קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית כספי ביטוח של עובד: מונחת לפני בקשתו של המבקש, מר עברי (להלן: "עברי") למתן צו להורות למשיבים להעביר לו את הכספים שנצברו ב"פוליסה לביטוח חיים" אשר המשיבה 1, חברת עברי וולמן בע"מ (להלן - "החברה") רכשה עבורו ביום 29.7.1974 מאת "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפוליסה"). בנוסף מבקש עברי להורות למשיבים לחתום על כל מסמך הנדרש לצורך העברת הבעלות בפוליסה על שמו ולצורך שחרור הכספים שנצברו בה לידיו, ולחילופין - למנות את בא כוחו כמנהל מיוחד לצורך העברת הפוליסה על שמו ולשם חתימה על כל מסמך הנדרש לצורך כך. כמו כן, מתבקש צו מניעה זמני אשר ימנע מהמשיבים לפדות את הפוליסה והכספים הצבורים בה. לטענת המבקש סמכותו של בית משפט זה מוקנית לו מכוחו של סעיף 191 בחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"). יצויין כי חברת הביטוח מגדל לא צורפה כצד לבקשה זו (להלן - "הבקשה"). א. רקע עובדתי ועיקר טענות הצדדים המבקש, המשיב 2, מר יורם וולמן (להלן: "יורם"), והמשיב 3, מר אברהם וולמן (להלן: "וולמן"), הינם בעלי המניות, בחלקים שווים ביניהם, של החברה. יורם הינו בנו של וולמן, ואילו וולמן הוא גיסו של עברי (סעיפים 1-3 בכתב התביעה). בקשה זו הוגשה במסגרת תביעתו של עברי כנגד המשיבים. בתביעה נטען ע"י עברי כי המשיבים קיפחו את עברי כבעל מניות מיעוט בחברה. בית המשפט אף התבקש ע"י עברי לאשר את התביעה כתביעה נגזרת מטעם החברה בהתאם לסעיפים 194-206 בחוק החברות, וזאת - עקב הפגיעה החמורה, כנטען ע"י עברי, באינטרסים ובזכויות של החברה כתוצאה מפעולותיהם של וולמן ויורם. כנטען בסעיף 9 בכתב התביעה, החברה הוקמה בשנת 1973 על ידי עברי, וולמן ואחיו של עברי, מר ישעיהו עברי ז"ל. בהתאם לדו"ח רשם החברות מיום 4.10.2009 אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה מניות החברה מוחזקות על ידי עברי, וולמן ויורם, בחלקים שווים ביניהם. בין עברי, וולמן, ישעיהו עברי ז"ל והחברה התגלעו מחלוקות רבות, בין היתר, בקשר לאופן ניהול החברה ולמעמדו של עברי בחברה. מחלוקות אלה על גווניהן והסתעפויותיהן הרבות, נידונו, ועדיין נידונות, בהליכים המתקיימים בערכאות שונות. מקריאת הנספחים שצורפו לבקשה, עולה כי הבקשה עוסקת בפוליסה לביטוח חיים מיום 29.7.1974 אשר נרכשה בחברת "מגדל - חברה לביטוח בע"מ", המורכבת מ"פוליסה לביטוח חיים צמודה לאינדקס" ומ"ביטוח משלים צמוד לאינדקס". כאמור בסעיף 5 בבקשה "במהלך עשרות שנים הופקדו כספים לטובת הפוליסה על ידי המשיבה 1 ועל ידי המבקש, בהתאם לחוק, לטובת תגמולים ופיצויים". לטענתו של עברי, כמפורט בסעיף 6 בבקשה, לוולמן ולישעיהו עברי נרכשו פוליסות דומות אשר נפדו על ידם. לטענתו, הוא המוטב היחידי ע"פ הפוליסה, ואין לאיש זולתו זכות לפדות את הכספים שנצברו בה. בסעיף 7 של הבקשה נטען ע"י עברי כי המשיבים נמנעים, ללא כל הצדקה, לשחרר לידיו את הכספים שנצברו בפוליסה, וכי התנגדותם של המשיבים להעברת הסכומים שנצברו בפוליסה לידיו הינה, כמפורט בסעיף 14 של הבקשה, "מוחסרת תום לב ונועדה כדי להפעיל לחץ על המבקש לוותר על זכויותיו בחברה, בשל ידיעתם אודות מצבו הבריאותי הרעוע של המבקש והעובדה כי הוא זקוק לכספים". עוד טוען עברי, בסעיף 20 בבקשה, כי התנגדות המשיבים לשחרורם לידיו של הכספים שנצברו עפ"י הפוליסה מהווה "קיפוח זכויותיו של המבקש". לאור האמור, מבקש עברי כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 191 בחוק החברות המקנה לבית המשפט סמכות, לפי בקשתו של בעל מניות בחברה, לתת הוראות מתאימות לשם הסרתו של קיפוח או מניעתו. בנוסף, בסעיף 22(ד) של הבקשה, מבקש עברי כי בית המשפט יתן צו מניעה זמני אשר ימנע מהמשיבים לפדות את הפוליסה והכספים הצבורים בה עד לבירור התובענה, שכן, לטענת עברי, המשיבים פנו לחברת הביטוח מגדל לקבלת הסכומים שנצברו עפ"י הפוליסה, ובכוונתם לגזול ממנו את כספי הפוליסה השייכים לו. המשיבים טוענים כי בקשה זו עניינה מחלוקת בין עובד ומעביד, אשר עילתה נובעת מיחסי העבודה אשר שררו ביניהם. לפיכך הסמכות לדון בה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 24(א)(1) בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") (ראו סעיף 1 בתגובתם של המשיבים לבקשה). לטענת המשיבים, עברי עצמו טוען, בסעיף 5 של בקשתו, כי מדובר בכספי תגמולים ופיצויים שהופקדו בשל עבודתו אצל המשיבה (סעיפים 7-8 בתגובה). עוד טוענים המשיבים, בסעיפים 11-17 בתגובתם, כי נושא התשלומים המגיעים לעברי מהחברה כבר נדון על ידי בית הדין לעבודה בתל אביב-יפו בתיק ע"ב 11339/06, וכי "בקשה דומה הונחה לפתחו של בית הדין לעבודה ונדחתה בפסק דין חלוט" (ההדגשה במקור - ב.א.). לגרסתם של המשיבים יש לדחות את הבקשה גם מכח טענותיהם בדבר קיומם של מעשה בית דין והשתק פלוגתא. בסעיפים 25-26 בתגובת המשיבים נטען כי שחרור הכספים מהפוליסה לא נדרש ע"י עברי במסגרת הנטען בכתב התביעה, וכי הבקשה מהווה הרחבת חזית אסורה. בנוסף נטען בסעיף 27 בתגובת המשיבים כי הבקשה להורות על העברת כספי הפוליסה לבעלותו של עברי הינה מוקדמת שכן, ככל שהבקשה מבוססת על קיפוח של בעל מניות מיעוט בחברה הרי שקיפוח כאמור, המהווה את לב ליבה של התובענה בהליך העיקרי, טרם הוכח, ולכן אין ליתן לתובע בשלב זה שום סעד בגינו. יצויין כי המשיבים טוענים טענות נוספות החורגות מהדיון בבקשה זו, כמו למשל טענתם בדבר מימוש שלא כדין של כספי פיצויי הפיטורין על ידי עברי, טענות בנושא ערבויותיו של עברי לחובות החברה, וכן טענות בדבר מכירת נכס מקרקעין על ידי עברי בניגוד למוסכם בין הצדדים. בתשובתו לתגובת המשיבים טוען עברי, בסעיפים 3 ו-4 בתשובתו, כי המשיבים מושתקים מלטעון לקיומם של יחסי עבודה הואיל ובמסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים בבית הדין האזורי לעבודה הם טענו שלא קיימים בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, וכי הסכסוך שפרץ בין הצדדים הינו סכסוך בין שותפים. מסיבה זו, טוען עברי, כי בית המשפט המוסמך לדון בבקשה הוא בית המשפט המחוזי שכן הוא המוסמך לדון בקיפוח זכויותיו כבעל מניות מיעוט בחברה. כן טוען עברי, בסעיפים 5 ו-6 של תשובתו, כי מטענות המשיבים בדבר ערבותו לחובות החברה עולה במפורש כי אף הם רואים בסכומים המצויים בפוליסה כחלק מהמחלוקת בדבר היותו בעל מניות מיעוט בחברה. עוד נטען, בסעיף 7 בתשובתו של עברי, כי הפוליסה אינה קשורה לפיצויי הפיטורין אשר אותם הוא כבר קיבל בעבר, וכי אף אם יש בפוליסה מרכיב של פיצויי פיטורין - הרי שהחברה ויתרה על זכותה לקבלת סכומים אלה, ומכל מקום - הוא זכאי, לכל הפחות, לקבל את הרכיבים הכספיים של הפוליסה שאינם קשורים לפיצויי הפיטורין המתיחסים לעבודתו בחברה. לעניין טענת המשיבים למעשה בית דין והשתק פלוגתא טוען עברי, בסעיף 8 בתשובתו, כי נושא הפוליסה לא נידון כלל בע"ב 11339/06 שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו, וברי כי לא נוצר שום מעשה בית דין לגבי עניין כלשהו המפורט בבקשתו. לחילופין, מבקש עברי, בסעיף 4 בתשובתו, כי יותר לו לתקן את כתב התביעה באופן שיותר לו לתבוע במסגרת התביעה את הכספים שנצברו לזכותו עפ"י הפוליסה. בנוסף, חוזר עברי על עיקר טענותיו אשר כבר נטענו על ידו במסגרת הבקשה. ב. דיון והכרעה הסמכות לדון בבקשה סעיף 40 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע את סמכויות השיפוט של בית המשפט המחוזי. סעיף קטן (1) של סעיף זה קובע כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון, בין היתר, בכל עניין אזרחי שאינו בסמכותו של בית משפט שלום. על אף האמור בהוראת חוק זו, סעיף קטן (2) מסייג הוראה כללית זו וקובע כי סמכותו של בית המשפט המחוזי נשללת כאשר לבית דין אחר יש סמכות ייחודית לדון בעניין, וזו לשונו: (2) כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר; בענין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין אחר יהיה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית דין דן בו ואם העניין אינו נתון בסמכותו של בית משפט שלום" [ההדגשה אינה במקור - ב.א]. סעיף 24(א) לחוק לבית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") קובע את סמכות השיפוט של בתי הדין האזוריים לעבודה. בפסקה (1) של סעיף זה נקבע, בין היתר, באופן מפורש כי לבית הדין לעבודה ניתנה סמכות שיפוט ייחודית לדון בתובענות בין עובד וחליפיו ובין מעביד וחליפיו אשר עילתן ביחסי עובד מעביד למעט תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין כדלהלן: "(א)  לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1)  בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ..." [ההדגשה אינה במקור - ב.א]. בהחלטה בת"א (מרכז) 2751-09-08‏‏ אייג'ל ישראל בע"מ נ' סנדלר (פורסם במאגרים משפטיים, 17.1.2010) נקבע על ידי בית משפט זה כי סמכות השיפוט השיורית של בית המשפט המחוזי לדון נשללת כאשר התובענה הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה מכוח האמור בסעיף 24 בחוק בית הדין לעבודה: "סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה נועדה לרכז בטריבונל זה את כל הנושאים הספציפיים המפורטים בסעיף 24 של חוק בית הדין לעבודה מתוך הנחה כי ראוי שעניינים אלה ידונו בפני פורום המתמחה והבקיא בסוג זה של טענות וסכסוכים. סמכות ייחודית זו מפקיעה את סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לדון בעניינים המפורטים בגדר סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה (ראו: ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4), 689, עמ' 701). לפיכך, ראוי כי עניינים מיוחדים אלה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה." (שם, בעמ' 4 להחלטה). לא זו אף זו: בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3), 497 (להלן: "הלכת פי.או.אס"), נקבע על ידי כב' השופטת מ. נאור, בהסכמת כב' הנשיא א. ברק וכב' השופטת א. חיות, כי בתובענות בהן ישנה יותר מעילת תביעה אחת, כאשר חלק מהעילות הן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה וחלקן בסמכותו של בית משפט אחר, אין מנוס מפיצול הדיון בתובענה, כך שהעילות בהן יש לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון תידונה בבית הדין לעבודה, ואילו העילות שאינן בסמכותו של בית הדין לעבודה - תידונה בבית המשפט האזרחי המוסמך עניינית לדון בתובענה (וראה גם: רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (פורסם במאגרים משפטיים, , 23.11.09)). עולה אם כן, כי בניגוד לכלל הקבוע בתקנה 15 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 אשר לפיו ניתן לתבוע בעילות שונות במסגרת אותה תובענה, מקום שסמכות השיפוט בעילות השונות המפורטות בתובענה נתונה באופן חלקי לבית הדין לעבודה ובאופן חלקי לבית משפט אחר - אין מנוס מלפצל הדיון בעילות התובענה על אף חוסר הנוחות העלולה להיגרם כתוצאה מכך. יודגש כי בניגוד לבתי משפט האזרחיים בהם, ככלל, הסמכות העניינית נחלקת בין בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בהתאם לסעד המבוקש, סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה הקבועה בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה נקבעת על פי זהות הצדדים ועל פי עילת התובענה. לעניין זה נקבע בהלכת פי.או.אס (פסקה 15 לפסק הדין) כי הביטוי "שעילתן ביחסי עובד מעביד" הקבוע בסעיף 24(א)(1) הנ"ל פירושו "מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה", קרי: עילתה של תובענה תחשב כעילה "ביחסי עובד מעביד" כאשר הזכות הנובעת ממכלול העובדות מקורה במערכת היחסים שבין העובד למעביד, בכובעם כעובד ומעביד, או שהזכות הנובעת ממכלול העובדות מקורה במשפט העבודה. על אף האמור, לא בכל מקרה בו נדרש בית המשפט לדון בשאלה משפטית אשר לכאורה אינה מצויה במסגרת סמכותו העניינית נדרש פיצול של הדיון בתובענה, וזאת בנסיבות בהן חל סעיף 76 בחוק בתי המשפט הקובע כי כאשר "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". יחד עם זאת כבר נפסק לא אחת ע"י המשפט העליון כי אין בהוראת סעיף 76 כדי להקנות סמכות עניינית לבית המשפט לדון בעילת תביעה או ליתן סעד שאינם בסמכותו שכן העילה והסעד לעולם אינם מתעוררים בדרך אגב בהיותם מהווים את לב ליבה של התובענה. הלכת פי.או.אס ממצה את הכלל המשפטי בנושא זה באופן הבא: "לפי סעיף 76 האמור, ערכאה בלתי מוסמכת מכריעה בשאלה שעלתה דרך אגב, כי הדבר דרוש לשם פסיקה בעילה או במתן סעד שכן בסמכותה, והדבר אינו פוגע בסמכות הייחודית של הערכאה האחרת בענין השאלה האמורה. דא עקא, העילה והסעד אינם עולים בתובענה "דרך אגב", אלא הם כל סיבת קיומה של התביעה." [ההדגשה אינה במקור - ב.א.] (פסקה 18 לפסק הדין). מדברים אלה מתחייבת הקביעה לפיה כאשר חלה הוראת סעיף 24(א)(1) בחוק בית הדין לעבודה אין מקום לתחולת סעיף 76 בחוק בתי המשפט, ובמקרים כאלה - סמכות השיפוט הייחודית מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה אף אם הדבר יגרור את פיצול הדיון בתובענה. מן הכלל אל הפרט בענייננו עסקינן בבקשה למתן צו להורות למשיבים להעביר לעברי את הכספים אשר נצברו לטובתו עפ"י הוראות הפוליסה מאחר והינו המוטב עפ"י הפוליסה. לצורך זה מבקש עברי, בין היתר, להורות למשיבים לחתום על כל מסמך הנדרש לצורך העברת הפוליסה על שמו, ולשם שחרור הכספים לידיו, ובד בבד אף ליתן צו מניעה זמני המונע מהמשיבים לפדות לידיהם את כספי הפוליסה. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים לבקשה, וכן בתשובתו של עברי לתגובה, על כל נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי הדיון בבקשה זו מצוי בתחום סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. אני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי חלה ההלכה שנקבעה ע"י בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בעניין פי.או.אס, וכי אין מנוס מלקבוע כי בית משפט זה איננו מוסמך עניינית לדון בבקשה. מסקנתי זו מבוססת על הנימוקים שיפורטו להלן. הצדדים להליך: - מפסק דינו של בית הדין לעבודה בתל אביב - יפו בע"ב 11339/06 עברי נ' עברי וולמן בע"מ אשר צורף כנספח ג' לתגובת המשיבים, עולה במפורש כי ביום 29.7.1974, הוא מועד רכישתה של הפוליסה, היה עברי עובד החברה וכי עבודתו בחברה נמשכה לפחות עד שנת 1992. בהקשר זה יודגש כי בניגוד לאמור בסעיף 3 בתשובתו של עברי, טוענים המשיבים כי וולמן והחברה לא טענו בבית הדין לעבודה כי עברי מעולם לא היה עובד החברה, והדבר אף מצויין במפורש בסעיף 2.ה לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. לגירסתם, טענתם של וולמן והחברה בבית הדין היתה כי במועדים הרלוונטיים לאותה תובענה, קרי משנת 1992 ואילך, לא שררו עוד יחסי עובד ומעביד בין עברי לבין החברה. עילת התובענה: מהפוליסה עולה במפורש כי היא נרכשה ע"י החברה עקב עבודתו של עברי בחברה. כך למשל, לאחר הכותרת של הפוליסה מצוין כי הפוליסה הינה "לפי תוכנית לביטוח מנהלים בעלי שליטה", בסעיף 3 "לתנאים המיוחדים" המפורטים בפוליסה נקבע כי "בעל הפוליסה יפדה את הפוליסה בהגיע המבוטח לגיל 70 או עם פרישתו מעבודתו אצל בעל הפוליסה (בין אם נשאר בעל שליטה ובין אם לאו), הכל לפי המוקדם יותר." [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. בפוליסה מצויה הוראה המסדירה את ה"תנאים לביטוח ריזיקו לשנה במקרה של עזיבת עבודה", ובשולי הפוליסה אף מצויין כי "במידה ותתקבל הודעה מאת בעל הפוליסה על עזיבת המבוטח את מקום עבודתו אצל בעל הפוליסה תועבר בעלות הפוליסה עבור הביטוח המשלים אוטומטית לידי המבוטח". בנוסף, מסעיף 5 של הבקשה עולה כי להבנתו של עברי ההפרשות לפוליסה נעשו "בהתאם לחוק, לטובת תגמולים ופיצויים", כלומר: מכוח יחסי העבודה אשר שררו בין הצדדים. מניתוח הדברים המובא לעיל ניתן לקבוע איפוא כי הצדדים לבקשה הינם עובד ומעבידו, וכי עילת הבקשה נעוצה ביחסי עובד ומעביד אשר שררו ביניהם. טענותיו של עברי בדבר הפגיעה בזכותו לקבלת כספי הפוליסה, כפי שפורטו באריכות בבקשתו, מבוססת על עובדת היותו עובד החברה, אף אם נטען על ידו כי הוא מקופח לרעה בגלל היותו בעל מניות מיעוט בחברה. בנסיבות אלה אני סבור כי הסמכות לדון בטענותיו של עברי בדבר זכאותו לקבל את הכספים שנצברו בפוליסה מוקנית באופן ייחודי ומלא לבית הדין האזורי לעבודה, ומאידך - לבית משפט זה לא מוקנית סמכות עניינית לדון בבקשה. יתר טענות המשיבים המשיבים טוענים לדחיית הבקשה גם מטעמים המבוססים על קיומם של מעשה בית דין והשתק פלוגתה הנובעים מהחלטת בית הדין האזורי לעבודה בתיק ע"ב 11339/06, וכן מאחר שלטענתם הבקשה מהווה הרחבה אסורה של חזית המריבה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי אינני סבור כי עלי להדרש ולדון בטענותיהם אלה של המשיבים, ואף לא בטענתם בדבר היותה של הבקשה מוקדמת כל עוד לא הוכח כלל קיפוחו של המבקש כבעל מניות מיעוט בחברה. אני סבור כי הפורום המוסמך לדון בטענות המשיבים בדבר קיומם של מעשה בית דין והשתק פלוגתא לגופן הינו בית הדין האזורי לעבודה אשר מוסמך באופן ייחודי לדון בבקשה שלפני. העתירה לצו המניעה הזמני באשר לבקשתו של עברי לקבלת צו מניעה זמני אשר ימנע מהמשיבים לפדות את כספי הפוליסה: כלל ידוע הוא כי הסמכות ליתן סעד זמני נגזרת מן הסמכות ליתן סעד עיקרי. לפיכך, כאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי הענין המובא לפניו אינו נכלל בגדר סמכותו העניינית, ממילא אף אין לו סמכות ליתן סעד זמני. בנושא זה כבר נפסק בבית המשפט העליון בע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457: מאחר שהשופט המלומד לא היה מוסמך לדון בתביעה במידה שהיא נוגעת למקרקעין, ממילא לא היה מוסמך ליתו צו זמני לגבי ענין זה, ולפיכך ביטלנו את הצו שמערערים עליו. (שם, בפסקה 5 לפסק הדין) דומני כי מן הראוי לצטט מושכלות ראשוניים בעניין זה כפי שמצאו ביטויים בספרו כב' השופט י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה תשיעית, 1995) : "לגבי בקשות למתן סעד ארעי, נאצלת הסמכות לדון בהמרצה מן הסמכות לדון בתביעה גופה, והשאלה תהא איפוא רק, אם מוסמך בית המשפט לדון בתביעה. בדיון בהמרצה יכול הנתבע להתנגד למתן סעד-ביניים בטענה, כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתביעה, ואם יתברר לשופט שאין לו סמכות לדון בתביעה, נבצר ממנו ליתן סעד ביניים." (שם, בעמ' 84) לאור ההלכה הפסוקה אני סבור כי מאחר ובית משפט זה איננו מוסמך מבחינה עניניית לדון בבקשה הרי שאף אין בסמכותי ליתן צו מניעה זמני במסגרת אותה בקשה. ג. סיכום ומסקנות סיכומם של דברים: בהעדר סמכות עניינית לדון בבקשתו של המבקש המבוססת על עילת תביעה שמקורה ביחסי העבודה אשר שררו בינו לבין החברה, אין מנוס מלהורות על מחיקתה של הבקשה, לרבות עתירתו למתן צו מניעה זמני. במצב דברים זה בו נדרש פיצול של עילות התובענה בין בתי משפט שונים, שמורה למבקש הזכות להגיש לערכאה המוסמכת, קרי: לבית הדין האזורי לעבודה, תובענה בעילה הנטענת בבקשתו (ראה למשל: רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670). בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, ובנסיבות הענין, הנני מחייב את המבקש בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו, בסך כולל של 3,000 ש"ח. סמכות עניינית