קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיון בחומר הראיות בהליך הסגרה: 1. בפניי בקשת ב"כ המבקש להורות למשיב, היועץ המשפטי לממשלה, להמציא לידיו מסמכים הנוגעים לעתירה להכריז על המבקש בר-הסגרה לבוסניה והרצגובינה, לצורך העמדתו לדין בבית המשפט לפשעי מלחמה בסרייבו, בגין מעורבותו בפשע של השמדת עם, במסגרת מעשי הטבח שבוצעו בשנת 1995 בחוות ברנייבו, שבאזור העיירה סרברניצה. 2. בקשתו של ב"כ המבקש היא להמציא לידיו כל מסמך, הערכה מקצועית, פרוטוקול או חוות דעת, שנערכו במשרד המשפטים או במשרד החוץ, אשר עניינם בבדיקות שערכה ממשלת ישראל לקראת הצטרפותה של בוסניה והרצגובינה לאמנה האירופאית בדבר הסגרה (להלן - האמנה) ובטיב מערכת המשפט שם. לדידו, מסמכים אלה נדרשים על מנת לברר האם יזכה המשיב להליך הוגן ולתנאי כליאה סבירים בבוסניה, שכן זהו מקרה ראשון בו מתבקשת הסגרתו של אדם לבוסניה ומקרה ראשון בו מתבקשת הסגרתו של אדם בגין עבירה של השמדת עם. בנוסף, ביקש ב"כ המשיב את המצאת כל המסמכים שנאספו על ידי רשויות בוסניה והרצגובינה ועל ידי גורמי התביעה והחקירה של ה- ICTY (הטריבונל המיוחד ליוגוסלביה לשעבר), בנוגע להזמנתו של המבקש לחקירה שם ובנוגע לעדות שנגבתה ממנו בשנת 2005. לדבריו, המסמכים הללו נדרשים להוכחת הטענה, כי המבקש קיבל הבטחה מחוקרי בית הדין הבינלאומי בהאג, שהוא לא יועמד לדין בגין פרשת הטבח בחוות ברנייבו. במסגרת זו, גם ביקש מבית המשפט להורות למשיב לפנות לבית הדין הבינלאומי, ולברר מדוע לא הועמד שם המבקש לדין ומדוע הוזמן כעד במשפטם של אחרים. ב"כ המבקש הוסיף וביקש, כי יומצאו לעיונו תכתובות פנימיות, הערכות מקצועיות וחוות דעת של משרד המשפטים בנוגע לבקשה להסגרתו של המבקש. כמו כן, ביקש שיומצאו לו הודעותיו של העד ארדמוביץ' בפני רשויות החקירה ביוגוסלביה, לרבות אלה שנגבו בתאריכים 24.4.96, 25.6.96 ו- 6.11.96; הודעותיו של העד פרנק קוס בפני גורמי החקירה בסלובניה; הודעותיהם של מרקו בושקיץ, זורן גורוניה, ולסטימיל גוליאן וסטאנקו סבנוביץ בפני גורמי החקירה בבוסניה והרצגובינה; עדותם במשפט שמתנהל נגדם שם, בו הם נאשמים בעבירה של השמדת עם בגין האירועים שהתרחשו בחוות ברנייבו; וכל עדות או מסמך שהוגשו במהלך הדיון שם ויש בהם התייחסות ישירה או עקיפה למבקש. לבסוף, ביקש ב"כ המבקש רשימה של כל החומר שנאסף או נרשם בידי המשיב בנוגע לבקשת ההסגרה, המכילה תיאור תמציתי של כל מסמך ואת תאריך הפקתו וזהות יוצרו. לטענת ב"כ המבקש, קבלת החומר המבוקש נועדה לבחון האם רשויות בוסניה ביצעו מניפולציות אסורות או הדיחו עדים, מידע שעשוי להעיד, כי ההסגרה אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור וכי התשתית הראייתית אינה מספקת. מעבר לכך, טען, כי החומר האמור נדרש לו לצורך ביסוס טענתו בדבר שיהוי, שכן בקשת ההסגרה הוגשה כ-15 שנים לאחר האירועים הנטענים. בנסיבות אלה, טען ב"כ המבקש, כי קבלת עדויותיהם וחקירותיהם של העדים הינה בעלת חשיבות עליונה. דיון 3. תקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970, שעניינה "עיון בחומר הראיות", קובעת: "הוגשה עתירה - רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר..." (ההדגשה שלי - א' כ'). אשר ליחס בין תקנה זו להוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, בה מעוגנת זכותו של נאשם לעיין בחומר החקירה שנאסף או נרשם בעניינו, קבע כבוד השופט ס' ג'ובראן: "בהליך הסגרה פרשנות המושג 'חומר ראיות הנוגע לעתירה' מצומצם מן הפרשנות של המושג המקביל 'חומר חקירה' בחוק סדר הדין הפלילי" (בש"פ 4264/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' נובק, ניתן ביום 24.6.10 (להלן - עניין נובק), בפסקה 12). 4. כאמור, בענייננו, ביקש ב"כ המבקש לעיין בתכתובות הפנימיות שהתנהלו בין מדינת ישראל לרשויות בבוסניה והרצגובינה. בדיון שהתקיים ביום 22.6.11 לא התנגד ב"כ המשיב להעמיד לעיונו של בית המשפט את ההתכתבויות הללו, על מנת שבית המשפט יכריע בשאלה האם יש לגלותם בפני ב"כ המבקש. ואולם, בצד זה, ביקש להדגיש, כי בקשות כאמור הפכו ל"מנהג חדש" של סנגורים ומועלות בכל תיק הסגרה, גם אם אין להן כל בסיס. לדעתו, "זה לא בריא" שבכל תיק הסגרה יועמדו תרשומות הפרקליטות לעיונו של בית המשפט (ע' 5 ש' 22-30). בתום הדיון, ולנוכח הסכמתו העקרונית של ב"כ המשיב, קבעתי, כי מבלי לקבוע מסמרות ולמעלה מן הצורך, תעביר הפרקליטות את החומר לעיוני. יום לאחר מכן, ביום 23.6.11, הוגש ללשכתי קלסר המאגד את כל התכתובות האמורות. 5. לאחר שעיינתי בקפידה בשלל התכתובות של מדינת ישראל עם הרשויות בבוסניה והרצגובינה, באתי למסקנה, כי אין המדובר בחומר חקירה הנוגע לגופה של העתירה. חלקן הארי של התכתובות עניינו בתכתובות פנימיות פרוצדוראליות גרידא, בקשר להליך ההסגרה, ובכלל זה, ישנם גם עדכונים של מדינת ישראל על הדיון במעצרו של המבקש ועל טענות ההגנה שהעלה (כי ישנן עדויות נוספות הסותרות את חומר הראיות וכי הובטח לו שלא יועמד לדין). ניתן לראות, כי הפרקליטות אף ביקשה מרשויות בוסניה והרצגובינה לבדוק אם יש ממש בטענות אלה, והתשובות שקיבלה, הן אלה שהציגה בפני בית המשפט במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.6.11. מכאן, שחשיפת התכתובות הללו, אין בה להוסיף דבר בנידון, שאינו ידוע כבר. בנוסף, המסמכים שהוצגו אינם מכילים כל מידע שיש בו כדי לסייע להגנתו של המבקש מפני ההסגרה, כמו גם לבסס את הטענות שהעלה בדבר אי תקינות התנהלות הרשויות בבוסניה וקיומו של הסייג להסגרה של תקנת הציבור (כאמור, לטענתו, הרשויות בבוסניה ביצעו מניפולציות והדיחו עדים). אם כבר, התכתובות השונות מעידות על התנהלות עניינית ומקצועית, הן של הרשויות בבוסניה והן של הפרקליטות הישראלית. כך גם אין בחומר שהוצג כדי לתרום לביסוס טענת השיהוי. סיכומה של נקודה זו: התרשמתי, כי לא תצמח למבקש כל תועלת מעיון בתכתובות של מדינת ישראל עם הרשויות בבוסניה והרצגובינה, ומשכך, נחה דעתי, כי אין לגלותם בפניו. 6. לנוכח החשש שהביע ב"כ המשיב, כי העברת התכתובות הפנימיות של הפרקליטות לבית המשפט כדי שיכריע האם יש לחשוף אותן בפני מבוקש ההסגרה, תהפך לדבר שבשגרה בכל תיק הסגרה, מוצא אני לומר מספר מילים במישור העקרוני הנוגע לסוגיה זו. דומה, כי אין צורך להכביר במילים על חשיבותה של זכות העיון, מש"העיון מגשר, ולו במעט, על פער הכוחות הניכר בין המדינה לבין מושא הפעלתו של כוח האכיפה בידיה" (בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו, ניתן ביום 10.5.09 (להלן - פרשת מאיו), בפסקה 5). הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בבקשה להסגרתו של אדם למדינה זרה, זאת לנוכח "אופיים המיוחד של הליכי ההסגרה, שפגיעתם בזכויות יסודיות של מי שהסגרתם מתבקשת היא קשה ובולטת". לכן, נקבע באופן חוזר ונשנה, כי "ההסגרה תיעשה בהקפדה יתרה על זכותו של המוסגר להליך הוגן, וכי קודם שתבוצע יתאפשר לו להתגונן כל צורכו מפניה, כמו גם מפני האשמה שתולה בו המדינה המבקשת את ההסגרה" (בש"פ 9991/08 אברג'יל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 14.12.08, בפסקה 4). בהתאם לכך, נקבע בקשר לשאלת היקפה של תקנה 8 לתקנות ההסגרה, כי "דבר בלשונה זו של התקנה אינו מכוון לצמצום היריעה כך שתקיף אך חומר עליו התבססה המדינה המבקשת בעתירתה שהוגשה למדינת ישראל. לב ההוראה מצוי בביטוי 'הנוגע לעתירה', ובדין ציין אפוא בית-המשפט המחוזי כי חומר הראיות הרלוואנטי הוא כל חומר שעשוי לשמש מבוקש להתגונן מפני מעשה ההסגרה" (בפרשת מאיו, בפסקה 9). 7. ואולם, עדיין, בצד האמור, נקבע לא אחת, כי לנוכח האינטרסים השונים שישנם כשמדובר בהסגרה, אין לקבל באופן גורף בקשות של מבוקשי הסגרה לעיין בחומר החקירה: "מחד זכותו של המבוקש להליך הסגרה הוגן הוא שיקול מכריע כאשר נבחנת בקשתו לחשיפת חומר החקירה. מנגד יש להביא בכלל חשבון את זכויותיהם של אנשים אחרים הקשורים להליך, וכן את האינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומית של המדינה. על כן, לצד זכויותיו של המבוקש, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי ביחסי החוץ של מדינת ישראל ואת ההתחייבות שיש למדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת" (ראו בעניין נובק, פסקה 9). באופן ספציפי, באשר לעיון בתרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, קבע כבוד השופט ס' ג'ובראן: "באופן עקרוני הם אינם פתוחים לעיון, ולרוב הם לא יסווגו כחומר חקירה לעניין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ... רציונאליים אלו, בדבר תרשומות פנימיות, חלים גם בכל הקשור להליכי הסגרה ... בכל הקשור לבקשת עיון בהליך הסגרה יש לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה, ואת מחויבותה של המדינה כלפי רשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת. חשיפת התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות במדינה המבקשת או בכל מדינה אחרת עלולה לפגוע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק, הן בישראל והן במדינה המבקשת, וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות ודינים וחשבונות פנימיים, המתחייבים לאור חופש הפעולה שיש לתת להם. אולם כפי שציינתי קודם לכן לא ייתכן כי עצם העובדה כי מדובר בהליך הסגרה - בו יש למדינה מחויבויות בינלאומיות כלפי המדינה המבקשת - תסכל את הגנתו של המתגונן מפני הבקשה, ותפגע בזכויותיו להליך משפטי הוגן. עלינו להבטיח כי משטר הזכויות החוקתי יישמר גם בהליכי הסגרה שהרי 'אין נוטלים ואין מגבילים חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה ובכל דרך אחרת' (סעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו). מכאן שאנו חוזרים בסופו של יום לאיזון בין השיקולים השונים, שרק על ידי מתן משקל ראוי לזכויות ולאינטרסים השונים נצא ידי חובתנו, הן בשמירה על האינטרס הציבורי, והן בשמירה על זכויותיו של המתגונן מפני בקשת ההסגרה" (שם, בפסקאות 10 ו-11). הדברים מוצאים ביטוי גם בחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, שם נקבע בסעיף 9(ב) לעניין מידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו: "(ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: 1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; (2) מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב; (3) מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות; (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין". כידוע, חיסיון זה שבסעיף 9(ב) אינו מוחלט אלא יחסי, ובהחלטתו האם להכיר בחיסיון, על בית המשפט לשקול את האינטרסים המנוגדים של הצדדים, כך ש"ככל שלאינטרס עליו מצביע המבקש, בין האינטרס הפרטי ובין האינטרס הציבורי, משקל כבד יותר - כך תגבר הנטייה להורות על חשיפת המידע למרות סעיף החיסוי" (עע"מ 1825/02 מדינת ישראל נ' איגוד בתי אבות, ניתן ביום 6.1.05, בפסקה 20). 8. אני סבור, כי יש ליישם הלכות אלה לא רק בבואנו לדון בשאלה האם יש לחשוף חומר חקירה בפני מבוקש ההסגרה, אלא גם כשעסקינן בבקשות להעמיד תכתובות פנימיות לעיונו של בית המשפט כדי שזה יכריע האם לגלותם בפני מבוקש ההסגרה. מעבר לכך שיש בבקשות מסוג זה כדי להעמיס על בית המשפט, שנדרש לעיין בכמות נכבדה של מסמכים, הרי שחמור מכך, קבלתן עשויה לפגוע בסדרי עבודתה התקינה של הפרקליטות ובשיתוף הפעולה שלה עם הרשויות במדינות המבקשות. שכן, ברי, כי ידיעה מראש שהתרשומות הפנימיות שלה עלולות להיחשף בפני בית המשפט, תגביל את יכולתה המקצועית של הפרקליטות לבצע עבודתה נאמנה, משעובדיה לא יוכלו להביע במהלך עבודתם את דעותיהם ומסקנותיהם בלא לחשוש שהדברים יגיעו לידי גורמים חוץ מערכתיים. בהמשך לכך, נקודת המוצא הינה, כי כרשות ציבורית, חלה על הפרקליטות חזקת התקינות המנהלית, לפיה היא פועלת ביושר ובהגינות ואינה מסתירה מידע שעשוי להיות רלוונטי להגנתו של המבקש. על המבקש לסתור חזקה זו, להציג בסיס כלשהו, כי אכן יש הצדקה לגילוי החומר אותו הוא מבקש וכי הוא עשוי להועיל לו בהגנתו. 9. במקרה הנדון, טען ב"כ המבקש, כי התכתובות של הפרקליטות עם הרשויות בבוסניה נדרשות לו לצורך הוכחת הסייג של תקנת הציבור (כי רשויות בוסניה ביצעו מניפולציות והדיחו עדים) וכן על מנת לבסס את טענתו בדבר שיהוי. ואולם, מסכים אני עם ב"כ המשיב, כי המבקש לא הניח כל בסיס לטענות אלה, כמו גם לכך שהמסמכים המבוקשים עשויים לתמוך בהן. בכך נבדל המקרה שלפנינו מהמקרה אליו הפנה ב"כ המבקש (בש"פ 4456/11 בן חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה) , שם, הציגה מבוקשת ההסגרה בסיס לטענת השיהוי שהיתה בפיה, שכן היא הראתה, כי סיפרה לרשויות על האירועים נשוא בקשת ההסגרה כבר בסמוך למועד התרחשותם (בשנת 2001). בנסיבות אלה, אכן התעוררה השאלה מדוע הוגשה בקשת ההסגרה רק בשנת 2010, ומצב דברים זה, היווה הצדקה לגילוי ההתכתבויות שהתקיימו בין ישראל לצרפת במהלך השנים שקדמו לבקשת ההסגרה, משהן היו עשויות לשפוך אור על שאלה זו ולסייע להגנה בהוכחת טענתה לשיהוי. לכן גם, הסכימה באותו מקרה הפרקליטות לחשוף בפני בית המשפט את ההתכתבויות הללו, על מנת שיכריע האם לגלותם בפני ההגנה. לא כך בענייננו, בו הבקשה לגילוי התרשומות הפנימיות הונחה ללא כל בסיס, ולו לכאורי, המצדיק את גילוין, והטענות שהעלה ב"כ המבקש, נותרו כלליות, בגדר טענות בעלמא. כך, למשל, כל שטען בדבר קיומו של שיהוי, הוא כי בקשת ההסגרה הוגשה כ-15 שנים לאחר האירועים הנטענים, זאת ללא כל התייחסות לעובדה שהקברים התגלו רק בשנת 1998 וחומר החקירה הועבר לבוסניה בשנת 2010. והשוו גם לתיק הסגרה אחר, שנידון בפניי בעת האחרונה, בו דובר בהסגרה לפולין, ובמסגרתו, הועלתה בקשה דומה לגילוי התכתובות הפנימיות של הפרקליטות, לצורך הוכחת טענה של התיישנות וקיומו של סייג תקנת הציבור (תה"ג 2713-07-10 דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה) . באותו מקרה, הציגה ההגנה מסמכים המעידים, כי התובע הפולני שניהל את התיק נגד מבוקש ההסגרה, הועמד לדין בפולין והורשע בקבלת שוחד במסגרת תפקידו כתובע. בכך סיפקה בסיס לטענתה בדבר שחיתות של מערכת אכיפת החוק בפולין. בנוסף, טענת ההגנה, כי מתום החקירה בשנת 1999 ועד להגשת בקשת ההסגרה חלפו למעלה מ-10 שנים יחד עם העובדה שבקשת ההסגרה הוגשה תחילה בדרך לא דיפלומטית, היוו בסיס לטענת ההגנה, כי במקרה זה נעשה שיתוף פעולה קלוקל בין פולין וישראל, שנועד להתגבר על התיישנות העבירות שיוחסו למבוקש ההסגרה. לנוכח טענות אלה, היה מקום, למען הזהירות, לחשוף בפני בית המשפט את התרשומות הפנימיות של הפרקליטות עם רשויות פולין, על מנת לבחון האם אכן יש בהן כדי לסייע להגנתו של מבוקש ההסגרה. כאמור, לא כך במקרה דנן, בו לא הונח כל בסיס קונקרטי המצדיק את בחינת חומר החקירה על ידי בית המשפט. כללו של דבר: גם חשיפת התכתבויות פנימיות של הרשות בפני בית המשפט, על מנת שיכריע האם לגלותם בפני ההגנה, מצריכות הצגת בסיס לכאורי, כי אכן יש הצדקה לגילוי החומר המבוקש וכי הוא עשוי להועיל בהגנתו של מבוקש ההסגרה. 10. כן אומר, כי אין ממש בטענתו של ב"כ המבקש, לפיה נקבעה בפרשת מאיו הלכה שונה מזו שבעניין נובק. עיון בפסקי הדין הללו מלמד, כי אין ביניהם כל סתירה, משעוסקים הם בנושאים שונים. בעניין נובק נידונה שאלת גילוין של ההתכתבויות בין המדינה המבקשת למדינה המתבקשת, ואילו פרשת מאיו עסקה בגילוין של ראיות שנאספו בידי גורמי האכיפה בישראל במסגרת חקירה מקבילה שהתקיימה בארץ. בהקשר ספציפי זה, קבע כבוד השופט א' א' לוי: "ממילא לא תהא לו, למבוקש, נגישות לכל חומר הראיות שבענינו, וכוונתי לחומר שנאסף במדינה הזרה ושעל פי הדין חובה לצרף את כולו לבקשת ההסגרה, ובלבד שהחומר שצורף ישקף נאמנה את התמונה הראייתית. ואולם עניין זה אינו צריך להשמיענו דבר וחצי דבר באשר לפטור מגילוין של ראיות שנאספו בידי גורמי האכיפה בישראל. אדרבה, דומה כי יש בו כדי לחדד את משמעותו של עקרון הגילוי ככל שהדבר נוגע לתמונה הראיתית שגובשה בארץ" (שם, בפסקה 11). 11. בהמשך לכך, הלכה חוזרת ונשנית היא, כי המדינה המבקשת את הסגרתו של אדם אינה מחויבת לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות שנאסף על ידיה, אלא די בכך שיוצגו בפני בית המשפט הדן בבקשה הראיות המשקפות נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות שיש בהן כדי לעוות תשתית זו (ראו ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 17.7.02). מאותה סיבה, נמנע בית המשפט העליון מלצוות על מדינות זרות להוסיף ראיות שאולי מצויות בידיהן. כך, למשל, נקבע בע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן ביום 5.10.00): "לא ראינו מקום להיעתר לבקשתה של באת כח המערער, להורות למשיב לבקש ולקבל את כל הראיות שבידי הרשויות בקנדה, ואנו נוהגים כך לא רק משום שסברנו שאין לעשות זאת מן הפן הענייני, אלא גם, ובעיקר, משום שמטיבו של ההליך בסוגיית ההסגרה, שאין בית משפט בישראל רשאי לצוות על ממשלת קנדה להוסיף ראיות שאולי מצויות בידה, ולכל היותר יכול הוא שלא להשתכנע מהחומר שהוגש לו, שיש די ראיות לכאורה בידי המדינה המבקשת" (שם, בפסקה 6). מכאן, שדי בחומר הראיות שצורף לעתירה עצמה ואשר עליו מתבססת בקשת ההסגרה, ואין צורך בהמצאת כל ההודעות הקיימות וכל עדות או מסמך שהוגשו במהלך הדיון במשפטם של הנאשמים האחרים בביצוע אותו טבח בחוות ברנייבו, הקשורים באופן עקיף או ישיר למבקש. בהקשר זה יצוין, כי במהלך הדיון שהתקיים ביום 22.6.11, העביר ב"כ המשיב קלסר הודעות שנשלחו לאחרונה מבוסניה ובכללו גם אחת מן ההודעות שביקש ב"כ המבקש (הודעתו של העד ארדמוביץ' בפני רשויות החקירה ביוגוסלביה מיום 24.4.96). פועל יוצא הוא, כי די ברשימת חומר הראיות שצורפה לעתירה עצמה ואין גם צורך בהמצאת רשימה של כל החומר שנאסף או נרשם בידי המשיב בנוגע לבקשת ההסגרה. 12. והוא הדין גם באשר לבקשת ב"כ המבקש, להמצאת כל המסמכים שנאספו על ידי הרשויות בבוסניה והרצגובינה ושל גורמי התביעה והחקירה של ה-ICTY בנוגע לעדות שנגבתה מהמבקש בשנת 2005, כמו גם בקשתו להורות למשיב לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג לבירור השאלה מדוע לא הוגש נגד המשיב כתב אישום. זאת, על מנת להוכיח, כי המבקש קיבל הבטחה שלטונית, שהוא לא יועמד לדין בפרשה זו. כפי שציינתי לעיל, הלכה פסוקה היא, כי מעצם טיבו של הליך ההסגרה, אין לבקש מהמדינה המבקשת להוסיף ראיות שאולי מצויות בידה, והשאלה האם מתקיימים התנאים להסגרתו של אדם, תיבחן על סמך הראיות שהניחה בפני בית המשפט הישראלי. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון לאחרונה, בע"פ 6717/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן ביום 6.12.10): "אין מקום בגדרי הדיון בבקשת ההסגרה להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לצירוף ראיות נוספות בבקשת ההסגרה. לכל היותר, רשאי בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה להגיע לכלל מסקנה, כי אין בתשתית הראייתית שהונחה לפתחו כדי להצדיק את הסגרתו של המבוקש" (שם, בפסקה 10). וראו גם הדברים שנאמרו בפ"ד מאיו: "אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. זו האחרונה היא סוגיה נפרדת, שמקומה יכירנה בשלב הדיון באישומים גופם, ואין היא רלוונטית לדיון בעתירה להכריז על מבוקש כבר הסגרה" (שם, בפסקה 12). 13. לבסוף, אשר לבקשה להצגת עמדתה של ישראל בנוגע לטיבה ואופייה של מערכת אכיפת החוק בבוסניה והרצגובינה ומצב זכויות האדם שם. בעניין זה, הצהיר ב"כ המשיב, כי ישראל לא הסתייגה מהצטרפותה של בוסניה והרצגובינה לאמנה, וכי המסמכים אותם העביר הינם המסמכים היחידים בנמצא. ב"כ המבקש הסתפק בהצהרה זו ומכאן שהדיון בבקשה ספציפית זו מתייתר. 14. אשר על כן, הבקשה נדחית. 5467831 מעצרמסמכיםהסגרהראיות