קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הצהרתי להארכת חוזה: 1. רקע המבקשת עותרת לסעד הצהרתי לפיו על המשיבה להאריך את החוזה שנחתם בינה לבין המבקשת למשך שלוש שנים נוספות עד ליום 10.8.2013. כן היא מבקשת לאכוף על המשיבה להאריך את החוזה על בסיס הסכמות שהושגו במהלך משא ומתן שהתקיים בין הצדדים באשר למחירי החוזה. לחלופין, נתבקש סעד הצהרתי המתיר למבקשת להגיש תובענה לפיצויים בגין הפרת חוזה, מניעת רווחים וניהול משא ומתן שלא בתום לב. המבקשת הינה חברה פרטית הפועלת כחברה קבלנית בתחום החשמל, התאורה והרמזורים. המשיבה אחראית, בין השאר, על מערך הרמזורים בעיר חיפה. בחודש פברואר 2005 פרסמה המשיבה מכרז פומבי 2/05 לביצוע עבודות אחזקה ושירות למתקני רמזורים בתחום שבשטח שיפוטה (להלן: "המכרז"). ביום 22.2.05 הגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה עתירה מנהלית (עת"מ (חי') 1061/05) כנגד תנאי המכרז והמחירים שנקבעו בו. ביום 28.7.05 ניתן פסק הדין בעתירה, עליו הגישה המבקשת ערעור, ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין המוסכם"), לפיה הצדדים יחזרו בהם מהערעורים שהגישו וקביעת בית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה המבקשת היא מונופולין בתחום הרמזורים, תבוטל. ביום 11.8.05, בעקבות פסק הדין המוסכם, חתמו הצדדים על חוזה 4/05 למתן עבודות אחזקה ושירות למתקני רמזורים בתחום שטח השיפוט של עיריית חיפה (להלן: "החוזה"), לפיו תקופת החוזה הינה לחמש שנים, עד ליום 10.8.10, עם אופציה להארכה לשלוש שנים נוספות. ביום 21.12.09, דהיינו כ- 8 חודשים לפני תום החוזה, הודיעה המשיבה למבקשת על החלטתה שלא להאריך את תקופת החוזה למשך שלוש שנים נוספות, ועל כוונתה לפרסם מכרז חדש לנושא אחזקת רמזורים. קודם להודעה זו נערכה פגישה בין הצדדים בה הועלתה הצעה לפיה בתמורה למימוש תקופת האופציה והארכת ההתקשרות החוזית לשלוש שנים נוספות תחליף המבקשת את הנורות ברמזורים המתוחזקים על ידה בלדים. הצעה זו נשקלה על ידי המשיבה, אך נדחתה ולאחר מכן הוצא המכתב האמור מיום 21.12.09. כחודשיים לאחר מכן, ביום 23.2.10, נערכה פגישה נוספת בין הצדדים. לטענת המבקשת, הפגישה נועדה על מנת לשוב ולבחון את האפשרות לממש את תקופת האופציה בת שלוש השנים תמורת מתן הנחה. במהלך הפגישה, שנערכה בלשכת מנכ"ל עיריית חיפה, מר שמואל גנץ (להלן: "מנכ"ל העירייה"), הציעו נציגי המבקשת לתת למשיבה הנחה בשיעור של כ-15% על מחירי האחזקה. מנכ"ל העירייה דחה הצעה זו, אך נאמר למבקשת לבחון אפשרות למתן הנחה בשיעור גבוה יותר. ביום 1.3.10 הודיעה המבקשת למשיבה, בשיחה טלפונית, על נכונותה לתת הנחה של 25% במחירי עבודות האחזקה ו-20% הנחה במחירי עבודות השירות בתמורה להסכמת המשיבה להארכת החוזה בשלוש שנים נוספות, עד ליום 10.8.13. בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית באשר לשאלה מי העלה את ההצעה להאריך את תקופת ההתקשרות בתמורה למתן הנחה, האם זאת המבקשת או המשיבה, והאם הודעת המבקשת מיום 1.3.10 מהווה הודעת קיבול או הצעה בפני עצמה, ולכך אתייחס בהמשך. ביום 19.4.10 הודיעה המשיבה למבקשת, שהיא החליטה שלא לממש את תקופת האופציה בת שלוש השנים הקבועה בחוזה וכי החוזה יסתיים במועד הקבוע בו, ללא הארכתו למשך תקופת האופציה. 2. טענות הצדדים 2.1 טענות המבקשת לטענת המבקשת, הצדדים הניחו מראש, שתקופת האחזקה של החוזה תהיה למשך תקופה ראשונית של חמש שנים ולאחריה תוארך לשלוש שנים נוספות, אלא אם תהיינה טענות מקצועיות מצד המשיבה על אופן ביצוע העבודות על ידי המבקשת. מאחר ולא היו נסיבות מקצועיות השוללות את ההארכה, קיימת למבקשת לטענתה ציפייה לגיטימית, שיש להגן עליה על פי הדין, להארכת תקופת החוזה למשך התקופה הנוספת בת שלוש השנים. המבקשת טוענת כי על המשיבה להפעיל את כוחותיה וסמכויותיה בהגינות, ובמקרה זה ההגינות מחייבת אותה לדבוק בהחלטתה המקורית להאריך את החוזה עם המבקשת, ולא להמר ביציאה למכרז חדש, שתוצאותיו אינן ידועות לה מראש. לטענתה, תקופת ההארכה היוותה חלק מהותי משיקולי המבקשת בקביעת מחיר האחזקה בחוזה, לאור הגבלת שיקול הדעת שלה ויכולת התמרון של קביעת מחירי האחזקה בדרך אחרת. עוד טוענת המבקשת, כי כוונת המשיבה לצאת למכרז חדש, במטרה להוזיל את מחיר האחזקה היא שיקול לא ענייני, מאחר והוא חותר תחת יסודות ההתקשרות שבין הצדדים ויוצר סיכון בלתי סביר. זאת, משום שמחד אין אפשרות להבטיח מה יהיה מחיר האחזקה החדש ומאידך המשיבה מסכנת התקשרות בת שנים רבות ממנה היא שבעת רצון. כמו כן, לטענת המבקשת אין ממש בטענת המשיבה כאילו היה קושי מקצועי וטכני בהארכת החוזה מכיון שלא ניתן היה להתחבר במנגנוני הרמזורים של המבקשת למערכת "אביבים" (מערכת בקרת הרמזורים החדשה) או למטרונית. לטענתה, התחברות זו ניתן היה לבצע גם במנגנוני המבקשת, לאחר שדרוג שאותו הציעה המבקשת לעשות. המשמעות הייתה אך ורק כספית ולא בעלויות גבוהות ביחס לכל הרמזורים. המבקשת טוענת כי על פי החוזה, תקופת האחזקה הראשונה, בטרם ההארכה, מסתיימת ביום 10.8.10, אך לפי הנוהג שבין הצדדים, בכל חוזי האחזקה שהמבקשת התקשרה עם המשיבה לאחזקת הרמזורים בעיר חיפה, החל משנות השמונים המוקדמות של המאה שעברה, המשיבה תמיד האריכה את משך תקופת האחזקה בתקופת ההארכה, לאור שביעות רצונה המלא מעבודות המבקשת. לטענתה, סעיף 10 לחוזה קובע כי המשיבה רשאית להאריך את החוזה ואינו קובע כיצד, מתי ובאילו נסיבות יוארך החוזה. פנייה אל הנוהג מוכיחה, שבכל המקרים בעבר, הוארכו חוזי האחזקה גם למשך תקופת האופציה וברוב המקרים לא נדרש שינוי מחירים. במספר המקרים המועט שבהם נוהל משא ומתן בין הצדדים להפחתת המחיר הנקוב בחוזה, סוכם לאחריו הדדית כי החוזה יוארך. לדעת המבקשת, מכוחו של הנוהג היא זכאית לדרוש את הארכת החוזה במשך שלוש שנים נוספות. המבקשת טוענת כי החלטת המשיבה לצאת למכרז חדש ולא להאריך את החוזה היא פעולה בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת בקיום החוזה מצד המשיבה, ולפיכך היא מהווה הפרת חוזה. המדובר בהפרה צפויה של החוזה, המזכה את המבקשת בסעד הצהרתי לזכותה לאכיפת החוזה על פי דיני החוזים (היא מפנה לה"פ (חי') 30175/97 כדן נ' הנהלת בתי המשפט ). לחלופין, המבקשת טוענת כי יש לאכוף את ההסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך המשא ומתן שנוהל, לפי בקשת המשיבה וביוזמתה, במהלך חודשים פברואר-אפריל 2010. משא ומתן כספי זה שומט את הקרקע מפני כל טענה שתעלה המשיבה שלא להאריך את החוזה. יוזמת המשיבה לנהל משא ומתן כספי מבססת מניעות עובדתית ומשפטית בפני הטענה כי המשיבה רשאית, תוך שיקול דעת מוחלט, שלא להאריך את החוזה עם המבקשת. לטענת המבקשת, במחלוקת העובדתית בשאלה מי העלה את ההצעה למתן הנחה בת 25% למחירי האחזקה בתמורה להארכת החוזה, הוכח, מעל למאזן ההסתברות הדרוש בתביעה אזרחית, כי המשיבה היא שהציעה להאריך את החוזה תמורת ההנחה. המבקשת קיבלה את הצעת המשיבה להארכת החוזה, ובכך נכרת הסכם בין הצדדים להארכת תקופת ההתקשרות הקבועה בסעיף 10 לחוזה. בכך נכרת חוזה מחייב בין הצדדים להארכת תקופת האחזקה עד ליום 10.8.13, תוך מתן הנחה מצד המבקשת למחירי האחזקה ולמחירי עבודות השירות. לטענת המבקשת, משמעות הודעת המשיבה מיום 19.4.10 הינה כי המשיבה חזרה בה מכל ההסכמות שהושגו בין הצדדים, זאת ללא כל נימוק סביר או הצדקה סבירה למעשיה. העובדה שהמשיבה הסכימה בתחילה להארכת החוזה, תוך קבלת הנחה משמעותית, ולאחר מכן חזרה בה מן ההסכמה, מהווה היא כשלעצמה חוסר תום לב. למשיבה לא הייתה כל סיבה מוצדקת לחזור בה מן ההסכמה, לאחר שהוכח כי התחשיב (נספח ב' לתשובה להמרצת הפתיחה (להלן: "תחשיב ב'")), שהיווה כביכול בסיס להחלטתה שלא להאריך את החוזה, כלל לא היה ערוך לפני יום 16.5.10, כלומר הוא הוכן כחודש ימים לאחר שכבר ניתנה הודעת המשיבה על אי הארכת החוזה. לטענתה, אין לקבל את טענת ב"כ המשיבה כאילו התחשיב היה מוכן קודם לכן והתחשיב שהוצג הוא רק העתק שהודפס במועד מאוחר יותר. המדובר בראיה מהותית ומכרעת שלא הוצגה ולא צורפה להודעת המשיבה על אי הארכת החוזה מיום 19.4.10. המבקשת מדגישה כי הפרת ההסכמה להארכת תקופת ההתקשרות בשלוש שנים נוספות מהווה לא רק הפרה של המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אלא גם הפרת החוזה עצמו. המשא ומתן שהתקיים בין הצדדים היווה חלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטה של המשיבה האם להאריך את החוזה או לא על פי סעיף 10 לחוזה. כלומר, אם לא הייתה קיימת אופציה להאריך את החוזה גם לא היה מתקיים משא ומתן בין הצדדים. המבקשת מוסיפה כי חוסר תום הלב שבו ניהלה המשיבה את המשא ומתן עמה במטרה לממש את זכות האופציה שנתונה לה בסעיף 10 לחוזה הוא גם חוסר תום לב באופן שבו עליה לממש זכות זו, כמשמעותו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ולא רק כמשמעותו בסעיף 12 לחוק החוזים, והוא גם בגדר הפרת חוזה. המבקשת טוענת כי היא הסתמכה על הודעת המשיבה שהיא רוצה לנהל עמה משא ומתן, והסכימה לבקשתה שלא להגיש תובענה לקיום החוזה כבר בחודש פברואר 2010, כשעוד היה למשיבה זמן מספיק כדי לקבל החלטה שיפוטית לפני תום התקופה הראשונה בת 5 השנים, שהסתיימה רק בחודש 08/2010, ושלא תחת לחץ של מכרז חדש. השיהוי אותו השתהתה המבקשת בשל המשא ומתן הוביל לשינוי מצבה לרעה, שכן התברר לה כי אין בידה למנוע את הליכי המכרז החדש שאותו הוציאה המשיבה. לפיכך, בהיעדר נימוק סביר והצדקה לכך, לטענת המבקשת אין כל תוקף להודעת המשיבה מ-04/2010 על חזרתה בה מן ההסכמות שהושגו במהלך המשא ומתן והיא זכאית לסעד של אכיפת החוזה באופן שהוא יבוצע על ידה לתקופה נוספת של שלוש שנים, במחירים שעליהם הוסכם במשא ומתן שהיה בין הצדדים. המבקשת מציינת כי אם ייקבע כי הפרת תום הלב של המשיבה נעשתה שלא במסגרת סעיף 39 לחוק החוזים, אלא במסגרת סעיף 12 לחוק החוזים, גם אז יש לקבוע כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה מגיע למבקשת סעד של אכיפה ולא רק פיצויים, תוך שהיא מפנה לבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (1) 929, 838 שם נקבע כי לעיתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לחלופין, ורק אם ייקבע כי למבקשת לא מגיע סעד של אכיפה, כי אז מבוקש להצהיר כי המבקשת רשאית להגיש תובענה לפיצויים בגין אובדן רווחים בשל הפרת חוזה (פיצויי קיום) או הוצאות שנגרמו לה בשל ההתקשרות עם המשיבה (פיצויי הסתמכות), כאשר פרטי נזקים אלו יוצגו על ידה במסגרת תביעה כספית שתוגש לאחר מתן פסק הדין בהמרצה זו. 2.2 טענות המשיבה המשיבה טוענת כי מלכתחילה היה על המבקשת להגיש את התובענה כתובענה כספית רגילה ולא על דרך של המרצת פתיחה. הסעדים המבוקשים בהמרצת הפתיחה של המבקשת אינם עומדים בדרישות תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהרי הם אינם יכולים להיחשב כסעד הצהרתי גרידא. כך, בעוד שהסעד הראשון המבוקש הוא אומנם סעד הצהרתי (סעיף 70 להמרצת הפתיחה), שני הסעדים הנוספים הם סעד אכיפה (צו עשה) ובקשה לפיצול סעדים. המבקשת לא הצביעה על אינטרס המצדיק מתן סעד הצהרתי, שהרי נתונה לה לאפשרות לתבוע סעד ממשי, בין אם מדובר בצו עשה ובין אם מדובר בתביעה כספית. לפיכך, אין מקום לקבל את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידי המבקשת, ומקל וחומר אין מקום לתת למבקשת את אחד משני הסעדים האחרים המבוקשים על ידה. לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי טענת המבקשת שהוכח קיומו של נוהג לפיו המשיבה האריכה את חוזי ההתקשרות עם המבקשת ונוהג זה מחייב אותה, אינה ולא כלום. על פי סעיף 10 לתנאים הכללים של המכרז, החוזה הינו לתקופה בת חמש שנים. כן נקבע, כי רק למשיבה שיקול הדעת הבלעדי אם להאריך את החוזה לתקופה נוספת בת שלוש שנים. הארכה כזו, אם תיעשה, תיעשה רק על ידי חתימת שני הצדדים לחוזה על טופס הארכת חוזה הנהוג בעירייה. לטענתה, אין כל נוהג- כללי או פרטי- לממש תקופות אופציה הקבועות בחוזיה. המבקשת לא הצליחה להוכיח קיומו של נוהג לפיו מאריכה המשיבה, באופן אוטומטי וללא כל מחשבה ושיקול דעת, חוזים בכלל, וחוזים שבין המשיבה לבין המבקשת בפרט. לטענת המשיבה, אומנם לפי סעיף 26 לחוק החוזים, פרטים שלא נקבעו בחוזה יהיו על פי הנוהג הקיים בין הצדדים, אלא שבחוזה ביניהן נקבע מפורשות ההסדר בדבר תוקף החוזה והדרך להארכתו. ההסדר מורה וקובע כי החוזה יעמוד לתקופה בת חמש שנים ובתום תקופה זו נתון בידי המשיבה שיקול הדעת הבלעדי לבחור אם להאריך את החוזה. אף אם ייקבע כי המבקשת עמדה בנטל והוכיחה נוהג, החוזה קובע מפורשות כיצד ינהגו הצדדים לחוזה בכל הנוגע להארכתו אל מעבר לתקופת חמש השנים הקבועה בו. החלתו של נוהג היא חריג ויוצא מן הכלל והזדקקות הצדדים לנוהג מותנית בכך שהחוזה נמנע מלהסדיר את הנושא אותו מבקש אחד הצדדים להסדיר באמצעות החלת הנוהג. המשיבה טוענת כי טענת המבקשת לפיה בתום תקופת ההתקשרות בת חמש השנים ניתנת למשיבה הזכות לבחון אך ורק את מקצועיות הקבלן הינה טענה סתמית וחסרת כל ביסוס, הנוגדת גם את לשון החוזה. אי מקצועיות הקבלן מאפשרת על פי עמדת המבקשת להפסיק את ביצועו של החוזה גם במהלך תקופת החוזה, לפי סעיף 68 לחוזה. המשיבה טוענת כי החלטתה שלא לממש את תקופת האופציה נעשתה מטעמים ענייניים, כאשר בראש מעייניה עומדת טובת הציבור ואחריותה לקופה הציבורית. מהשוואת מחירים שערכה אל מול גופים ציבוריים גדולים אחרים בהם אופי אחזקת, תפעול וניהול מערכת הרמזורים דומה לזו שבעיריית חיפה- חברת יפה נוף בע"מ, עיריית ירושלים, עיריית תל אביב ועיריית באר שבע- עלה כי ביחס לגופים ציבוריים אלו המשיבה שילמה למבקשת תשלום הגבוה בעשרות אחוזים, ועל כן החליטה ביום 21.12.09 שלא לממש את תקופת האופציה בת השלוש שנים הנתונה לה. עוד קודם לכך נפגשו נציגי הצדדים, ונציגי המבקשת העלו הצעה לפיה בתמורה למימוש תקופת האופציה תחליף המבקשת את הנורות ברמזורים המתוחזקים על ידה בלדים. ההצעה נבחנה על ידי המשיבה, אולם תחשיב כלכלי שערכה (נספח א' לתשובה להמרצת הפתיחה (להלן: "תחשיב א'")) הצביע על כך שגם אם ההצעה תתקבל, התשלום עדיין יהיה גבוה ביותר מ-5 מיליון ₪ מהתשלום שמשלמת למשל עיריית ירושלים למבקשת. לפיכך, החלטת המשיבה שלא להאריך את ההתקשרות עם המבקשת לתקופה נוספת של שלוש שנים נעשתה משיקולים ראויים. לטענת המשיבה, על מנת לשוב ולבחון אם יש מקום לממש את תקופת האופציה נערכה ביום 23.2.10 פגישה בין הצדדים. במהלך הפגישה הציעו נציגי המבקשת מתן הנחה בשיעור של כ- 15% על מחירי האחזקה, וההצעה נדחתה על ידי המשיבה. המשיבה ביקשה, קודם לקבלת החלטה אם לעשות שימוש בזכותה להאריך את תקופת ההתקשרות או שמא לצאת למכרז חדש, לקבל הצעה כספית סבירה מהמבקשת. הצעה כזו לא התקבלה. הצעת המבקשת לתת הנחה בת 25% ממחירי האחזקה ששולמו באותו מועד על ידי המשיבה, נבחנה על ידי המשיבה, אך בתחשיב שערכה בעקבות זאת (תחשיב ב') נמצא כי היא יקרה מאוד ביחס לתשלומים אותם משלמים גופים אחרים למבקשת עצמה בתחום אחזקת הרמזורים. המשיבה טוענת שלא הוכח שהיא זו שהציעה למבקשת להאריך את תקופת ההתקשרות בתמורה למתן הנחה בת 25%. היא מבהירה, כי בינה לבין המבקשת נערך משא ומתן, שלא הבשיל לידי חוזה מחייב. לא ניתנה הצעה של המשיבה, וממילא לא היה כל קיבול של המבקשת. ההיפך הוא הנכון. המבקשת התבקשה להציע הצעה. הובהר למבקשת כי הצעתה זו תישקל ותבחן אם היא סבירה וראויה. הצעת המבקשת למתן 25% הנחה למחירי האחזקה נבחנה בחינה כלכלית מדוקדקת ונמצאה בלתי סבירה ויקרה להחריד. הצעתה של המבקשת נדחתה על ידי המשיבה שבחרה שלא לממש את זכותה ולהאריך את ההתקשרות לתקופה נוספת של שלוש שנים. המשיבה מציינת, כי בנוסף לשאלת העלות הכספית, שהיא כשלעצמה מהווה נימוק שדי בו להחליט על אי מימוש אופציית ההארכה, נתווספו גם נושאים טכניים התומכים בהחלטת המשיבה שלא להאריך את תקופת החוזה, כפי שעולה מתצהירו של מר דנציגר, מנהל מחלקת הרמזורים בעיריית חיפה (להלן: מר דנציגר), שלא נסתר. לטענתה, המנגנונים הקיימים בצמתים, אותם התקינה המבקשת, אינם תואמים את דרישות משרד התחבורה לפרויקט המטרונית ולמערכת אביבים, והתאמתם מחייבת את המשיבה בתשלום כספי גבוה, בנוסף לתשלום השוטף לאחזקת הצמתים. לטענת המשיבה, מאז הוגשה המרצת הפתיחה, פרסמה חברת יפה נוף תשתיות ותחבורה בע"מ (להלן: חברת יפה נוף) שני מכרזים לאחזקת רמזורים, האחד לאחזקת רמזורי המטרונית והשני לאחזקת צמתי העירייה, כשבשני מכרזים אלה עומדים מחירי האומדן לאחזקת הצומת על כשליש ממחירי אחזקת צומת על פי המכרז והחוזה. המבקשת, שהגישה הצעות לשני המכרזים הנ"ל, הציעה הנחה ממוצעת של 25% למחירי האומדן כפי שנקבעו בשני המכרזים כלומר, הצעתה של המבקשת בשני המכרזים הינה כשליש מהתמורה שהיא מקבלת מחוזה 4/05 בגין אותה עבודה בדיוק. המבקשת עצמה מודעת לכך שהתמורה אותה היא מקבלת מהמשיבה היום, מכוח המכרז והחוזה, גבוהה לאין שיעור מהתמורה הריאלית בגין עבודה זו. לטענת המשיבה, דווקא ההצעות שהוגשו במכרזים אותם פרסמה חברת יפה נוף והצעות המבקשת בראשן, מעידות שהחלטתה של המשיבה החלטה נכונה וראויה היא. המשיבה טוענת כי ההחלטה שלא לממש את תקופת האופציה הנתונה לה נעשתה בתום לב. קודם להחלטת המשיבה שלא לממש את תקופת האופציה נבחנו, כלכלית, האפשרויות והאופציות העומדות בפניי המשיבה ופעמיים הוזמנה המבקשת להשמיע דעתה ועמדתה. שתי הצעותיה של המבקשת- החלפת נורות ליבון בלדים ולאחר מכן מתן הנחה- נבדקו ונבחנו כלכלית. הבדיקות העלו (תחשיבים א' ו-ב') כי גם אם היו מתקבלות הצעות המבקשת עדיין הייתה המשיבה צריכה לשלם למבקשת תשלומים גבוהים במיליוני שקלים מאלה שמשלמות רשויות וגופים ציבוריים אחרים, לרבות כאלה המקבלים שירות דומה מהמבקשת עצמה. המשיבה מציינת כי המבקשת הוזמנה על ידי עיריית חיפה להשמיע עמדתה בדבר כוונתה שלא לממש את תקופת האופציה. בישיבה שהתקיימה בחודש פברואר 2010 הובהר למבקשת היטב כי הצעתה המשופרת למתן הנחה, אם תינתן כזו, תיבחן על ידי המשיבה. לא ניתנה כל התחייבות או הסכמה לקבל את הצעת המבקשת למתן הנחה וקבלת ההצעה הוכפפה לבדיקת כדאיות כלכלית. המשיבה מדגישה כי לכל אורכה של התקופה נהגה עם המבקשת בהגינות. כל פעולותיה נעשו בתום לב וההחלטה שהתקבלה אצלה שלא לממש את תקופת האופציה נעשתה מטעמים ומשיקולים ענייניים כבדי משקל. טענת המבקשת כאילו השיקול הכלכלי הינו שיקול לא ענייני ראוי היה אלמלא נטענה. השיקול הכלכלי אשר עמד בבסיס החלטתה של המשיבה שלא לממש את תקופת האופציה הינו שיקול ציבורי, ענייני וראוי מן המעלה הראשונה. המשיבה טוענת, למעלה מן הצורך, כי גם אם חובתה של המשיבה הייתה לממש את תקופת האופציה בת שלוש השנים, הרי שעדיין עומדת לה הזכות להפסיק את ההתקשרות מכוחה של הלכת ההשתחררות. זאת לאור הצורך הציבורי הכפול- הן הפגיעה בקופה הציבורית והן הצורך הטכני-מעשי. בכל מקרה, מאחר והתובענה הוגשה כהמרצת פתיחה, אין בית המשפט היושב כבית משפט אזרחי לכל דבר ועניין בוחן את ההחלטה המנהלית. המשיבה מוסיפה כי המשיבה אינה פטורה לפי תקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987, מהצורך ביציאה למכרז חדש למשך תקופת ההארכה. המשיבה, וכמוה כל רשות מקומית אחרת, רשאית להתקשר עם נותן שירותים לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים. בתקופה האמורה כלולה גם תקופת אופציה. אם הרשות מבקשת להתקשר לתקופה ארוכה מזו, עליה לקבל מראש את אישור שר הפנים ושר האוצר, כפי שמורה סעיף 45א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. הלכה למעשה, ועל פי הוראות החוק, חלה על עיריית חיפה החובה שלא לממש את תקופת האופציה בת שלוש השנים. 3. סיכומי תשובה בהחלטתי מיום 15.3.11 נעניתי לבקשת המבקשת והוריתי כי הצדדים יגישו סיכומי תשובה. בסיכומי התשובה מטעמה טוענת המבקשת כי הסתמכותה של המשיבה על מכרזי חברת יפה נוף אין בה כל ממש, שכן מכרזים אלו מאוחרים למאורעות נשוא התובענה. לכן, מן הבחינה הראייתית, אין למכרזים אלו כל משקל בהיותם מחוץ לגדר העניינים שהתובענה עוסקת בהם. לטענתה, העובדה שבמכרזים של חברת יפה נוף הסכימה לעבוד במחירים מסוימים, אינה אומרת שהמבקשת השלימה עם מחירים אלו וראתה בהם מחירים סבירים. לטענתה, מטרת השתתפות המבקשת במכרזים אלו הייתה להקטין את נזקי המבקשת, בתקופת הביניים עד להכרעה בתובענה זו. עוד טוענת המבקשת כי טענת המשיבה, לפיה חוק יסודות התקציב אינו מאפשר לה להתקשר מעבר לשלוש שנים הינה טענת "טובל ושרץ בידו", שהרי אם אכן כך, מדובר בהודאה של רשות מקומית גדולה בישראל שהיא פעלה כאחרון העבריינים במדינה. לטענתה, סעיף 45א לחוק יסודות התקציב אוסר על התקשרות ב"מיזם", שהינו לרוב פרויקט אד הוק בתחום הביצועי בין רשות מקומית לגוף פרטי, ובמקרה שלפנינו אין המדובר במיזם או בפעולת יזמות לא שגרתית שהחוק ביקש להגביל. בסיכומי התשובה מטעם המשיבה נטען כי מכרזי חברת יפה נוף מהווים מדד לשווים הריאלי של מחירי האחזקה לצמתים מרומזרים. לטענת המשיבה, השתתפות המבקשת בשני מכרזים אלה, במחירים הקבועים בהם ומתן אחוז הנחה מקסימאלי מותר מעידים כאלף עדים כי גם המבקשת מודעת למחירים הריאליים לאחזקת צומת. היא מוסיפה כי כל בר דעת יסכים כי גוף המתנהל לצורכי רווח, כדוגמת המבקשת, לא יציע הצעה הכוללת מחירי הפסד, ובוודאי לא לתקופה בת 10 שנים, תקופת ההתקשרות הקבועה בשני מכרזי חברת יפה נוף. עוד טוענת המשיבה בסיכומי התשובה, כי ניסיונה של המבקשת לפרש את הוראת סעיף 45א לחוק יסודות התקציב כאילו חלה ההוראה רק על "פרויקט אד הוק בתחום הביצועי" אין בו ממש. לפי הפרשנות של משרדי האוצר והפנים את הוראת סעיף 45א לחוק יסודות התקציב, כל התקשרות חוזית של רשות מקומית לא תעלה על שלוש שנים, אלא אם התקבל אישור שרי הפנים והאוצר מראש. פרשנות זו מחייבת את כל הרשויות המקומיות במדינת ישראל. 4. דיון והכרעה 4.1 מסגרת הדיון התובענה הוגשה כהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית המשפט לענינים מינהליים, ובה בקשה לסעד הצהרתי, צו עשה ומתן היתר להגשת תביעה כספית. טענות בדבר החלטה שגויה של המשיבה לאפשר החלפת המבקשת, המוגשות לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לענינים מינהליים, אין לדון בהן אלא אם הן לובשות צורה של סעד בתחום המשפט האזרחי. אם כטענת המבקשת, נכרת הסכם הארכה בינה לבין המשיבה, והוא הופר, הרי היא זכאית לתרופות של אכיפה ופיצויים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970. במקרה זה, התביעה לפיצויים היא תרופה הנובעת מאותה הפרה. אם התביעה הכספית נובעת מאותה הפרה, שהיא עילת התביעה, אין כל נימוק המצדיק פיצול התביעות, כך שתחילה תידון התביעה לאכיפה, ואחר כך, בתביעה נפרדת, תידון תביעה לפיצויים. על כן, איני נענה לבקשתה של המבקשת להתיר לה הגשת תביעה כספית נוספת לקבלת סעד נוסף בשל אותה עילה. לעומת זאת, אם התביעה לפיצויים נובעת מעילה אחרת מאשר העילה הנדונה בתובענה זו, אין המבקשת זקוקה להיתר להגשת תביעה נפרדת כרצונה, וממילא העובדה שלא ניתן לה היתר לפצל סעדים לא תפגע בזכויותיה. המבקשת טוענת שנכרת הסכם הארכה בינה לבין המשיבה, והסכם זה הופר כאשר העבודה לא נמסרה לה, והיא מבקשת אכיפת ההסכם שנכרת. היא טוענת עוד, שהמשיבה נהגה בחוסר תום לב במשא ומתן להארכת ההסכם, ולכן היא זכאית לסעדים לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). במקרה כזה, כפי שציינתי בפני הצדדים כאשר הפסקתי את הטיעון בעל פה וציויתי על טיעונים בכתב, יש חריגים שלפיהם ציוה בית המשפט על התקשרות בחוזה עקב חוסר תום לב במשא ומתן, ועליהם להתייחס לשאלה אם זהו המקרה החריג הזה. להסיר ספק, אני דוחה את כל הטיעונים של המבקשת, כאילו כאשר נכרת הסכם הפשרה בין הצדדים, שמכוחו התקשרו בחוזה 4/05, היתה הכוונה להתקשר ל- 8 שנים. לשון החוזה אומרת במפורש אחרת, ובדין אישר מר שטיין מטעם המבקשת בחקירתו (עמ' 11-12 לפרוטוקול) שלא היתה הסכמה אלא שהוא הבין מעורכי הדין שלו שהתנאים מול העיריה ימשכו. כמו כן, אני דוחה את טענת המשיבה, שלפיה על פי הוראות חוק יסודות התקציב, חלה עליה חובה שלא לממש את תקופת האופציה לשלוש שנים נוספות. המשיבה התקשרה בהסכם שלפיו היא תאריך את ההסכם לשלוש שנים נוספות לפי שיקול דעתה הבלעדי, משמע סברה שיש לה אפשרות לעשות זאת. היא גם נשאה ונתנה להארכת ההסכם, וכפי שאמרו שני העדים מטעמה, אילו היו מגיעים להסכמה, היו מאריכים את ההסכם. בנסיבות אלה, הטיעון שלחינם פעלו הן נציגי המשיבה והן נציגי המבקשת, אינו מתיישב עם המציאות. הוא אינו מתיישב גם עם העובדה שלפי חוק יסודות התקציב אין להתקשר ליותר משלוש שנים ללא אישור שרי הפנים והאוצר, כלומר שהמשיבה טוענת שגם התקשרותה למשך חמש השנים הראשונות היתה בניגוד לדין. אין צורך שאעסוק בכך בהרחבה, שכן אם היתה הסכמה, ניתן היה לקבל את האישורים דרושים, או לפעול כדין מי שהיה עליו להשיג אישור ולא השיגו, או לפי דיני התוצאות לחוזה בלתי חוקי (וראה : בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין לעבודה פ"ד מט (4) 749). 4.2 חוזה מס' 4/05 המבקשת והמשיבה חתמו ביום 11.8.05 על חוזה מס' 4/05, בו נכתב, בסעיף 1, כי תנאי הסף וההוראות למגישי ההצעות הינם חלק בלתי נפרד מהחוזה. סעיף 10 להוראות למגישי ההצעות עוסק בתקופת ההתקשרות בין הצדדים: "תקופת חוזה זה הינה ל- 5 (חמש) שנים החל מיום 11.8.2005 וכלה ביום 10.8.2010, אולם העירייה תהיה רשאית עפ"י שיקול דעתה הבלעדי, להאריך תקופת חוזה זה ללא צורך במכרז נוסף ב-3 (שלוש) שנים נוספות עד מקסימום 8 (שמונה) שנים מתחילתו, וזאת על ידי חתימתם של שני הצדדים על טופס הארכת חוזה הנהוג בעירייה." כלומר, תוקף החוזה הוא לתקופה של חמש שנים, ולמשיבה שיקול הדעת הבלעדי להאריך את תקופת החוזה לתקופה נוספת בת שלוש שנים. לטענת המבקשת, בכך שהמשיבה לא האריכה את תקופת החוזה, המשיבה הפרה את החוזה ביניהן ועל כן המבקשת זכאית לסעד של אכיפתו. המשיבה גורסת כי החלטתה שלא לממש את האופציה להארכת תקופת ההתקשרות בשלוש שנים נוספות התקבלה על סמך שיקולים כלכליים וטכניים-מעשיים, שיקולים שלפי האמור בחוזה נתונים בלעדית לה. בהקשר זה, השאלה היא האם המשיבה, כפי שטוענת המבקשת, פעלה בניגוד לחוזה ושלא כדין בכך שהחליטה לא לעשות שימוש בזכותה להארכת החוזה. החוזה הנדון הוא בעל אופי דואלי - חוזה בתחום המשפט הפרטי שרשות ציבורית היא צד לו. הוא נשלט הן על ידי דיני החוזים והן על ידי דיני המינהל הציבורי. בעוד שדיני החוזים מניחים ביסודם את חופש החוזים והשוויון בין הצדדים המתקשרים, מניחים דיני המינהל הציבורי סמכות מנהלית שיש כללים להפעלתה לטובת הציבור. כדברי כב' השופט ע' פוגלמן בע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם, , 2.1.11), בפסקאות 13-14: "חוזה שרשות שלטונית היא צד לו, טומן בחובו היבטים שונים: מסחריים, שלטוניים, ציבוריים ופרטיים. בהיות חוזה הרשות "יציר כלאיים", "חלות עליו, בו-זמנית ובמשולב, שתי מערכות דינים: מערכת דיני החוזים ומערכת דיני המנהל הציבורי" (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 18-17 (1999) (להלן: שלו-חוזים ומכרזים)). דיני החוזים חלים על התקשרויות של הרשות הציבורית בשל מהותה של הפעולה המשפטית; ואילו כללי המשפט המנהלי חלים מחמת מהותו של הגוף המתקשר ומחייבים אותו לפעול, גם במסגרת ההתקשרויות החוזיות שלו, בהגינות, בסבירות, בשוויון וללא משוא פנים (שם, בעמ' 21)). על התחולה הכפולה של שתי מערכות דינים האמורות, ובמינוח המקובל- "דואליות נורמטיבית", עמד בית משפט זה לא אחת. בשאלה האם היסוד הדומיננטי בחוזה השלטוני הוא דין החוזים, שעקרונות המשפט המנהלי נספחים לו, או שמא מדובר בחוזה מיוחד, הנשלט בעיקרו על ידי עקרונות המשפט הציבורי, טרם נפלה הכרעה... תוקפם של החיובים שנטלה על עצמה הרשות, זכויותיה וחובותיה כלפי המתקשר, ביצוע החוזה ופקיעתו- יידונו לפי דיני החוזים, החלים על חוזי הרשות, בהתאמות המתחייבות מתחולת המשפט הציבורי. אכן, להתקשרות חוזית בין הפרט לבין גורם ציבורי או מעין-ציבורי קיימים מאפיינים ייחודיים, שאינם קיימים מקום בו מדובר בהתקשרות חוזית הנערכת בין שני גורמים פרטיים. מאפיינים ייחודיים אלה יילקחו בחשבון בבחינתן של טענות חוזיות שונות... במקביל, כאשר מדובר ב"השתחררות" מחוזה יינתן ביטוי בין היתר- בצד חובתה של הרשות לכבד הסכמים, גם לחובתה של הרשות לשקול את צרכי הציבור וטובת הציבור (עניין חברת החשמל, סעיפים 18-11 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). אולם, דברים אלה אינם גורעים מנקודת המוצא של תחולת דיני החוזים על חוזי הרשות." 4.3 האם נכרת הסכם הארכה בין הצדדים? אין ספק, שעד המכתב מיום 21.12.09, בו הודיעה המשיבה על החלטתה לסיים את ההתקשרות עם המבקשת ולפרסם מכרז חדש, לא נכרת הסכם הארכה בין הצדדים. לאחר מכן, הצדדים המשיכו לנהל ביניהם משא ומתן, ולטענת המבקשת, המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים במהלך החודשים נובמבר 2009- מרץ 2010 התגבש לכלל הסכם מחייב, לאחר שביום 1.3.10, המבקשת נתנה הודעת קיבול טלפונית להצעת המשיבה שהמבקשת תתן הנחה בתמורה להארכת החוזה למשך שלוש שנים נוספות. מנגד, המשיבה גורסת שהיא לא הציעה הצעה המקימה חוזה, אלא פנתה למבקשת בדרישה לקבל ממנה הצעה כספית סבירה, אולם משהצעתה הייתה יקרה מאוד והמשא ומתן ביניהן כלל לא הבשיל לידי חוזה. מר אלי אהרון, הבעלים של המבקשת, תיאר בתצהירו את השתלשלות העניינים: "6. עת עמדה המבקשת בפני הגשת עתירתה לבית המשפט פנתה המשיבה אל המבקשת בבקשה ממנה לעצור כל הליך משפטי, כדי ליישב את המחלוקת שבין הצדדים בדרך של משא ומתן. 7. ביום 4.2.10 התקשר מנכ"ל המשיבה, מר שמואל גנץ, אל אלי אהרון וביקש ממנו שהמבקשת תפעל עם המשיבה במטרה ליישב את המחלוקת (הכספית) שבין הצדדים בדרך של משא ומתן ולא באמצעות בית המשפט. 8. לאור זאת, המבקשת אשר עמדה להגיש את עתירתה, עוד באותו יום, ה-4.2.10, הודיעה למשיבה כי היא לא תגיש את עתירתה כמתוכנן והיא תשב למשא ומתן עם המשיבה על מחירי חוזה האחזקה" בהמשך לכך, ביום 8.2.10 שלח מר אהרון מכתב למנכ"ל העירייה (נספח ט' להמרצת הפתיחה) בו ציין: "אני מברך על היוזמה שלך, לקיום הפגישה המשותפת, בה אני מקווה שנוכל להגיע להסכמות לטובת שני הצדדים." (ההדגשה שלי- מ.ר.). כלומר, עד אותו מועד, אף לגירסת המבקשת, לא קיבלה הצעה ולא נכרת חוזה. המחלוקת היא למעשה על תוכן הישיבה המשותפת ביום 23.2.10 במשרדי המשיבה וההצעות שהועלו בה (להלן: "הפגישה"). מר אהרון תיאר בתצהירו שנציגי המשיבה פנו במהלך הפגישה אליו ואל מר יצחק ברק, מנכ"ל המבקשת, וביקשו לדעת מהי ההנחה שאותה מוכנה המבקשת להציע למשיבה לשם ביצוע אחזקת הרמזורים למשך יתרת שלוש שנות התקופה החוזית (סעיפים 10-11 לתצהירו). השניים יצאו למספר דקות של התייעצות וחזרו והודיעו שהמבקשת יכולה לתת הנחה של 15% על מחירי האחזקה ומחירי השינויים והתוספות. נציגי המשיבה דחו הצעה זו: "13. בתגובה הודיעו נציגי המשיבה כי הצעה זו איננה מקובלת וכי על המבקשת לבוא עם הצעה משופרת ולחלופין לקבל את הצעת המשיבה. 14. כשביקשנו לדעת מהי הצעת המשיבה ענה מנכ"ל המשיבה, כי המשיבה ערכה בדיקת מחירים והגיעה למסקנה כי הנחה בת 25% למחירי האחזקה ו-20% למחירי עבודות השירות (חלקו השני של החוזה) היא הנחה סבירה ומקובלת על המשיבה בנסיבות העניין וזוהי ההנחה שהמשיבה מצפה לקבל אותה מן המבקשת. 15. לא יכולנו להשיב במקום על הצעה זו וביקשנו מספר ימים כדי לשקול את הצעת העירייה. לפיכך סוכם, כי אנו נמסור את תשובת המבקשת להצעת המשיבה עד ליום 1.3.10 (יום לאחר חג הפורים). 16. לאחר התייעצויות ובדיקות שנערכו אצל המבקשת ובלב כבד, ניתנה תשובת המבקשת בשיחת טלפון שנערכה ביום 1.3.10 בין אלי אהרון שהתקשר למנכ"ל העירייה והודיע כי המבקשת מקבלת את הצעת העירייה להנחה המבוקשת על ידה. 17. לנוכח העובדה שהמבקשת קיבלה את הצעת המשיבה הודה מנכ"ל המשיבה בשיחה לאלי אהרון והודיע כי הוא שמח מאוד על כך שהושגה הסכמה. כמו כן הודיע, כי הוא יפעל להשגת האישורים הפורמליים הנדרשים מצד המשיבה כדי לחתום על ההתקשרות עם המבקשת ליתרת התקופה וזאת תוך מספר ימים." כלומר, ההצעה, שנטען על ידי המבקשת שהיא הצעת המשיבה, היא הצעה למתן הנחה של 25% במחירי האחזקה ו- 20% במחירי עבודות השירות, תמורת הארכת החוזה ל- 3 שנים נוספות. המשיבה הציבה קושי ראייתי מסויים, כאשר לא הביאה לעדות את מנכ"ל המשיבה, שהוא שהציע לפי הטענה, והוא שלפי הטענה אישר לאחר מכן שיפעל להשגת האישורים הפורמליים. במקום זה הביאה לעדות, מתוך משתתפי הפגישה רק את מר ג'אקי ואקים, גזבר עיריית חיפה וראש מנהל הכספים (להלן: מר ואקים), שאף לפי דבריו נטל חלק צדדי בפגישה ולא ניהל אותה ולא דיבר בשמה של המשיבה באותה פגישה או לאחר מכן. אף על פי כן, מתוך דבריו של מר אהרון עצמו, אני מסיק שלמרות שמר אהרון ניסה ליפות את המציאות כמיטב יכולתו, כפי שהתרשמתי שעשה גם בחקירתו בפני, לא עולה מתוך דבריו עדות על הצעה של המשיבה שהיא מסוימת ושיש בה גמירת דעת להתקשר בחוזה. אציין, כי מר אהרון נשאל בחקירתו הנגדית בעמ' 14 והוצג בפניו שהובהר לו שהמשיבה תשקול את הצעתו לגופה בלי התחייבות, והכחיש זאת, אבל איני מאמין לו, הן מתוך התרשמותי מעדותו, והן על הרקע של היחסים הקודמים בן הצדדים. מכל מקום, מתוך דבריו עולה עדות על המשך משא ומתן. המשיבה היתה נכונה לשקול הצעה משופרת של המבקשת, וכאשר זו ניתנה, אכן שקלה אותה. מדבריו של מר אהרון בסעיף 17 לתצהירו, לכל היותר אפשר להסיק שהמשיבה ראתה בהצעה בסיס להמשך. דברי מנכ"ל המשיבה הנטענים לאחר ההודעה מיום 1.3.10 אינם כריתת החוזה - הרי המבקשת טוענת שדווקא הודעתה שלה היא כריתת החוזה בדרך של הצעה וקיבול. הם גם אינם מצביעים על כך שהמשיבה ראתה בתשובה של המבקשת כריתת חוזה בדרך של קיבול ההצעה. המבקשת ידעה היטב, שהתקשרות עם עיריה להארכת מכרז, כפי שנעשה כמה פעמים בעבר, אינה נעשית בטלפון, ואינה נעשית בעל פה. לפי הדין עליה להיחתם על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ואין מדובר ב"אישורים פורמליים", אלא בכריתת החוזה. מסקנה זו מתיישבת גם עם עדותו של מר דנציגר (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 8-17), שלא היה נוכח בפגישה אבל הכין את הנתונים לה: "ת. המטרה של המו"מ היתה לפני הבאת סיום המכרז אל הפועל להגיע למחירים סבירים והגיוניים ש. ואז? ת. או להמשיך את המכרז או לצאת למכרז חדש בהתאם למצב שיתקבל ש. אם היה מתקבלים מספרים שנראו לעירייה, אתה כנציג העירייה, הייתם מאריכים את התקופה? ש. חוות דעתי הייתה שאם המחירים יהיו סבירים ומנורה תיענה לדרישותינו או תיתן מחירים סבירים לדברים שהיו חסרים במכרז והיו צריכים להיות מחויבים להיות ולא היו, המלצתי הייתה להמשיך." (ההדגשות שלי- מ.ר.). מראיית התמונה הכוללת, עולה שיש להתייחס לפגישה כחלק ממכלול הצעדים שנקטו שני הצדדים, כדי לבדוק אפשרות להאריך את החוזה בהסכמה הדדית. המשא ומתן שנוהל התמקד במחיר, ומטרת הפגישה הייתה לנסות ולגשר על הפערים הכלכליים שקיימים בין הצדדים, לאור מסקנת המשיבה, לאחר בדיקה ברשויות אחרות, שהיא משלמת מחיר יקר, אפילו לעומת חוזים של המבקשת ברשויות מקומיות אחרות. עצם העובדה שמנוהל משא ומתן אינה מחייבת שהוא יסתיים בהסכם. צד הנכנס למשא ומתן חושף את עצמו לסיכון, שהעסקה המתוכננת לא תצא אל הפועל. מאחר שהמשיבה הגיעה כבר בחודש דצמבר 2009 להחלטה שלא להאריך את החוזה, והודיעה על כך, הרי שחזרתה מהחלטתה הייתה תלויה בקבלת הצעה משופרת שתשקל על ידה בחיוב. גזבר העירייה, מר ואקים, שנכח בפגישה, הצהיר שמנכ"ל העירייה "הציע- מבלי שהדבר יחייב מי מהצדדים- שהמבקשת תבחן מתן הנחה בשיעור גבוה יותר" (סעיף 3 לתצהירו). דברים אלה אושרו על ידו גם בחקירתו הנגדית (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 18-20). אכן, הוא אישר בעמ' 20-21 לפרוטוקול, שהמספר 25% עלה, והוא לא זוכר מי העלה אותו, אבל גם אם נניח שמנכ"ל העיריה העלה את המספר הזה כטענת המבקשת, אני מאמין לעדות מר ואקים שכל המספרים היו בסיס לשקילה על ידי המשיבה, וזאת כאשר ידוע לנו ששקילת ההצעה צריכה להיעשות ביחד עם מר דנציגר, שהוא המקצוען בענין זה. על פי כל האמור, אני קובע שהמשיבה לא נתנה למבקשת הצעה מסוימת שיש בה גמירת דעת להתקשר בחוזה, ועל כן דברי המבקשת בטלפון ביום 1.3.10 לא היו קיבול של הצעה כזו, ולא נכרת חוזה בין המבקשת למשיבה להארכת המכרז. 4.4 האם ניהלה המשיבה את המשא ומתן בחוסר תום לב? המבקשת טוענת שהמשיבה ניהלה את המשא ומתן בחוסר תום לב, המתבטא בכך שבפגישה מיום 23.2.10 כלל לא עמד בפניה התחשיב הכלכלי, לפיו התיימרה לקבל את החלטתה שלא להאריך את החוזה. המבקשת מסתמכת על עדותו של מר ואקים, שהעיד כי תחשיב א' המודפס לא היה בידיו בעת הפגישה וכי מנהלת המחלקה לתמחור היא שעדכנה אותו טלפונית בנתונים הכלכליים (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 3-29). אין בעדותו של מר ואקים, שתחשיב א' לא היה פיזית בידיו כדי להצביע על חוסר תום לב מצד המשיבה, שהרי החלטת המשיבה מחודש אפריל 2010 התבססה על תחשיב ב', שנערך לאחר הפגישה. מעדותו של מר דנציגר עולה כי המחלקה בראשה הוא עומד החלה לערוך תחשיבים כלכליים עוד בשנת 2008, והם עודכנו בעת הצורך (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 9-16): "ש. תחשיבים אלה אתה נתת תצהיר כשאתה ידעת שהעירייה מנסה להדוף את הבקשה לצו מניעה ופחות או יותר בתקופה זו אתה עובד על תחשיבים אלה, לא מתקבל על הדעת שהם הוכנו כדי לתת תשובה לבית המשפט? ת. אני אומר שוב: את התחשיבים האלה הכנו כבר בשנת 2008 ועדכנו אותם מדי פעם לפעם והעלינו לידיעת גורמי העירייה למחירים הלא סבירים. ש. משמע שבזמן ניהול המו"מ הם היו בפני הנוגעים בדבר? ת. אהה, התחשיבים הועברו עוד לפני המו"מ. תחשיב א'. תחשיב ב' הועבר כתוצאה מהמו"מ הוא תוצאה של המו"מ והמשך של המו"מ" (ההדגשה שלי- מ.ר.). מר דנציגר הבהיר כי תחשיב א' הוכן כבר בחודש דצמבר 2009, בעקבות הצעת המבקשת מיום 30.11.09, והוא היה בסיס להחלטת המשיבה מיום 21.12.09 בדבר אי מימוש תקופת האופציה. לעומתו תחשיב ב' נערך מאוחר יותר, בעקבות הפגישה מיום 23.2.10 ולאחר שהמבקשת הציעה את ההנחה של 25% (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 5-30): "ש. לאחר הפגישה הזו אתה טיפלת בהכנת אותו תחשיב שצירפת לתצהירים שלך מוצג א' ו-ב', אחרי אותה פגישה של 23.2 התחלת לטפל בתחשיב? ת. את התחשיב התחלתי לטפל בו בשנת 2008 כשנתקלתי במחירי ההחזקה שאנו משלמים כעיריית חיפה ועדכנו אותו מדי פעם בפעם, היו עדכונים לפני הפגישה ועדכונים גם אחריה בהתאם לתוצאות הפגישה כפי שדווח לי.... ש. האם תחשיבים א' ו-ב', ובמיוחד ב' היו בפני נציגי העירייה בשעה שניהלו את המו"מ ת. תחשיב א' הועבר עוד לפני הפגישה. תחשיב ב' הועבר לאחר הפגישה ומעודכנים בו סיכומי הפגישה והמשמעויות שלהם שנדרשתי להעביר לפקידי העירייה שנכחו בפגישה. ש. משמע שהנציגי עירייה ניהלו מו"מ כשהתחשיב לא מול עיניהם? ת. התחשיב הועבר והיה לנגד עיניהם, תחשיב א' הועבר עוד לפני הפגישה ש. מתי היה תחשיב ב'? ת. תחשיב ב' הועבר מספר ימים או שבוע שבועיים לאחר הפגישה כי הוא עודכן לפי סיכומי הפגישה כדי להבהיר את ההצעה שהועברה לעירייה ש. כמה זמן עבדת על תחשיב זה? ת. עבדנו יחד עם מח' תמחיר מספר ימים על הכנתו ש. מספר ימים הכוונה לתאריך הקובע של אותה פגישה של 23.2? ת. כן. מהרגע שבו התבקשנו. נודע לנו על התוצאות ש. מי אמר לך להכין את התחשיב? ת. ראש מינהל תפעול ומנהל אגף שטח ש. המנכ"ל של העירייה ידע שאתה עובד על התחשיב ואתה כבר הכנת אותו ומשלים אותו? ת. אני מניח שכן, הוא הנחה כך את הכפופים אליו והם הינחו אותי ש. אני מבין שמטרת התחשיב היתה לערוך השוואה בין המחירים שמנורה גובה לבין מוסדות אחרים? ת. מטרת ההשקעה הייתה להבין את משמעויות ההצעה שמנורה העבירה בפגישה אל מול תשלומים אחרים, אל מול מכרזים מקבילים" ב"כ המבקשת הפנה את תשומת ליבו של מר דנציגר לתאריך שמופיע על תחשיב ב', 16.5.10, והסיק מכך, שכביכול התחשיב לא היה מוכן ביום 19.4.10, אז ניתנה הודעת המשיבה על אי הארכת החוזה, ועל כך השיב מר דנציגר תשובה ניצחת (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 11-15): "ת. אני יודע טוב מאוד את נושא התחשיבים שנערכו יחד עם המח' לתמחיר, אם נסתכל על תחשיב א' נראה שעליו מופיע אותו תאריך כמו תחשיב ב' למרות שנערך זמן רב לפני הפגישה של פברואר. אנו מעדכנים את התחשיבים שלנו מדי כמה זמן גם לקראת בקשה של נציגי העירייה וגם לקראת דיון משפטי. תאריך יצירת הקובץ אינו זהה לתאריך היצירה שלו. תאריך הדפסת הקובץ לא זהה לתאריך היצירה ולראיה נספח א' תאריך הדפסה שלו..." (ההדגשה שלי- מ.ר.). כעולה מתצהירו של מנהל המחלקה לרמזורים בעיריית חיפה, מר דנציגר, הסיבה לאי מימוש תקופת האופציה היתה נעוצה בתשלום הגבוה אותו שילמה המשיבה למבקשת: "10. בשל התשלום הגבוה אותו משלמת עיריית חיפה למשיבה בגין אחזקת צמתים ערכתי אני, בשיתוף המחלקה לתמחיר של עיריית חיפה, בדיקה והשוואת מחירים עם גופים ציבוריים גדולים אחרים בהם אופי אחזקת, תפעול וניהול מערכת הרמזורים דומה לזו שבעיריית חיפה- חברת יפה נוף בע"מ; עיריית ירושלים; עיריית תל אביב; עיריית באר שבע. 11. הבדיקה וההשוואה שערכנו מלמדות שעיריית חיפה משלמת למבקשת תשלום גבוה בעשרות אחוזים ביחס לגופים אלה. ממוצע התשלום בגין אחזקת צומת בחברת יפה נוף ובעיריית ירושלים (בשני גופים אלה מתבצעת האחזקה על ידי המבקשת) עולה כדי 1,500 ₪ (כולל אחזקת שבר מוערכת בשיעור 10%) ואילו בעיריית חיפה ממוצע התשלום המשוקלל לצומת (כולל אחזקת שבר מוערכת בשיעור 10%) עולה כדי 2,951 ₪ (ללא יחידות קצה). 12. לאור ההשוואה שערכנו והואיל ובכספי ציבור עסקינן החליטה עיריית חיפה שלא לממש את תקופת האופציה בת שלוש השנים וביום ה-21.12.09 הודיעה למבקשת על כוונתה זו." (ההדגשות שלי- מ.ר.). הצעת המבקשת, לפיה בתמורה למימוש תקופת האופציה והארכת ההתקשרות החוזית לשלוש שנים נוספות, תחליף המבקשת את הנורות ברמזורים המוחזקים על ידיה בלדים, נדחתה בהתבסס על תחשיב א' (סעיף 15 לתצהירו של מר דנציגר). עדותו לא נסתרה בחקירתו. גם מר ואקים הצהיר שהסיבה לאי הארכת החוזה ומימוש האופציה היא כלכלית, לפי בדיקות השוואתיות שנערכו על ידי אגף התקציבים בעיריית חיפה (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-12). עדותו לא נסתרה בחקירתו. לפיכך, אני קובע כי המשיבה לא נהגה בחוסר תום לב בקבלת החלטות שלא על בסיס תחשיב כלכלי. לפיכך, חזרת המשיבה מן המשא ומתן שנפתח לאחר הודעתה על אי הארכת המכרז מדצמבר 2009, נעשתה על בסיס תחשיבים כלכליים, ולא היתה חוסר תום לב. 4.5 טענות נוספות המבקשת טענה טענות שונות נגד נכונות התחשיב הכלכלי. איני מתכוון לעסוק כלל בטענות אלה. אם הכוונה היא לשכנע שהתחשיב אינו נכון מבחינה מקצועית, הרי לא הוגשה חוות דעת שתוכיח ענין מקצועי זה. אם הכוונה היא לשכנע שהתחשיב לא שימש בסיס לפעולות המשיבה מבחינה עובדתית, הרי אני מאמין לגירסת מר דנציגר שהוא ערך את התחשיבים וההחלטות התקבלו על פי התחשיבים שהוא ערך. מטענות המבקשת עולה, שלמעשה היא סבורה שכל התקשרות עם אחר מלבדה, היא פעולה בחוסר תום לב, ועל המשיבה להתקשר בהסכם עם המבקשת דווקא, לאור נסיונה העדיף, כישוריה והיכרותה את המערכת הקיימת. לאחר שעיינתי בטיעוני המבקשת ובראיותיה בקשר לכך, הגעתי למסקנה שמלבד העובדה שמערכת הרמזורים מתחדשת מעת לעת (והמבקשת עצמה מודה כי יש צורך ב"שדרוג" של המערכות הקיימות, כאמור בסעיף 35 לסיכומי המבקשת), אין למבקשת ידע ייחודי המצדיק למעשה ביטול המכרזים ויצירת מונופול למבקשת. למשיבה זכות, ואף חובה, לשקול קבלת השירותים הנחוצים לה מחברות אחרות בעלות ידע ונסיון מספיק, תמורת מחירים נמוכים יותר. אני מקבל את טענת המשיבה, שלמבקשת לא היתה זכות קנויה שהחוזה עמה יוארך עד מלוא תקופת האופציה. תקופת החוזה היתה חמש שנים ולא שמונה שנים, ונקבע בו שהארכתו ב- 3 שנים נוספות מצויה בשיקול דעת בלעדי של המשיבה. הפעלת זכות זו להארכת החוזה, מקורה בסמכות המשיבה כצד לחוזה, המפעיל זכות חוזית, ואינה סמכות הנובעת מריבונותה של המשיבה כרשות מינהלית. מכל מקום, הן כרשות מינהלית והן כצד לחוזה, היתה המשיבה רשאית לשקול אם ההארכה כדאית מבחינתה או שמא עדיף לה לצאת במכרז חדש. המדובר בחוזה רשות. חוזי רשות מבטאים אינטרס ציבורי ומיועדים לקדם את טובת הציבור. על הרשות לשקול את צורכי הציבור ואת טובת הציבור, ובכלל זה גם שיקולים כלכליים, שהינם שיקולים רלוונטיים וראויים מבחינת האינטרס הציבורי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של רשות ציבורית, התש"ס-1999, עמ' 13-14). המבקשת טוענת כי היא זכאית לדרוש את הארכת החוזה מכוחו של נוהג, המתבטא בהארכות קודמות, אלא שהארכת החוזה בעבר אינה יכולה לבסס נוהג שעל פיו מחויבת המשיבה להמשיך ולנהוג כך גם בעתיד. המבקשת פועלת בעולם מסחרי הכפוף לחובת מכרזים, ושבו מכרז אינו טקס שבסופו יש לבחור רק בה, משום שבעבר בחרו בה. הטענה בלתי סבירה לחלוטין ועומדת בסתירה למנהל תקין וטובת הציבור. אציין, כי אף לפי גירסת המבקשת, כמוכח למשל מנספח ד' לתובענה, לא היה נוהג שלפיו חייבים הצדדים להאריך את ההתקשרות, אלא בכל פעם נוהל משא ומתן, שהמבקשת הצליחה בתבונתה לסיימו בהסכמה הדדית. זה אינו נוהג להאריך את ההתקשרות אלא נוהג לשאת ולתת. נוהג זה התקיים גם במקרה זה, אלא שהפעם הצדדים לא הגיעו להסכמה. גם מהמכתב ששלחה המבקשת למר דנציגר ביום 10.12.09 (נספח ד' לתשובה להמרצת הפתיחה), עוד בטרם ניתנה הודעת המשיבה, עולה כי המבקשת ידעה שהארכת החוזה אינה אוטומטית, וכי אם ברצונה להמשיך את תקופת ההתקשרות עליה לעמוד בדרישות המשיבה. בשולי הדברים אציין, כי שני המכרזים של חברת יפה נוף אליהם מתייחסת המשיבה בסיכומיה אינם רלוונטיים לענייננו, שכן מכרזים אלו מאוחרים לאירועים נשוא התובענה דנן, וממילא גם לא נטען שהם היוו אחד מהשיקולים ששקלה המשיבה בבואה להחליט האם להאריך את החוזה. למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף אם היה מוכח חוסר תום לב מצד המשיבה, במהלך המשא ומתן, לא היה בידי לקבל את טענת המבקשת כי היא זכאית לפיצויים בגין אובדן רווחים בשל הפרת חוזה. סעיף 12(ב) לחוק החוזים קובע, כי הצד הנפגע יזכה בפיצויים בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. פיצויים אלו פורשו בפסיקה כפיצויים שליליים (פיצויי הסתמכות) בלבד, אשר מטרתם להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא נכנס כלל למשא ומתן. בית המשפט העליון בע"א 637/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבנייה והשכרה בע"מ, פ"ד נו (3) 289, 302 (2002) שינה הלכה זו והרחיב את גבולות הפיצויים הניתנים מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים גם לפיצויים חיוביים (פיצויי קיום): "במצב הדברים הרגיל התרופה בגין הפרת החובה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בתום-לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למשא ולמתן ("פיצויים שליליים"; "פיצויי הסתמכות"). עם זאת ישנם מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בכך שההסכם שעמדו לכרות לא נכרת ולא הוגשם ("פיצויים חיוביים"; "פיצויי קיום"). המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא שהמשא והמתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק ההתנהגות חסרת תום-הלב מנעה את שכלולו. על-כן אין לומר כי סעיף 12(ב) לחוק מוגבל אך ל"פיצויים השליליים", כשם שאין לומר שכל הפיצויים הנפסקים על-פיו הם אך "פיצויים חיוביים". הכול תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה תוך התחשבות במידת חוסר תום-הלב, בציפיות של הצדדים, בשלב שבו מצוי המשא והמתן ובנתונים אחרים העשויים להיות רלוונטיים. אין זה רצוי - לא בכלל, ובוודאי לא בשלב זה של פיתוח ההלכה - לקבוע בסוגיה שלפנינו קטגוריות נוקשות של מצבים. עניין לנו בתחום גמיש המחייב זהירות רבה, והתאמת המשפט למציאות החיים המשתנים." (ההדגשה שלי- מ.ר.). פסיקת פיצויי קיום, המעמידים את הנפגע במצב כאילו נכרת חוזה, תיתכן אך במקרים יוצאי דופן, כאשר המשא ומתן הבשיל למעשה לכדי חוזה. כפי שכבר קבעתי, המבקשת והמשיבה כלל לא הגיעו לידי הסכמה מחייבת ולכן ענייננו אינו נכנס לגדר אותם "מקרים חריגים" או "מצבים מיוחדים" שבהם יש לחייב את המפר לשלם לנפגע פיצויי קיום, ולא רק פיצויי הסתמכות, אם היו נתבעים פיצויים. 5. סיכום על יסוד כל האמור לעיל, דינה של המרצת הפתיחה להידחות, ואני דוחה אותה. המבקשת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 50,000 ₪. חוזההארכת חוזהסעד הצהרתי