קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות ועד מקומי גביית ארנונה: מבוא: בפני תביעה של הועד המקומי מיקנעם המושבה (להלן:"התובע") לחייב את הנתבע שיבלי נאסר (להלן:"הנתבע") בתשלום יתרת חוב ארנונה בסך של 175,682 ₪. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, ביום 23.7.2008 ניתנה לנתבע רשות להתגונן לעניין סכום החוב הנתבע, דרך התהוותו וחישובו ובהתאם לטענותיו בתצהיר ולמעט בטענה של אי קבלת שירות וזאת לעניין חיובו בארנונה. עוד קיבל הנתבע רשות להתגונן, לעניין מודעותו באשר לזכויותיו בהליכי הערעור וההשגה. כבר עתה יאמר כי לעניין טענתו של הנתבע בנושא הימצאות שטחיו בתחום המוניציפלי של התובע הנני קובע כי על סמך חומר הראיות, בין היתר לאחר בחינת המפה המתארת את גבולותיה המוניציפאליים של יקנעם מקבל אני את עמדתו של התובע באשר להימצאותם של שטחי הנתבע בתחומה המוניציפאלי של התובע. טענות התובע: לטענת התובע, בתקופות הרלוונטיות לתביעה, החל משנת 2005 ועד לשנת 2008, לא שילם הנתבע את דמי הארנונה ואגרת הביוב כנדרש, על אף דרישות התשלום אשר נשלחו אליו . הנתבע לא הגיש השגה ו/או ערר על סכום החוב. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע ולאחר שנערכה מדידה מחודשת של שטחי הנתבע, הותר לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן. על פי כתב התביעה המתוקן סה"כ חובותיו של הנתבע בצירוף ריבית והצמדה הועמדו על סך של 175,682 ₪ . לטענת התובע, הנתבע לא הגיש השגה במועד הקבוע על חיוב הארנונה והתנהלותו נגועה בחוסר תום לב. עוד טוען התובע כי סמכותו לגבות מיסי ארנונה ניתנה לו ע"י המועצה האזורית מגידו (להלן: "המועצה") וקמה לו סמכות לגבות חיוביים אלה הן מכוח החוק והן מכוח הפסיקה. שטח נכסיו של הנתבע חושב מחדש לאחר מדידה, ועליו לשלם חיובי ארנונה לפי סיווג הנכסים המחודש, לאחר המדידה. טענתו העיקרית של התובע נסבה סביב השימוש שעושה הנתבע בחלק משטחו אשר הוגדר כ"מבנה חקלאי". לטענת התובע אין מדובר במבנה חקלאי ו/או בפעילות חקלאית כי המבנה משמש כבית ממכר ומתבצעת שם פעילות עסקית לכל דבר ועניין. טענות הנתבע: התובע לא הוכיח את טענותיו ולא הרים את נטל הראיה כנדרש ממנו. לתובע אין סמכות לגבות מיסים, לרבות ארנונה והיטל ביוב, שכן לא הואצלה ו/או הועברה לו סמכות מטעם המועצה כנדרש בחוק ועל כן דין המסים להתבטל. זאת ועוד, לתובע אין סמכות ו/או רשות לתקן את שומת הארנונה באופן רטרואקטיבי על כל המשתמע מכך. לטענת הנתבע סיווג המבנים בשטחו של הנתבע, שעל פיהם חישב התובע את חובו, אינו תואם את המציאות בשטח ואת השימוש בנכס בפועל וישנם מבנים שאף אינם נמצאים בחזקתו. לטענת הנתבע השימוש שנעשה בחלקו הגדול של השטח, הינו שימוש חקלאי בלבד וכי התובע לא הוכיח כי מתנהלת שם פעילות אחרת. דיון ומסקנות: לעניין שאלת הסמכות: התובע הינו ועד מקומי ביקנעם המושבה השואב את סמכויותיו מסמכויות המועצה והוא פועל בתחום שהתירה לו המועצה הרשאית בכל עת ליתן או ליקח ממנו סמכויות. רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, משגב נ' סועאד, . להבנת סוגיית הסמכות והאצלתה ישנה חשיבות לתיאור המבנה השלטוני, לרבות לגבי מידת הסמכות הניתנת ע"י המועצה לגביית מיסים. הגדרת הסמכות: המבנה השלטוני במועצות האזוריות מוסדר בפקודת המועצות המקומית ובצו המועצות המקומיות שהוצא מכוחה. חיקוקים אלו "מעצבים מבנה משפטי דו-ריבדי של המועצה האזורית, על דרך חלוקת הממשל בין סמכויות המועצה האזורית כגוף-על המופקד על ניהולם של הישובים שבמסגרתה, לבין הוועדים המקומיים שבתחומה, אשר נבחרו על-ידי הישובים השונים לנהל את ענייניהם. המועצה האזורית היא הדרג השלטוני העליון של האזור, והיא מייצגת בתורת ישות משפטית נפרדת, את האזור כולו, ובסמכותה לטפל ולפעול בכל עניין הנוגע לציבור בתחום המועצה (סעיף 63 לצו המועצות האזוריות). ראה: עע"מ 1471/02 חיים דימשטיין נ' ועד מקומי מושב משמר השבעה. . ברובד הבסיסי של השלטון המקומי נמצא הוועד המקומי, המופקד על ניהול ענייני הישוב בתחום המועצה האזורית" (רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, משגב נ' סועאד, סעיף 9 לפסק הדין; וראה גם: בג"ץ 753/87 בורשטיין נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 462, 466; בג"ץ 258/85 עמר נ' פרץ ואח', פ"ד מב(3) 485; בג"ץ 921/89 מנחם נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד מד(1) 516; י' בלנק "משפט השלטון המקומי, ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל" משפטים לד(2) (תשס"ד) 197, 222-223). סמכותו של ועד מקומי להטיל ארנונה כללית קבועה בסעיף 133 לצו המועצות המקומיות לפיו: "ועד מקומי רשאי להטיל בתחום הנהלתו כל מס או ארנונה כללית שהמועצה רשאית להטילם לפי סעיף 68(א), ולפי חוק ההסדרים במשק המדינה ... והתקנות שהותקנו לפיו ..., ובכפוף למגבלות לועד שנקבעו בהם, ובלבד שהוועד יקבל לכל פעולה כזו את אישור המועצה". (סעיף זה תוקן ביולי 2004 בצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (תיקון) תשס"ד-2004, (ק"ת 6329, תשס"ד, עמ' 805) (להלן - תיקון תשס"ד). דיני גבייתם של מיסי המועצה יחולו, בשינויים המחויבים לפי העניין, על גבייתם של מיסי ועד מקומי, ולצורך זה יהיו ליושב ראש ועד מקומי אותן הסמכויות הנתונות לראש המועצה בקשר לגביית מסיה. ( סעיף 3 לפקודות המועצות המקומיות). נפסק כי ועד מקומי אשר חפץ בהטלת מיסים חייב לבקש רשות מהמועצה וללא קבלת רשות ברורה ומפורשת מהמועצה לא יוכל הוועד להטיל ולגבות מיסים. תא (רמ') 4676/95 הועד המקומי כרמי יוסף נ' זמיר משה . אם כן, ברמה העקרונית קיימת לוועד מקומי הסמכות להטיל מיסים וכן הסמכות לגבותם, זאת בכפוף לאישור המועצה. מן הכלל אל הפרט: מעיון בחומר הראיות, ניכר כי המועצה אישרה באופן ברור ומפורש לתובעת לגבות את כספי המיסים, בין היתר לאור העובדה כי מידי שנה אישרה מליאת המועצה את צו היטל הארנונה הן של המועצה והן של הועד המקומי והתובע פעל מכוח סמכותה של המועצה האזורית מגידו. בנוסף, אין מדובר באישורים ובמכתבים כללים לעניין חיוב במיסים, כי אם באישורים ומכתבים מפורשים בהם מצוינות מילים שמשמועתן אישור לגביית ארנונה. מכתבי "המועצה האזורית מגידו" לעניין אישורי צווי הארנונה והן אישור המועצה בצירוף חותמת, על גבי צווי ההיטל כפי שנקבעו לכל שנת מס, מהווים אסמכתא לאישור המפורש שניתן לתובעת ע"י המועצה, לגביית מיסי הארנונה. ראוי לציין כי מקריאת צו המועצות וכן מקריאת סעיף 133, נראה כי אין הם מתייחסים לאופן שבו מבקשים או מקבלים את אישור המועצה להטלת מס או ארנונה, ובהעדר הוראה ברורה בחוק לעניין זה לא אחת נזקק ביהמ"ש לפרשנות לגבי אופן נתינת האישור, רמת הפרטים הנדרשת וכיוצ"ב. מאחר שמדובר בגבייה ותשלום מס המוטל ללא זיקה ישירה לשירות שניתן, נקטו בתי המשפט בגישה מרחיבה עת קבעו כי אין מניעה שאישור כזה יינתן גם במסגרת הצעת תקציב שהיישוב מגיש למועצה, אם ובמידה שניתן להסיק ממנו את שיעור המס שהועד מבקש להטיל על התושבים מה עוד שנפסק כי דרכי מתן האישור הן גמישות. ראה: ע"א 2196/02 ועד מקומי רמות נ' משה לוי ואח' צק-מח 2003(2) 550, 554). וגם ע"א 1014/01 סלע נגד כפר יחזקאל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ]. גביית אגרת ביוב: לאור הקבוע בחוק ובפסיקה, נראה כי התובע לא הוכיח כי ניתנה לו סמכות ע"י המועצה לגבות אגרת ביוב, כנדרש בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשי"ב 1962. נקבע כי אגרת הביוב הינה סמכות עזר הנדרשת לצורך גביית האגרה בפועל, אשר חייבת לבוא לידי ביטוי כתוב אם במסמך מפורש של המועצה המופנה לוועד המקומי או בהחלטת מועצה. מאחר שלא הובאו לעיוני מסמכים המעידים על מתן סמכות שכזו, הרי שהועד פעל בחוסר סמכות בהטלת אגרת הביוב, ואם נגבתה הרי שנעשתה בניגוד לדין. ראה: תא (רמ') 4676/95 הוועד המקומי כרמי יוסף נ' זמיר משה, , עמ' 418 בספרו של הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית. סיכום סוגיית הסמכות: לאור האמור לעיל , הנני קובע כי גביית מיסי הארנונה ע"י התובע אושרו ע"י מליאת המועצה והוא הוסמך כדין לגביית מיסי הארנונה. לעומת זאת, באשר לסמכות הטלת אגרת הביוב, הרי שזו לא הוענקה לתובעת והגוף האחראי על גביית אגרה זו הוא המועצה, לכן יש לגבות מס זה, ישירות ע"י המועצה. השגות ועררים לפי חוק הרשויות המקומיות : בהחלטת הרשמת מיום 23.7.2008, ניתנה לנתבע רשות להתגונן, בין היתר גם באשר לשאלת מודעותו לעניין הליכי הערעור וההשגה וכן לגבי השאלה האם קיבל דרישות תשלום המפרטות זכויות אלה. בבואי לדון בשאלות אלה, אסקור בקצרה את הרקע בנוגע לסוגיית ההשגה והערר: ככלל הגשת השגה על שומת הארנונה היא דרך המלך להתנגדות בעניין זה, כפי שקבוע בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו 1976, אשר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה. ברם, במסגרת תיקון לחוק הנ"ל (שתוקן בחודש יוני 1994 (תיקון מס' 4) תשנ"ד 1994, התווסף סעיף 3(ג), אשר זו לשונו: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". בתיקון האמור התווסף גם סעיף 7א לחוק הערר, ולפיו: "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". הגישה הרווחת בעניין זה היא כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים. עם זאת לביהמ"ש קיימת סמכות כללית לדון בעניינים שבסמכות ועדות הערר, ומכל מקום, לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת..." ראה: ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עירית נשר פ"ד נח (6) 111. נפסק כי קיימים מספר שיקולים שבעטיים יתיר ביהמ"ש לנישום להעלות את טענותיו בפניו. כאשר אחד מהשיקולים למתן רשות מעין זו, הוא כאשר הופרו הוראות סעיף 7א לעיל, אשר מהווה טעם להתיר העלאת טענות בפני ביהמ"ש. נפסק כי "הפרת סעיף 7א תבוא בבחינת השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו ליתן לנישום את הזכות להעלות את טענותיו בפניו והימנעות הרשות מקיום דרישה זו תצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית-המשפט". ראה: ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל פ"ד נו (2) 780,773. קיימים שיקולים נוספים שהוכרו בפסיקה והם מתייחסים, בין היתר למודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. ראה: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002). מחומר הראיות עולה כי בנסיבות העניין, הנתבע לא היה מודע לזכויותיו להגשת השגה ו/או ערר וזאת עקב מחדלו של התובע אשר לא פירט בדרישות התשלום ששלח אל התובע את זכויותיו לעניין ההשגה והערר בציון מועדים ומכאן הרי שהתובע לא מילא, בין היתר אחר הדרישות הקבועות בסעיף 7א לעניין פירוט זכויות ההשגה והערר לרבות פירוט מועדים. זאת ועוד, גם חילופי המכתבים בין הצדדים ולראיה, בין היתר, מכתבו של הנתבע מיום 9.3.2008 ותשובת התובע מיום 10.3.2008, אשר מצביעים על חוסר מודעותו של הנתבע למסלול ההשגה הקבוע בחוק ולרשות אין לה אלא להלין על עצמה. אשר על כן, אני מוצא לנכון לדון בטענותיהם של הצדדים וליתן הכרעתי. סיווג השטחים לחישוב הארנונה ודרישת התשלום באופן רטרואקטיבי: סוגיות החיוב הרטרואקטיבי: הנתבע יוצא נגד דרישתו של התובע לחייבו בתשלום ארנונה באופן רטרואקטיבי, זאת בהתאם למדידה המחודשת שנערכה ע"י המודד מוחמד זועבי (להלן: "המודד"). כבר עתה אציין כי טענה זו של הנתבע אינה מקובלת עלי, שכן היא אינה מתיישבת עם מילות החוק והפסיקה ועל כך אפרט: סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג 1992 מסמיך מועצה מקומית להטיל ארנונה על נכסים שבתחום שיפוטה: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס." יודגש כי עקרון החוקיות מורה כי אין מטילים חיובים באופן רטרואקטיבי אלא אם נאמר כך במפורש בחוק וכלל זה נכון במיוחד לגבי חיובי מס. בשונה ממקרים אחרים של חקיקה פיסקאלית, אין בדין הוראות לעניין תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה ולפיכך ההלכה היא כי ככלל, הטלת ארנונה רטרואקטיבית אסורה והיא תותר רק במקרים חריגים על פי השיקולים הכלליים בדבר שינוי החלטה מנהלית, במסגרתם יש לאזן בין אינטרס הפרט והסתמכותו על החלטה, לבין האינטרס הציבורי של קיום החוק וגביית מס אמת. ראה: עתמ (תא) 2632/06 דור אלון טכנולוגיות גז בע"מ נ' המועצה המקומית שוהם וגם: ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת המים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 451 (2000). קיימים מספר שיקולים שיש לשקול בטרם הטלת מס למפרע וביניהם יש לשקול, בין היתר, את הצורך בגביית מס אמת, את מידת אחריותו של הנישום למצב ואת האפשרות לברר בדיעבד את העובדות הרלוונטיות לשומת הארנונה בגין העבר. 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נגד עיריית טירת הכרמל נו(2) 733 (2002). מחד נראה לי כי הטלת המס למפרע ע"י התובע, במקרה זה, נכונה היא, שכן חובתה של הרשות היא לגבות מס אמת מכלל הנישומים ועליה לגבות את המגיע לה, שכן אי גביית תשלומי ארנונה נכונים, ממי שחייב בתשלומם, משמעה פגיעה אפשרית בתושבי הרשות. יש לציין כי התנהלותו של הנתבע, אשר עשה דין לעצמו באי תשלום חוב הארנונה מחזקת את הסברה כי במקרה זה גובר אינטרס הרשות לגבות את חיובי הארנונה, מה עוד שעיקר המחלוקת היא לא על עצם תשלום הארנונה החייבת בדין כי עם על סיווג הנכסים והתשלום בגינם שעל כך עוד אדון בהמשך. אשר על כן, אין מדובר במקרה זה, בהטלת מס בכוח, שכן לאחר מדידת המודד וחישוב מחודש של שטחי הנתבע הרי מדובר בתיקון טעות שהתבססה בעבר על רישומים שגויים וחובתה של הרשות היא להתאים את הרישומים בספרי הארנונה למצב העובדתי האמיתי, כפי שנמדד ע"י המודד. מאידך, יש להבחין בין מדידת השטחים והתאמתם למציאות, לבין סיווג הנכס והתאמת השימושים העיקריים המבוצעים בכל אחד מהמבנים המצויים בשטחו של הנתבע למציאות. סיווג השטחים ו/או המבנים לצורך חישוב הארנונה: לפי מדידת המודד שטחו של הנתבע משתרע על פני 1700 מטרים והנני סבור כי מדידה זו אכן משקפת. באשר לסיווג השטחים הנני מחליט להתעלם מהכינויים שנתן המודד למבנים בשטח הנתבע, שכן המודד בחקירתו הראשית ציין והדגיש כי תפקידו הוא "למדוד את המידות והשטחים ותיאור השטחים וכינויים הם בהתאם למידת הבנתו"... (ראה פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2010 עמודים 18-19.) זאת ועוד, ציין ב"כ התובע בפרוטוקול האמור בעמוד 19 כי: "כל הכינויים שנרשמו על ידי המודד לא מחייבים, זה נרשם לצורך התייחסות לשטחים שזה העיקר"... אשר על כן, אין חשיבות לסיווג המבנים ע"י המודד וכדי להעריך את גובה השומה בגין מבנים אלה יש לבחון את השימוש העיקרי המתבצע בפועל במבנים ולקבוע את תעריף הארנונה על פי השימוש בנכס ולא ע"פ ייעודו. לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני ושקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסווג את המבנים המצויים בשטחי הנתבע מחדש ולגבות את תשלום מיסי האנונה ע"פ הסיווג כלהלן: מכולות: מחקירת העדים עולה כי בשטחו של הנתבע קיימות מספר מכולות. מקובלת עלי עמדתו של התובע באשר לכך שמבנים אלה משמשים כמחסנים שכן הנתבע לא הביא ראיה לכך שמתבצע במבנים שימוש אחר לרבות חקלאי. אשר על כן יש לחייב את הנתבע בתשלום ארנונה לפי הקטגוריה של סככות ומחסנים ע"פ חישוב התובע. סה"כ: 7,019.89 ₪ . משרד: בהתאם לאמור בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ובסיכומיו, בקומה השנייה במתחם תחנת הדלק סונול קיים משרד. יש לציין כי הנתבע חויב בגין מבנה המשרד גם עובר למדידת המודד. לאור הצהרתו של הנתבע החל משנת 2008 הוא השכיר את מבנה המשרד לצד שלישי. בנסיבות אלה, הרי שבשנות המס 2005-2007 היה המשרד בחזקתו ולכן יש לחייבו בתשלום מיסי ארנונה בגין מבנה המשרד בגין שנים אלה בסך של 29,382.28 ₪. המחלוקת העיקרית היא לגבי חיובי הארנונה בגין שנת המס 2008. סעיף 325 לפקודת העיריות שכותרתו "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה" קובע כדלקמן: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." סעיף 326 לפקודה, שכותרתו "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה" מוסיף וקובע כי "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם הייתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם הייתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה." מקריאת הסעיפים הנ"ל עולה כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס, זאת ועוד סעיף 326 קובע כי הארנונה מוטלת על מי שנעשה הבעלים או המחזיק, ואף מטיל חובה על הבעלים או המחזיק של הנכס, שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה לטענת הנתבע מבנה המשרד הושכר כאמור בשנת 2008 לחברת סיורים בעמק בע"מ ואולם הנתבע לא המציא לתיק ביהמ"ש שום מסמך אשר יש בו כדי להעיד שהוא אינו מחזיק עוד במבנה המשרד. הנתבע, אמנם צירף לתצהיר עדותו הראשית מכתב תשובה מהתובע למכתבו מיום 12.9.2008 (שגם אינו מצוי בתיק ביהמ"ש), בו התבקש התובע להעביר את הסכמי השכירות לידיו כדי שיוכל לחייב את המחזיק בפועל, (ראה נספח ק' לתצהירו) אך לא ברור האם הועברו לתובעת המסמכים הדרושים. הנתבע לא הוכיח כי מילא את דרישות הדין לעניין מסירת הודעה לתובעת עם שינוי החזקה בנכס ולא מצאתי בחומר הראיות מכתב ו/או הודעה שמסר הנתבע לתבוע בהם פירט את זהותו של השוכר ופרטיו המלאים לצורך העברת תשלום הארנונה על כתפי השוכר. אין לראות בנספח ק' לתצהירו של הנתבע כהוכחה למתן הודעה לרשות כנדרש בחוק. כאמור, הנתבע לא המציא את המכתבים שהעביר לנתבע אם הועברו, לעניין שינוי החזקה במבנה המשרד ולא ברור האם קיים את מצוות הכתוב כלשונו בהעברת מלוא הפרטים לעירייה, לרבות משך הזמן שהוסכם לשכירת המבנה. אשר על כן, אין מנוס מהמסקנה כי יש לחייב את הנתבע בתשלומי הארנונה בגין מבנה המשרד גם עבור שנת המס 2008 בסך של 7,861.14. בסה"כ תשלומי ארנונה בגין מבנה המשרד עומדים על סך של: 37,243.42 ₪ . מבנה פנצ'ריה: כפי שצוין לעיל יש לבצע את סיווג הנכס ע"פ השימוש בו. התובע לא הביא ראיות לכך כי מבנה הפנצריה משמש לתיקון תקרים (פנצ'רים) וכי מתנהל במבנה זו פעילות עסקית של פנצ'ריה. הנתבע לעומת זאת, המציא אישור מרו"ח על סגירת עסקי הפנצריה עוד בשנת 2004 וכך גם העיד בתצהירו ופרט בסיכומיו. אשר על כן יש לסווג את הנכס כמחסן לפי תעריף של סככות ומחסנים בגין שנות המס 2005-2008 ובסה"כ : 18,076.65 ₪. מבנה מתקן רחיצה: מכתבו של ב"כ הנתבע לעניין השכרת המבנים ומתקן הרחיצה לחברת סונול בע"מ, נשלח אל התובע לאחר שתביעה זו כבר התנהלה בבית המשפט ולכן אין לו נפקות לעניינו. אולם, לפי מבחני השכל הישר נראה כי סביר להניח כי מתקן הרחיצה אינו משמש אותו, מה עוד שהנתבע לא חויב בגין מבנה זה לפני מדידת המודד. זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הנתבע מנהל עסק לרחיצת מכוניות וכי מתנהלת בשטחו פעילות עסקית כזו. ברם, מאחר והתובע לא השכיל להעביר את הסכמי השכירות לחברת סונול ו/או העתק הודעה מסודרת לתובעת בגין שינוי החזקה בנכס יש לסווג מבנה זה כקרקע תפוסה כהגדרתה בחוק בסעיף 269 לפקודת העיריות, לפי התעריף שנקבע לכל אחת משנות המס 2005-2008. בסה"כ 4,719.68 ₪. מבנה סככות: בעניין זה, לא התרשמתי מחומר הראיות כי מתנהלת שם פעילות חקלאית כלשהי, אשר על כן יש לחייב את הנתבע בסך: 18,516.23 ₪ . מבנה חממה או שמא מבנה חקלאי: לב ליבה של המחלקות בין הצדדים עניינה בסיווג המבנה בעל השטח הגדול ביותר, כפי שנמדד ע"י המודד. יש לומר כי התרשמתי מעדותו של עד ההגנה מר פינס ניסים, אשר הראה הבנה רבה בתעשיית הגידול. עד זה הינו עד אובייקטיבי אשר חלק את ידיעותיו הרבות בתחום ואכן השתכנעתי כי בחלק מסוים מהמבנה מתבצעת פעילות חקלאית. (פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2010 עמודים 20-22. גם הנתבע בתצהיר עדותו מפרט כי עוסק בגידולים חקלאיים. התובע טוען כי הנתבע מנהל במבנה זה בית ממכר ומתנהלת בו פעילות עסקית, שאינה עולה בקנה אחד עם פעילות חקלאית כפי שטוען הנתבע. התובע הביא ראיות לכך כי הנתבע מנהל בשטחו פעילות עסקית. מהתמונות שצורפו לתיק בית המשפט ניתן לראות, עצמים אשר מעידים על פעילות עסקית לרבות צילום של קופה רושמת שמיועדת לממכר, חשבונית ( ללא תאריך) וראיות נוספות אשר השתכנעתי מהן שאכן מתנהלת במקום פעילות עסקית. אולם, סבור אני כי אין לראות בראיותיו של התובע לגבי שימוש במבנה כבית ממכר, ככאלה אשר משקפות את התנהלותו של הנתבע גם לתקופת העבר - בכל אחת משנות המס שבגינן הוא נדרש בתשלום ארנונה. לכל היותר יש לקבוע כי בשנת 2008 התנהל במבנה ששטח 1056 גם פעילות חקלאית כהגדרתה בחוק וגם פעילות עסקית המחייבת סיווג שונה. אשר על כן הנני קובע כי בגין שנת 2008 הנתבע חייב בתשלום ארנונה בסך של: 32,941.92 ₪, לפי סיווג של בית ממכר ועבור המחצית השנייה של המבנה המשמש כמבנה חקלאי סך של: 232.32 ₪. מאחר וראיותיו של התובע אינן מתייחסות לכל שנות המס, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הפעילות העסקית נמשכה לאורך כל שנות המס. מחומר הראיות התרשמתי כי משך השנים התנהלה במבנה פעילות חקלאית ולראיה הבקשה שהגיש הנתבע להיתר בניה חקלאית ואישור הועדה המקומית לתכנון ובנייה להקמת מבנה חקלאי. אשר על כן בגין שנות המס 2005-2007 יש לחייב את הנתבע בתשלום ארנונה בסך של: 1,320 ₪. הואיל וכך אני מקבל את התביעה וקובע כי הנתבע ישלם לתובעת סך מעוגל של 120,070 ₪, תוך 60 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בפועל ועד לתשלום המלא בפועל. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ כדין. ועד מקומיארנונה