קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות נגד איכות הסביבה - זיהום מקור מים: השופט יעקב שפסר: 1. ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, לפיו נמנע מהרשעת המשיב בגין עבירות שביצע כנגד איכות הסביבה, ודן אותו לשל"צ והתחייבות בלבד.         רקע ההליך הינו כתב אישום שהוגש כנגד המועצה המקומית תל שבע וכנגד המשיב שכיהן בזמנים הרלוונטיים כראש המועצה, ולפיו הואשמו הם בעבירות שונות הנובעות מהזרמת שפכים מתחנת השאיבה של המועצה המקומית תל שבע אל נחל באר שבע, תוך זיהום מקורות מים, לכלוך רשות הרבים וגרימת מפגעי ריח חזק ובלתי סביר. ליבת הערעור הינה שאלת אי הרשעתו של המשיב.  2.   תמצית נימוקי המדינה היא, כי בית המשפט קמא נתן משקל בלתי סביר לתדמיתו של המשיב ולאפשרות כי יתמודד לתפקיד ציבורי בעתיד, תוך העדפתו על פני האינטרס הציבורי הכרוך בשמירה על הסביבה. מצב דברים זה חותר, כך לטענת המדינה, תחת עקרון השוויון ומשדר מסר נורמטיבי פסול באשר לאחריות הנדרשת מנושאי משרה ציבורית. 3.    תמצית טיעוני ב"כ המשיב היא, כי בית המשפט קמא לא הסיר את האחריות בה מחויב המשיב או ראש רשות כקביעה עקרונית, ואך פסק אינדיבידואלית על רקע נסיבות המשיב עצמו, ועל מנת לאפשר לו להתמודד אף בעתיד לתפקיד ראשות המועצה. בעניין זה הסכים אף ב"כ המשיב בהגינותו, כי מבחינה פורמאלית משפטית, לא מונעת הרשעתו במעשים נשוא כתב האישום התמודדות כאמור, וכל הפגיעה הנטענת היא אך מההיבט הציבורי. 4. דעתי היא כי יש יסוד לערעור ואמליץ איפוא לחברי לקבלו. אין ספק ששיקולי בית המשפט קמא אותם פירט בפסק דינו, בין היתר חלוף הזמן, פעולותיו של המשיב, העדר עבר פלילי והעובדה כי קיבל על עצמו אחריות גם על מעשיהם של שני נאשמים אחרים שנמחקו עקב זאת מכתב האישום, ראויים ונכונים. עם זאת נראה לי, כי שגויה העדפתם של שיקולים אלה והמסקנה לפיה יש להימנע מהרשעתו של המשיב על פני יתר השיקולים, תוך שעניינו של המשיב שבפנינו, אינו שונה לדעתי מעניינם של אחרים, ואינו נופל במסגרת החריגים המצדיקים את אי הרשעתו בדין. 5.     כללי סוגית ההרשעה ידועים ונסקרו אף בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שהוכחה אשמתו - מורשע. זו תוצאת טבעו של ההליך הפלילי העוסק בקביעות ערכיות וחברתיות, לרבות תיוג פליליות על מעשה שנקבע כי הוא אסור. אי הרשעה הינה חריג לכלל ונקבעת במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, מקרים בהם רב משמעותית הנזק על פני התועלת (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337) 6.    האם התקיימו התנאים הנ"ל המחייבים הימנעות מהרשעה בענייננו? חוששני שלא, ואני סבור כי לא זו בלבד שסוג העבירה וחומרתה, אינם מאפשרים לוותר על ההרשעה, אלא שאף נסיבותיו האישיות של המשיב אינן מצביעות על הֶצדק להָחְרגה בעניינו ולאי הרשעתו.  7.     באשר לחומרת העבירה: כפי שציין בצדק בית המשפט קמא, המדובר בעבירות חמורות שעניינן פגיעה באיכות הסביבה ויש בהן כדי לגרום למחלות ולפגיעה בציבור בכללותו. זאת ועוד, שמירת הסביבה בכלל ומקורות המים בפרט, הועמדה על ידי בית המשפט העליון כערך בעל אינטרס ציבורי עליון: ר' למשל בע"א 8234/08 מנהלת רשות המים וביוב ואח' נ' תדיר-גן (מתכת) ואח' (מיום 2.12.10, לא פורסם ):   "השמירה על מקורות המים בישראל היא אינטרס ציבורי עליון, נוכח מקורות המים המועטים העומדים לרשות המדינה ונוכח מגמת ההידלדלות של מקורות אלה כתוצאה מתנאי אקלים ובשל גורמים שונים נוספים..." בנסיבות אלה ועל רקע הצורך החברתי הברור בשמירה על מקורות המים והנזק הנגרם לאינטרס הציבור בשל זיהומם, לא ניתן להקל ראש בעבירות אלה ויש מקום להעברת מסר חד משמעי, לפיו לא תהיה כל סובלנות שהיא לעבירות מסוג זה, כמו גם לעבירות סביבתיות אחרות. 8. באשר למרכיב השני בשאלת ההרשעה - מרכיב הנזק הצפוי למשיב: ב"כ המשיב בהגינותו הרבה, אישר בפנינו, כי אכן מבחינה משפטית פורמאלית, אין בהרשעה כדי למנוע מהמשיב התמודדות מחודשת בבחירות, ככל שימצא לנכון לעשות כן. עם זאת ציין, כי יש בהרשעה משום פגיעה ב"היבט הציבורי" של העניין. בנסיבות אלה נראה לי, כי אין בנזק הנטען כדי לעמוד כנגד הכלל המחייב הרשעה. אדרבא, דווקא מההיבט הציבורי אין מקום להסתיר מקהל הבוחרים בבואו לשקול את בחירתו, את העובדה כי המועמד שבפניו עבר במסגרת תפקידו הציבורי עבירה סביבתית מהסוג הנדון. בהינתן העובדה כי אין מניעה חוקית להצגת מועמדות ובחירה לתפקיד, יש חשיבות ליידוע הציבור בפרטים הרלוונטיים ושקלולם במסגרת שיקוליו, תוך שסיכויי הפגיעה בעתידו הפוליטי של המשיב, אם בכלל, אינם יכולים להוות עילה לאי הרשעה. במובן זה, תואם איפוא ההיבט הציבורי הנטען את תכלית ההליך הפלילי כמפורט לעיל ואת מטרותיו.       זאת ועוד, מעמדו של המשיב כשליח הציבור ובעל התפקיד הבכיר כראש רשות, מחייבת העברת מסר, לפיו האחראי הבכיר לביצוע מדיניות הרשות, אינו יכול שלא לשאת באחריות לה. במסגרת שיקולי "עלות - תועלת" המובאים בחשבון על ידי מבצעי העבירות ובכלל זה ממלאי תפקיד, נכללים כמובן גם שיקולי ההרתעה המושפעים ישירות מהענישה המוטלת בנושא זה, שעיקר מטרתה היא הפנמת כלל ה"עלויות" הכרוכות בהתנהגות העבריינית, מבעוד מועד. מסר כאמור יש בו כדי להוות תמריץ עתידי לנקיטת אמצעים אפקטיביים למניעת הישנות עבירות מסוג זה.  הדרך האפקטיבית להתמודד מול עבירות מסוג זה המבוצעות בקלות יחסית, הינה אך באמצעות הרתעה, הרתעה שאינה מאפשרת לוותר על ההרשעה. לעניין זה יש להוסיף כמובן את החשש ממסר שלילי העלול לנבוע ולהתפרש מפסק דין הנמנע מהרשעה, באופן העלול להביא להקלת ראש אפשרית ע"י הציבור בערך המוגן. 9.  נוכח כל האמור, אף אם קיים בהרשעה מכשול מסוים הנוגע לתדמיתו הציבורית של המשיב, אין המדובר במכשול בלתי הפיך, כשיש לזכור כי טענות בדבר מכשול פוטנציאלי עתידי, נכונות למעשה כמעט לכל נאשם ונאשם, כך שיש בקבלת טענה זו, גם פגיעה במדיניות ענישה שוויונית.  10. בשולי הדברים ובטרם חתימה אציין, כי ער אני לעובדת לקיחת אחריות על ידי המשיב, לא רק למעשיו אלא גם על מעשי נאשמים אחרים שהיו רשומים בכתב האישום וזאת אף לאחר שפרש כבר מתפקידו, ואין לי אלא להביע הערכתי ליושרו והגינותו. עם זאת, ובשקלול כל האמור, אין מנוס מהרשעתו כאמור. 11.  נוכח כל האמור, אמליץ לחברי לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו. יעקב שפסר, שופט הנשיא יוסף אלון, אב"ד אני מסכים. יוסף אלון, שופטנשיא השופט יורם צלקובניק: אני מסכים. יורם צלקובניק, שופט אשר על כן נקבע כאמור בחוות דעתו של כב' השופט י' שפסר. איכות הסביבהזיהום מיםמים