הודעות תשלום הקנס) נשוא בקשת המבקשת, דוחות חניה בגין עבירות שבוצעו ברכב המבקשת בין השנים 2005-2006 כמפורט בתדפיס דוחות החניה שצורף כנספח ג' לתגובתה בכתב לבקשה (להלן:"דוחות החניה", "הודעות תשלום הקנס" בהתאמה). עיינתי בבקשה באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב על כל המצורף לה, שמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי במוצגים שהוגשו ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה הטיעונים כולם הגעתי למסקנה שדין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה. להלן הטעמים לדחיית בקשת המבקשת: 1. לא צורפה בקשה להארכת מועד להישפט בהתאם להוראות החוק: בהתאם לסעיף 229 (א)(2) לחסד"פ יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה. ובהמשך קובע הסעיף כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע לעניין הביטול. המבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתה לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ וראה לעניין זה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מד"י. "המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו, ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמאלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה, כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה בהמ"ש קמא להאריך המועד אף לפנים משורת הדין...". בית המשפט בפס"ד ע"פ 4448/09, קמר יעקב נ' מדינת ישראל קבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו והוסיף: "זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בעניינו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין". מאחר והמבקשת לא הגישה בקשה להישפט במועדים הקבועים בחוק ואף בקשתה לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד להישפט הרי שדין בקשתה להדחות על הסף וכך אני מורה. 2. המבקשת שילמה חובה בגין דוחות החניה: בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ הרי מאחר והמבקשת שילמה חובה הרי שרואים אותה כאילו הודתה באשמה בפני בית המשפט הורשעה ונשאה עונשה. טענת המבקשת לפיה שילמה חובה "תחת מחאה" לא רק שלא הוכחה אלא שהעובדות מוכיחות כי בעלה של המבקשת התייצב במשרדי חברת הגבייה ושילם החוב באשראי. עם תשלום סכום החוב מסר המבקש "הודעת מחאה" נציגי חברת הגבייה השיבו לו שהודעתו לא מתקבלת וכי הוראות החוק קובעות שעם תשלום סכום החוב רואים את החייבת המקורית כאילו הורשעה. לא זו אף זו - המבקשת הגישה תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות ביום 7.9.09 ,קרי בחלוף חודשיים מתשלום החוב ויש בכך כדי להעיד על העובדה שלא ניתן תחת מחאה ואמר כי שילמה חובה שהרי לא פנתה לבימ"ש לתביעות קטנות באופן מיידי אלא כחודשיים ימים מיום תשלום חובה. בבש"א 740/06 קבע ביהמ"ש נקבע כי גם כאשר מעקל נמצא בבית החייב רואים את מי ששילם כאילו שילם והורשע. "ראשית, אין חולק כי המשיב בחר ושלם את הקנס. נכון הדבר כי עשה זאת שהתייצב בביתו, מי שמוסמך לבצע עיקול ברם, אין בכך כדי להועיל לו... יכול היה למאן לשלם הקנס ולעתור לביטול תוצאות העיקול..." (הדגשה שלי לא במקור). המבקשת, בענייננו, פנתה לבית המשפט בבקשה לעיכוב הליכי הגבייה ביום 14.7.09, קרי בחלוף חודש ממסירת השיק למשיבה ובמצב דברים זה הרי שאינה יכולה לטעון ששילמה תחת מחאה". פסיקה דומה ניתנה על ביהמ"ש בה"פ (פ"ת) 217/06 שם נקבע כי על המבקש היה למאן לשלם את החוב ולעתור בעניינו לביהמ"ש. כך בענייננו. על המבקשת היה למאן לשלם את החוב ולעתור בעניינה לערכאה המוסמכת דבר שלא עשתה. בענייננו, המבקשת היא זו אשר פנתה לתשלום חובה, בגין דוחות החניה במשרדי המשיבה שילמה חובה משכך דין בקשת המבקשת להידחות אף מטעם זה וכך אני מורה. 3. העדר סמכות עניינית לעניין הסעד אותו מבקשת המבקשת: "בקשה לביטול או להסב דוחות חניה" אינה במסגרת הענייניים המצויים במסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק ביהמ"ש אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד מהאמור עולה כי בית המשפט הנכבד נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת המבקשת ומשכך דין בקשת המבקשת להידחות על הסף, וכך אני מורה. 4. לבקשה לא צורף תצהיר המבקשת כנדרש: המבקשת 1 הינה בעלת החוב בגין דוחות החניה והינה הבעלים הרשום של הרכב, בו בוצעו עבירות החניה. העובדה כי המבקש 2 צרף תצהיר לבקשה, כאשר הוא אינו בעל דין וחסר יריבות עם המשיבה אינה יכולה להועיל. המדובר בבקשה שהוגשה ללא תצהיר המבקשת ומשכך דין בקשת המבקשת להידחות על הסף. בפס"ד עפ"א 159/08, דורון ויטוריו אפריים נ' עיריית חדרה, , נקבע שלבקשה לביטול דוחות חניה חובה לצרף תצהיר תומך. תצהיר זה הינו תצהיר זהה לבקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר וכהאי לישנא: "תצהיר התומך בקשה לביטול קנסות חניה מסוג זה דומה לתצהיר שיש לצרף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 מורה כי בית המשפט יהיה רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם"... אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". כדי שיוכל בית המשפט לקבוע כי באי ביטול פסק הדין יש משום עיוות דין על המבקש לפרט בבקשתו עובדות שיצביעו, לפחות על ספק באשמתו. במקרה זה לא פירוט המערער בפני בית המשפט קמא כל גרסה בתצהירו, ולמעט הטענה כי אינו זוכר שקיבל קנסות. מאחר והרכב בבעלותו (ועניין זה לא הוכחש) בהחלט יתכן כי העבירה בוצעה על ידי אחר ואולם המבקש לא טען כי אלא רק ציין כי אינו זוכר שביצע עבירות חניה. למעשה למעט הכחשה כללית אין הכחשה מפורטת ומפורשת לביצוע עבירות החניה באמצעות רכב שבבעלותו. סבור אני כי בכך לא מילא המערער את חובתו לספק גרסה שתצדיק ביטולו של דו"ח שנשלח אליו כדין מאחר ולא התמלאו התנאים המצדיקים ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר התייצבות". משנקבעה דרך ייחודית להגשת בקשה ומשדרך זו לא מולאה על ידי המבקשת - הרי שדין בקשת המבקשת להידחות בהעדר תצהיר מטעמה כנדרש בחוק וכך אני מורה. 5. בקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר: מרישומי המשיבה למדים כי המבקשת הגישה בקשה לביטול דוחות החניה ולא להסבתם! - העתק הבקשה צורף כנספח א'. ביום 6.11.08 נשלח למענה של המבקשת החלטת התובע העירוני המוסמך הדוחה בקשתה. חרף קבלת החלטת התובע בחרה המבקשת שלא לפנות לבית המשפט, שלא לשלם חובה והלכה למעשה בחרה להתעלם מההחלטה האמורה בעניינה. פנייתה של המבקשת לבית המשפט הינה לאחר תשלום החוב ולאחר ביצוע הליכי גבייה מתקדמים ובחלוף שנה מההחלטה בעניינה. בבש (י-ם) 12739/07 דליה מיכאל נ' עיריית ירושלים התייחס בית המשפט לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה ודחה מטעם זה בלבד בקשת המבקשת וכהיא לישנא: "תהא טענתה של המבקשת אשר תהא, לא היתה כל הצדקה לגרור עניין זה עוד שמונה שנים, לטמון ראשה בחול, לצבור עוד הודעות לתשלום קנס, ולהסתתר מאחורי הטענה,כאילו אמנם לא קיבלה הודעות רשמיות על תשלום הקנסות. הקנסות בשל עבירות החניה הרבות - ואף רבות מאוד - שעברה, כבר התיישנו העבירות והתיישנו העונשים. בית משפט זה איננו מוסמך להידרש לבקשה שהגישה המבקשת, ולקבוע שהמשיבה איננה רשאית לפעול לגביית הקנסות. אולם, אפילו היתי רואה בבקשה משום בקשה להשיפוט, וזאת כדי לטעון שהעבירות וכך גם העונשים, התיישנו, אין מקום לקבלה משהוגשה לאחר שהמבקשת המתינה זמן כה ממושך, מעל ומעבר לכל זמן סביר. כך כאמור, בעוד שלא יכולה להיות מחלוקת שהמבקשת ידעה על הקנסות כאמור - לפחות אלו שניתנו עד שנת 1999 - כבר לפני למעלה משמונה שנים... רק בשלב זה, השלב שבו ננקטה פעלה "שנגעה" באופן ממשי בכספים של המבקשת, היא פנתה לבית משפט זה, כדי שיורה על ביטול של כל הודעות תשלומי הקנסות, שמהן בחרה המבקשת להתעלם באופן בוטה במשך כל השנים... לפיכך, לנוכח כל השתלשלות האירועים כמתואר, דומה כי אין עוד מקום לספק, שבנסיבות אלו אין כל הצדקה לאפשר למבקשת להישפט עתה, באיחור כה רב. גם אין כל מקום לאפשר לה לטעון טענות כאלה ואחרות בעניין התיישנות או בכל עניין אחר. בנסיבות העניין, ולאור סעיף 229 (ח2) בחוק סדר הדין הפלילי, יש לראות במבקשת כמי שהורשעה בבית משפט, ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעות תשלום הקנס. זאת מאחר שלא שולם הקנס, משחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעות תשלום הקנס, וכך גם חלף המועד לבקש להישפט. בנסיבות אלו, כאמור גם אין כל הצדקה לאפשר למבקשת לבקש להישפט, באיחור כה רב, ובהתאם לסעיף 230 בחוק.. בקשת המבקשת הוגשה בשיהוי ניכר והינה תולדה של הליכי גבייה אשר ננקטו נגדה כדין ומשכך אף מטעם זה דין בקשתה להידחות וכך אני מורה. 6. לענין בקשת המבקשת להסבת הדוחות ו/או לביטולם: מן הרישומים המצויים בפנקסי המשיבה, המהווים רשומה מוסדית על פי החוק עולה כי לחובת המבקשת היו 34 דוחות חניה (ראה תדפיס דוחות חניה נספח ב'). בבקשתה לביהמ"ש מלינה המבקשת על 8 דוחות חניה בלבד, אשר העבירות בגינן בוצעו בשנים 2005-2006 וכמפורט בתדפיס דוחות חניה המצורף כנספח ג'. המבקשת מודה כי היתה רשומה כבעלים של הרכב במשרד הרישוי. דוחות החנייה הונחו על חלון הרכב על פי החוק ולאחר מכן נשלחו הודעות תשלום הקנס למבקשת תוך שנה מיום ביצוע העבירה ובדואר רשום לכתובתה, כפי שהופיעה במשרדי הרישוי בעת ביצוע העבירות ,בהתאם לתקנה 41 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974. דוחות החניה נשלחו לרח' משה שפירא 46 נתניה שהינו מענה הנוכחי של המבקשת גם היום וכפי שציינה בכותרת בקשתה. ראה שאילתא ממשרד הרישוי שצורף כנספחים ד1 ד2. המבקשת מודה בקבלת ההודעות וטוענת כי הגישה בקשה להסבת דוחות,אולם לא כך הדבר שכן המבקשת הגישה בקשה לביטול הדוחות וכפי שניתן לראות מסעיף 4 לבקשתה - ראה נספח א', אשר צורף לעיל. צודקת המשיבה בטענתה כי גם אם היתה מבקשת המבקשת כי הדוחות יוסבו לנהג אחר הרי עיון בבקשה שהגישה מלמד כי לא היתה כל אפשרות לקבל בקשתה ולהסב את הדוחות לאחר שהרי לא צורפו פרטיו המלאים של הנהג, לרבות מס' מטעמים אלה ואף אם היתה מגישה המבקשת בקשה להסבה במועדים הקבועים בחוק, הרי שלאור הפגמים האמורים לא היה באפשרות המשיבה להסב את הדוחות. המבקשת מבקשת היום "לתקן" את הבקשה שהגישה למשיבה בשנת 2007 ולהפוך אותה מבקשה לביטול הדוחות לבקשה להסבתם. מודגש בזאת כי על המבקשת היה להגיש בקשה להסבת דוחות תוך 90 יום מקבלת הדוחות וזאת המבקשת לא עשתה. הלכה למעשה, מבקשת המבקשת להסב דו"חות החניה באמצעות בית משפט זה וזאת תוך ניסיון לעקוף את הוראות סדרי הדין המיוחדים הקבועים בחוק לעבירות קנס לפיהם לא פעלה. בקשתה של המבקשת מוגשת בחלוף שנים מן המועדים הקבועים בחוק ואין בבקשה כדי לעקוף את הוראות החוק ולשחררה מאחריות בעל הרכב הרובצת לפתחה. בבש"א 317/08 ביקר בית המשפט את המבקש להסב בחלוף המועד בדרך הבאה: ".. הגשת הבקשה המתייחסת לארוע שהתרחש לפני זמן רב, מסכלת את האפשרות לבדוק בדיקה של ממש את זהות הנהג ולא בכדי קבע המחוקק סדר של זמנים קצר וקצוב להגשת בקשה בנדון דידן... קביעת המועדים בחוק להגשת בקשות להסבת שם נהג - נאשם או להישפט מטרתם בדיקת טיעונים בסמוך להתרחשות האירוע. כמו כן קיים ערך בר הגנה של סופיות הדיון. מודגש בזאת שבהתאם לסעיף 13 לתקנות התעבורה על המבקש להודיע למשרד הרישוי על כל שינוי בבעלות ברכב ואולם המבקשת לא עשתה כן ואין לה להלין אלא על עצמה. המבקשת אינה יכולה בחלוף שנים מביצוע העבירות להתנער מאחריות בעל הרכב הרובצת לפתחה. יתרה מכך, הרי שהראיות שצורפו על ידי המבקשת לבקשתה - אינן מעידות כי בעת ביצוע העבירות הרשומות לחובת המבקשת היה רכב המבקשת בחזקת אדם אחר. מאחר והמבקשת צרפה ראיות בעייתיות הרי שחזקת אחריות בעל רכב הקבועה בסעיף 27 ב' (א) לפקודת התעבורה חלה בעניינה כאמור. צודקת המשיבה בטענתה, לפיה מזור המבקשת נמצא בתביעה אזרחית כנגד מבצע העבירות, תביעה שלמשיבה אין דבר עמה. לנוכח כל האמור, ומכל הטעמים שפורטו דין בקשת המבקשת להידחות וכך אני מורה. מאחר והמבקשת כבר שילמה את סכום חובה בגין דוחות החניה נשוא הדיון הרי שלפנים משורת הדין איני מחייבת המבקשת בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד ומורה בזאת שכל צד יישא בהוצאותיו. משפט תעבורהבית המשפט לעניינים מקומייםחניהדוח חניה