קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעד הצהרתי לקיום הסכם שכירות תקף: תמצית התביעה: לפניי תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו קיים בין המבקשת למשיבה 1 הסכם שכירות תקף ומחייב בנכס באזור התעשייה עטרות ואילו הבעלות של המשיבה 2 , ככל שקיימת בעלות על שמה, כפופה לזכות השכירות של המבקשת בהתאם להסכם השכירות שנכרת בין המבקשת למשיבה 1. המבקשת טוענת כי היא השקיעה במושכר סכומי עתק ואילו המשיבה 1 , התעלמה מכך והפרה את ההסכמות שהיו ביניהן להארכת תוקפו של הסכם השכירות. המשיבה 1 , התנערה באופן חד צדדי מהבנות שהיו ביניהן והביאה למכירת הנכס למשיבה 2 ללא ידיעת המבקשת על כך ומבלי שיידעה את המשיבה 2 בדבר זכות השכירות של המבקשת במושכר. מנגד טוענת המשיבה 1 כי היא חזרה ופנתה למבקשת על מנת להביאה לחתימה על חוזה להארכת תוקפו של הסכם השכירות. המבקשת, מסיבותיה היא או מחת מחדלה, לא חידשה את הסכם השכירות במועד המתחייב לצורך הארכתו והתעלמה מכוונת המשיבה 1, למכור את הנכס למרות שהודע לה על כך. אין למבקשת זכות להאריך את הסכם השכירות בשל מחדלה לממש את זכותה לחתום על הארכת תוקפו של ההסכם במועד, לאחר שניתנה לה הזדמנות לעשות כן. לפיכך, דין התובענה להידחות לטענתה. המשיבה 1, דחתה את טענותיה של המבקשת כנגדה בדבר חוסר תום לב וקשירת קשר בינה ובין המשיבה 2 , על מנת לנשל אותה מזכויותיה במושכר. המשיבה 3 טענה כי נכרת הסכם מכר בינה ובין המשיבה 1 בעת שנמסר לה ע"י המבקשת 1 כי הנכס פנוי ולטענתה, היא היתה רוכשת את הנכס גם אילו היה תפוס ע"י המבקשת אילו דאגה המבקשת להאריך את ההסכם עם המשיבה 1. המשיבה 3, דחתה את טענת המבקשת לחוסר תום לב מצידה בכריתת הסכם המכר וכן הכחישה את טענות המבקשת כאילו היא נהנתה מהשקעותיה במושכר , המוכחשות גם הן. לטענתה, לא היה בהשקעות הניטענות כדי להשפיע על מחיר הנכס מה גם, שעד היום לא ניתן לקבל רישיון למשחטה בנכס. טענות הצדדים: המבקשת טוענת כי בינה ובין המשיבה 1 נכרת הסכם שכירות ביום 21/10/1998 לשכירת נכס להקמת מפעל לעיבוד עופות באזור התעשייה עטרות. ביום 14/12/1999 נחתם הסכם לתקופה של שנתיים עם אופציה להארכה מדי שנה למשך 10 שנים, עד ליום 31/12/2008 (להלן-"ההסכם"). לשיטתה, הנכס הושבח על ידה בהשקעה של מיליוני דולרים, על מנת לקבל רישיון עסק וכן אישור כשרות למפעל. עם חלוף עשר שנים ובהתקרב מועד סיום תקופת השכירות, התקיים משא ומתן בינה ובין המשיבה 1 להארכת ההסכם לרבות אפשרות לרכישת המושכר על ידה. בעקבות המו"מ, הגיעו הצדדים להסכמות לפיהן, במידה והנכס יוצע למכירה תעדכן אותה המשיבה 1 על כך ותאפשר לה, להתחרות על רכישתו לאור השקעותיה בנכס שהביאו להשבחתו. המבקשת טוענת כי מנהלה מר מנחם כרמל, הודיע למשיבה 1 כי הוא מעוניין בהארכת ההסכם וכן הוא ביקש, להפחית את דמי השכירות ולהעמידם על 13 ₪ למ"ר, במקום דמי השכירות שנקבעו בהסכם בסך של 17 ₪ למ"ר, בהתאם למחירו הריאלי של המושכר. המשיבה 1 באמצעות הגב' מאירה חיימי מטעמה, הודיעה למר כרמל כי הבקשה להפחתת דמי השכירות תיבדק ותינתן הודעה בהתאם, כאשר בד בבד הוסכם ביניהם שגם אם תדחה הבקשה להפחתת גובה דמי השכירות, ההסכם יוארך בשיעור דמי השכירות, כנקבע בהסכם. חיזוק להסכמה זו נמצאה לטענת המבקשת, מהבהרה של הגב' חיימי, שאם לא תשלח טיוטת הסכם מעודכנת יש לראות את הטיוטה הנוכחית, כהצעה מחייבת ואין צורך שמר כרמל יגיע למשרדי המשיבה 1 על מנת לחתום על הסכם חדש. לטענת המבקשת, לא נשלח עדכון לטיוטה והמשיבה 1 התנהגה בהתאם להסכמות וראתה במבקשת, שוכרת לכל דבר ועניין ואף גבתה ממנה דמי שכירות לתחילת שנת השכירות הנוספת, קרי: חודש ינואר 2009 . בכך, יש כדי ללמד כי הסכם השכירות הוארך. המבקשת מבחינתה, הגדילה לעשות ושלחה למשיבה 1 הסכם חתום להארכת השכירות, לרבות חתימת ערבים. למרות זאת ובניגוד להסכמות ולהתנהגותה בפועל של המשיבה 1 היא הודיעה למבקשת במפתיע כי אין היא מחוייבת למתן זכות שכירות למבקשת, בהיעדר הסכם מחייב ביניהן משתמה תקופת ההסכם וכי היא מכרה את המושכר למשיבה 2 ,כנכס פנוי וללא זכות של המבקשת בו. בכך, טוענת המבקשת השביחו המשיבות את ערכו של המושכר באופן משמעותי. עוד התברר למבקשת, כי המשיבה 3 היא שוכרת משנה ועוסקת בתחום של עיבוד עופות באופן המיטיב עמה הלכה למעשה בשל השבחת המושכר על ידה, תוך כדי עשיית עושר ולא במשפט. לאור גמירות הדעת וההסכמות בין המבקשת והמשיבה 1, טוענת המבקשת כי דין טענתה של המשיבה 1 להידחות בדבר היעדר חתימה פורמאלית על הארכת תוקפו של ההסכם, בהתקיים הצעה וקיבול. יש לראות את הצעתה של המשיבה 1 כהצעה בלתי חוזרת ובידי המבקשת ניתן כוח הקיבול בהביעה את דעתה במפורש, שגם אם לא תתקבל בקשתה להפחתת דמי השכירות, היא מסכימה להארכת ההסכם לפי תנאיו קודם לחידושו. לפיכך, ברי כי נחתם הסכם תקף בין הצדדים והתנערותה של המשיבה 1 ממנו, היא בחוסר תום לב. בהתאם לתורת השתק טוענת המבקשת, כי המשיבה 1 מנועה מלהתכחש לקיומו של חוזה תקף. טענותיה של המשיבה 1 , אינן עולות בקנה אחד עם התנהגותה בהיעדר משלוח של הודעת פינוי ו/או הודעה על סיום תקופת השכירות וכן עם גביית דמי שכירות לחודש ינואר 2009. המשיבה 1 טוענת כי היא עשתה מאמץ להביא לחידוש הסכם השכירות עם המבקשת, אך הוא לא חודש במועד לאור התרשלות של המבקשת ומחדלה בניהול ענייניה למרות ידיעתה על כך, שהזכויות במושכר עומדות להימכר. לשיטתה, אופי פעילותה והיקף עסקיה, מחייב אותה לבצע התקשרות חוזית בכתב כדרישה מהותית ובהתאם לכך, בוצעו פעולותיה ופניותיה למבקשת להביא לחתימתה על הסכם להארכת תקופת השכירות, שלא הבשילו לכדי חתימה של המבקשת עליו כמתחייב. המשיבה 1 מאשרת כי ביום 21/10/1998 נחתם הסכם שכירות בינה לבין חברת ברכת המהדרין בע"מ לשכירת אולמות 97-101 בשטח של 852.5 מ"ר בבניינים 65-69 באזור התעשייה עטרות למטרת מפעל לעיבוד עופות. בטרם הסתיים מועד תקופת השכירות פנה מנהל המבקשת מר מנחם כרמל, בבקשה למשיבה 1 לחתום על הסכם חדש עם המבקשת, לרבות הגדלת שטח המושכר. לפיכך, ביום 15/12/1999 נחתם עם המבקשת הסכם שכירות עד ליום 31/12/2001 שכולל את האולמות 97-104 בשטח של 1,364 מ"ר בבניינים 65-69 באזור התעשייה עטרות. ביום 15/6/2002 ביקשה המבקשת "לשחרר" אותה משכירת חלק מהמושכר בשל אי כדאיות , למרות שלטענתה היא השקיעה מאות אלפי שקלים בתכנון המקום. בקשתה נענתה בחיוב ע"י המשיבה 1. בספטמבר 2004 נודע למשיבה 1 כי המשיבה 3 שוכרת בשכירות משנה חלק מהמושכר מידי המבקשת, זאת בניגוד לתנאיי הסכם שכירות, אך הסכמתה ניתנה לכך, בדיעבד. בהתאם לתנאי ההסכם מועד סיום תקופות האופציה הוא ביום 31/12/2008 כניטען ע"י המבקשת. בהתאם לכך, ביום 2/6/2008 שלחה המשיבה 1 למבקשת מכתב דרישה לפיו עליה להסדיר את הסכם השכירות בחתימה על חידושו, אם היא מעוניינת בחידושו להארכת תקופת השכירות (נספח ה' לתצהירה של הגב' חיימי). בהיעדר מענה טלפוני ממר כרמל שלחה המשיבה 1 ביום 20/7/2008 מכתב לחידוש הסכם שכירות. גם למכתב זה, לא הייתה כל תגובה מצד המבקשת. המשיבה 1 טוענת כי נעשו ניסיונות חוזרים מצידה להביא לחתימה על התוספת להסכם, להארכת תקופת השכירות. למרות זאת, בטלה המבקשת פגישה שנקבעה לה בנידון ליום 7/10/2008 ולאחר שבקשת הארכת ההסכם נשלחה שוב ביום 20/11/2008 נקבעה פגישה ליום 25/11/2008. בפגישה זו, ביקש מנהל המבקשת שינוי בתקופות השכירות, קרי: חלוקה שונה של תקופות הארכה וכן ביקש להפחית את גובה דמי השכירות. מנהל המבקשת הוסיף כי גם אם לא יופחתו דמי השכירות, הוא מעוניין בהמשך השכירות. לכן סוכם כי המשיבה 1 כי תשלח לחתימתו את התוספת להסכם ובה תיקונים של תקופות השכירות ובמקביל לכך תיבדק האפשרות להפחתת דמי השכירות. בשל העדר זמינות ועיסוקיו הרבים של מנהל המבקשת, הסכימה המשיבה 1 להקל עימו ולאפשר שחלק מהחתימות על התוספת, תיעשנה בפני עו"ד או רו"ח שיאשר אותן. ודוק, לא הוסכם ע"י המשיבה 1 לטענתה, כי התוספת להסכם מחייבת, גם בהעדר חתימה עליה וכל שהוסכם הוא, שהחתימות לא תתבצענה במשרדיה של המשיבה 1. ביום 26/11/2008 נשלחה למבקשת התוספת להסכם על מנת שתיחתם כמתחייב (נספח ז' לתצהירה של הגב' חיימי) וביום 1/12/2008 הודע למנהל המבקשת כי בקשתו להפחתת דמי השכירות, נדחתה. לאור זאת, היה על המבקשת לחתום על התוספת להסכם, לרבות חתימה של ערבים במשרדי המשיבה 1 ולחילופין בפני עו"ד או רו"ח ולהשיבם למשיבה 1 עד ליום 31/12/2008. דבר זה לא נעשה ע"י המבקשת או מי מטעמה. ביום 3/12/2008 הוגשה בקשה לרכישת הזכויות בנכס ע"י המשיבה 2. בהתאם לכך טוענת המשיבה 1 כי ביום 4/12/2008 נמסרו טלפונית למנהל המבקשת פרטיי הצעת המכר והעלויות, אך בהעדר היענות מצד המבקשת לא התקיים מו"מ עימה לרכישת הנכס. בנסיבות אלו, עסקת המכר למשיבה 2 הבשילה ואילו היתה המבקשת חותמת על התוספת להסכם עובר ליום 31/12/2008, היה הנכס נמכר למשיבה 2 בכפוף לזכות השכירות של המבקשת במושכר, כפי שנעשה ביחס לשוכרים אחרים בנכס. המשיבה 1 הוסיפה וטענה כי מחיר עסקת המכר נקבע באופן אחיד, ללא כל קשר למצבו של הנכס תפוס אם לאו והשוכרים, לרבות המבקשת, נדרשה על פי ההסכם להשיב את החזקה במושכר במצב "מעטפת" ומבלי שהמשיבה 2 תהנה מהשקעותיה של המבקשת במושכר. המשיבה 1 טענה כי ביום 8/1/2009 התקשר מנהל המבקשת לגב' חיימי, כפי הניראה רק לאחר ששמע על עסקת המכר והודיע שהוא מעוניין בהמשך השכירות וכן ברכישת הנכס. הובהר לו על ידי עו"ד רות לוי שנכחה בעת השיחה, כי בהיעדר היענות מצידו להארכת ההסכם הסתיימה השכירות ביום 31/12/2008 והזכויות בנכס נמכרו לאחר. בשיחה זו לא טען מר כרמל שנחתם הסכם לתקופה נוספת. מר כרמל ביקש לעכב את הוצאת המכתב בנדון בכדי להגיע עם רוכש הנכס להסדר "ברוח טובה". משלא צלח הדבר בידי המבקשת, היא נדרשה לפנות את המושכר כאמור במכתב אליה מיום 27/01/2009 (נספח ו' לתובענה). המשיבה טוענת על כן, כי בהיעדר קיבול מצד המבקשת בחתימה על הסכם עד ליום 31/12/2008, לא השתכללה התקשרות להארכת תקופת השכירות. המשיבה 2 טוענת כי היא רכשה את הנכס מהמשיבה 1, כשהוא פנוי מכל זכות של המבקשת בו. המבקשת, מפאת מחדלה לא חתמה על הארכת הסכם השכירות וכן היא לא נענתנה לפניית המשיבה 1 אליה, לרכישת הנכס. לטענת המשיבה 2, המבקשת העלתה טענות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת: מחד היא טוענת כי נכרת הסכם מחייב להארכת תקופת השכירות גם ללא חתימה פורמאלית עליו. מאידך, היא טוענת כי הטיוטה של המשיבה 1 הינה הצעה שהמבקשת חתמה עליה ובכך, היה קיבול מצידה. המבקשת, היא גוף כלכלי גדול הבקיא בכללי המסחר. לפיכך טוענת המשיבה 2, ידוע לה כי העדר חתימה על חוזה בין חברות, אינו מביא את החוזה לכדי שכלול, מה גם שהיו לה הסתייגויות לעניין גובה דמי השכירות. המבקשת, ניסתה לשפר את מצבה בהפחתת דמי בשכירות ובהימנעותה מחתימה על ההסכם, סברה כי היא תביא להפחתה בשל הטורח לחפש אחר משכיר אחר. לפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה כנגד הפסקת השכירות, מחמת מחדליה. זאת ועוד, המשיבה 2 טוענת כי אין לראות בהעברת ההסכם חתום ע"י המבקשת, רק ביום 11/1/2009 משום קיבול, הואיל וחלף כבר המועד המחייב לחתימתה עליו ביום 31/12/2008 ואין להכשירו, בחיתמה בדיעבד. ביום 4/12/2008 נמסר למבקשת על כוונה למכור את הנכס בהודעתה של המשיבה 1 ואילו המבקשת מצידה, לא מצאה לנכון לפעול להארכת השכירות או לרכישת הנכס. ביום 8/1/2009 הודע למבקשת בשיחת טלפון כי מועד הסכם השכירות הסתיים וכי הנכס כבר נמכר. בנסיבות אלו, משלוח הודעה מאוחרת על קיבול,לוקה בחסר ואינה מהווה קיבול. לסיכום טוענת המשיבה 2 כי היא חתמה בתום לב על הסכם לרכישת הנכס כשהוא פנוי מכל זכות של המבקשת, לאחר שהוברר לה כי המבקשת לא מימשה את זכותה להאריך את מועד תקופת השכירות. לפיכך , דין התביעה להידחות. דיון ומסקנות: מר מנחם כרמל אישר בעדותו את פרטי ההסכם ואת חתימתו עליו. תחילת תוקפו של ההסכם ביום 15/12/1999 (עמ' 3 שורות 1-10). בהתאם לעדותו, במהלך ניהול משא ומתן עם הגב' חיימי היא אמרה לו כי המשיבה 1 כמדיניות, לא "מוציאה" לקוחות מהמושכר וכל מה שהשקיעה המבקשת במושכר, בסופו של דבר יישא פרי והוא לא יפסיד (עמ' 3 שורות 22-25). בהתייחס למכתבה של הגב' חיימי אליו (נספח ה') אשר מתנה את החתימה על ההסכם, כתנאי להמשך הישארותה של המבקשת במושכר, השיב העד כי מדובר במכתב סטנדרטי, שאין תוכו כברו. קבלת המכתב והדרישה לחידוש ההסכם הביאה הלכה למעשה, לפגישה עם הגב' חיימי ביום 25/12/2008 (להלן-"הפגישה") ונוהל משא ומתן. פגישה זו, הייתה פגישה יחידה שהתקיימה עם הגב' חיימי לצורך חידוש ההסכם ולא היו פגישות נוספות (עמ' 4 שורות 19-21). לעניין תוכן הפגישה העיד מר כרמל כי מטרתה היתה ניהול משא ומתן ולא לצורך חתימה על הסכם, כאשר עובר לפגישה הוא קיבל כבר לידיו טיוטת הסכם מהמשיבה 1 (עמ' 4 שורות 22-25). במהלך ניהול המשא ומתן הוא העלה שתי נקודות מבחינתו, שהיה צריך לתת עליהן את הדעת: האחת, תקופות השכירות והשנייה, שיעור דמי השכירות (עמ' 4 שורה 26). לאחר יישור ההדורים, הם הגיעו לעמק השווה והייתה הסכמה והבנה בנקודות אלו ולכן בפועל כבר השתכלל הסכם (עמ' 9 שורות 28-29). מבחינתו, הבקשה להפחתת דמי השכירות לא היוותה פלוגתא בין הצדדים להסכם, הואיל והוא הודיע כי היה ולא תתקבל בקשתו להפחתה, הוא מסכים מראש לשלם את המחיר בהתאם לטיוטת ההסכם (עמ' 4 שורות 30-33, עמ' 5 שורה 26 ועמ' 9 שורה 24). בהתאם לכך, הודיעה לו הגב' חיימי כי במידה ולא תתקבל הבקשה להפחתת דמי השכירות, ההסכם שנשלח אליו, הוא המחייב. לדברי מר כרמל, כפועל יוצא לא היה צורך במשלוח טיוטה נוספת של ההסכם ע"י המשיבה 1 אל המבקשת הואיל והטיוטה, נשלחה אליו בטרם הפגישה ובהתאם להודעתה של הגב' חיימי, שההסכם שנשלח אליו, הוא המחייב. הגב' חיימי העידה כי בפגישה ביקש מר כרמל, להפחית את דמי השכירות ושינוי תקופות השכירות (עמ' 13 שורה 6). באשר להפחתה, ביקש מר כרמל שגם אם לא תהיה הפחתה, הוא מעוניין להמשיך בשכירות (עמ' 12 שורות 19-24 ועמ' 19 שורה 21). יחד עם זאת, היה ברור לדברי העדה שצריך לחתום על ההסכם (עמ' 19 שורה 23). בהתאם לכך, היא הודיעה למר כרמל שהיא תתקן את ההסכם לגבי תקופות השכירות ולגבי דרישת ההפחתה, היא כפופה לתשובת המנכ"ל (עמ' 13 שורות 8-9). כמו כן היא הודיעה לו שאם הוא מעוניין להמשיך את ההסכם, עליו להמציא חתימה של ערבים וכן עליו לחתום על ההסכם בפני עו"ד או רו"ח ואין הכרח, שיגיע למשרדיה של המשיבה 1 לצורך החתימה (עמ' 13 שורה 10). לאור זאת, הצעת המשיבה 1 להאריך את הסכם השכירות היא בתנאי שהמבקשת, תעמוד בדרישות החתימה עליהן עד ליום 31/12/2008, לדברי העדה הגב' חיימי (עמ' 13 שורות 14-22). בפועל, המבקשת לא עמדה בלוחות הזמנים ולא העבירה את ההסכם חתום עד ליום 31/12/2008. בהעדר הסכמה בכתב במועד, אין חוזה (עמ' 14 שורה 21). מר כרמל העיד גם הוא, כי עליו לחתום על ההסכם לאחר שיקבל מענה מהגב' חיימי, להצעתו לשינוי טיוטת ההסכם (עמ' 5 שורה 6) ובידיעתו, כי עליו להעביר את ההסכם חתום בצירוף חתימת הערבים. לשיטתו של מר כרמל, היה עליו לשלוח הסכם חתום לאחר שהמשיבה 1 תשלח אותו אליו (עמ' 5 שורות 7-8) ואילו בהמשך עדותו אמר כי הוא אינו נידרש לחתום על הסכם עם המשיבה 1 ודי בסיכומים בעל פה עם המשיבה 1 ,בדומה לקניית תיק , שאינה טעונה חוזה בכתב. מר כרמל הודה כי בהארכות החוזה הקודמות, הוא חתם על חוזה בכתב (עמ' 9 שורות 7-8 ושורות 31-33). סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן- "חוק החוזים"), קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. ההצעה והקיבול הן ביטוי לרצונות הצדדים שמפגשן, מכונן חוזה. לפיכך, יש לבחון את קיומו של מפגש רצונות ליצור יחסים משפטיים מחייבים את הדרישות המהותיות לגמירות דעת וכן מסוימות. בהתאם לסעיף 2 לחוק החוזים, הצעה היא פנייתו של אדם לחברו, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת, כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה. ההצעה, המעידה על גמירות דעת של המציע היא מצב שאם יקבל אותה הניצע כמו שהיא, היא תכונן חוזה. גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה, היא היסוד המכונן ביצירתו של חוזה. פנייתו של אדם לחברו, מעידה על גמירות דעתו באופן אובייקטיבי-חיצוני על מנת להגן על אינטרס ההסתמכות הפוטנציאלי, של המתקשר ולא די בכוונה פנימית בלבד של המתקשר (ע"א 3102/95 יגאל כהן נ' שמואל כהן, פד"י מ"ט (5) 739, 742-743). כמו כן, על ההצעה לעמוד בתנאי המסויימות, עד שניתן יהיה לראות בה חוזה כפי שהוצעה עם קיבולה וללא צורך במו"מ משלים (ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' נ' אליהו גת ואח' פד"י מ"ד (1) 65) ובית המשפט, לא יצור גמירת דעת, בדיעבד (ע"א 392/80 גיורא קדר נ' אתרים בחוף ת"א, חברה לפתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פד"י ל"ו (2) עמ' 164). בהתאם לסעיף 5 לחוק החוזים, הקיבול יהיה בהודעת הניצע למציע באופן המעיד על גמירת דעתו להתקשר בחוזה לפי ההצעה. מרכיבי הקיבול הם שניים: גמירות דעת והודעה. לגבי ההודעה, היא מחייבת ברגע שנמסרה למציע והוא קיבל אותה (ע"א 5813/96 עומר דיאב נ' עיריית תמרה, פד"י נא(1), עמ' 261-262). משמעות הקיבול היא אמירת "כן" בלתי - מסויג להצעה ואילו קיבול בשינוי או הוספה להצעה, כמוהו כהצעה חדשה, בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים. כל "סרח עודף" על ההצעה על פי הצהרת הכוונות של הצד האחר, מהווה הצעה חדשה או הצעה נגדית, בהיעדר חפיפה בין מלאה בין ההצעה לקיבול. קיבול, שניתן באמירה מסוייגת בנוגע לרכיב כלשהו בהצעה, מהווה הצעה חדשה. לעניין מועד הקיבול, קובע סעיף 8(א) לחוק החוזים שאין לקבל הצעה, אלא תוך התקופה שנקבעה לכך בהצעה. קיבול לאחר פקיעה של ההצעה, כמוהו כהצעה חדשה (סעיף 9 לחוק החוזים וע"א 470/76 לוטוף יוסף נג'ים נ' דאוד נשארה יעקוב , פד"י ל"ג(1) עמ' 172). הקיבול, צריך שייעשה תוך זמן סביר בנסיבות העניין, אם לא נקבע לו מועד אחרון. צריך, שיהיה איזון בין האינטרס של של הניצע, ליתן לו זמן לשקול את ההצעה ובין האינטרס של המציע, לכרות את ההסכם בהתאם לנסיבות (ג' שלו, דיני חוזים החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, התשס"ה-2005, מהדורה שנייה, עמ' 149). מר כרמל העיד כי הפגישה ביום 25/11/2008 לא נועדה לחתימה, כי אם לצורך ניהול משא ומתן בעת, שהיתה בידו טיוטת הסכם השכירות החדש (עמ' 4 שורות 22-25). אין חולק לפי עדויותיהם של מר כרמל והגב' חיימי, כי בפגישה העלה מר כרמל שתי נקודות לדיון במו"מ שנוהל באותה הפגישה לכריתת הסכם. הן ביחס למועדים שייקבעו בהסכם לתקופות השכירות והן לשיעור דמי השכירות (עדותו של מר כרמל עמ' 4 שורה 26 ועדותה של גב' חיימי עמ' 13 שורה 6). מר כרמל העיד כי הוא הסכים לדמי השכירות על פי ההסכם גם לתקופת הארכת השכירות, אם לא תסכים המשיבה 1 להפחתה. בה בשעה, הוכח כי באותה הפגישה טרם הוכרעה שאלת גובה דמי השכירות וטרם הועבר לידי המבקשת הסכם מתוקן, בהתאם להערותיו של מר כרמל בהיעדר ידיעה על גובה דמי השכירות עליו תסכים המשיבה 1. האם יכולה המבקשת להיבנות מהודעתו של מנחם כרמל בפגישה, כי בכל מקרה, גם אם לא יפחתו דמי השכירות הוא מעוניין להמשיך ולשכור את המושכר (עמ' 4 שורות 30-33, עמ' 5 שורה 26 ועמ' 9 שורה 24, עמ' 12 שורות 19-24 עמ' 19 שורה 21) וכי הודעה זו מהווה, הלכה למעשה, קיבול להצעה שניתנה על ידי המשיבה 1. הפגישה, גם לשיטתו של מר כרמל לא נועדה לחתימה על ההסכם כי אם לניהול משא ומתן. אין בקיבול של המבקשת משום קיבול של הטיוטה הראשונה שהועברה אליו עובר לפגישה כי אם לכל היותר, קיבול תוך שינוי (של הטיוטה הראשונה). בהתאם לסעיף 11 לחוק החוזים כמובא לעיל: "קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה כמוהו כהצעה חדשה". לפיכך, המבקשת הציעה הצעה נגדית לאחר שהסתייגה מהצעת המשיבה 1. בהכניסה שינויים אלו, היה משום הצעה חדשה, הטעונה קיבול נגדי. במעמד הפגישה, לא היה קיבול נגדי ולא נוצר מפגש רצונות, שיעיד על גמירות דעת ומסויימות בכריתת חוזה ולא ניתן ביטוי חיצוני לכך. מסויימות, פירושה הסכמה על הפרטים המהותיים החיוניים לעסקה ולכך, טרם הגיעו הצדדים בפגישה והיה צורך להמתין לתוצאות בירור עמדת המשיבה 1 ביחס לדרישותיה של המבקשת , בפרט משהוכח כי המענה לא היה בידי הגב' חיימי כי אם בדרגים גבוהים ממנה בחברה , כפי שהודע למר כרמל (עמ' 10 שורה 16 וראו: ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חאג' אחמד סמיר מוחמד חמדן, פ"ד נ(5), 820, עמ' 833). בנוסף לכך, המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי המשיבה 1 ויתרה על דרישת הכתב, לחתימה על הארכת ההסכם ע"י המבקשת והערבים. כמו כן, לא הוכח כי ניתנה למבקשת ארכה לחתימה על הארכת ההסכם, לאחר פקיעת ההסכם ולאחר המועד שהודע לה עליו כמועד אחרון לחתימה על הארכת ההסכם. המבקשת, החליטה על דעת עצמה לחתום על הארכת ההסכם בחתימתה בפועל עליו רק ביום 8.1.09 , אף שהוכח כי הודע לה על דחיית הבקשה להפחתה מגובה דמי השכירות כבר ביום 1.12.08. לא השתכנעתי מעדותו של מר כרמל כי המשיבה 1 לא דרשה חתימה על הסכם חדש כתנאי לכריתתו בדומה לכריתת הסכם לרכישת חפץ פעוט ערך, כדבריו. נכונים הדברים בפרט כאשר גם לפי עדותו, היתה הקפדה על חתימתו על הסכם בהארכות קודמות של תקופות השכירות. יוער, כי בעניין אחר העיד מר כרמל בהשיבו לשאלה מדוע לא ביקש אופצייה להארכת החוזה באומרו כי החוזה קבוע ולא ניתן לשנותו. לפיכך לשיטתו, יש לעגן הסכמות חדשות בסיכום בעל פה, דווקא. אין בידי לקבל את מסקנתו זו של העד שכן, אם אכן ידוע לו על "נוקשותה" של המשיבה 1 ביחס לתנאי ההסכם שנחתם ביניהם לא סבירה גרסתו לפיה במקרה זה, תפגין המשיבה 1 גמישות, בויתור על מועדים שנקבעו לכריתת הסכם להארכת השכירות ועל דרישת הכתב המעוגנת בהסכם ובמכתבה של הגב' חיימי לחתימה על הסכם, כתנאי להארכת השכירות. על משקלו של הכתב, מצינו מפי כב' השופט א' מצא בע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' אליהו גת ואח', , שם, בעמ' 70: "אינני רואה כל קושי להסכים, שחתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה (אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו, וכן מקובל עלי, כי רוב האנשים המתקשרים בחוזה בכתב אמנם מקפידים שהחוזה ייחתם בידי המתקשרים. ממילא מוטל על בית המשפט לבדוק ביתר קפדנות את קיום היסוד של גמירת דעת בצדו של מי אשר לא חתם על החוזה. אך, כשלעצמי, הייתי נוקט נימה פחות חד-משמעית ונחרצת בהדגשת דלות סיכוייו של המסתמך על חוזה שלא נחתם בידי זולתו להוכיח את גמירת דעתו של יריבו בראיות אחרות. יותר מקובלת עלי, לעניין זה, גישתו של השופט ברק, אשר הובעה (בהקשר ענייני שונה) בד"נ 40/80[15],בעמ' 724-725:"אכן, אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות". בעניינינו, המבקשת לא חתמה על הארכת ההסכם עד למועד שנקבע לה לכך ולא הוכיה כי ניתנה לה הסכמה של הגב' חיימי או מי מטעם המשיבה 1, שלא לחתום על הטיוטה שהועברה אל המבקשת לאחר שהוכנסו בה תיקונים, לאור המו"מ בין הצדדים. אילו קבלתי את טענת המבקשת לפיה נכרת בפגישה חוזה, בקיומה של גמירות דעת ומסויימות, אין ליישב את חתימת המבקשת במפתיע ביום 8/1/2009 על ה "תוספת להסכם שכירות". בחתימתה בדיעבד, לאחר חלוף המועד לכריתת ההסכם אין כדי לשקלל חוזה שלא נכרת קודם לכן, אלא לאחר המועד שנקבע בין הצדדים לכריתתו. מנגד, אם אכן כטענת המבקשת, נכרת הסכם עם קבלת מועדי השכירות החדשים, עולה תהייה בדבר הצורך שלה לחתום על התוספת להסכם ודי לכאורה לשיטתה, בהעמדת ערבים. בשים לב לחתימה של המבקשת על התוספת להסכם והעמדת ערבים להסכם הרבה לאחר חלוף 7 ימים ממועד הקיבול בפגישה או במועד קבלת הטיוטה השניה, יש כדי לתמוך בעדותה של הגב' חיימי לפיה, לא היה ויתור בשלב כלשהו, על החתימה על התוספת להסכם שבלעדיה, לא נכרת הסכם. גם אילו התקבלה טענת המבקשת לפיה יש בהסכמתה להארכת השכירות גם אם תידחה בקשתה להפחתה של דמי השכירות משום קיבול, הוכח כי טיוטת הסכם חדשה נשלחה אליה ביום 26/11/2008 ובה נכללו תקופות חדשות לשכירות, כבקשתה (נספח ז' לתצהירה של גב' חיימי) ולא היה בידי מר כרמל להשיב, כיצד השתנו תקופות השכירות בתוספת לחוזה שנחתמה על ידו (עמ' 10 שורות 28-33) אם כטענתו, נכרת חוזה מחייב כבר ביום 25/11/2008 (עמ' 9 שורות 26-29) בעוד הטיוטה החדשה, נשלחה אליו רק למחרת. לדבריו, אולי למחרת הפגישה הועבר אליו החוזה, עם התקופות המוסכמות. בנסיבות אלו, אני קובעת כי לא נכרת הסכם מחייב בפגישה וכן לא נחתם הסכם להארכת השכירות כמתחייב לפי מכתבה של המשיבה 1 בדבר התנאים להארכת תקופת השכירות ודרישתה לפי התוספת להסכם, לחתימת ערבים תוך 7 ימים ממועד החתימה על התוספת כתנאי לכריתת התוספת להסכם וללא ראייה על ויתור מצד המשיבה 1 לכך, בטרם פקיעת ההסכם. חתימת המבקשת על התוספת להסכם במועד מאוחר יותר, נעשתה על דעת עצמה למרות פרק זמן ארוך שהיה בידה לדאוג לכך, ממועד הסירוב להפחתה בדמי השכירות כחודש לפני פקיעת ההסכם ועד למועד שנקבע לה לחתימה עליו ביום 31.12.08. נכונים הדברים בפרט כאשר הודע למבקשת כי הנכס מוצע למכירה ובאיזון האינטרסים של שני הצדדים, פרק זמן של מעל חודש ימים לצורך חתימה על התוספת להסכם, הוא זמן סביר ואין בקציבתו, משום חוסר תום לב מצד המשיבה 1. בה בשעה, אין להתעלם מהתנהגותן של המשיבות, שמיהרו לחתום על הסכם מכר ביניהן למכירת הנכס כפנוי, יום לפני חלוף המועד האחרון לחתימת המבקשת על התוספת להסכם. הוכח, בעדותה של הגב' חיימי (עמ' 16 ו-17 בפרוטוקול ) כי המשיבה 1, הביאה לחתימה של המשיבה 2 על הסכם המכר כבר ביום 30.12.08, בהצהירה בהסכם המכר כי הסכם השכירות מסתיים ביום 31.12.08 ובטרם היה בידה לידע על כך שהתוספת להסכם, לא תיחתם ע"י המבקשת. בהתנהגותה זו של המשיבה 1, היה משום חוסר תום לב בניהול המו"מ אף שאין בכך כדי לכונן יחסים חוזיים בין המבקשת למשיבה 2 , שלא נרקמו בהיעדר חוזה מחייב ביניהן. למרות זאת, לא הוכח כי המשיבה 1 הטיבה את מצבה במכירת הנכס במחיר גבוה יותר, עקב מצבו של המושכר לאחר שנות השכירות של המבקשת בו. לא הוצגה חוות דעת של שמאי מטעם המבקשת, להוכחת שוויו של הנכס לאור השקעותיה בו לשיטתה ומבלי שהובאו במסגרת התובענה ראיות בתמיכה לעדותו של מר כרמל על השקעותיו במושכר ובשים לב לחלוף כעשר שנות שכירות, המשליכות לכאורה על היתרון בגין אותן השקעות. כך גם, לא הוכח כי מחיר העסקה היה גבוה יותר בהשוואה לעסקאות דומות באזור עקב רצונה של המשיבה 2 לרכוש אותו . בנוסף לכך, על פי הוראת סעיף 7 להסכם, היה על המבקשת להחזיר את מצבו של המושכר לקדמותו בגמר השכירות אלא אם כן, היתה המשיבה 1 מורה לה להשאיר את השינויים שבוצעו על ידה במושכר, בתום השכירות. יתירה מכך, לא הוכח כי המשיבה 1 ביכרה למכור את הנכס למשיבה 2 על פני המבקשת אשר המו"מ עימה, לא הבשיל לכדי חוזה ביניהן. סעיף 12 לחוק החוזים מחייב את הצדדים במשא ומתן לקראת כריתת חוזה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. אמנם החובה, אינה כוללת התעלמות מהאינטרס האישי, אך בד בבד היא מחייבת לנהוג ביושר ובהגינות במהלך המשא ומתן. הדבר בא לידי ביטוי בהטלת חובה לגלות עובדות מהותיות באופן אקטיבי וללא התנייה בקיום מערכת יחסים של אמון מיוחד בין הצדדים (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 697-696; ע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, חברה לבנין, פ"ד מד(3) 768, 778-776). על הצדדים ליחס החוזי, לפעול באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר. חובת תום-הלב מבוססת על ההנחה שכל צד אמנם דואג לאינטרסים שלו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים. "על-פי עקרון תום הלב במשא ומתן טרום-חוזי 'מחויב כל צד למשא ומתן לפעול תוך נאמנות כלפי הצד האחר למשא ולמתן, ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה'..." (השופט אור בע"א 144/87, שם, עמ' 778-776). שקלתי את התנהגותה של המשיבה 1 בהזדרזה שלא כדין להביא לחתימה של המשיבה 2 על הסכם מכר של הנכס כפנוי יום אחד לפני המועד האחרון להארכת השכירות( גם אם החוזה טרם אושר ע"י הגורמים המוסמכים מטעמה כניטען ע"י המשיבה 1). מנגד, שקלתי את מחדליה של המבקשת במשך למעלה מחודש ימים בהימנעה מלחתום על התוספת להסכם. בנסיבות אלו אני קובעת כי אין בחוסר תום הלב של המשיבה 1 , כדי להביא לכינון חוזה מחייב בין המבקשת למשיבה 1 שכן, לא היה בחוסר תום הלב כדי לשכלל את הארכת ההסכם שלא התבצעה, מחמת מחדליה של המבקשת. המשיבה 1 אמנם גבתה דמי שכירות מהמבקשת לחודש ינואר 2009 כבר ב1/1/09 , אך אין בכך כדי ללמד על הארכת הסכם השכירות בשעה שנירשם בחשבונית (נספח ד' להמרצה) כי תוקפו של ההסכם רק עד ליום 31.12.08. בהתאם לקביעותיי, דין התביעה להידחות. לאור הערותי בשאלת תום לבה של המשיבה 1 איני עושה צו להוצאות למרות דחיית התביעה. בבחינת זכותה של המשיבות האחרות להוצאות, שקלתי את התנהלותה של המשיבה 2 עובר לחתימה על הסכם המכר של הנכס. הוכח כי המשיבה 2 , ידעה לפי עדותו של מר צינוירט כי הנכס, עשוי להימכר לה עם זכויות של המבקשת כשוכרת (עמ' 22 שורות 23-27 , עמ' 23 שורה 13 ). למרות זאת, עוד בטרם הגיע המועד האחרון למסירת ההודעה ע"י המבקשת על הארכת השכירות, חתמה המשיבה על הסכם המכר מבלי שבררה עד תום את הצהרת המשיבה 1 בפניה אף שהיתה שכירות משנה שלה בנכס, עובר לכריתת חוזה המכר (עמ' 24 שורות 22-32). בנסיבות אלו, איני עושה צו להוצאות לטובת המשיבות, אף שלא הוכחה התביעה כנגדן. חוזה שכירותקיום חוזהחוזהשכירותסעד הצהרתי