בבג"צ 6319/05 חכמי נ' שופטת בית משפט השלום בתל אביב -יפו ואח' פ"ד נא(3) 750 נדונה הסוגיה נשוא המחלוקת דנן, אותה הגדירה כב' השופטת שטרסברג כהן כלהלן: "האם פטור אדם מחובתו להעיד כעד מטעם ההגנה בהליך פלילי רק משום שתלוי ועומד נגדו הליך פלילי נפרד באותו עניין שבו הוא נדרש להעיד? ... התשובה שניתנה על ידינו בשאלה זו היא שלילית..." . הלכת קינזי שמנעה בזמנו העדת שותף הנשפט בנפרד כעד תביעה במשפטו של שותפו - בוטלה, בין השאר מטעמים של האינטרס הציבורי, שחייבו ניהול משפטים באופן שוטף מבלי לגרום להפסקתם בשל משפט אחר המתנהל כנגד השותף שאמור להיות עד במשפטו של השותף האחר, תוך איזון מכלול האינטרסים הנובעים מכך כפי שנקבע בפס"ד חכמי, גם בו עלתה הטענה כי לחכמי זכות לחסיון מפני הפללה עצמית וכן עומדת לו זכות השתיקה והזכות שלא לחשוף את קו הגנתו בטרם יחשוף אותו במשפט המתנהל נגדו. שאם לא כן, נטען כי תיגרם פגיעה חמורה בזכויותיו שהחובה להגן עליהם קיבלה משנה תוקף בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. טענתו של חכמי נדחתה בבית משפט העליון, שאמר: "השמירה על זכויות הנאשמים, חשובות ככל שתהיינה אינן מוחלטות. מולן ניצבת זכותה וחובתה של החברה להגן על עצמה ועל כל אחד מפרטיה, מפניה; מולן ניצבת חובתה של החברה כלפי קרבנות הפשיעה, שכבודם, חירותם, בטחונם האישי, ורווחתם הגופנית והנפשית נרמסים ברגל גסה על ידי עבריינים חסרי מצפון; מולם ניצב הצורך למגר פשיעה הפוגעת ברקמה העדינה של החברה במישור הערכי, הנורמטיבי, הפרטי והציבורי. תפקידה של חברה מתוקנת הוא למצוא את האיזון הראוי בין כל אלה, באופן שיהיו בידי השיטה המשפטית הכלים המתאימים שיהא בהם כדי לאפשר קיום משפט הוגן ויעיל, למנוע הרשעת חפים מפשע ולהבטיח לבל יחלץ האשם מן הדין..." ראה: פס"ד חכמי עמ' 756 מול האותיות ב-ד. בעניינו של חכמי קבע בית המשפט העליון כי אין הצדקה להרחיב ולהחיל את הלכת קינזי, אלא יש לצמצמה, ובינתיים, הלכת קינזי בוטלה לחלוטין, אינה קיימת עוד, וגם הרציונאל שעמד מאחוריה בעבר אינו עומד, לרבות החשש לחשיפת גירסת ההגנה של נאשם קודם למשפטו. כב' השופט שמגר שלל מפורשות את הטענה שזכותו של עד לחסיון מפני הפללה עצמית, מהווה שיקול למניעת עדות נאשם אחד נגד נאשם אחר באותו ענין, לאור סעיף 47 לפקודת הראיות המגדיר את זכותו של העד לחסיון מפני הפללה עצמית, והזכות אינה פוטרת אותו באופן גורף מחובתו להעיד. החובה להעיד כפופה לסייגים באשר לשימוש באותה עדות נגדו, אותם ניתן להפעיל גם בעניינו, כך שהתביעה לא תוכל לעשות שימוש בעדות המבקשים 1-3, שתינתן במשפטו של העד הנאשם. כך גם החשש לחשיפת גירסת המבקשים קודם למשפטם. כב' השופטת שטרסברג קבעה בענין חכמי כי: "מאז הלכת קינזי נחשפו תחום סדר הדין הפלילי ודיני הראיות לתמורות מרחיקות לכת הן מצד המחוקק והן מצד בית המשפט, וחל מעבר הדרגתי מדיני קבילות לדיני משקל. המלחמה בפשע ההולך וגועה; הצורך להגן על הציבור מפני עבריינות קשה, קשוחה ומתוחכמת האוכלת בכל פה בחברה ככלל ובחבריה כפרטים; הימנעותם והתחמקותם של עדים מלמסור עדות בעיקר במשפטי חבריהם לפשע והקושי של בית המשפט להגיע לחקר האמת, הולידו את ההכרה כי לא ניתן להגן על כל הזכויות ועל כל האינטרסים גם יחד באותה מידה ובאותה עוצמה, וכי יש לדרג את הזכויות ואת האינטרסים השונים, להעדיף את הערכיים יותר ואת הפגיעים יותר, ולהעניק לאלה הגנה מועדפת. המגמה בדיני הראיות היא מהווה מכללי פסלות השוללים קבילותם של ראיות, לכללי משקל; מנוקשות ופורמאליזם, לגמישות וליתר חופש בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי. כך לדוגמא בא הדבר לידי ביטוי עוד לפני הלכת קינזי בכרסום בחסיון מפני הפללה עצמית, כקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות. לאחר פסיקת בית המשפט בענין קינזי, בא הדבר לידי ביטוי בכרסום בזכות השתיקה של הנאשם, כאשר לפי סעיף 162 לחסד"פ ניתן לייחס משמעות ראייתית להימנעותו של נאשם מלהעיד, המחזקת את עדויות התביעה ומסייעת להן. כך גם בהוראות שונות המחייבות אדם לבצע בדיקות אף אם תוצאותיהן עלולות להפלילו (סעיף 64 לפקודת התעבורה המחייב נהג לבצע בדיקת שכרות; סעיף 250א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו - 1955 - המחייב חייל להיבדק לשם גילוי סם מסוכן). בדומה, קבע המחוקק הסדרים המחייבים מסירת מסמכים אף אם יש בהם כדי להפליל את המוסר אותם (סעיפים 12(א) ו-17(ב) לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח - 1978 - ). יש הרואים שיא במגמת המעבר מקבילות למשקל בקבילותה של "אימרת חוץ" של עד (סעיף 10 א לפקודת הראיות [נוסח חדש]). ... אף שהמגמה להגמשת דיני הראיות נראית לי ראויה, יש לנהוג בה בזהירות כדי לשמור על איזון נאות בין הצורך בשמירה על זכות הפרט לכבוד, לחירות, לפרטיות ולמשפט הוגן אל מול הצורך להגן על זכויות החברה ופרטיה מפני הפשע. יש להימנע מלשלם מחיר יקר מדי, אם מתוך להיטות להצליח במלחמה בפשע ואם מתוך להיטות הפוכה, לגונן על החשוד ועל הנאשם הגנת יתר". ראה: עמ' 766 מול האותיות ב-ו. ועוד קבעה כב' השופטת שטרסברג כי: "נקודת המוצא היא החובה הבסיסית המוטלת על כל אדם להעיד בבית המשפט אם מזומן הוא למסור עדות. סעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש] קובע את הכלל, שלפיו הכל כשרים לעדות. הסעיף אף מפרט וקובע שאין אדם פסול מלהעיד מפני שהוא נאשם במשפט פלילי... כלל זה שהוא בסיסי בדיני הראיות לשיטתנו נועד לקדם את בירור האמת בכך שהוא מאפשר הבאת כל עד שביכולתו לשפוך אור על הנסיבות ועל האירועים שבמרכז הדיון המשפטי, כל חריג לכלל האמור פוגע בכלי בעל חשיבות ראשונה במעלה שניתן בידי בית המשפט לצורך ירידה לחקר האמת. לפיכך יש לקבוע את החריגים בזהירות ובקפידה. ועוד הבהירה כי אין מקום להרחיב את הסטיה שבהלכת קינזי על ידי הגנה "שכן במסגרת החובה להעיד ניתנים בידי העדים כלים מתאימים להגנה על זכויותיהם, ביניהם החיסיון מפני הפללה עצמית, זכות השתיקה והזכות שלא לחשוף את קו הגנתו" והוסיפה כי "ההסדר הקבוע בסעיף 47 מגלם איזון בין האינטרסים השונים המעורבים, באופן שיקודם חקר האמת תוך פגיעה מינימאלית בזכותו של אדם שלא למסור ראיה העשויה להפלילו אמנם בית המשפט רשאי לדחות את בקשתו של אדם להימנע ממסירת ראיה מהטעם שהיא עלולה להפלילו, אולם אם עשה כן, לא תוגש ראיה המפלילה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם, בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה... " וכן "גם אם יש בחובה למסור עדות כדי לנגוס בזכות לאי הפללה, מכילה היא את המנגנון הראוי ואת הבלמים הנאותים למניעת פגיעה ממשית בזכות לאי הפללה עצמית על ידי מניעת השימוש בחומר מפליל כזה במשפטו של העד. במקרה שלפנינו זכאי העד ככל אדם ליהנות מהחיסיון מפני הפללה עצמית אך אין הוא יכול להיבנות מהחיסיון כדי להשתחרר מחובתו להעיד". משפט פליליעדותדיוןשותפים לעבירה