המגמה המסתמנת בהתפתחות הסעד ההצהרתי היא מעבר ממצב בו הסעד ההצהרתי היה חריג שבחריגים למצב שכמוהו ככל הסעדים, וככזה בית המשפט לא יירתע מלתתו. היינו, מעבר למדיניות ליברלית במתן סעדים הצהרתיים. (ראו, למשל: ע"א 226/80 כאהן ואח' נ' מ"י, פ"ד לה(3) 463; ר"ע 422/86 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' ארגון סוכני הגז בישראל ואח', פ"ד מ(3) 811). עם זאת, מקום שנראה כי ההצהרה היא תחליף לתביעה כספית, לא יעניק בית המשפט סעד הצהרתי. זאת לנוכח מגמת בתי המשפט לרכז את ההתדיינות כולה תחת קורת גג של הליך אחד. (ת"א (מחוזי חי') 957/92 ביטקובר נ' מחסני חמצן סחר (1980) בע"מ, פ"מ תשס"ב (2) 145, 249; ע"א 279/82 צפורה פרידברג נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(2), 502). עקרון נוסף שהתגבש בסוגיה זו קובע כי, בדרך כלל, אין להיעתר לסעד הצהרתי בלבד אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי. במקרה כזה תתקבל תביעה הצהרתית רק אם התובע יצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון והסתפקות בהצהרה בלבד בשלב זה. סעד הצהרתי הנו סעד שבשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד זה, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי. אם התשובה לכך חיובית, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי ובית המשפט ייטה בדרך כלל שלא לתיתו. [ראו: גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 507,508; ע"א 4076/00 חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נגד חברת מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41; רע"א 5321/09 עזרא ששון נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (6.9.2009)]. העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, אותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב ערך נגד מתן הסעד ההצהרתי. מקום שבו מתברר כי ההליך, שבמסגרתו נתבקש הסעד ההצהרתי אינו אלא פרק א' של ההתדיינות בין אותם בעלי-דין, אין לראות את התובע, בדרך כלל, כמי שיש לו אינטרס לגיטימי כזה. (ע"א 9580/05 אלכסנדר גליקלד נ' מיכאל סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי), ניתן ביום 10.9.07). סעד הצהרתי