קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות רשם הקבלנים סיווג חברה בשיקום: מונחת בפני מחלוקת אשר התגלעה בין רשם הקבלנים לבין הרוכשת אשר רכשה את חברת כפרי בע"מ מידי הנאמן בהקפאת הליכים. זאת בשל מהלך שביצע רשם הקבלנים סמוך לאחר הסדר הנושים, ואשר הסתיים בהורדה משמעותית של סיווגה הקבלני של החברה. לטענת הרוכשת - אשר עליה עצמה ספק אם קיימת מחלוקת - משמעותו של צעד זה הינה פגיעה אנושה בממכר שרכשה מן הנאמן, עד כדי "גזר דין מוות" לחברה. הרשם, לעומת זאת, טוען כי הצעד דנן מסור לסמכותו, ואינו נתון לפיקוחו או דורש את אישורו של בית המשפט של הקפאת הליכים. חקיקת המשנה המצויה בלב-ליבה של המחלוקת בין הצדדים, הינה תקנה 10 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה (סיווג קבלנים רשומים), אשר תקנות המשנה שלה מתייחסות באורח מפורש למצבים של חדלות פרעון, ובין היתר לאיזון בין סמכויות הרשם למצב המיוחד שנוצר במקרים כאלו. במה אמורים דברים? בעוד שתקנה 10(א1) מקנה לרשם סמכות כללית להתערב ולשנות את סיווגו של תאגיד שחלו שינויים בהרכב בעלי המניות שלו או בשליטה בו, הרי שתקנת משנה (ב)4, מטילה סייג רבתי על יכולת הפעולה של הרשם, ובעיקר על יכולתו להתלות את סיווגה של חברה הגיעה לכלל חדלות פירעון. תקנת משנה זו קובעת, כי מקום בו בעל התפקיד מקבל הוראות בדבר הפעלה ושיקום של החברה חדלת הפירעון, לא יוכל הרשם להפעיל את סמכותו אלא באישור בית המשפט של חדלות פירעון. לא זאת, אלא אף זאת - הסעיף עצמו נוקט לשון מפורשת וגורפת אף יותר, הקובעת כי עד להחלטה אחרת של בית המשפט של חדלות פירעון, תהא החלטת הרשם להתלות את הסיווג חסרת תוקף, על כל המשתמע מכך. פרשנותו של סעיף זה, נדונה בפירוט הן בפסיקת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בפש"ר 5300/04 בש"א 5599/05 ש.י.א רפאל נ' רשם הקבלנים, , והן בפסיקת בית משפט זה בפש"ר 2061/03 בש"א 11414/07 קדרון נ' רשם הקבלנים, , אשר אימצה את אותו קו. אעיר; אין לי אלא לתמוה על הדרך בה הקדיש רשם הקבלנים חלק ניכר עד מאד מכתב הטענות הארוך שהגיש (מעל ל-30 עמודים!) בניסיון לעקוף, ולמעשה לרוקן מתוכן, את פסקי הדין דנן, וזאת על-ידי חזרה לפרשנות מצמצמת באורח מלאכותי של תקנה (ב)4, אשר נדונה ונדחתה בעבר בשתי ידיים. אכן, שני פסקי הדין דנן מצויים כעת בהליך ערעור בבית המשפט העליון, אלא שכל עוד לא אמר בית המשפט העליון את דברו ולא הורה על קבלת הערעורים, הרי שהפסיקה המחוזית שניתנה בעינה עומדת, ואין כל סיבה לסטות ממנה וליתן פסיקה הפוכה על-ידי אותה ערכאה עצמה (!). זאת ועוד; מעיון בכתב הטענות הארוך שהגיש, אין אלא לתהות האם נהפכו היוצרות אצל רשם הקבלנים ובאת-כוחו המלומדת מפרקליטות המדינה, עד כדי כך כי גס ליבם באיזון שהטיל המחוקק, במפורש, בין סמכותו המנהלית של רשם הקבלנים לבין צרכיו המיוחדים של הליך השיקום אגב חדלות פירעון. אכן, כל אותם שיקולים של טובת הציבור ופיקוח על קבלנים, לרבות מניעת מפגעי בניה, נשקלו אף נשקלו על-ידי מחוקק המשנה, אשר התווה "ברירת מחדל" של סמכויות הרשם. אלא שחרף האמור לעיל, בחר מחוקק המשנה, במצב ספציפי בו הליך חדלות הפירעון מיועד להפעיל ולשקם את החברה, לאזן את הדברים מול המדיניות המעודדת שיקום חברות - זאת, על-ידי כפיפת ההחלטה לאישור בית המשפט של חדלות פרעון, אשר משמש כמפקח-על על הליכי השיקום. אין זה מן המותר להעיר, בעניין זה, כי דווקא דרך טיעונו של רשם הקבלנים, והמשקל הנמוך מאד שמשתמע ממנו לאינטרס לשקם את החברה, מבהירה הבהר היטב מדוע בחר מחוקק המשנה שלא לאפשר לרשות מנהלית - צד ג' שאינו נושה בדרך-כלל בחברה, ואשר שאלת השיקום אינה בהכרח נר לרגליה - לחרוץ את גורל השיקום ב"מחי קולמוס". נוכח האמור לעיל, איני מוצאת כל רבותא באבחנה שמנסה הרשם ליצור בין "התליית סיווג" ל"שינוי סיווג", באשר הראשון אינו אלא מקרה פרטי - קיצוני - של השני ולא אחת עניין לנו "באותה גברת בשינוי אדרת". אכן, שינוי מוחלט בדמות "איפוס" של הסיווג, עשוי להיות נפוץ בהליכי חדלות פירעון, בין אם משום שהחברה חדלה מלפעול, ובין אם משום שהרשות עשויה להחליט להילך עם החברה מניה וביי לשבט, באורח אשר מבחינת הרשות 'מפשט את העניינים' ומונע התדיינות מורכבת בתחום סבוך אשר פקידי רשם הקבלנים אינם בקיאים בו בהכרח. אלא מאי? כשם שניתן לחרוץ את גורלה של החברה על-ידי התלייה - קרי, איפוס הסיווג שלה, הרי שפקידי הרשם יכולים להשיג את אותה מטרה על-ידי הכתרת המהלך כ"שינוי", אשר יוריד את סיווגי החברה לדרגה שאינה מאפשרת לה לנהל את עסקיה ולהשתקם. כך או כך, התוצאה בכל הנוגע ליכולת להביא את החברה להסדר נושים, עשויה להיות זהה. יוצא, כי לא בכדי קבע מחוקק המשנה את אשר קבע, והלכה למעשה כפף את הזכות לפגיעה אנושה בסיווג (בין אם יוגדר כ"התליה", ובין אם בדרך המתוחכמת יותר של "שינוי כלפי מטה") לפיקוחו של בית המשפט של חדלות פירעון. זאת, כאשר אורח ניתוח הסוגיה בידי הרשם במקרה שבפני, ובעיקר ההתייחסות הכמעט מבטלת כלפי שיקולי השיקום, וראייתם אך ורק דרך המשקפיים החלקיים של "נשיה", מבהירים היטב מדוע נלקחה ממנו הסמכות הבלעדית בעניין זה. סיכום נקודה זו; בדין נטל המחוקק מן הרשם את הסמכות המוחלטת בדבר סיווגה של חברה בשיקום, ואין לי אלא להצר על כך כי הרשם - שהוא רשות מנהלית הכפופה לחובה מוגברת של תום-לב ופעולה כדין, אינה משלימה עם הגבלת הסמכות ומבקשת שוב ושוב לעקוף את החקיקה, כאילו הייתה שאיפתה לכוח בלתי מוגבל חזות הכול. זאת, כאשר היא מתעלמת הן מהתקנות והן מפסקי דין אשר פירשו אותן, או מבקשת לפרשם בדרך לא-דרך. המסקנה הינה, כי דין טענות הרשם בעניין זה להדחות - ואין אלא להצר על הדרך בה באו לעולם מלכתחילה, קל וחומר באריכות ובאורח כה נחרץ. יוצא, כי השאלה הנכונה לשאלה בנסיבות המקרה, הינה האם ההליך בו נקט הרשם בנסיבות המקרה הינו הליך הקשור בטבורו להקפאת ההליכים - שהרי אם כאלו הם פני הדברים, דין החלטתו להתבטל מאליה בשל העובדה כי הוצאה בלא אישור בית המשפט, וזאת ללא כל דיון נוסף לגופה, ועל הרשם יהיה להתכבד ולהגיש לבית המשפט של חדלות פרעון בקשה חדשה ומנומקת לאישור שינוי הסיווג. אלא מאי? בנסיבות המקרה, אף סוגיה זו שנויה במחלוקת, וזאת נוכח העובדה כי לכאורה החל הרשם לפעול מול החברה לאחר תום הקפאת ההליכים, קרי: פנייתו הראשונה אל החברה בדבר הסיווג באה כחודש לאחר אישור הסדר הנושים, ואילו החלטתו הסופית בדבר הורדת הסיווג ניתנה למעלה ממחצית השנה לאחר מכן. במצב דברים כזה, עשויה להעלות טענה כי נקודת המוצא (למצער) מתהפכת, באשר בשלב זה ניצב הרשם מול חברה שאינה מוגדרת עוד חדלת פרעון, אלא לאחר הסדר נושים אשר מחזיר אותה הלכה למעשה לפעולה בשוק הסולבנטי. אכן; אף במצבים כאלו שומר בית המשפט של חדלות פרעון על סמכות בעניינים מסויימים הנוגעים לחברה, ובעיקר לביצוע הסדר הנושים, פרשנותו או טענות להפרתו, כמו גם בסוגיות אשר קשורות בטבורן לתקופת ההקפאה עצמה. אלא שמאידך גיסא, קיימת בעייתיות רבה בפרשנות מרחיבה מדי של סמכות בית המשפט של חדלות פרעון בשלב זה, וזאת באשר הותרת מטריה רחבה מדי של הגנה על החברה בדרכה החדשה, תכבול אותה - לעיתים למשך שנים ל"מורשת הקפאת ההליכים", ותיצור אבחנה בינה לבין חברות אחרות בכל הנוגע לדרכי תביעה והתדיינות. מצב זה, לא רק שיאלץ את בית המשפט של חדלות פרעון להפוך לאכסניה לסכסוכים עסקיים ואחרים שהקשר בינם לבין הליך חדלות הפרעון הינו לא אחת עקיף בלבד, אלא שבסופו של דבר הוא עשוי להפוך ל"חרב פיפיות" אשר יפגע בהליכי השיקום עצמם. מצב דברים בו חברות אשר יצאו מהקפאת הליכים יוסיפו להתדיין בבית המשפט של חדלות פרעון, יצור אנומליה אשר עשויה, במצבים מסויימים, להרתיע צדדי ג' מלהתקשר עם חברות כאלו, אף לאחר הסדר הנושים, ובכך לפגוע בסיכוייהן להשתקם הלכה למעשה בטווח בארוך. מהי, אם כן, נקודת האיזון, וכיצד היא מוצאת את מקומה בסוגיה שבפנינו? על רקע הצורך לאזן בין האינטרסים המתנגשים (כולל מניעתו של בעל-אינטרס לפעול בדרך של "הבה ונתחכמה" ולהגיש את תביעתו באורח מלאכותי מיד לאחר ההסדר), דומה כי הדרך הנכונה להילך בה, הינה לבדוק את מהותו של הקשר בין הסכסוך לבין הליכי חדלות הפירעון עצמם. מקום בו הסכסוך קשור בקשר הדוק להליכי חדלות הפירעון או מה שארע במסגרתם, תהא הנטייה לבררו בבית המשפט של חדלות פירעון, אף אם התעורר לכאורה לאחר שנחתם הסדר הנושים. מאידך גיסא, מקום בו נראה כי הסכסוך או חלק דומיננטי מן המערכת העובדתית-משפטית שהולידה אותו, טמון במצב שנוצר לאחר אישור ההסדר, תהא הנטייה לשלח את הצדדים להליכי תביעה בערכאה הרגילה אשר הנושא מצוי בסמכותה - ובענייננו, ועדת הערר המוסמכת לדון בפעולות והחלטות רשם הקבלנים. מעיון בפסק הדין בעניין ש.י.א רפאל, עולה כי באותו מקום הייתה פניית הרשם, באורח חד-משמעי, קשורה לתקופת הקפאת ההליכים, אף אם הבירור עצמו נעשה לאחריה. באותו מקרה, דובר בפקפוק מצד הרשם (או שמא, מעבר לכך) האם תחת הקפאת ההליכים מסוגלת החברה לפעול באורח המצדיק את הסיווג הגבוה שהיה ברשותה. אי לכך, קבע כב' השופט אלון באותו עניין, ובצדק, כי חובת רשם הקבלנים הייתה לבקש אישור מבית המשפט של חדלות פירעון, ומשלא עשה כן, החלטתו על שינוי הסיווג בטלה מעיקרה. נסיבות המקרה שבפני כיום, לעומת זאת, מורכבות יותר, וזאת נוכח העובדה כי הרשם לא פעל כנגד החברה בעת הקפאת ההליכים, אלא המתין לאחר אישור הסדר הנושים בטרם העביר את פנייתו הראשונה לדרישת מידע הנוגע ליכולת הפעולה, פניה אשר היתה יסוד להחלטתו לאחר מכן להוריד באורח משמעותי את סיווגה של החברה. אכן, יכולה אף יכולה לעלות טענה, כי התנהלות הרשם, ובעיקר הסמיכות בינה לבין סיום ההקפאה, הינן בבחינת "הבה ונתחכמה", והמתנה להעלות את טענותיו בהזדמנות הראשונה לאחר יציאת החברה הקבלנית מתוך "מטריית המגן" של הקפאת ההליכים. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת לכשעצמה, כי חלק ניכר מן המסכת העובדתית הרלוונטית נוגע למה שחוללה הקפאת ההליכים ליכולת הביצוע של החברה. אולם בנסיבות המקרה, ספק בעיני אם מסקנה זו הינה המסקנה האפשרית היחידה, וזאת כאשר לצידה תתכן אף פרשנות אחרת, אשר מתבוננת בהתנהלות הרשם באור אחר. כפי שהוזכר בראשית החלטתי זו, הרי שברירת המחדל הראשונית המתייחסת למצב דברים המצריך את התערבותו ואת הפעלת שיקול דעתו של רשם הקבלנים, הינו שינוי שליטה ובעלות בחברה; זאת, אף בלא צורך במשבר או הליך חדלות פירעון כלשהו. זאת, בכפוף לסייג הנוגע לפיקוח ודרישת אישור מצד בית המשפט של חדלות פירעון, בעת שהחברה מצויה בהליך חדלות פירעון המיועד לשקמה. נוכח האמור לעיל, הרי ספק בעיני אם יש מקום לפרשנות גורפת ומרחיבה מאד של תקנת משנה (ב)4, אשר תרחיב את מטריית המגן דנן גם להנהלה ולצוות העובדים המחודש של החברה לאחר הסדר הנושים. פרשנות כזו, לו תתקבל, עשויה לקרב את החריג דנן יתר המידה לגדר כלל, ולכרסם ב"ברירת המחדל" המתירה ואף כמעט "קוראת" לרשם הקבלנים לבחון את המצב לאחר שינויי בעלות. המסקנה מן האמור לעיל הינה, כי כאשר פעולת הרשם מכוונת לבחון את החברה במצבה ובהרכב מנהליה ועובדיה כפי שנוצר לאחר הסדר הנושים, הרי שהוא פועל באורח מובהק בתחום סמכותו, וזאת ב"סכסוך" או ליתר דיוק עילת בירור, אשר מרכז הכובד שלה, או למצער חלק דומיננטי ממנו, קשור למצב שנוצר לא בעת ההקפאה, אלא בעקבות הסדר הנושים. אכן, יתכן מאד כי בדיקה כזו תיקח בחשבון גם את השפעת הקפאת ההליכים על החברה - אלא שספק אם די בכך כי אותו "פרק היסטורי" (אף אם עודו טרי) די בו בכדי להחזיר את הגלגל לאחור ולהחזיר על כנו את הצורך באישור בית המשפט של חדלות פרעון, וזאת למצער כל עוד מגיעים אנו למסקנה כי חלק דומיננטי מן הבדיקה שביצע הרשם נוגע למצב שנוצר ל א ח ר אישור ההסדר. בנסיבות המקרה, דומה כי אכן כאלו הם פני הדברים; הרשם אכן נגע, בין היתר, בנזקים שנוצרו בהליך חדלות הפירעון, אולם בחן אף בחן את מצבה של החברה לאחר ההסדר, וזאת תוך שהמידע שדרש נתן לחברה אפשרות מובהקת לנסות ולשכנעו כי המבנה והמצב בו היא מצויה לאחר ההסדר מהווה תשובה לתהיות ולבעיות, ומצדיק את הותרת סיווגה על כנו. יוצא, כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי עניין לנו בפעולה שכל-כולה או עיקרה הינו "עונש על חדלות הפרעון מן העבר", ואשר מהווה חריג לכלל המחזיר את החברה לפעולה רגילה לאחר אישור ההסדר, וזאת לרבות התדיינות בדרכים הרגילות. סוף דבר; מבלי לגרוע מן הביקורת על התנהלות רשם הקבלנים והפרקליטות במהלך הדיון, כולל ובעיקר אורח הגשת כתב הטענות, תיקונו המאוחר בתצהיר, ובעיקר הניסיון לעקוף וליתר החלטות שיפוטיות קודמות, הרי שלגופם של דברים, עולה כי להליך ולבדיקה שביצע הרשם בפועל חלק מהותי שעניינו המצב לאחר אישור הסדר הנושים. על-פניו, עולה כי נבחן מצבה של החברה באותה עת, תוך מתן אפשרות לנסות ולשכנע, כי האנשים הפעילים בה כעת מצדיקים את הותרת הסיווג על כנו. יוצא, אם כן, כי חרף התפקיד של הבחינה ה"היסטורית" של הנזק שגרמה הקפאת ההליכים, הרי שהבחינה כללה אלמנט דומיננטי די הצורך של בחינה של המצב שלאחר ההקפאה, בכדי להבהיר כי אין עסקינן ב"התחשבנות לאחור" גרידא, אלא בהפעלת סמכות ההולמת את הדין. נכון הוא, כי תקופת ההקפאה השפיעה את השפעתה, ולא לטובה; אולם לא די בכך בכדי "למתוח" את פיקוחו של בית המשפט של חדלות פירעון אף לתקופה שלאחר חתימת ההסדר, ודומה כי אין עסקינן אלא בסיכון שנוטל רוכש של חברה חדלת פירעון, שסיווגה הוא חלק משמעותי משוויה: הצורך ליתן את הדעת לבעיות אפשריות מול רשם הקבלנים לאחר ההסדר, ולצורך להתארגן במהירות בכדי לשכנעו לשמר את סיווגה, אם וכאשר תצא לדרכה כחברה סולבנטית. נוכח האמור לעיל, אין מנוס מדחיית הבקשה. עם זאת, ונוכח אורח התנהלותו הבעייתי של רשם הקבלנים במסגרת ההתדיינות - הן דיונית והן מהותית, ישא הרשם בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סיווג קבלניםרשםקבלן