קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העדר סמכות רשם ההוצאה לפועל לפרש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט משה סובל) מיום 9.12.2009 שניתן בגדרי עש"א 17246-07-09 . בפסק הדין נדחה הערעור שהגיש המבקש על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם יובל גזית), בה הוחלט לקבל את בקשת המשיבה בטענת 'פרעתי' ולסגור את תיק ההוצל"פ 01-74404-06-4 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). ביום 9.6.2010 ניתנה למבקש רשות ערעור והבר"ע נידונה כערעור. ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלקמן: מקורה של המחלוקת שבין הצדדים הוא בהסכם פשרה שנכרת בין המערער למשיבה, עיריית ירושלים (להלן: "העירייה"), אשר ביום 22.3.2001 קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק ענבר, ס.נ, כתוארו אז) (להלן בהתאמה: "הסכם הפשרה" ו"פסק הדין"). בהסכם הפשרה הסכימו הצדדים: "1. הנתבעת (עיריית ירושלים) תשלם לתובע (המערער-י.ש.) ע"ח תביעתו כנגדה בתיק זה את מחצית סכום תביעתו בתוך 60 יום מהיום בתוספת ריבית והצמדה לפי התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. 2. העירייה תמשיך בתביעתה כנגד הצד ג' על מלוא סכום התביעה, לרבות ריבית והצמדה. 3. היה והעירייה זכתה בסכום העולה על 50% מסכום התביעה, כי אז תחזיר לתובע את יתרת הסכום מעבר, למחצית סכום התביעה ששולמה לה לפי הוראת סע' 1 דלעייל וזאת עד לסכום של 100% מסכום התביעה ( ללא הוצאות). 4. היה והעירייה לא זכתה בתביעה כנגד הצד ג' לא תהיה לעירייה זכות השבה של הסכום ששולם על ידה כאמור בסע' 1; דלעיל". המחצית הראשונה של סכום התביעה שולמה כמוסכם בהסכם הפשרה. המערער הגיש לבית משפט השלום בת"א בקשה למתן פסיקתא לתשלום המחצית השנייה של סכום התביעה (להלן: "המחצית השניה של סכום התביעה"), אולם בקשתו זו נדחתה (החלטת בית משפט השלום לדחות את הבקשה לפסיקתא לא צורפה לכתבי הטענות של הצדדים- י.ש.). בין לבין, ניתן ביום 7.5.2001 פסק דין כנגד צד ג' לטובת העירייה, ולפיו חויב צד ג' לשלם לעירייה את מלוא סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. למרות שפסק הדין נגד צד ג' ניתן לטובת העירייה כבר בשנת 2001, רק כחמש שנים לאחר מכן, ביום 26.2.2006, פתחה העירייה בהליכי הוצל"פ כנגד צד ג', לשם ביצוע פסק הדין. בסמוך לכך, פתח המערער את תיק ההוצל"פ מושא ערעור זה, לביצוע הסכם הפשרה, קרי תשלום המחצית השניה. העירייה הגישה בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, במסגרתה טענה כי הסכם הפשרה לא ניתן לביצוע, זאת בין היתר בהיותו מותנה, לטענת העירייה, בגביית מחצית מסכום הפשרה מצד ג', וכן לנוכח החלטת בית משפט השלום שדחתה את בקשת המערער למתן פסיקתא. בתגובתו לבקשת העירייה טען המערער, בין היתר, כי המסגרת המשפטית המתאימה לבירור טענותיה של העירייה הינה בקשה בטענת 'פרעתי'. ביום 17.11.2006 החליט ראש ההוצל"פ (כב' הרשם יובל גזית) כי "הצדדים יודיעו האם לדעתם בסמכות ראש ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה ובמידת הצורך יגישו תצהירים מתאימים". בתגובתו עפ"י החלטת ראש ההוצל"פ האמורה טען המערער כי "אם הסכם הפשרה טעון הבהרה ע"י כב' ביהמ"ש, הרי מסמכותו של כב' ראש ההוצל"פ לפנות בבקשת הבהרה לערכאה המתאימה. לדעת החתום מטה אין צורך לפרש ההסכם ותפקידו של כב' ראש ההוצל"פ הנו לבצע את פסה"ד ולא לפרשו. ההליך המתאים לטעון טענות כנגד ביצועו של פסק הדין הנו במסגרת טענת "פרעתי" ובקשה מעין זו לא הוגשה ע"י החייבת...אם כוונת ראש ההוצל"פ לדון בביצועו של פסה"ד במסגרת טענת "פרעתי" ולכן יש צורך להגיש תצהירים מתאימים, מסכים הזוכה להמשך הדיון בדרך הדיונית הנכונה והמפורטת לעיל". ביום 6.12.2006 קבע רשם ההוצל"פ כי נתונה לו הסמכות לפרש את פסק הדין לצורך ביצועו. העירייה הגישה בקשה לבטל את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 6.12.2006. בקשה זו נדחתה על ידי ראש ההוצל"פ בהחלטתו מיום 10.1.2007 בה נקבע, בין היתר, כי "מלאכת פרשנות פסקי דין נתונה לראש ההוצל"פ ונעשית על דרך של שגרה". בהתאם לאמור, הגישה העירייה במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה בטענת 'פרעתי', שבה טענה כי היא מחויבת לשלם למערער את המחצית השניה, רק כאשר תגבה את סכום התביעה מצד ג'. בסיכומיו בבקשה בטענת 'פרעתי' טען המערער, בין היתר, כי לא סוכם בין הצדדים, במסגרת הסכם הפשרה, כי תשלום העירייה מותנה בגביית הכספים מצד ג', אלא בזכייתה של העירייה בתביעה כנגד צד ג'. בסיכומיו לא חזר המערער על טענתו בעניין העדר סמכות עניינית לרשם הוצל"פ לפרש את פסק הדין. ביום 24.06.2009 נתקבלה בקשת העירייה בטענת 'פרעתי'. בהחלטתו ציין כב' רשם ההוצל"פ כי על מנת לפרש את הסכם הפשרה יש להתחקות אחר כוונת הצדדים. בעניין זה קבע רשם ההוצל"פ כי "פרשנות מצומצמת ודווקנית של נוסח ההסכמה היה מביא למסקנה שהמונח "זכתה" מלמד על קבלת פסק הדין כנגד צד ג'. בלשון ההסכמה לא מצוינת המילה "גביה" והזכייה בפסק הדין אינה מותנית בגבייה כלשהי. לכאורה ובהתאם ללשון ההסכמה תשלם החייבת, עירית ירושלים, מחצית מסכום התביעה מיד ולכשתקבל פסק דין נגד צד ג', אם תקבל (על מלוא סכום התביעה), תשלם את המחצית השנייה" (עמ' 2 להחלטת רשם ההוצל"פ). אף על פי כן, הגיע רשם ההוצל"פ למסקנה כי הפרשנות הנכונה להסכם הפשרה היא זו שלפיה חבותה של העירייה כלפי המערער מותנית בגביית סכום התביעה מצד ג'. בין היתר, נסמך רשם ההוצל"פ במסקנתו זו על השתהות המערער בפתיחת תיק ההוצל"פ כנגד העירייה, כמו גם על כך שלא הייתה מניעה, לפי מסקנת רשם ההוצל"פ, לכך שהעירייה תקבל פסק דין נגד צד ג', כבר במעמד חתימת הסכם הפשרה עם המערער. כן הסתמך כב' הרשם על תוכנם של מכתבים ששלח ב"כ הזוכה לב"כ העירייה בהם השתמש במילה "גבייה" ולא במילה "זכייה". על החלטת רשם ההוצל"פ הוגש ערעור לבית משפט קמא (כב' השופט סובל). ביום 9.12.09 נדחה הערעור וזאת מהנימוקים שלהלן: "פרשנות נלמדת מנוסח ההסכם ובמידת הצורך גם מאומד דעתם של הצדדים והחלטתו של הרשם ניתנה לאחר ששמע חקירת עדים וניתח את כוונת הצדדים גם לאור ההתנהלות. המערער לא מחה על קיום הדיון ועל כן מנוע עתה מלטעון כי הרשם חרג מסמכותו. מקריאת נוסח ההסדר כשלעצמו עולה בבירור כי הצדדים הפרידו בין הסכום הראשוני המשולם ללא תנאי לבין יתרת הסכום המותנה בגביה מצד שלישי. לטעמי זו הפרשנות הראויה והנכונה לסיכום הדברים והסבירה לעומת כל פרשנות אחרת ". פסק דינו זה של בית משפט קמא הוא מושא הערעור שבפנינו. ג. עיקר טענות הצדדים לטענת המערער לרשם ההוצל"פ אין סמכות עניינית לפרש פסק דין וסמכותו מוגבלת לביצוע האמור בפסק הדין בלבד. מכל מקום, טוען המערער, הוראות פסק הדין ברורות ואינן טעונות פרשנות, ולפיהן אמורה הייתה המחצית השנייה לסכום התביעה להיות משולמת עם קבלת פסק דין לטובת העיריה, כנגד צד ג'. המערער טוען כי המסקנה הפרשנית אליה הגיע רשם ההוצל"פ מנוגדת לתקנה 233(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") ונוגדת את נוסח הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים, באמצעות באי כוחם. עוד טוען המערער כי שגה רשם ההוצל"פ במסקנתו כי כבר במועד חתימת הסכם הפשרה הייתה העיריה זכאית לקבל פסק דין כנגד צד ג'. המערער מסביר כי התעכב בפתיחת הליכי הוצל"פ כנגד העירייה שכן לא ידע האם זכתה העירייה בפסק דין כנגד צד ג', ולכן לא ניתן, לטענתו, לזקוף לחובתו את העיכוב בפתיחת הליכי ההוצל"פ, כאמור. כמו כן טוען המערער כי העירייה נוהגת בחוסר תו"ל, וכי גם אם יפורש הסכם הפשרה במובן של 'גביה', לא יתכן שהעירייה תחל לפעול למימוש פסק הדין כנגד צד ג' רק בחלוף חמש שנים. בשולי הדברים אף ציין המערער כי הוכח שהעירייה גבתה מצד ג' סך של 29,000 ₪, אולם לא העבירה כספים אלה לידי המערער. לטענת העירייה, המערער לא טען כי רשם ההוצל"פ משולל סמכות לפרש את הסכם הפשרה, לא העלה טענה זו בסיכומיו, ולכן הוא מנוע מלהעלותה במסגרת הערעור. העירייה טוענת כי העלאת טענת הסמכות על ידי המערער בשלב הערעור לוקה בחוסר תום לב ובשיהוי קיצוני, במיוחד משנוהלו דיוני הוכחות במסגרת הדיון בבקשה בטענת 'פרעתי'. העירייה טוענת כי בנסיבות הקיימות החזרת הדיון לערכאה קמא תסרבל את ההליכים. עוד נטען על ידי העירייה כי תקנה 223(ב) לתקסד"א, עליה מסתמך המערער, אינה קוגנטית, ובכל מקרה לאור הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים במסגרת הליך גישור, אין הסכם פשרה כבול לסדרי הדין. לטענת העירייה המסקנה הפרשנית אליה הגיע רשם ההוצל"פ באשר להסכם הפשרה, היא נכונה, ומשקפת את כוונת הצדדים ונסיבות כריתת הסכם הפשרה, כמו גם התנהגות הצדדים לאחריו. העירייה מבהירה כי בשלב חתימת הסכם הפשרה השתכללו כל התנאים למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד צד ג', וכל שנדרש הוא הגשת בקשה פורמלית כנגד צד ג', כך שברור שהסכם הפשרה התייחס לגביית הסכום מצד ג' על ידי העיריה. ד. דיון לאחר שלמדתי את טענות הצדדים, סבורה אני כי דין הערעור להתקבל, בראש ובראשונה משום שלטעמי לא היתה לרשם ההוצל"פ סמכות עניינית לפרש את הסכם הפשרה. העירייה טוענת כי המערער לא כפר בסמכותו העניינית של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה. איני מקבלת טענה זו. המערער כפר בסמכותו העניינית של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה כבר עם הגשת בקשת העירייה לסגור את תיק ההוצל"פ, אשר הינה במהותה בקשה בטענת 'פרעתי'. כאמור ביום 17.11.2006 הורה רשם ההוצל"פ לצדדים להודיע האם לדעתם בסמכות רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה. בתגובתו להחלטת רשם ההוצל"פ טען המערער במפורש כי אין בסמכותו של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה, וכך בלשון המערער "אם הסכם הפשרה טעון הבהרה ע"י כב' ביהמ"ש, הרי מסמכותו של כב' ראש ההוצל"פ לפנות בבקשת הבהרה לערכאה המתאימה. לדעת החתום מטה אין צורך לפרש ההסכם ותפקידו של כב' ראש ההוצל"פ הנו לבצע את פסה"ד ולא לפרשו" (נספח א' לבר"ע). ביום 6.12.2009, לאחר שהמערער כפר בסמכותו העניינית של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה, קבע רשם ההוצל"פ כי נתונה לו הסמכות לפרש את הסכם הפשרה לצורך ביצועו ובלשונו של רשם ההוצל"פ "מלאכת פרשנות פסקי דין נתונה לראש ההוצל"פ ונעשית על דרך של שגרה". אכן צודקת העירייה כי המערער לא הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו ובהמשך העלה, במסגרת ההליך בהוצל"פ, טענות באשר לעמדתו הפרשנית להסכם הפשרה. כמו כן, בסיכומיו לא חזר המערער על טענתו בעניין הסמכות העניינית. ברם, סבורה אני כי המערער רשאי במסגרת הערעור על החלטת רשם ההוצל"פ לקבל את בקשת העירייה בטענת 'פרעתי', לערער גם על החלטות ביניים של רשם ההוצל"פ שניתנו במסגרת ההליך בבקשת 'פרעתי', ובענייננו לערער על החלטת ביניים של רשם ההוצל"פ בעניין הסמכות העניינית (השוו: רע"א 6146/99 ברדוגו נ' הבנק הבינלאומי למשכנתאות). למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם אם הייתי מקבלת את טענת העירייה כי המערער לא כפר במסגרת הליך ההוצל"פ בסמכותו העניינית של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה, הייתי רואה לנכון לאפשר למערער להעלות טענה זו במסגרת הערעור. בעבר נקבע כי טענה בדבר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב משלבי הדיון לרבות בפני ערכאת הערעור. אולם מאז התפתחה הפסיקה בסוגיה זו, ונראה כי כיום לא ניתן להעלות את שאלת הסמכות העניינית בכל שלב משלבי הדיון, במיוחד כאשר בית משפט דן בעניין ופסק את פסקו. הרעיון העומד ביסוד ההלכה המתגבשת הוא הרצון להימנע מאובדן זמן שיפוטי יקר ומהתמשכות ההליכים, רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, באשר לערכאה המוסמכת לדיון בעניין. גישה זו הינה פועל יוצא של 'דוקטרינת המניעות', אשר יסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד שהפסיד במשפט ועתה משמיע, לראשונה, בערכאת הערעור טענת העדר סמכות עניינית לערכאה הדיונית (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (חלק ראשון, 2011) (להלן: "בר אופיר") בעמ' 197). לענייננו חשובים במיוחד הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 3189/06 וולפינגר נ' בן ציון: "יטה בית המשפט לפרש, בנסיבות כאלה, שבהן לא הועלתה שאלת סמכות בערכאות הקודמות, ולא נטענה, והערכאות הקודמות לא נדרשו לה, את המצב המשפטי בדרך שתאשש את הסמכות, קרי פסק דין קודם יבוטל לדעתי רק בנסיבות שבהן חוסר הסמכות מובהק, אך "ליקוי מאורות" הוא שגרם שלא להבחין בו. בגישה זו יש, כאמור, גם תרומה לחיסכון במשאבים וליעילות" (שם, בפסקה ה להחלטה ). לטעמי, ענייננו נמנה על אותם מקרים שבהם חוסר הסמכות של רשם ההוצל"פ לפרש את הסכם הפשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין, הוא כה מובהק עד כי ממילא הייתי רואה לנכון, בנסיבות מקרה זה, לאפשר למערער להעלות טענת סמכות עניינית בערכאת הערעור. זאת ועוד - בהחלטתו ציין רשם ההוצל"פ כי, לכאורה, מלשון הסכם הפשרה עולה כי על העירייה לשלם למערער את המחצית השניה של סכום התביעה עם קבלת פסק דין נגד צד ג' (על מלוא סכום התביעה (עמ' 2 להחלטת רשם ההוצל"פ). אולם, לאחר שהתחקה אחר כוונת הצדדים ונסיבות כריתת הסכם הפשרה, הגיע רשם הוצל"פ למסקנה פרשנית שונה, כאמור, שלפיה רק שלאחר שתגבה העירייה מצד ג' את מלוא סכום התביעה תידרש להשיב למערער את המחצית השנייה של התביעה. אין בידי לקבל את קביעת רשם ההוצל"פ בשאלת סמכותו לפרש את הסכם הפשרה. לרשם ההוצל"פ לא נתונה הייתה הסמכות לפרש את הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, ולהוסיף לו את מה שלא נאמר בו. "כשמגיע פסק דין להוצאה לפועל, תפקידו של הרשם הוא להוציא לפועל את האמור בו. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין או לקרוא לתוכו דבר שלא נאמרו בו. ואם סבור הרשם שפסק הדין איננו ברור ולכן הוא טעון הבהרה, מוקנית לו סמכות לפי סעיף 12 לפנות בכתב אל בית המשפט כדי שייתן הבהרה לפסק דינו ולא יותר מכך. הרשם איננו מוסמך לקבוע ממצאים שאין להם יסוד בפסק הדין העומד לביצוע. קביעה כזו חורגת מתחומי הפרשנות שהוא רשאי לתת לפסק דין (בר אופיר, עמ' 167). באשר להבהרת הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין מציין בר אופיר בספרו "כאשר ניתן להסכם תוקף של פסק דין, דינו כפסק דין ויש בו תכונות משולבות של פסק דין ושל הסכם...קיים קושי במתן הבהרה לפסק דין שניתן בהסכמה. פסק דין כזה, אם נפלה בו טעות, אולי ניתן להגיש תובענה לביטולו לפי סעיף 14 לחוק החוזים..היבט נוסף של סוגיה זו הוא פסק דין אשר נותן תוקף להסכמת הצדדים לאחר שקבלו הצעה שנוסחה על ידי בית המשפט. כלומר: ההסכם איננו יציר כפיהם של הצדדים אלא בית המשפט הוא זה שהציע וגיבש את תנאיו. במקרה כזה נדרשת הבהרה של עמדת בית המשפט להצעה שניתנה על ידיו. ואולם ככל שיש בידי בית המשפט ראיות על כוונת הצדדים ואומד דעתם בעת מתן ההסכמה, יינתן להן משקל" (בר אופיר, בעמ' 181-180, והשוו לפסק דין מ"א (מחוזי י-ם) 963/94 מואס נ' מואס (לא פורסם, , 2.11.1999) המאוזכר שם). במילים אחרות, לרשם הוצאה לפועל אין סמכות לפרש גם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין וסמכות זו נתונה לבית המשפט. אמנם נכון הדבר כי כל ביצוע פסק דין ואכיפתו מחייבים הבנת מהותו של פסק הדין ומשמעותו, וכי הבנת פסק הדין אכן מחייבת מידה מסוימת של פרשנות. אולם, לרשם ההוצל"פ אין סמכות לנתח את כוונת פסק הדין, כאשר הכוונה איננה עולה באופן ברור לחלוטין מלשון פסק הדין, כפי שמציין בענייננו, רשם ההוצל"פ בהחלטתו (ראו גם: ע"א 1094/03 בנק מסד בע"מ נ' הרצל יצחק, עו"ד ( 1.5.2005)). על אף האמור איני סבורה כי ראוי שבנקודה זו תסתיים מלאכתי. על מנת שלא יאלצו הצדדים 'לכתת' רגליהם שוב בין כותלי בית המשפט, בשאלת פרשנות הסכם הפשרה, מצאתי להידרש לעניין, וגם בשאלת הפרשנות אני מבכרת את עמדת המערער על פני עמדת העירייה. העיקרון המנחה בפרשנות חוזה נקבע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. במועד הרלבנטי לבקשה בטענת 'פרעתי' היה נוסח סעיף 25(א) כדלקמן: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו מתוך הנסיבות". ביום 26.1.2011 תוקן סעיף 25(א) האמור לנוסח הבא: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". מכל מקום תיקון זה לא ייבחן בהתייחס לענייננו, משהסכם הפשרה נחתם שנים לפני כניסתו לתוקף. במהלך השנים עוצבו בפסיקה הכללים לפרשנות חוזה. כך, בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ,פ"ד מט (2) 265 (1995), אשר אושר בדנ"א 2485/95 אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל. וכך, בע"א 3196/01 גלמן פינץ נ' מנהל המכס ומע"מ (להלן: פסה"ד גלמן פינץ"), וכן, 2553/01 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481 (2005). בפסה"ד בענין גלמן פינץ נאמר, מפי כב' השופטת א' חיות "הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת, שהיא משקפת את רצונם (ראו: ג' שלו דיני חוזים (תשנ"ה) 301; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) )". בהמשך, בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט י' דנציגר: "אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם". גישה פרשנית זו ננקטה בהחלטות ופסקי דין נוספים של בית המשפט העליון (ראו: ע"א 5926/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992); רע"א 4797/08 ציון לוי קבלנים בע"מ נ' גיא ושות' עורכי דין; ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן). לפיכך, אין בידי לקבל את מסקנתו הפרשנית של רשם ההוצל"פ, לפיה משניסחו הצדדים את הסכם הפשרה התכוונו ל'גביה' במאובחן מ'זכיה', כפי שצוין בהסכם הפשרה, כך שרק כאשר תגבה העירייה את סכום התביעה מצד ג', תידרש להשיב למערער את המחצית השניה של סכום התביעה. בהסכם הפשרה צוין במפורש "היה והעירייה זכתה בסכום העולה על 50% מסכום התביעה.. היה והעירייה לא זכתה בתביעתה כנגד הצד ג' לא תהיה לעירייה זכות השבה.. " (ההדגשה אינה במקור- י.ש.). כלומר בניסוח הסכם הפשרה בחרו הצדדים לציין במפורש את המילה 'זכתה' להבדיל מ'גבתה', ולכך ראוי היה ליתן משקל מכריע בפרשנות הסכם הפשרה. זאת במיוחד משהסכם הפשרה נכרת על ידי ב"כ הצדדים, אשר חזקה עליהם שידעו והבינו את האבחנה בין 'זכייה' ל'גבייה', ובכל זאת בחרו, ביודעין, להשתמש פעמיים בניסוח הסכם הפשרה במילה 'זכתה' ולא 'גבתה'. העיריה טענה בעיקרי הטיעון מטעמה כי בסעיף 3 להסכם הפשרה מצוינות המילים "זכתה בסכום" דבר המעיד על כך שהכוונה ל'גבייה' להבדיל מ'זכייה' בפסק דין נגד צד ג'. איני מוצאת עיגון לשוני לטענה זו בהסכם הפשרה, וראיה לכך היא העובדה שבסעיף 4 של הסכם הפשרה ציינו הצדדים כי "היה והעירייה לא זכתה בתביעה כנגד הצד ג'" (ההדגשה אינה במקור - י.ש.). הנה כי כן, סבורה אני כי לפנינו לשון מפורשת המעידה על כוונת הצדדים באותה עת, ולפיה עם זכיית העירייה בתביעתה כנגד צד ג', מחויבת הייתה העירייה, עפ"י הסכם הפשרה, להשיב למערער את המחצית השנייה של הסכום. זאת ועוד. כוונת הצדדים אשר עוגנה בלשון סעיפים 2 ו- 3 להסכם הפשרה, מתיישבת גם עם נוסח שאר סעיפי הסכם הפשרה. כך, בסעיף 2 להסכם הפשרה צוין כי "העירייה תמשיך בתביעתה כנגד צד ג'..". רוצה לומר, לא מצוין כי העירייה תפעל לגביית סכום התביעה מצד ג', אלא כי העירייה תמשיך בתביעתה. וכך, סעיף 3, העוסק, כאמור, בזכיית העירייה בתביעה מול צד ג', מהווה המשך ישיר ותואם לסעיף 2 להסכם הפשרה. זאת ועוד, סעיף 2 להסכם הפשרה הקובע כי "העירייה תמשיך בתביעתה כנגד הצד ג'", אף עומד בסתירה לטענת העירייה ולמסקנת רשם ההוצל"פ, כי במועד חתימת הסכם הפשרה לא הייתה מניעה לכך שהעירייה תקבל פסק דין כנגד צד ג'. שהרי אם אכן זה היה מצב הדברים מדוע נדרשו באי כוח הצדדים לציין בהסכם הפשרה כי "העירייה תמשיך בתביעה כנגד צד ג'". מקובלת עלי טענת המערער כי אין לקבל את עמדתה הפרשנית של העירייה להסכם הפשרה. באם השבת המחצית השנייה של הסכום תלויה הייתה בהצלחת הליכי גבייה נגד צד ג', כטענת העירייה, הרי שהצדדים, או למצער ב"כ המערער, היו מבקשים להבטיח בהסכם הפשרה כי העירייה אכן תנקוט הליכי גבייה כנגד צד ג' ולא היו מותירים לשיקול דעת העירייה, האם אכן תנקוט בהליכי גבייה כנגד צ' ג', כאמור. כל שחויבה העירייה בעניין זה במסגרת הסכם הפשרה הוא להמשיך בתביעתה כנגד צד ג', ועובדה זו מלמדת כי השבת סכום התביעה לצד ג' הותנתה, אך ורק, בהצלחת התביעה, קרי ב'זכיית' העירייה בתביעתה כנגד צד ג'. פרשנות, לפיה השבת המחצית השניה של סכום התביעה למערער מותנית בגבייה מצד ג', כאשר מאידך לא מחויבת העירייה לנקוט בהליכי גבייה כנגד צד ג', ויכולה, לכאורה, לנקוט בהליכי גבייה, אם בכלל, גם מקץ שנים רבות, אינה מתיישבת עם הגיונו של הסכם הפשרה, תכליתו ולטעמי גם עם עקרון תום הלב. בנסיבות אלה, משכוונת הצדדים משתמעת מפורשות מלשון ההסכם כולו, על כלל סעיפיו, סבורה אני כי לא היה ראוי לייחס להסכם הפשרה פרשנות שאינה מתיישבת, כלל ועיקר, עם לשונו, ולא הייתה הצדקה, לטעמי, לפנות ולבחון משמעות נסתרת מעבר ללשון ברורה זו. לפיכך לא מצאתי לנכון להידרש למכתבו של ב"כ המבקש מיום 6.7.2004 (נספח ה' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה), אשר לטענת המשיבה תומך בעמדתה הפרשנית. למעלה מן הדרוש יוסף כי בפסקה הראשונה למכתב, בניגוד לעמדת העירייה, ציין ב"כ המבקש, בנוסף לציטוט שהובא ע"י העירייה, כי עפ"י הסכם הפשרה צריכה הייתה העירייה להמשיך בתביעתה כנגד צד ג' ובהתאם להשיב את הכספים למערער. לסיכום, אינני סבורה כי ראוי היה ליתן להסכם הפשרה פרשנות שאין לה כל עיגון לשוני בהסכם הפשרה, אינה מתיישבת עם הגיונו, תכליתו וכאמור אף עם חובת תום הלב. ה. סוף דבר הערעור מתקבל. בקשת העירייה בטענת 'פרעתי' נדחית. ניהול תיק ההוצל"פ יימשך על פי הוראות רשם ההוצל"פ. המשיבה תשלם למערער הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪. ערבון, אם הופקד, יושב על פירותיו לב"כ המערער עו"ד מזרחי. רשםחוזההוצאה לפועלהסכם פשרהפשרה