כי המנוחה התאשפזה בבית אבות כשמונה חודשים טרם פטירתה, לנוכח מצבה הסיעודי הקשה. עם זאת, אין באשפוז זה כשלעצמו כדי לנתק את זיקתה לדירה. לא כל עזיבה של דייר תיחשב כעזיבה לצמיתות. במקרים בהם הדייר, על אף עזיבתו, רואה בדירה את ביתו ורצונו לחזור אליה שריר וקיים, ובנסיבות בהן עזיבתו נכפתה עליו מכורח אירועים אשר לא היו תלויים בו, לא תהיה בעזיבתו כדי לשלול זכויות לפי חוק הגנת הדייר (ראו: ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"מ לא(2) 113, 117 (1977). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עזיבה של דייר מוגן: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (ת.א 6013/06, כב' השופטת אירית מני גור). פסק הדין הכריע במחלוקת בין המערערים למשיבים, באשר לזכותם של המשיבים להתגורר בדיירות מוגנת בנכס מקרקעין בבעלות המערערים. רקע עובדתי: המערערים הינם בעלים של מקרקעין ברח' הצרי 7 ביפו (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין מבנה ובו 2 קומות - האחד בקומת הקרקע והאחד בקומה העליונה. המשיבים, בעל (להלן: "המשיב") ואישה (להלן: "המשיבה"), מתגוררים בשכירות מוגנת בקומת הקרקע. בשנת 1964 חולקה הדירה בקומת הקרקע לשתי יחידות, באמצעות מחיצה, לצורך השכרתן כדירות נפרדות בדמי מפתח. דירה אחת (להלן: "דירה א'") הושכרה בדיירות מוגנת להוריו המנוחים של המשיב (על ההסכם, המצורף לתצהיר המשיב, חתומה אימו המנוחה של המשיב), והדירה השנייה (להלן: "דירה ב'") הושכרה בדיירות מוגנת למשפחה בשם ריזאק פוזאי (להלן : "משפחת פוזאי"). עד שנת 1970 - כ-6 שנים סה"כ - התגוררה משפחת פוזאי בדירה שהושכרה לה. לאחר שעזבה את הדירה, שכר את דירתה המשיב, ועבר אליה עם אשתו (ההסכם מצורף כנספח ב' לתצהירו של המשיב) . מיד לאחר המעבר, הסירו המשיב, יחד עם הוריו, את המחיצה שהפרידה בין דירה א' לדירה ב', ומאז התגוררו בצוותא חדא ההורים והמשיבים, בנכס אחד שהורכב משתי הדירות שהושכרו קודם לכן בנפרד. המערערים רכשו את הבעלות על המקרקעין בשנת 1989. בשנת 1996 הגישו כנגד המשיבים והורי המשיב תביעת פינוי וסילוק יד, בתואנה כי במקור הנכס חולק ל-2 דירות, המשיבים הרסו את המחיצה ללא היתר ולפיכך יושבים בנכס שלא כדין. בפסק דינו דחה כב' השופט גולדין את התביעה, וקבע כי למשיבים זכויות בנכס מכוח הסכם השכירות המוגנת עליו חתום המשיב. קביעה זו התבססה על הממצא לפיו שתי הדירות אוחדו ומהוות דירה אחת בה מתגוררים יחד כל בני המשפחה, ולפיכך המשיבים אינם יכולים להיחשב כמי שיושבים ללא זכויות בנכס. בשנת 2001 הלך לעולמו אביו של המשיב, ובשנת 2005 נפטרה אימו. מאז מתגוררים לבדם המשיבים בנכס. לאחר פטירתם של הורי המשיב, הגישו המערערים את תביעתם לבית המשפט קמא, ובה דרשו את סילוקם של המשיבים מדירה א', בה התגוררו בעבר ההורים. בתובענה נטען כי המשיבים רשאים להתגורר בשכירות מוגנת רק בחלק שנשכר על ידי המשיב בשנת 1970 - כלומר בדירה ב'. פסק דינה של הערכאה הדיונית: בית המשפט בחן את שני התנאים להתמלאות הנדרשים על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר - [נוסח משולב] - התשל"ב 1972 (להלן: "החוק"): א. היעדר בעלות על דירה אחרת בזמן פטירתה של האם (להלן: "המנוחה") - הדיירת המוגנת המקורית בדירה א'. ב. מגורים משותפים כ-6 חודשים עם המנוחה סמוך לפטירתה. לעניין התנאי הראשון - נפסק, כי לא ניתן לקיים חיים עצמאיים בדירה ב', ולכן יחידה זו אינה יכולה להיחשב כדירה נוספת שהייתה ברשות המשיבים בעת פטירתה של האם. בית המשפט נעזר לצורך קביעה זו בהגדרתה של דירה בחוק המקרקעין, שבו נקבע כי "דירה" - חדר ו/או מערכת חדרים היכולים לשמש כ"יחידה שלמה ונפרדת למגורים". מאחר ודירה ב' חסרה אמצעים בסיסיים כגון שירותים, מקלחת ומטבח נפסק כי אינה עומדת בהגדרה זו. בית המשפט קבע כי פסק הדין של כב' השופט גולדין הקים השתק פלוגתא, לפיו שני המושכרים חוברו להם יחדיו על אף שבעבר הושכרו בנפרד. לעניין התנאי השני - נפסק כי המשיבים התגוררו עם המנוחה במשך כ-40 שנה ברציפות. המנוחה אמנם התאשפזה בבית אבות כ-8 חודשים טרם פטירתה, לנוכח מצבה הסיעודי הקשה, אולם בית המשפט לא ראה במעבר זה כמעבר לצמיתות, שכן לא הוכח כי שולמו דמי כניסה לבית האבות, והסתמן כי דובר באשפוז זמני, הנועד לשם נוחיות ולצורך השגחה. לא מן הנמנע, נקבע, כי מצבה היה משתפר או שבן משפחתה היה מתפנה להשגיח עליה והיא הייתה חוזרת לדירתה. לפיכך, נפסק כי התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 20 (ב) לחוק, ולכן המשיבים הינם דיירים מוגנים בנכס. עוד נקבע כי המשיב אינו דייר מקורי בדירת אימו (דירה א'), וזכותו בחלק זה של הנכס נובעת אך מהיותו בן ממשיך. דיון: לאחר שעיינו בטיעוניהם המלומדים של באי כוח הצדדים, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאנו כי אין מקום להתערבותנו. עם זאת, מצאנו להבהיר את פסק דינה של הערכאה הדיונית באשר לזכותם של המשיבים בחלק מהנכס שבעבר שימש כדירה א', ואת המשמעות האופרטיבית של זכותם זו. כלל מימים ימימה הוא, כי אין בית משפט זה שם עצמו במקום הערכאה הדיונית, ומתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידה. זאת מתפקידה של הערכאה הדיונית להתרשם מן העדויות והעדים באופן בלתי אמצעי, ומכאן יתרונה המובנה על ערכאת הערעור בבואה לקבוע ממצאים שבעובדה (ראו: ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 552 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, פ"ד נח(6) 941, 945 (2004). התערבות בממצאים עובדתיים שמורה רק למקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם מתגלה טעות יסודית של בית המשפט קמא, אשר יורדת לשורשם של דברים. מכאן, כי אם מאותה תשתית עובדתית ניתן להסיק שתי מסקנות שונות, אשר שתיהן כשלעצמן סבירות, ואף אם ערכאת הערעור הייתה בוחרת באפשרות שונה מזו שבית המשפט קמא בחר בה, אין מקום לחרוג מכלל זה. זאת לנוכח ההלכה, המחייבת את ערכאת הערעור להגביל את התערבותה למקרים קיצוניים וחריגים בלבד. במקרה דנן, התשתית העובדתית שנפרסה בפני בית המשפט קמא לא הייתה חד-משמעית, וניתן היה להסיק ממנה מסקנות שונות, אשר יכולות להתקבל על הדעת ואינן מגלות טעות יסודית. בעיקר הדברים אמורים ביחס לשאלה העובדתית האם אימו של המשיב, שהייתה דיירת מוגנת בדירה א', התגוררה יחד עם המשיבים בששת החודשים שקדמו לפטירתה. אין חולק, כי המנוחה התאשפזה בבית אבות כשמונה חודשים טרם פטירתה, לנוכח מצבה הסיעודי הקשה. עם זאת, אין באשפוז זה כשלעצמו כדי לנתק את זיקתה לדירה. לא כל עזיבה של דייר תיחשב כעזיבה לצמיתות. במקרים בהם הדייר, על אף עזיבתו, רואה בדירה את ביתו ורצונו לחזור אליה שריר וקיים, ובנסיבות בהן עזיבתו נכפתה עליו מכורח אירועים אשר לא היו תלויים בו, לא תהיה בעזיבתו כדי לשלול זכויות לפי חוק הגנת הדייר (ראו: ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"מ לא(2) 113, 117 (1977). מכאן, כל עזיבה חייבת להיבחן באופן פרטני על פי נסיבותיה העובדתיות - האם היא מהווה עזיבה לצמיתות אם לאו. בית המשפט פסק, כי לאור נסיבות שונות - ובהן הישארות חפצי המנוחה בדירה, היעדר הוכחה באשר לדמי כניסה ששולמו לבית האבות, ועדויות המשיבים לפיהם אושפזה לצורך השגחה - מדובר היה באשפוז זמני שלא ניתק את זיקתה של המנוחה לדירה. ייתכן, ואיננו קובעות מסמרות בעניין, כי לאור הנסיבות העובדתיות העמומות בדבר מהותו של האשפוז, ניתן היה גם להסיק מסקנה אחרת, באופן שגם היא תהיה מתקבלת על הדעת. ואולם, בגון דא, אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להתערב, וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל. ההתערבות כאמור מוגבלת למצבים חריגים, בהם מסקנתה של הערכאה הדיונית מגלה טעות היורדת לשורשם של דברים. המערערים טענו, כי הערכאה הדיונית טעתה ביישום הדין, שכן קבעה כי הנטל להוכיח את התקיימות התנאים בסעיף 20(ב) לחוק מוטל על היורשים, ואולם בפועל הטילה את הנטל להוכיח את היעדר התקיימותם על כתפי המערערים. דין טענה זו להידחות. המשיבים הוכיחו, כי התגוררו עם המנוחה במשך עשרות שנים. עובדה זו לא נסתרה על ידי המערערים, שגם אינם משיגים עליה בערעור זה. על כן, משהמערערים העלו טענה כי על אף המגורים המשותפים שנמשכו שנים רבות, המערערת עזבה את ביתה לצמיתות כשמונה חודשים טרם פטירתה, הם היו צריכים להוכיח את טענתם במאזן ההסתברויות הנדרש. בית המשפט קמא קבע כי המערערים לא הוכיחו כי המנוחה עזבה לצמיתות את הבית, ומאחר ואין חולק כי המנוחה התגוררה יחד עם המשיבים במשך עשרות שנים קודם לאשפוז, אכן לא נסתרה טענת המשיבים כי המגורים המשותפים נמשכו עד יום פטירתה. בכך אין כל טעות משפטית, אלא יישום נכון של הדין על העובדות הספציפיות של המקרה. עם זאת, ממילא נטל ההוכחה חשוב רק מקום בו כפות המאזניים מעוינות - כלומר במצב בו אף צד לא הצליח להוכיח את טענתו ברמת ההסתברות הנדרשת של 51% (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, , 8 (5.10.06). הערכאה הדיונית נעזרה באינדיקציות שונות - כדי להראות כי סביר יותר שהמעבר לבית האבות היה זמני במהותו ולא הייתה כוונה לעזוב לצמיתות - בקביעה זו כאמור לא מצאנו מקום להתערב, ומכאן אין חשיבות כלל לשאלה על מי הוטל נטל השכנוע בתחילה. עם זאת, בנוסף להוכחת המגורים המשותפים - על הטוען לזכאות לפי סעיף 20 (ב) להראות כי לא הייתה דירה נוספת בבעלותו במועד בו נפטר הדייר הקודם. בהקשר זה, טוענים המערערים כי למשיבים דירה ביפו, שמכרו "בחוזה פיקטיבי" לבנם, וכן כי דירה ב', שבעבר הושכרה בנפרד למשיב, מהווה דירה נוספת. באשר לדירה ביפו, בדירה זו מתגורר בנם של המשיבים, יחד עם משפחתו, והיא לא הייתה רשומה על שם המשיבים במועד בו נפטרה המנוחה. מכאן, כי במועד הקובע - מועד פטירת הדייר - דירה זו לא הייתה בחזקתם של המשיבים ו/או בבעלותם, ואין היא יכולה להיחשב כדירה נוספת. שאלה נכבדה יותר נוגעת לטענה כי דירה ב', שבעבר הושכרה למשיב בנפרד טרם הסרת המחיצות, מהווה דירה נוספת. אין חולק כי במשך שש שנים שימשה הדירה את משפחת פאוזי למגורים. עם זאת, החל משנת 1970 דירה ב' חוברה עם דירה א', ובפועל שתי הדירות הפכו לאחת. הערכאה הדיונית קבעה, לאחר סיור במקום, כי דירה ב' חסרה אמצעי מחייה בסיסיים כמו שירותים, מקלחת ומטבח, ולכן אינה יכולה להיחשב כ"דירה" נוספת למגורים. לצורך ההכרעה האם צדקה הערכאה הדיונית במסקנתה זו, עלינו לפרש את חוק הגנת הדייר על פי תכליתו, ולהכריע האם דירה ב' אכן יכולה להיחשב כדירה במועד הקובע. התכלית המונחת בבסיס חוקי הגנת הדייר הינה סוציאלית, ונועדה לסייע בידי חסרי מקום מגורים, ולא בידי אלו שמבכרים דירה אחת על רעותה (ראו: רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' אברהם בן חמו, פ"ד מה(4) 14, 16 (1991)). החוק הוחק לראשונה בתקופת המנדאט, על רקע מצוקת הדיור שהייתה קיימת בתקופת מלחמת העולם השנייה. פשיטא, כי אם שינוי העתים נשתנו גם הצרכים הכלכליים והחברתיים - הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר (ראו: ע"א 3295/94 פרמינגר נ' הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פ"ד נ(5) 111, 118 (1997)). היסוד העיקרי עליו הושתת החוק כמעט ולא מתקיים כיום, ולאור כך יש לפרש את הוראות החוק על דרך הצמצום, באופן כזה שלא יפגע בקניינו של בעל הנכס במידה העולה על הנדרש ובאורח בלתי מידתי. האיפוק השיפוטי בתחום דיני הקניין, מחייב את בית המשפט כי ימנע מ"להעמיס" על בעל הבית דורות נוספים של דיירים, ללא צורך אמיתי (ראו: ע"א 2160/00 "עמידר" - החברה לשיכון עולים בע"מ נ' יעקב, , 5 (11.3.04) להלן: "פרשת עמידר"). לאור עקרונות אלו, שמונחים בבסיס המדיניות השיפוטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר, נעבור לדון בזכויותיהם של המשיבים במושכרים. המערערים כאמור טוענים כי דירה ב', שהושכרה בעבר, נחשבת כדירה אחרת לפי סעיף 20 (ב). אכן, כפי שפורט לעיל, החוק לא נועד להעניק הגנה לדיירים אשר מעדיפים לגור בדירה אחת על רעותה. עם זאת, התנאי הבסיסי הינו כי ברשות הדייר תהיה דירה אחרת ראויה למגורים (פרשת עמידר, 5) במועד הקובע - קרי ביום בו נפטרה המנוחה. לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, מהם עולה כי המשיבים התגוררו יחד עם הורי המשיב ללא מחיצות במשך עשרות שנים וזאת כאשר בעלת הבית מודעת לחלוטין לשימוש המשותף ואינה עושה דבר כנגד כך, נוצר מצב בו דירה א' חסרה את הדברים הבסיסיים על מנת להיות ראויה למגורים. המחלוקת בדבר זכותם של המשיבים בדירה א' החלה כאמור רק בשנת 1996, לאחר שהמערערים רכשו את הבעלות ומקץ 26 שנה מהיום בו המושכרים חוברו להם יחדיו. ניתן להניח, כי היעדרם של שירותים בסייסים בדירה (שייתכן כי נגרמה מהזנחה), נבעה מכך כי לא היה בהם צורך מאחר והמשיבים השתמשו בשירותים, במקלחת ובמטבח המצויים בדירה א', זאת כאמור בהסכמתה המלאה של בעלת הבית. על כן, ביום בו נפטרה המנוחה, דירה ב' הייתה בלתי ראויה למגורים, ואין צורך להכריע האם יש לפרש את המונח "דירה" לפי חוק המקרקעין אם לאו, שכן אין חולק כי דירה החסרה אמצעי מחייה בסיסיים כגון דא אינה יכולה להיחשב כדירה שניתן להתגורר בה. מכאן, מצטרפות אנו למסקנתו של בית המשפט קמא כי התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק לצורך הכרה בזכות הדיירות המוגנת של המשיב. עם זאת, ולאור הצורך בדבר איזון בין הזכויות שמקנה החוק, אל מול זכויותיו הקנייניות של בעל הנכס, יש לוודא כי המשיב יהיה הדייר המוגן האחרון בדירה א', ולא יועמסו על כתפיו של בעל הבית דורות נוספים של דיירים, בלא הצדקה אמיתית לכך. אין עוררין, כי המשיב אינו דייר מקורי בדירה א'. זאת משום שאינו חתום על חוזה השכירות משנת 1964, וכן מן הטעם כי לא הוכח כי נשא בתשלומים כלשהם לבעלי הבית עבור הזכות להתגורר בנכס. זכויותיו נובעות כאמור, אך מהתמלאות התנאים הנקובים בסעיף 20(ב) - ולכן הינו דייר נגזר בלבד. הווה אומר - ביום בו המשיב יעזוב את דירה א', מסיבה כזו או אחרת, הוא לא יוכל להעביר/להוריש את זכותו לדייר אחר, ובכלל זה למשיבה ו/או לקרוב אחר. בדירה ב' המשיב הינו דייר מקורי, ולכן ביכולתו להעביר את זכויותיו כדייר מוגן. לפיכך, כאשר המשיב יעזוב את דירה א', יתעורר הצורך להחזיר את המצב לקדמותו, טרם הסרת המחיצות בשנת 1970 - באם המשיבה ו/או קרוביו ירצו להמשיך להתגורר בדירה ב'. בעבר דירה א' ודירה ב' הושכרו בנפרד, וכאמור במשך כ-6 שנים חיה משפחה שלמה בדירה ב'. מכאן אין מניעה כי כך יהיה בעתיד. למשיבים יש זמן מספיק להתארגן בהתאם לפסיקה זו, ולדאוג לכך כי בדירה ב' יהיו תנאים בסיסיים שיהפכוה כראויה למגורים, כאשר יגיע המועד בו יאלצו להחזיר את ההפרדה בין הדירות. באופן כזה, נאזן במידתיות בין זכויותיהם המתנגשות של המערערים והמשיבים - מחד לא נפנה את המשיבים בשלב זה לדירה שאינה ראויה למגורים באופן שיפגע בזכויותיהם הבסיסיות לחיים בכבוד - ומנגד לא ננציח מצב בו במשך עשרות שנים נוספות בעל הנכס לא יוכל ליהנות מקניינו, וזאת כאשר אין כל הצדקה חוקית לכך. איזון אינטרסים זה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - אשר בבסיסו שמירה על כבוד האדם ועיגון הזכות החוקתית לקניין. אגב אורחא נעיר, כי בעיקרי הטיעון של המערערים הם חוזרים על התחייבותם לבנות למשיבים שירותים, מטבח ומקלחת בדירה ב' - וטוב יעשו המערערים אם יעמדו בהבטחתם זו, למען הסרת ספקות, ולצורך מניעת הליכים משפטיים בעתיד. סוף דבר: לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. אנו קובעות כי למשיב יש זכות של דייר מקורי בדירה ב', וזכות של דייר נגזר בדירה א'. כלומר - המשיב לא יוכל להוריש את זכותו לדיירות מוגנת בדירה א' לאף אחד מקרוביו, ובכלל זה למשיבה ו/או לילדיו, אך ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו - כלומר להפריד בין הדירות - רק לאחר שיעזוב לצמיתות את הנכס. בנסיבות העניין, לא ראינו לנכון לעשות צו להוצאות. העירבון שהופקד יוחזר לידי המערערים. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)