קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות משמעת של רופא בבית חולים ציבורי: א. בפניי ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (בראשות אבה"ד עוה"ד אורי כהן) מיום 5.6.11, בתיק בד"מ 109/10, לפיו הוטלו על המשיב אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת (ב-6 תשלומים), והורדה בדרגה אחת למשך 9 חודשים. ב. אלה הנסיבות הצריכות לענין: המשיב, יליד שנת 1954, מועסק בשירות המדינה מאז שנת 1993 ומשמש בתפקיד מנהל המכון הגסטרואנטרולוגי בבית החולים "זיו" בצפת בדרגה 8+ רופאים. באישום הראשון שבכתב התובענה נטען שביום 11.1.10 פנתה המתלוננת, בפקס, למכון הגסטרו כדי לתאם תור דחוף לעובדת זרה, וקיבלה בחזרה טלפון מן המשיב שמסר לה כי יוכל לקבל את העובדת הזרה לטיפול בתוך יומיים בבית החולים "אלישע". המתלוננת ציינה בתגובה שאין כיסוי ביטוחי לטיפול בבית חולים פרטי, וכן שאלה את המשיב בתוך כמה זמן תקבל תור בבית החולים "זיו". על כך ענה המשיב שהדבר יארך מספר חודשים. בהמשך, התקשרה המתלוננת למכון כדי לברר מיהו מנהל המכון במטרה להתלונן על התנהגות המשיב, ואזי התברר לה כי המשיב הינו מנהל המכון, או אז מסרה המתלוננת לאחראית מכון הגסטרו כי מעשיו של המשיב נראים לה חמורים הואיל והוא עושה שימוש בעבודתו הציבורית כדי לסדר לעצמו עבודה פרטית. כשעה לאחר שיחה זו קיבלה המתלוננת טלפון ממזכירה אחרת במכון הגסטרו שהודיעה לה כי התפנה תור ביום 20.1.10. נטען בתובענה שבהתנהגותו זו פגע המשיב במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראת סעיף 2.08 לכללי האתיקה של עובדי המדינה, וסעיפים 42.415 (ג) להוראות התקשי"ר, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, וכן התנהג התנהגות שאינה הוגנת. ג. באישום השני נטען שבמהלך עבודתו בבית החולים "זיו" קיבל המשיב היתרי עבודה פרטית במהלך השנים 2008 עד 2010. בטפסים אותם מילא המשיב צויין במפורש כי מדובר בעבודה לשעות אחר הצהרים לאחר עבודתו בבית החולים. נטען כי במועדים שונים נטל המשיב ימי חופש, וביום החופש עבד במסגרת עבודתו הפרטית וכי בכך הפר המשיב את תנאי קבלת היתר העבודה הפרטית שקיבל, ונהג בניגוד לסעיף 42.415 לתקשי"ר והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. ד. לאחר שמיעת ראיות ניתנה ביום 18.5.11 הכרעת הדין שלפיה זוכה המשיב מחמת הספק מעבירות משמעת ביחס להתנהגותו ומעשיו המפורטים באישום הראשון. ואולם, בסעיף 4 (ג) של הכרעת הדין נקבע (בתוקף סמכות בית הדין לפי תקנה 46 (סיפא) של תקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963) כי העובדות שהוכחו מגלות אשמה לעבירות משמעת של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו של המשיב כעובד מדינה, או שעלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה, וזאת כדלקמן: (1) המשיב ערבב בין עבודתו הציבורית במכון, לבין עבודתו הפרטית בבית החולים "אלישע" ולא טרח להפריד הפרדה מוחלטת בין שני התחומים. (2) המשיב הפנה את העובדת (באמצעות המתלוננת) לקבלת טיפולו האישי במסגרת פרטית בבית החולים "אלישע". (3) המשיב הקדים את תורה של העובדת לביצוע בדיקת הקולונוסקופיה במכון לא מטעמים מקצועיים -רפואיים, אלא מתוך כניעה ללחצים או מחמת רצונו להימנע מעימותים. לפיכך, הרשיע בית הדין את המשיב, בגין המעשים הנ"ל כפי שפורטו בסעיף 4 (ג) של הכרעת הדין בעבירה לפי סעיף 17 (3) של חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"). בכל הנוגע למעשיו של המשיב המפורטים באישום השני, הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות לפי סעיף 17 (1), 17 (2), ו- 17 (3) של החוק. ה. התביעה עתרה בפני בית הדין לאמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, ופסילה מלעבוד במשרד הבריאות לתקופה של חמש שנים. התביעה טענה כי המשיב מנהל את המכון הגסטרואנטרולוגי בבית החולים, והפר את חובות אמון שלו כלפי בית החולים, וכלפי ציבור הפונים לבית החולים, ואמצעי המשמעת המבוקשים הולמים את הממצאים העובדתיים שנקבעו ועונים על תכלית הדין המשמעתי. ו. משרד הבריאות הצטרף לעמדת התביעה, וציין כי המשיב משמש כרופא בשירות המדינה מאז 1993, דרגתו 8 בדירוג הרופאים (הדרגה הבכירה ביותר), ומבצע את עבודתו כנדרש. ז. ההגנה טענה כי התביעה מתעלמת בטיעוניה מן העובדה שהמשיב זוכה מן האישום הראשון, שהוא החמור מבין האישומים. רק בעת ההקראה הראשונה, במהלכה הוגשה תובענה מתוקנת, התווסף האישום השני, הגם שכל עובדותיו היו ידועות זה מכבר לתביעה. עוד טענה ההגנה שלא ניתן "להפיל" את כל תחלואי מערכת הבריאות על ראשו של המשיב, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. מצוקת התורים במכון אינה קשורה למידת רצונו של המשיב לעבוד בתאגיד הבריאות, אלא לחוסר כֹח האדם במכון, כאשר בית החולים המצוי בפריפריה לא הצליח לגייס מומחה נוסף לשורותיו. המשיב הודה כי ביחס לאישום השני היו מספר מקרים בהם הוא עבד בימי חופשות. הודאתו זו של המשיב היא הראיה היחידה הקיימת, ואין וודאות לגבי המועדים וכמות המקרים בהם עסק המשיב בעבודה פרטית בימי החופשה. נטען על ידי ההגנה שהמשיב לא ידע שהוא אינו פועל כיאות, אך מכל מקום בדיקות הגסטרו שערך מחוץ לבית החולים הורידו גם מן הלחץ שעל המכון בבית החולים. כן טענה ההגנה שלא התגלתה שיטה בערבוב בין עבודתו הפרטית של המשיב לעבודתו הציבורית. נטען גם שהמשיב נוטל אחריות על מעשיו, ומתחייב להקפיד שהם לא יישנו להבא, ומכל מקום, נטען שאמצעי המשמעת הנדרשים על ידי התביעה אינם סבירים. ח. המשיב עצמו טען בפני בית הדין שהפיק לקח ממעשיו וכבר פעל להפריד באופן מוחלט בין עבודתו הציבורית לזו הפרטית. המשיב ציין כי הצטברו לזכותו ימי חופשה רבים, ולכן עסק בחלק מהם גם בעבודתו הפרטית. עוד הוסיף המשיב וטען שהנהלת בית החולים הגבילה אותו במספר השעות שמותר היה לו לעבוד במסגרת תאגיד הבריאות, ועבודתו במסגרת התאגיד היתה רבה וקשה. המשיב ביקש סליחה וציין שלמד את הלקח ולא יחזור על מעשיו. ט. מטעם המשיב גם הוגשו מסמכים ובהם עדויות אופי חיוביות ביותר מצד רופאים בכירים במערכת הבריאות, וכן אישי ציבור, ובהם הועלו על נס מקצועיותו של המשיב, מסירותו לעבודה, פעילותו העקבית לטובת ציבור החולים ויחסו החם אליהם, ואל אנשי הצוות. המסמכים כללו גם פניה מאת פרופ' ש. אידלמן, נציב פניות מטופלים במרכז הרפואי רמב"ם, בה התבקש בית הדין לשקול את חומרת העבירות אל מול ההיסטוריה החיובית של המשיב. כמו כן צורף מסמך מטעם המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים בדבר מכסת השעות המוגבלות לעבודת המשיב במסגרת תאגיד הבריאות. בנוסף, נשלחה לבית-הדין הודעה מטעם הסניגור לפיה החליט המשיב להפסיק את עיסוקו בפרקטיקה פרטית כדי שיוכל להמשיך ולמלא את משרתו הציבורית. י. באשר לחומרת העבירות ציין בית הדין בגזר דינו שעיסוקו של המשיב בעבודה פרטית (פרקטיקה פרטית) בימי החופשה (ובשעות המקבילות לשעות העבודה), מבטא התנהגות פסולה לא רק משום שיש בכך הפרת תנאי ההיתר שהוענק למשיב, בניגוד להוראת סעיף 12 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, אלא יש בכך גם משום פגיעה בבית החולים ובמעבידתו - המדינה באופן בולט. מציין בית הדין שהמשיב נעדר באופן תדיר מבית החולים, אשר סבל ממצוקת כֹח אדם קשה, וזאת על מנת לעסוק בפרקטיקה פרטית שההכנסה ממנה גבוהה יותר. המשיב ניצל את זכותו העקרונית לצאת לחופשה על מנת לעשות לביתו בשעות העבודה המקובלות, כשבאותה שעה גם קיבל דמי חופשה מן המדינה. מסביר בית הדין שהאיסור על עובד לעסוק בשכר בימי חופשתו, עלול לעלות, בהתקיים נסיבות מסויימות, לכדי עבירה משמעתית ואף פלילית, זאת משום שחוק חופשה שנתית הוא חוק מגן. עוד כותב בית הדין שעיסוקו של המשיב בענייניו הפרטיים במהלך עבודתו במכון, וכן הפניית העובדת לטיפולו האישי במסגרת פרטית בבית חולים "אלישע", והקדמת תור לביצוע בדיקה מסיבות שאינן מקצועיות, מהווים הפרה של חובת הנאמנות של המשיב כלפי בית החולים וציבור הפונים למכון הגסטרואנטרולוגי. מוסיף בית הדין וכותב בעמ' 6 לגזר הדין: "ראוי היה שהתמסרותו לעבודה במכון, בעת שהותו בבית החולים, תהיה מלאה ולא תוסח לעניינים הפרטיים. הנאשם פעל בניגוד לעקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שמדובר בכבוד המקצוע, ובין שעניינם כללים אתיים שראוי שיחולו במקצוע הרפואי.... בכך פגע באמון הציבור ברופאים המועסקים בשירותו". יא. בהמשך מתייחס בית הדין לנסיבותיו האישיות של המשיב המועסק כרופא בשירות המדינה מאז 1993, וכמנהל המכון בבית החולים מאז 1998. לעיון בית הדין הוגשו חוות דעת מצויינות בעניינו של המשיב אשר מדברות בעד עצמן. כותב בית הדין שמחוות דעת אלה עולה שהמשיב הוא מומחה בתחומו, והוא מילא את תפקידיו במקצועיות ובמסירות הראויים לכל שבח. התמסרותו של המשיב לציבור החולים ולעבודתו בבית החולים היתה רבה, והמשיב היה נתון לעומסי עבודה ניכרים. יב. בית הדין גם עומד בגזר דינו על תכלית אמצעי המשמעת בדין המשמעתי, דהיינו, אמצעים אלה נועדו להגן על השירות הציבורי, על תדמיתו בעיני הציבור, ולהרתיע עובדים אחרים במעמדו של המשיב על מנת שלא ייכשלו במעשים מסוג זה. יחד עם זאת, אל מול תכלית אמצעי המשמעת יש גם לבחון את הנסיבות האישיות של כל נאשם, ועל בית הדין לשקול ולאזן בין האינטרסים השונים. יג. בית הדין עמד על חומרת העבירות בהן כָּשַל המשיב, דהיינו, עירוב התחומים בין עבודתו הפרטית לבין עבודתו במערכת הציבורית, ואי-הקפדה על נוהלים שחייבו אותו. במעשים אלה של המשיב היה קיים פוטנציאל לפגיעה באמון הציבור, ביושרתה של מערכת הבריאות, ומנגד, מציין בית הדין שעליו לשקול את נסיבותיו האישיות של המשיב, את תִפקודוֹ המקצועי והיעיל לאורך השנים ואת מסירתו ותרומתו למערכת הבריאות. כמו כן עומד בית הדין על כך, שהרשעתו של המשיב באישום השני נסמכה רובה ככולה על הודאותיו של המשיב, שהעיד בגילוי לב בפני בית הדין. גם הרשעתו של המשיב לפי סמכות בית הדין, מכֹח תקנה 46 לתקנות סדרי הדין, באה בעקבות דברים ששמע בית הדין מפי המשיב עצמו. יד. בית הדין גם רשם בפניו במסגרת גזר הדין את התחייבותו של המשיב להפריד באופן מוחלט בין עיסוקיו כרופא במערכות פרטיות לבין תפקידו במערכת הבריאות הציבורית. המשיב אף הודיע, למעלה מן הצורך, כי יפסיק כליל את עיסוקו בפרקטיקה הפרטית. על יסוד כל האמור לעיל החליט בית הדין לנקוט באמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הפקעת משכורת קובעת אחת, והורדה בדרגה אחת למשך 9 חודשים. טו. על גזר דין זה מונח בפנינו ערעורה של המדינה המלינה על קולת העונש. נטען בערעור שבית הדין פירט בהכרעת הדין את החומרה בעבירות שבהן הורשע המשיב בשני האישומים. בית הדין אף השתמש ברטוריקה מחמירה ביותר באשר לחומרה שיש להעניק למעשיו של המשיב. כך, למשל, ביחס לאישום הראשון קבע בית הדין ביחס למשיב כי : "במעשיו היה גלום גם פוטנציאל, אף אם לא מומש בפועל, למראית עין של הקצאת זמן לטיפול בענייניו הפרטיים במסגרת עבודתו במכון ועל חשבון עבודתו שם". טז. בהכרעת הדין צויין גם כי אין ספק שלא רק טובת החולים עמדה לנגד עיניו של המשיב אלא גם שאלת הרווח והתועלת האישיים שיצמחו לו מעבודתו כרופא. בית הדין קבע שמעשיו של המשיב פגעו במעביד בשלושה ראשים: 1. המשיב נעדר תדירות מעבודתו במכון, שסבל ממצוקת כח אדם קשה, בעוד המשיב מבכר לעסוק בפרקטיקה פרטית שהכנסתה גבוהה יותר. 2. המשיב הפר את אמון המעביד שאישר לו יציאות תכופות לחופשה, כשהמטרה האמיתית של אותן יציאות היתה עיסוקיו הפרטיים של המשיב. 3. המשיב קיבל כפל תשלום על אותן שעות עבודה הן כדמי חופשה ממעבידתו - המדינה, והן מהכנסתו בגין עיסוקיו הפרטיים. יז. נטען בערעור שבמסגרת הכרעת הדין פירט בית הדין את החומרה בעבירות בהן הורשע המשיב, כשמובהר שאין המדובר בעבירות טכניות של סטייה מהיתר העבודה הפרטית שניתן לעובד, אלא מדובר בעבירות מהותיות וחמורות, הואיל ובמשך שנים ניצל המשיב את ימי החופש שלו לצורך עבודתו הפרטית, ביודעו שקיימת מצוקה קשה ואמיתית של כח אדם במכון, וביודעו שבהעדרו נדחה טיפול בחולים בבית החולים ואין מי שנותן להם מענה. בית הדין כתב: "בזהירות הראויה נאמר, כי ספק רב אם בשנים 2008-2010 הקדיש הנאשם את כל תשומת לבו למילוי תפקידו כמנהל מכון הגסטרו בבית החולים". יח. מוסיפה המדינה ומציינת בערעורה שלמרות פניות חוזרות ונשנות מטעם מנהל בית החולים שהִתרה במשיב לבל יעסוק בעבודתו הפרטית על חשבון ימי החופש שלו, המשיך המשיב בשלו. לטענת המדינה, למרות כל האמור לעיל, ולמרות שהמשיב עשה לביתו על חשבון תפקידו בבית החולים בשעה שהוא נושא בתפקיד בכיר כמנהל המכון, התעלם בית הדין בגזר דינו מן ההלכה לפיה ככל שהעובד בתפקיד בכיר יותר כך יש להחמיר באמצעי המשמעת המוטלים עליו. יט. דברים אלה נכונים ביתר שאת, לדעת המדינה, בשעה שענייננו במשיב שלחובתו עבר משמעתי של עבודה בפרקטיקה פרטית ללא היתר בגינה הורשע על ידי בית הדין בשנת 2000 והוטלו עליו אז אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת מחצית משכורת, והשבה של משכורת קובעת אחת, אך ענישה זו לא היה בה כדי להרתיע את המשיב (נספח ד' של הודעת הערעור). כ. על יסוד כל אלה סבורה המדינה שאמצעי המשמעת שהטיל בית הדין קלים באופן שאיננו הולם את חומרת העבירות ומבטאים סלחנות רבה מידיי כלפי המשיב. בית הדין גם העניק, לדעת המדינה, משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, ובכלל זה להערכות החיוביות שניתנו לו, כמו גם לעובדה שהרשעתו התבססה ברובה על הודאתו בפני בית הדין, והעובדה שהצהיר בפני בית הדין שבכוונתו לזנוח את עבודתו הפרטית. כא. המדינה טוענת בערעורה שבשים לב לתכלית של הדין המשמעתי, יש ליתן משקל מוגבר לאינטרס הציבורי של הרתעת עובדי הציבור ושמירה על אמון הציבור בשירות המדינה, על פני האינטרס של העובד ונסיבותיו האישיות. על יסוד כל אלה עותרת המדינה לקבלת ערעורה ולהחמרה בעונשו של המשיב, דהיינו, פיטוריו לאלתר ופסלותו למשך חמש שנים משירות במשרד הבריאות. כב. בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 30.10.11 שמעתי את טיעוניהם המפורטים של שני הצדדים. בפתח הדיון הודיע ב"כ המשיב לבית המשפט, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי בסמוך לכתיבת גזר הדין של בית משפט קמא העביר המשיב התחייבות מפורשת לבית הדין כי יחדול מכל עיסוק בפרקטיקה פרטית. ב"כ המשיב הוסיף : "ויישמנו את ההתחייבות הזאת במלואה. כרגע אין למשיב פרט לעבודתו בבית החולים הציבורי, עיסוק בפרקטיקה פרטית כלשהי" (עמ' 3 לפרוט'). כג. ב"כ המדינה טענה שבית הדין השתמש אמנם ברטוריקה מחמירה, אך לא יישם את הדברים באמצעי המשמעת הדרושים שהיה עליו לנקוט בהם. בית הדין סבר שבמעשיו של המשיב גלום פוטנציאל להקצאת זמן לטיפול בענייניו הפרטיים, גם אם הפוטנציאל לא מומש בפועל. בית הדין גם ציין שמה שעמד לנגד עיניו של המשיב היה לא רק טובת החולים אלא גם שאלת הרווחים והתועלת האישית שיצמחו לו מעבודתו כרופא. ב"כ המדינה גם עמדה על כך שבית הדין ציין את ההִעדרות של המשיב בתדירות גבוהה מעבודתו במכון בשעה שהיתה ידועה לו מצוקת כח האדם במכון. בנוסף הפר המשיב את האמון שניתן לו על ידי בית החולים שאישר לו את יציאותיו לחופשה בשעה שהמטרה האמיתית של יציאות אלה היתה לעיסוקים פרטיים, בימי רביעי בשבוע, בעוד שהמשיב מקבל דמי חופשה מחד גיסא, ושכר מעבודתו הפרטית מאידך גיסא. כד. ב"כ המדינה מציינת שאין המדובר בסטייה טכנית או בסטייה קלה, אלא מדובר ברופא בכיר שלמרות מצוקת מערכת הבריאות העדיף לעשות לביתו בידיעה ברורה שבהעדרו מבית החולים נדחה הטיפול באותם חולים ואין מי שיתן להם מענה, כשבית החולים חוזר ופונה אל המשיב ומבקש ממנו לחדול מליטול את ימי החופשה ולהתעסק בעבודה פרטית, אך המשיב ממשיך בשלו. כה. כמו כן עמדה ב"כ המדינה על הרשעתו הקודמת של המשיב משנת 2000 בעבירת משמעת, דהיינו, עבודה בפרקטיקה פרטית ללא היתר. בגין ההרשעה הקודמת הוטלו על המשיב אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הפקעת מחצית משכורת, והשבה של משכורת קובעת אחת, אך המשיב חזר וביצע את העבירות נשוא ערעור זה. כו. ב"כ המדינה חזרה והדגישה שהיה על בית הדין להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס הפרטי של המשיב וזאת מתוך רצון לשמור על הרתעת הרבים וכן לשמור על אמון הציבור בשירות המדינה. ב"כ המדינה הוסיפה שאמצעי המשמעת שהיא עותרת להם הם מידתיים הואיל והיא לא עותרת לפסול את המשיב מן השירות הציבורי בכלל, אלא רק ממשרד הבריאות. כז. ב"כ המשיב עמד בטיעוניו על כך שאמצעי המשמעת החמור ביותר שניתן להטיל על עובד מדינה הוא פיטוריו מן השירות. מהלך זה ננקט בדרך כלל במקרים שבהם העובד מורשע בעבירה פלילית והוא מועמד לדין משמעתי כהשלמה לצורך מיצוי הדין עימו כעובד מדינה, או למצער באותם מקרים בהם יש לעבירות המשמעת נופך פלילי משמעותי. בענייננו, מדגיש ב"כ המשיב שבאישום הראשון שבכתב התובענה יוחסה למשיב עבירת משמעת בה נטען כי הוא עושה שימוש בעבודתו הציבורית על מנת לסדר לעצמו עבודה פרטית, ואולם, מאישום זה המשיב זוכה. ב"כ המשיב מביע תמיהה על כך שלמרות שהמשיב זוכה מן האישום המרכזי אשר יוחס לו, לא בא הדבר לידי ביטוי במסגרת שיקול הדעת שמפעילה המדינה באשר לאמצעי המשמעת שהיא מבקשת להטיל על המשיב. המשיב הורשע בסופו של דבר, כך מדגיש ב"כ המשיב, בכך שערבב בין עבודתו בשירות הציבורי במכון לבין עבודתו הפרטית, וכן בכך שלצורך השגת שקט דאג לתת קדימות לעובדת בקביעת תור במכון שבבית החולים, וזאת לאחר שהמתלוננת אמרה שבדעתה להגיש תלונה כנגד המשיב, דהיינו, המשיב העדיף לסדר תור מוקדם כדי לקנות שקט נפשי. כח. ממשיך ב"כ המשיב וטוען שההלכה היא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בדרך כלל במידת העונש שגוזר בית הדין למשמעת אלא במקרים חריגים. בענייננו חזר ב"כ המשיב והדגיש שהמשיב נטל על עצמו התחייבות למעלה מן הדרוש, לחדול מלעסוק בפרקטיקה פרטית וזאת כדי למנוע לזות שפתיים. התחייבותו זו של המשיב, כך מציין ב"כ המשיב, יושמה במלואה. עד כאן באשר לעובדות הרלוונטיות לאישום הראשון. כט. בהתייחס לאישום השני מציין ב"כ המשיב שהמשיב הודה בכך שעבד בימי החופשה שלו למרות שלפי ההיתר לפרקטיקה פרטית שברשותו, אסור לו לעבוד בפרקטיקה פרטית בשעות היום, אלא רק החל משעות אחר הצהרים ואילך. טוען ב"כ המשיב שהמשיב לא היה מודע למשמעות הדברים וסבר שאם הוא נוטל חופשה מן העבודה הוא רשאי לעבוד בפרקטיקה פרטית. ב"כ המשיב מציין שלפי עובדות האישום השני עבודתו של המשיב בניגוד להיתר היתה בשנתיים - שלוש שקדמו למועד מסירת הודעתו ת/3 (17.1.2011), וזאת בתדירות של פעם או פעמיים בחודש. על יסוד דברים אלה בלבד הורשע המשיב בבית הדין. ל. טוען ב"כ המשיב שאמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב אינם ענין של מה בכך, ולא ניתן לקבל את טענת המדינה כאילו אמצעים אלה אינם מידתיים. נכון הוא שבית הדין ציין שבמעשיו של המשיב גלום פוטנציאל של הקצאת זמן על חשבון השירות הציבורי לטיפול בעניינים הפרטיים של המשיב, ואולם, כך מדגיש ב"כ המשיב, את הפוטנציאל הזה "חיסל" המשיב משהודיע שאין בדעתו לעסוק בפרקטיקה פרטית. נסיבות העבירה, כך טוען ב"כ המשיב, אינן חמורות ואין כל הצדקה לפטר את המשיב משירות המדינה. הדבר מנוגד לטובת הציבור שהרי המשיב הוא רופא גסטרואנטרולוג מומחה המועסק כ-20 שנה בבית החולים בצפת והוא רופא גסטרואנטרולוג יחיד שם, וכל עומס העבודה של מחוז הצפון על כתפיו. אין זה רציני לטעון שהתורים הארוכים נוצרו בגלל יום חופש כזה או אחר שנטל המשיב. מכל מקום, לא ניתן לטעון שאמצעי המשמעת שנקט בהם בית הדין הם בלתי סבירים. לא. באשר להרשעתו הקודמת של המשיב משנת 2000, מסביר ב"כ המשיב שבאותה תקופה התעוררה בעיה רצינית בשירות המדינה באשר למשמעות המילה "פרקטיקה פרטית". עקב דו"ח מבקר המדינה באותה עת הועמדו לדין משמעתי עשרות רופאים על עיסוק ב"פרקטיקה פרטית" ללא היתר ובסופו של דבר הארגון היציג של הרופאים בא בדברים עם נציבות שירות המדינה והוחלט אז לחדול מלהגיש כתבי תובענה חדשים, ואלה שהיו בהכנה בוטלו. אלה שהספיקו להרשיע אותם (ובהם המשיב) נשארו מורשעים. ב"כ המשיב גם הפנה לאסופה הגדולה של מכתבי שבח ותודה שנשלחו בעניינו של המשיב, הן מצד ציבור החולים, הן מצד אנשי ציבור, והן מצד רופאים. לב. ב"כ המדינה השיבה על דברי הסניגור וציינה שאכן ההרשעה הקודמת משנת 2000 לא הוגשה בדרך הרגילה לבית הדין, אלא שבעדות מנהל בית החולים ד"ר אוסקר אמבון, מיום 1.5.11, נשאל העד במהלך עדותו הראשית וענה (עמ' 9 לפרוט') שבשנת 2000 ננזף המשיב עקב עיסוקו בפרקטיקה פרטית. לטענת ב"כ המדינה יש לאפשר לה להגיש הרשעה זו משנת 2000, ולו גם כראיה נוספת בערעור, הואיל ולהרשעה קודמת זו עשויה להיות השלכה. אעיר בסוגיה זו, שמסתבר מעיון בפרוטוקול הדיון בפני בית-הדין, שב"כ המשיב עצמו התייחס בטיעוניו בפני בית-הדין להרשעה הקודמת בנושא "פרקטיקה פרטית", בעמ' 46 לפרוט', ש' 36-34, ומכאן שאין מניעה מלהעלות סוגיה זו בשעת הדיון בערעור. ב"כ המדינה הוסיפה שאין לקבל את נסיונו של המשיב לְגַמֵד את הנושאים שלגביהם הורשע בהכרעת הדין נשוא ערעור זה. לטעמה, הפיטורין מתבקשים, וככל שבית המשפט ייעתר לעמדת המדינה, מסכימה המדינה לכך שמשך הפסילה מלשרת במשרד הבריאות יופחת ויעמוד על פחות מחמש שנים. לג. לאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי בתיק בית הדין למשמעת, ובטיעוניהם המפורטים של באי כח שני הצדדים, אני סבור שאין מקום להיעתר לדרישתה של המדינה בדבר פיטוריו של המשיב, ופסילתו משירות במשרד הבריאות למשך מספר שנים. יחד עם זאת יש מקום להחמרה מסויימת באמצעי המשמעת שהטיל בית הדין על המשיב, ואבהיר את הדברים בהמשך. לד. ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של בית הדין למשמעת אלא במקרים חריגים: "הלכה פסוקה היא, כי, ככלל, לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה. ההנחה הפועלת לענין התערבות בית משפט שלערעור באמצעי משמעת היא כי "חזקה על בית-הדין כי מבין הוא את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו" (עש"מ 11976/05 רוחי חליל נ' נציבות שירות המדינה, בפיסקה 20 (לא פורסם, , 11.4.2007), מפי כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה). לה. בעיקרו של דבר על בית הדין למשמעת לוודא שאמצעי המשמעת המוטלים יגשימו את תכליתם של דיני המשמעת תוך איזון הנסיבות האישיות והקפדה על עקרון המידתיות (עש"מ 5917/07 נביל גרה נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 19.8.2007); עש"מ 3295/08 שלמה אזולאי נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , 23.6.2008); עש"מ 222/07 יוסף אסדו נגד מדינת ישראל (לא פורסם, , 11.11.2007); עש"מ 8382/07 שריפה שמאליה נגד מדינת ישראל (לא פורסם], , 22.4.2009)). לו. מעיון בגזר דינו של בית הדין עולה כי בית הדין הנחה את עצמו לפי הכללים הראויים, דהיינו, שתכליתם של אמצעי המשמעת היא להגן על השירות הציבורי, על תדמיתו בעיני הציבור, וכן להרתיע עובדים אחרים במעמדו של הנאשם לבל ייכשלו במעשים מסוג זה (עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' יאיר אשואל, פ"ד נז(1) 920 (2003), וכן עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב, פ"ד נב(5) 87 (1998)), אם כי בד בבד תכלית אמצעי המשמעת אמורה להיבחן גם אל מול הנסיבות האישיות של הנאשם (דברי כב' השופטת (בדימוס) א. פרוקצ'יה בעש"מ 7635/05 ירדנה שרתוק נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, , 29.1.2007)). לז. בית הדין עמד בגזר דינו על חומרתן של העבירות בהן כָּשַל המשיב, שהמאפיינים הדומיננטיים שלהן היה עֵרוב התחומים בין עבודתו הפרטית מחד גיסא, ועבודתו במערכת הציבורית מאידך גיסא, ואי-הקפדה על קיום הנוהלים שחייבו אותו. בית הדין קבע שבמעשים אלה היה קיים פוטנציאל לפגיעה באמון הציבור וביוֹשְׁרָה של מערכת הבריאות. כנגד שיקולים אלה הציב בית הדין לנגד עיניו את הנסיבות האישיות של המשיב, תִפקודוֹ המקצועי והיעיל לאורך השנים, מסירותו ותרומתו למערכת הבריאות. בית הדין גם הביא בחשבון שהמשיב מסר את עדותו בגילוי לב, כשהרשעתו באישום השני נסמכה רובה ככולה על הודאותיו, וגם הרשעתו של המשיב בדין מכֹח סמכות בית הדין על-פי תקנה 46 של תקנות סדרי הדין - מבוססת על דברים שנשמעו מפי המשיב עצמו. עוד הביא בית הדין במסגרת שיקוליו את התחייבות המשיב להפריד באופן מוחלט בין עיסוקיו כרופא במערכות פרטיות לבין תִפקודוֹ במערכת הרפואה הציבורית. המשיב אף הודיע, למעלה מן הדרוש, כי יפסיק כליל את עיסוקיו ב"פרקטיקה פרטית" (וכזכור, בפתח הדיון שבפניי הודיע ב"כ המשיב שכרגע אין למשיב, פרט לעבודתו בבית החולים הציבורי, עיסוק ב"פרקטיקה פרטית" כלשהי). לח. כאמור כבר לעיל, סבורני שבית הדין הנחה את עצמו כראוי בהתאם לנדרש. תכלית אמצעי המשמעת שמטיל בית הדין היא הרתעתית ומניעתית כדי למנוע פגיעה בטוהר המידות בשירות המדינה, וכדי להגן על התפקוד התקין של שירות המדינה, ואמון הציבור בו. ככל שדרגת העובד בשירות המדינה בכירה יותר, כך גם גובר הצורך להעביר מסר ברור המוקיע את מעשיו (עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פ"ד נז(3) 817 (2003); עש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463 (2001); עש"מ 10129/01 מדינת ישראל נ' טליה גניש (לא פורסם, , 11.3.2002), וכן עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' יאיר אשואל, פ"ד נז (1) 920 (2003)). יחד עם זאת, וכאמור כבר לעיל, על בית הדין גם להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של העובד, וכך גם פעל בית הדין במקרה שבפנינו. לט. במסגרת טיעוניהם של הצדדים בפני בית הדין למשמעת לא הוגשה הכרעת הדין אשר לפיה הורשע המשיב על ידי בית הדין למשמעת ביום 29.6.00, דהיינו, לפני כעשר שנים, ברוב דיעות, בכך שעסק ב"פרקטיקה פרטית" וכרופא עצמאי בקופת חולים "לאומית" החל משנת 1995, ללא הגשת בקשה לקבלת היתר לעבודה פרטית, ובכך הפר את הוראות התקשי"ר 42.432, ואת הודעות נש"מ מ/51 מיום 4.3.1986, וכן הפר את הוראות סעיפים 17 (2), 17 (3), 17 (4) לחוק לשירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963. בהכרעת דין זו, משנת 2000, צויין שהשאלה שעמדה להכרעה בפני בית הדין היתה האם עיסוק כרופא עצמאי, במסגרת אחת מקופות החולים תיחשב, לענין הוראות התקשי"ר, כעיסוק ב"פרקטיקה פרטית", שלגביה קיימת הוראת תקשי"ר שעיקרה: בקשת היתר לעסוק ב"פרקטיקה פרטית", וזאת כנגד ניכוי 5% משכרו של הרופא. דעת הרוב היתה שרופא עצמאי במסגרת קופת חולים דומה במאפייני עיסוקו בהשתכרותו לרופא עצמאי, ולכן ביצוע "הפרקטיקה הפרטית", ללא בקשה לקבלת היתר לעבודה פרטית, לפי הפרוצדורה שבתקשי"ר, מהווה הפרת הוראת התקשי"ר הנוגעת לענין, ולכן הורשע המשיב באותה הכרעת דין (בד"מ 65/00 נספח ד' להודעת הערעור), וביום 10.7.00 הוטלו עליו אמצעי המשמעת של נזיפה והפקעת מחצית משכורת קובעת אחת. בית הדין ציין באותו גזר דין כי אין הוא סבור שקיימת הצדקה להוריד את המשיב בדרגה וזאת בהתחשב בנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה והעובדה שהמשיב טרח והגיש בקשה לעבודה פרטית, אם כי לא ציין את העובדות הרלוונטיות לעיסוקו כרופא עצמאי. בית הדין הוסיף וקבע שהמשיב יחזיר למדינה סכום כסף שלא יעלה על משכורת קובעת אחת על פי חישוב שייעשה על ידי משרד הבריאות. מ. כאמור, הכרעת דין זו משנת 2000, וגזר הדין שבעקבותיה, לא הוגשו לבית הדין בשעת הדיון בהטלת אמצעי המשמעת בגין ההרשעה נשוא הדיון כאן. הנושא הועלה נוכח צירוף הכרעת דין זו וגזר הדין כנספח ד' להודעת הערעור. ממילא לא היתה כל התייחסות לנושא לא מפי הצדדים ולא על ידי בית הדין בגזר הדין נשוא הערעור, אם כי אציין שבשעת טיעונו בפני בית הדין למשמעת, לאחר שמיעת הראיות, העלה ב"כ המשיב את ענין ההרשעה הקודמת בעמ' 46 סיפא לפרוט'. בשעת הדיון בפניי הפנתה ב"כ המדינה להרשעתו הקודמת של המשיב משנת 2000 וציינה שנוכח הרשעה קודמת זו יש ליתן משנה תוקף לדרישתה של המדינה להחמיר באמצעי הענישה. ב"כ המשיב התייחס בטיעונו להרשעה הקודמת, לעיצומו של ענין, והסביר את הרקע, דהיינו, במשך שנים סברו מנהלי כח אדם בבתי החולים שרופאי בתי חולים העובדים על בסיס עצמאי במסגרת קופת חולים (על בסיס הנפקת חשבונית) מבצעים עבודה פרטית שאינה מחייבת אותם להפריש 5% משכרם, ואולם בהמשך התברר שיש לראות בעבודה זו משום "פרקטיקה פרטית" שהמבקש היתר לעסוק בה חייב להסכים לניכוי 5% משכרו. על רקע זה הוגשו כנגד רופאים רבים כתבי תובענה בגין עבירת משמעת, וזאת עד שהושג הסדר בין הארגון היציג של הרופאים לבין נציבות שירות המדינה והוסכם שלא יוסיפו להגיש כתבי תובענה בענין זה, ואף אלה שכבר היו בהכנה בוטלו. מא. סבורני, שאין להמעיט מאותה הרשעה קודמת, אך יחד עם זאת ראוי להביא בחשבון את הרקע כעולה מהסבריו של ב"כ המשיב, וכן כעולה מעיון בהכרעת הדין עצמה משנת 2000, וגזר הדין מיום 10.7.00, בו נכתב, בין יתר הדברים, שהמשיב הגיש לאורך כל השנים בקשות להיתר לעבודה פרטית, אם כי לא ציין שהוא מועסק גם במסגרת קופת החולים כרופא עצמאי במסגרת "פרקטיקה פרטית", וכדברי בית הדין בסעיף 7 של גזר הדין הנ"ל מיום 10.7.00: "..... כאשר הטופס עצמו הוא טופס "אילם" ואין בו הדרכה לגבי הסוגים השונים של העיסוקים המאפיינים את את עולם הרפואה......". מב. מהתם להכא: לא שוכנעתי שהיה מקום להורות על פיטוריו של המשיב ועל פסילתו משירות במשרד הבריאות, כעתירת המדינה. ראוי לזכור שבעיקרו של דבר זיכה בית הדין, מחמת הספק, את המשיב מן האישומים והעבירות שיוחסו לו באישום הראשון, אם כי מכח תקנה 46 (סיפא) לשירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין) תשכ"ד-1963, הרשיע בית הדין את המשיב בעבירות משמעת של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה, או שעלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה. מג. באישום השני הורשע המשיב בגין העובדה שקיבל היתר לעבודה פרטית בשנים 2008-2010 כשההיתרים מתנים את ביצוע העבודה הפרטית לשעות אחר הצהרים, בעוד המשיב נטל במועדים שונים ימי חופשה בהם עבד במסגרת עבודתו הפרטית, כהודעתו בפני חוקר המשמעת (ת/3), ולדבריו, עבד שנתיים - שלוש בניגוד להיתר, בתדירות של פעם או פעמיים בחודש, הגם שמנהל בית החולים הזהירו לבל יעסוק בעבודה פרטית מחוץ לבית החולים בשעות היום ובימי חופשה. מד. בהכרעת הדין (עמ' 11) עמד בית הדין בנוגע לאישום הראשון, בין היתר, על כך שהמשיב: "התנהג באופן שלא הלם את תפקידו כמנהל מכון הגסטרו וכעובד מדינה. במעשיו היה גלום גם פוטנציאל אף אם לא מומש בפועל, למראית עין של הקצאת זמן לטיפול בענייניו הפרטיים במסגרת עבודתו במכון, ועל חשבון עבודתו שם". מה. בכל הנוגע לאישום השני ציין בית הדין, בין היתר, בעמ' 14 סיפא של הכרעת הדין: "צא ולמד שלא רק טובת החולים עמדה מול עיניו של ד"ר X אלא גם שאלת הרווח והתועלת האישיים שיצמחו לו מעבודתו כרופא". בהמשך, בעמ' 15 של הכרעת הדין: "בזהירות הראויה נאמר כי ספק רב אם בשנים 2008-2010 הקדיש הנאשם את כל תשומת ליבו למלוי תפקידו כמנהל מכון הגסטרו בבית החולים" מו. בית הדין גם עמד, בהמשך הכרעת הדין, על הפגיעה שפגעו מעשיו אלה של המשיב במעביד (עמ' 16 של הכרעת הדין), ואף הבהיר שאין במעשים אלה משום "זוטי דברים", כפי שניסה הסניגור לטעון, הואיל ובמעשיו של המשיב, אשר ניצל לרעה את ההיתרים שניתנו לעבודה ב"פרקטיקה פרטית", ופעל למעשה בניגוד לתנאים, יש משום פגמים מהותיים, ובשים לב בין היתר, גם לכך שהמשיב נעדר תדירות מבית החולים אשר סבל ממצוקת כח אדם קשה, וזאת על מנת לעבוד ב"פרקטיקה פרטית" שהכנסתה גבוהה יותר (גזר הדין, עמ' 5 סיפא). מז. בגזר הדין נתן בית הדין ביטוי לעובדה שבמעשיו של המשיב היה קיים פוטנציאל לפגיעה באמון הציבור ביושרתה של מערכת הבריאות, ואולם, מנגד הביא בית הדין בחשבון, ובצדק, את חוות הדעת המצויינות שהוגשו לבית הדין מהן עולה שהמשיב מומחה בתחומו, ממלא את תפקידיו במקצועיות ובמסירות ראויים לכל שבח. התמסרותו של המשיב לציבור החולים ולעבודתו בבית החולים היתה רבה, והמשיב היה נתון לעומסי עבודה ניכרים (עמ' 6 של גזר הדין). מח. עוד הביא בית הדין בחשבון שהמשיב העיד בגילוי לב, והרשעתו בדין מכח סמכות בית הדין לפי תקנה 46 של תקנות סדרי הדין, כמו גם הרשעתו באישום השני, נסמכו בעיקרו של דבר על הודאותיו של המשיב. מט. בנוסף, התחייב המשיב להפריד באופן מוחלט בין עיסוקיו כרופא במערכות פרטיות לבין תפקידו במערכת הבריאות הציבורית, ואף הודיע למעלה מן הצורך, כי יפסיק כליל את עיסוקו ב"פרקטיקה פרטית" (ובדיון בפניי מיום 30.10.11 הודיע באמצעות בא כוחו שכרגע אין לו - פרט לעבודתו בבית החולים הציבורי - עיסוק ב"פרקטיקה פרטית" כלשהי). נ. שוכנעתי, לאחר שחזרתי ושקלתי בדבר, שלא נפל פגם בגזר דינו של בית הדין משנמנע מלהורות על פיטוריו של המשיב ועל פסילתו משירות במשרד הבריאות. נימוקיו ושיקוליו של בית הדין, בעיקרו של דבר מקובלים עליי, ואולם סבורני שראוי היה להחמיר באמצעי המשמעת של הורדה בדרגה וזאת על מנת ליתן ביטוי מעשי ומוחשי יותר לפגם שנפל בהתנהגותו של המשיב, אשר המשיך בהתנהלותו למרות אזהרותיו של מנהל בית החולים ד"ר אמבון (ת/6). הורדת המשיב בדרגה אחת למשך תשעה חודשים אין בה משום מתן ביטוי לפגם שנפל בהתנהלותו של המשיב, ולפיכך, יש להאריך את משך התקופה של הורדה בדרגה, וכך אני אכן מחליט. נא. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מקבל את הערעור, חלקית, במובן זה שאני מורה כי הורדת המשיב בדרגה אחת תהא למשך 24 חודשים. שאר אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב יעמדו בעינם ללא שינוי. רפואהעבירות משמעת