מהי מדיניות הענישה בעבירות תכנון ובניה על קרקע חקלאית ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות בניה בקרקע חקלאית: 1. המערערים, תושבי רמת הגולן, המחזיקים בשטחי מרעה שהוקצו להם בהרשאה זמנית, על ידי מנהל מקרקעי ישראל, הורשעו על פי הודאתם, בביצוע עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") לאחר שבנו והשתמשו בשטח של כ-14 דונם לצרכי מתחם מסחרי ותיירותי, שכלל חוות סוסים, מסעדה, מבנה עזר, משטח רכיבה וסככת סוסים, וכן שני קרוואנים. בנוסף, המערערים ביצעו עבודות פיתוח וגינון והפעילו במקום גן אירועים. 2. בית המשפט קמא גזר על כל אחד מן המערערים את העונשים הבאים: א. 7 חודשי מאסר על תנאי. קנס בסך 45,000 ₪ או 12 חודשי מאסר תחתיו. חתימה על התחייבות כספית בסך 100,000 ₪, להימנע מביצוע עבירה. תשלום (ביחד ולחוד) כפל שווי חלקי בסך כולל של 330,000 ₪. המערערים חויבו להרוס ולסלק את המבנים נשוא האישום, ולהחזיר המצב לקדמותו בתוך 60 יום - זולת אם יהיה להם היתר כדין וניתן צו איסור שימוש מיידי. 3. הערעור מכוון כנגד חומרת גזר הדין; בהודעת הערעור ממקדים המערערים טענותיהם כנגד חיובם בתשלום כפל השווי, מועד כניסתם לתוקף של צו ההריסה והשימוש, ככל שהם נוגעים למבנים החקלאיים, וכנגד הטלת המאסר המותנה. טענות המערערים 4. המערערים, מגדלי סוסים, פנו בתחילת שנת 2000 למנהל מקרקעי ישראל, לשם קבלת החזקה והשימוש בשטחי מרעה ברמת הגולן לרעיית עדרי סוסיהם. המינהל נעתר בתחילה לבקשתם והקצה למערערים, במסגרת הסכמי הרשאה לרעייה מתחדשים, חטיבת קרקע בת כ-164 דונם לערך, הסכמים שבגינם שילמו המערערים למינהל דמי הרשאה שנתיים. 5. בשל שורת מקרי גניבות שפקדו אותם, ולאור אוזלת ידן של רשויות אכיפת החוק בנדון, פנו המערערים למינהל ולרשויות המוסמכות האחרות, בבקשה לקבל היתר לגידור שטח ההרשאה וכן להקמת קרוואן למגורי שומר במקום. במהלך שנת 2002 פנו המערערים למינהל וביקשו כי יתאפשר להם להקים בשטח ההרשאה מכלאה לצורך טיפוח וגידול עדרי הסוסים שלהם, קרי, לשימוש חקלאי. בהמשך, ביקשו המערערים להתיר להם להקים בשטח מבנים חקלאיים נוספים, כדוגמת מחסן לאחסון מזון לסוסים, סככה לאחסון ציוד הרכיבה ומגורי שומר. 6. לטענת המערערים, למרות שהשיגו, לפי דרישת המינהל והנחיותיו מעת לעת, כל האישורים שדרש מהם, סירב המנהל לאשר בקשותיהם. 7. המערערים טוענים, כי הקימו את המבנים המפורטים בכתב האישום, תוך שהם זוכים לקבלת ברכת הדרך והעידוד למעשיהם מצד הרשויות הרלוונטיות השונות, למעט המנהל והמקום אותו פיתחו המערערים והשקיעו בו מיטב זמנם, כספם ומרצם, הפך לאבן שואבת לקבוצות ילדים בסיכון ולילדים טעוני טיפוח מכל רחבי רמת הגולן וכן לטיפוח וקידום ענף רכיבת הסוסים. 8. לטענת המערערים, בית המשפט קמא החמיר עימם יתר על המידה, כאשר השית עליהם חיוב בלתי סביר ומתקבל על הדעת של כפל השווי, בסכום כספי שאין ביכולתם לעמוד בו. 9. לטענתם, סעיף 219(א) לחוק התכנון והבניה, מסמיך את בית המשפט לגזור קנס של כפל שווי מבנה, אולם סמכות זו יש להפעיל על פי שיקול דעתו של בית המשפט, וכאן לא הייתה הצדקה לעשות שימוש בסמכות זו; בפרט שהמערערים עתרו בפני בית המשפט קמא, בטרם נגזר דינם, ליתן להם שהות קצרה להרוס המבנים בעלי האופי המסחרי שבנו, אך בית המשפט קמא לא נעתר לבקשתם. לאחר מתן גזר הדין, הרסו המערערים את המבנים המסחריים. 10. לחלופין, טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט קמא, כאשר לא אפשר להם להגיש חוות דעת שמאית נגדית לחוות דעת המשיבה לעניין שיעור כפל השווי. 11. באשר לצו ההריסה וצו איסור השימוש, טוענים המערערים, כי היה על בית משפט קמא לערוך הפרדה ברורה בין סוגי המבנים השונים, ובשעה שקצב תקופת זמן קצרה ביותר להריסת המבנים בעלי האופי המסחרי (כמו המסעדה), היה עליו לקצוב תקופת זמן נדיבה יותר, לשם הריסת והפסקת השימוש במבנים, בעלי האופי החקלאי במובהק. 12. באשר לעונשי המאסר המותנה, נטען בערעור, כי בית המשפט קמא חייב את המערערים לחתום על התחייבות כספית בסך 100,000 ₪, וכן הטיל עליהם מאסר מותנה. מדובר בשתי סנקציות עונשיות מכבידות צופות פני עתיד, לכן ניתן היה להסתפק בסנקציה הכספית ולא להטיל לצידה מאסר מותנה ממושך. 13. במהלך הדיון הציגו המערערים תמונות של המתחם, לאחר ביצוע הריסה עצמית, במהלכה נהרסו המבנים המסחריים ונטען, כי ההריסה הייתה כרוכה בעלות גבוהה, בה נשאו המערערים ובכך למעשה קיפדו המערערים את מטה לחמם. טענות המשיבה 14. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור. לטענתו, מדובר במקרה חמור במיוחד וגזר הדין הוא הולם ותואם את פסיקת בית המשפט העליון, המחייבת ענישה מחמירה במקרים כאלו. 15. לטענת ב"כ המשיבה, המערערים לא הסתפקו בבניית מבנים חקלאיים, אלא הקימו חווה מסחרית, שנתנה בתשלום, שירותי רכיבה, אילוף, פנסיון, טיולים, מסעדה וגן אירועים, עם מבני עזר רבים, והכול על קרקע חקלאית, תוך התעלמות מכל דין ומכל דיין. 16. הוסיף ב"כ המשיבה, כי מנהל מקרקעי ישראל כבר הגיש נגד המערערים תביעה לפינוי בשנת 2009 וקיבל פסק דין כנגדם, לכן אין משמעות להבחנה בין צווי ההריסה שניתנו ביחס למבנים החקלאיים והמסחריים. 17. עוד נטען, כי מאז גזר הדין כבר חלפו כ-8 חודשים ואם יש צורך בארכה קצרה לצורך התארגנות, אין מניעה לאפשר זאת. 18. באשר לכפל השווי, טוען ב"כ המשיבה, כי ב"כ המערערים לא ביקש לחקור את עורך חוות הדעת ולא ביקש להגיש חוות דעת נגדית. כמו כן, למערערים ניתנה שהות לבצע הריסה, שכן ממועד הכרעת הדין ועד למועד גזר הדין, חלפו כ-6 חודשים. 19. במקרה כזה, שבו המניע הוא כלכלי, הרעיון המנחה איננו רק הוצאת בלעו של הנאשם מפיו וגזר הדין צריך לשקף את החומרה שבמעשים. 20. ב"כ המשיבה מפנה לכך שבית המשפט קמא לא חייב את המערערים במלוא כפל השווי, אלא הטיל חיוב חלקי בלבד. 21. באשר למאסר המותנה, נטען כי התנאי הוא סביר, לרבות הטלת התחייבות בסך 100,000 ₪, בית המשפט קמא איזן ומול כפל השווי לא הטיל קנס גבוה. דיון והכרעה 22. המערערים ביצעו עבירות בניה חמורות בהיקף וטיבן, כאשר תוך התעלמות מחוקי התכנון והבניה, בנו על קרקע חקלאית, ללא היתר מבנים, שחלקם נועד לשימוש מסחרי והופעל בדרך זו לשם הפקת רווח כספי. 23. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו לצורך להחמיר עם עברייני בניה, שקנסות המוטלים עליהם, אינם משיגים מטרתם, שכן גובה הקנסות איננו שקול כנגד התועלת הצומחת מקביעת העובדות בשטח. 24. אין צורך להכביר מילים אודות חומרת העבירות שביצעו המערערים, המעידים על עצמם, כי פעלו להשגת אישור מנהל מקרקעי ישראל ולא נענו בחיוב. בהיותם מודעים לצורך בקבלת היתר ולהתנגדות הגופים הרלוונטיים, פעלו המערערים להצבת עובדות בשטח, הקימו מבנים חקלאיים, ללא היתר. בנוסף, וחמור מכך, המערערים הקימו מבנים מסחריים והפעילו חוות סוסים מסחרית, מסעדה וגן אירועים, כל זאת, בניגוד לעמדת המינהל וללא היתר כדין, בידיעה שהמקרקעין נמסרו להם לשימוש חקלאי. 25. בית המשפט קמא לא התעלם מטענת המערערים בדבר כוונתם לפתח את האזור על ידי הקמת מיזמים חיוביים לתועלת תושבי הצפון והמבקרים, ואף קבע כי ניתן בנקל לחוש אהדה טבעית לטוען כך, אך כדבריו "הפגנת אהדה כלפי אותם הנאשמים פוגעת באופן ישיר ובאופן מצטבר להליכי התכנון ותורמת ליצירת מצב של בכי לדורות" (עמ' 11 לגזר הדין). 26. אין חולק, כי מדיניות הענישה בעבירות התכנון והבניה, בפרט כאשר הן נעשות בהיקפים כמו המקרה דנן, על קרקע חקלאית ולשם הפקת רווח כספי, מחייבת ענישה מחמירה, אשר תפגע בכיסם של העבריינים, במידה כזו שתהפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאי. הטלת חיוב כפל שווי 27. סעיף 219 לחוק התכנון והבניה מסמיך את בית המשפט להטיל על מי שהורשע בעבירה בקשר לבניה ללא היתר, בנוסף על הקנס הקבוע בסעיף 204 לחוק התכנון והבניה או במקומו חיוב בשיעור כפל שווי של המבנה שהוקם שלא כדין. 28. החוק איננו מגדיר מהם המקרים בהם ראוי לנקוט בסנקציה של הטלת חיוב כפל שווי נוסף על הקנס או במקומו. בע"פ (מחוזי חי') 24261-02-10 טלאל קחיזי, נ' מדינת ישראל ועדה מקומית לתכנון ולבניה גבעת אלונים, , התייחס בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר. שפירא), לשיקולים המנחים את בית המשפט כאשר הוא מתבקש להפעיל סמכותו לפי סעיף 219 לחוק, ומבלי להתיימר לקבוע רשימה ממצה קבע, כדלקמן: "לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחוייב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה נשוא כתב אישום. עם זאת, ומאחר ומדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, כאשר ההפרה של הוראות חוק התכנון והבניה היא הפרה חמורה בנסיבותיה. כך למשל, סבור אני שיש לעשות שימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה, במקרים בהם מורשע נאשם בעבירה של אי קיום צו בהתאם להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, ראוי לעשות שימוש באמצעי עונשי זה במקרים של בניה רחבת היקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, כל זאת כדי למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה ללא היתר. על זאת יש להוסיף מקרים בהם מבוצעת הבניה בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. כמו כן, ניתן להביא שיקולים לחומרא ובמסגרת זו גם את האפשרות לגזור קנס בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק העונשין, וזאת כאשר נאשם מנהל את הדיון בבית המשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך, וזאת במקרים מתאימים וחריגים. כאמור, הרשימה אינה סגורה ועל בית המשפט יהיה לבחון כל מקרה לגופו על-פי אמות מידה אלו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד, ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה. ראה לעניין זה דברים שכתבתי בע"פ (מחוזי חי') 1117/06 ו.מ.לתכנון ובניה גבעות אלונים נ' עואלי רביע, (2007) ופסקי הדין שאוזכרו שם".   29. על פי אמות מידה אלה, המקובלות עלי, עניינם של המערערים נכנס לגדר המקרים בהם ראוי היה להטיל חיוב בשיעור כפל השווי או חלקו, כפי שנהג בית המשפט קמא, בשל היקפה הרחב של הבניה, השימושים המסחריים המגוונים שנעשו בקרקע, בניגוד לייעודה, והרווח הכלכלי שביקשו המערערים להפיק מהם. 30. יחד עם זאת, כפי שנאמר בע"פ 24261-02-10 הנ"ל, קיימים שיקולים נוספים, להם יש ליתן משקל, כמו התנהלות גופי התכנון והבניה או נסיבות אישיות הכרוכות בנאשמים עצמם. שיקולים אלו כאמור, לא פורטו בהוראת החוק המסמיכה את בית המשפט להטיל כפל שווי. לעומת זאת, שיקול נכבד שהמחוקק נתן לו ביטוי בהוראת החוק, הינו הריסת הבניה הבלתי חוקית טרם גזירת הדין. 31. על פי סעיף 219(ג) לחוק התכנון והבניה: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם הוכח לבית המשפט כי, לפני מתן גזר הדין, הרס הנשפט את המבנה או את התוספת למבנה שלגביהם נעברה העבירה; בית המשפט רשאי לדחות את מתן גזר הדין למועד שיקבע כדי לאפשר לנשפט לבצע את ההריסה". 32. הוראת סעיף 219 (ג) לחוק מלמדת, כי מטרתה העיקרית של הסנקציה הקבועה בו הינה עידוד הנאשם להרוס בעצמו את המבנה הבלתי חוקי, מבלי לאלץ את גורמי אכיפת החוק להפעיל מנגנון מסורבל, יקר ואיטי לשם השבת המצב לקדמותו. 33. באמצעות הריסת המבנה הבלתי חוקי, מוצא "בלעו של העבריין מפיו". מעבר לכך, להריסה המבוצעת במהלך ההליך הפלילי וכחלק ממנו וללא דיחוי, יש אפקט הרתעתי משמעותי ביותר שההד שלו, בפרט כשמדובר בהריסת מבנים ששימשו את הציבור הרחב, הוא ניכר ומקדם את תכלית הענישה, יותר מכל סנקציה עונשית המוטלת על מבצע העבירה. 34. ההריסה העצמאית איננה מהווה אחד השיקולים לגבי אופן הפעלת שיקול הדעת בהטלת החיוב, אלא אם ביצועה, אין בית המשפט מוסמך עוד לחייב בכפל שווי. 35. בכדי לקדם את תכלית ההוראה, נקבע בסיפא של סעיף 219 (ג) לחוק, כי בית המשפט רשאי לדחות מתן גזר הדין כדי לאפשר לנאשם לבצע את ההריסה. מכאן, ניתן ללמוד, כי ככל שאין המדובר בבקשה שעל פניה איננה כנה ורצינית או בבקשה לדחות את גזר הדין לפרק זמן בלתי סביר, הנטייה צריכה להיות להיעתר לבקשה לדחיית מתן גזר הדין, כדי להמריץ את הנאשם לבצע את ההריסה. הדברים נכונים בפרט כאשר מדובר בהריסה של מספר מבנים, בשטח גדול, הכרוכה בעלויות לא מבוטלות. 36. במקרה זה, בטיעוניו לעונש, הבהיר ב"כ המאשימה, כי המערערים לא השכילו להרוס את הבנים הלא חוקיים מאז הוגש כתב האישום ועד למועד הטיעונים לעונש ולכן עותרת המשיבה להטלת כפל שווי. בטיעוני התגובה של ב"כ המערערים, הוא עתר לאפשר להם לפנות בעצמם את המבנה המשמש כמסעדה, והצהיר כי הם מוכנים לחתום על התחייבות לסגור את המקום עוד באותו יום. 37. יש לציין, כי המערערים הודו בביצוע העבירות כבר בישיבה הראשונה, שהתקיימה ביום 20/12/09, ומועד הטיעונים לעונש נדחה פעמיים מסיבות הכרוכות בהם, כך שהיה בידיהם זמן מספיק בכדי לבצע את ההריסה, טרם מועד הטיעונים לעונש. למרות זאת, לו היה עותר ב"כ המערערים לדחייה קצרה נוספת של מתן גזר הדין, יש להניח כי בית המשפט קמא היה נעתר לכך. אלא שמתוך פרוטוקול הדיון ניתן ללמוד כי הסנגור, ציין, כחלק מטיעוניו, כי המערערים מעוניינים לבצע את ההריסה בעצמם, לא הסביר מדוע לא בוצעה עד אותו יום, כמה זמן יידרש כדי לבצעה ובעיקר, לא ביקש לדחות את גזר הדין כדי לאפשר ביצוע ההריסה. 38. לא מצאתי תימוכין בפרוטוקול הישיבה, לטענה כביכול עתר ב"כ המערערים לאפשר להם לבצע את ההריסה בטרם יינתן גזר הדין ובקשתו נדחתה על ידי בית המשפט קמא. המסקנה היא כי בית המשפט מוסמך היה להטיל חיוב כפל שווי, כפי שעשה, למרות זאת, לטעמי, משציין הסנגור את כוונת מרשיו לבצע את ההריסה בכוחות עצמם, מן הראוי היה להעמידו על כך, שביצוע ההריסה טרם מתן גזר הדין עשויה לחסוך למערערים סכום של מאות אלפי ₪. 39. חוות דעת השמאי הוגשה לבית המשפט קמא בעת הטיעונים לעונש. ב"כ המערערים לא ביקש לחקור את עורך חוות הדעת או להגיש חוות דעת נגדית. על פי טיעוני ב"כ המשיבה, הוא עצמו הפנה את תשומת לב הסנגור לקיומה של חוות הדעת עוד ביום 29/12/09, והבהיר לו כי אם יבקש זאת, יוזמן המומחה לחקירה. מכאן, שיש לדחות טענת המערערים באשר לקבילות חוות הדעת וההסתמכות עליה. 40. בית המשפט קמא, גם לא מיצה עם המערערים את הדין שכן, נמנע מלהטיל את מלוא כפל השווי והסתפק כאמור, בחיוב חלקי. 41. כאמור, המערערים הביעו רצונם להרוס את המבנים המסחריים עוד בטיעוניהם לעונש. אני סבורה כי נכון היה עושה בית המשפט לו העמיד אותם על המשמעות של מתן גזר הדין לפני ביצוע ההריסה, שעה שבפניו בקשה לחיובם בכפל שווי, על פי חוות דעת שהעריכה את שווי המבנים בכ- 287,000 ₪. לאחר מתן גזר הדין ביצעו המערערים הריסה של המבנים המסחריים, בכך, למעשה מילאו אחר תכלית הענישה בהוראה זו. עובדה זו, שלא הייתה בפני בית המשפט קמא, בצירוף האמור לעיל, צריכים לקבל ביטוי בהקלה בעונש, גם אם לא להביא לביטול החיוב כולו. צו ההריסה והפסקת השימוש 42. גזר הדין בעניינם של המערערים ניתן ביום 20/6/10, לפיכך, גם אם היה צדק בטענתם, כי מן הראוי היה ליתן להם ארכה נדיבה יותר לביצוע צו ההריסה והפסקת השימוש ביחס למבנים החקלאיים, הרי שעמדו לרשותם כ- 9 חודשים מאז מתן גזר הדין ועד היום. לפנים משורת הדין, לצורך התארגנות, אני מורה כי צווי ההריסה ביחס למבנים שעדיין לא נהרסו יבוצעו בתוך 60 יום. הטלת המאסר המותנה 43. על כל אחד מן המערערים נגזר עונש מאסר מותנה בן 7 חודשים וכן הוטלה עליהם התחייבות להימנע מביצוע עבירה בסכום נכבד של 100,000 ₪ כל אחד. מדובר בשני רכיבי ענישה צופי פני עתיד, לגביהם נקבע כי ככלל, אין להטילם זה לצד זה. 44. בפסקי הדין, ע"פ 5042/03 מימון כהן נ. מדינת ישראל וע"פ 10610/02 מורסי ארשיד נ. מדינת ישראל, , ביטל בית המשפט העליון הטלת התחייבות, כאשר לצידה נקבע עונש מאסר מותנה, בקובעו כי לא היה מקום להטלת שני רכיבי ענישה אלו, זה לצד זה. 45. הלכה זו לא פורשה כשוללת את סמכותו של בית המשפט להטיל עונש מאסר על תנאי לצד התחייבות להימנע מעבירה, יחד עם זאת, ניתן ללמוד ממנה, כי אין זה ראוי לעשות שימוש בסמכות זו באורח שגרתי, אלא במקרים המתאימים וההולמים שימוש כזה. ראה בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"פ (מחוזי נצרת), 1123/06, חוסין עלי פרג' נ. מדינת ישראל, , בעניינו של מי שהורשע באי קיום צו שיפוטי כי אין מקום להתערב בגזר הדין שהשית עליו עונשי מאסר על תנאי, קנס, הפעלת התחייבות וחיוב לחתום על התחייבות נוספת: "עינינו הרואות כי אין מדובר כאן בפסיקה המורה כי בכל מקרה בו יוטל על נאשם עונש של מאסר על תנאי, אין להטיל עליו בנוסף התחייבות להימנע מעבירה. המדובר בקביעה שעניינה יפה לגבי אותם שני מערערים שעמדו בפני בית המשפט ולנסיבות המסוימות של אותו מקרה, ובמיוחד בשים לב לשאר העונשים המצטברים שהוטלו על שני מערערים אלה, ואשר כללו לא רק עונש מאסר על תנאי אלא גם מאסר לריצוי בפועל. הראיה לכך כי ההתחייבות שהוטלה על מערער אחר באותו ערעור, המערער מס' 4, שנגזר עליו רק מאסר מותנה והתחייבות להימנע מעבירה הושארה על כנה, אף שכאמור על המערער מס' 4 הוטל עונש של מאסר מותנה של שנה אחת". כמו כן, ראה פסק הדין שניתן על ידי בעפ"א 105/10 עומרי חאזם נ. מדינת ישראל/הועדה המקומית לתכנון ובניה גליל מזרחי, שניתן לאחר תיקון הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכל הנוגע להטלת התחייבות להימנע מביצוע עבירה והפעלתה על ידי בית המשפט (חוק העונשין (תיקון 104), התש"ע-2010 פורסם מיום 16/02/10). תיקון החוק, באופן שגם הנוסח הנוכחי איננו מגביל את בית המשפט בהטלת ההתחייבות לצד עונשים אלו ואחרים, אלא מותיר בידיו את הסמכות ושיקול הדעת לצרף סנקציה זו, לכל עונש אחר שהטיל, מאשר את הדברים שהובאו בפסק דין פרג' דלעיל (ע"פ מחוזי (נצרת) 1123/06). גם במקרה זה, דובר בהפרת צו בית משפט ובהרשעה שנייה מאותו סוג, נסיבות שהצדיקו הטלת מאסר מותנה לצד התחייבות. 46. בין המקרים החריגים שבהם ראוי ונכון להטיל מאסר מותנה יחד עם התחייבות גבוהה להימנע מביצוע עבירה, ניתן למנות גזרי דין הניתנים על רקע של הפרת צווים נמשכת או בניה רחבת ידיים המבוצעת תוך התעלמות ממגבלות חוקי התכנון והבניה, כמו בניה או שימוש בניגוד לייעוד הקרקע. לפיכך, אף שצודק ב"כ המערערים כי הם לא הפרו צווי בית משפט ולא פעלו בניגוד לצווים מנהליים, לא מצאתי כי בית המשפט קמא שגה, בהטילו עונשי מאסר על תנאי והתחייבות להימנע מביצוע עבירה, נוכח היקף הבניה, והנסיבות המחמירות הנוספות שפורטו לעיל. 47. סוף דבר, הנימוק היחיד המצדיק התערבות בגזר הדין, הינו ביצוע הריסה עצמית של המבנים המסחריים, בפרט מבנה המסעדה, לאחר גזר הדין, כאשר לו הועמדו המערערים על ההשלכה של ביצוע ההריסה בעיתוי זה, יש להניח כי היו עותרים לאפשר להם לבצעה טרם מתן גזר הדין. נתתי דעתי לכלל רכיבי הענישה, לרבות הקנס, שאיננו מחמיר עם המערערים יתר על המידה, ולאור המפורט, אני מקבלת את הערעור במובן זה, שקנס כפל השווי יופחת ויועמד על סכום של 180,000 ₪ ויחול על המערערים יחד ולחוד, כפי שנקבע בבית משפט קמא. יתר גזר הדין יוותר על כנו. בניהחקלאותקרקע חקלאית