קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לעיון חוזר בהחלטה להעברת מקום דיון: רקע ראשיתו של תיק זה בהגשת תביעה לבית משפט השלום בצפת ביום 18.9.2008. ביום 30.11.2010, לאחר שהתיק התנהל בעצלתיים, הגיש התובע (המשיב כאן) בקשה להעברת התיק מבית משפט השלום בצפת לבית משפט השלום בקרית שמונה או בנצרת. בתגובתם לבקשה הודיעו הנתבעים (המערערים כאן) לבית המשפט, כי הם מסכימים להעברת התיק לבית משפט השלום בנצרת. בהחלטתו מיום 7.12.2010 הורה הנשיא אזולאי כי התיק יועבר לבית משפט השלום בקרית שמונה, וזאת מחמת שיקולים מערכתיים ומתוך מטרה לזרז את שמיעת התיק. ביום 12.12.2010 הגישו הנתבעים בקשה לעיון חוזר. הנשיא אזולאי לא מצא לשנות מהחלטתו ואף חזר והסביר מהם השיקולים שהנחוהו להחליט כפי שהחליט. מכאן הערעור שבפניי. תמצית טענות הצדדים לטענת המערערים, בעצם בקשתו של המשיב להעברת התיק לבית משפט השלום בנצרת או קרית שמונה, הובעה העמדה כי מבחינתו אין הבדל בין שני המקומות. בשונה מכך, המערערים הודיעו מפורשות לבית המשפט כי הם מסכימים להעברת הדיון לבית משפט השלום בנצרת ובכך הביעו את התנגדותם להעברתו לקרית שמונה. בנוסף טוענים המערערים, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לנצרת, בהינתן כי הצדדים מתגוררים בנצרת, עסקיהם מתנהלים בה, עדיהם מתגוררים בה כמו גם משרדו של ב"כ המערערים. זאת ועוד, טוענים הם, כי מקום המעשה, מקום יצירת ההתחייבות, מקום קיום ההתחייבות ומקום מסירת הנכס הינם כולם בנצרת. מנגד טוען המשיב, כי מבחינתו אין הבדל עקרוני היכן יישמע התיק, ואולם מאחר שעניינו נזנח משך זמן רב בבית משפט השלום בצפת, ולאחרונה, לאחר שהועבר על ידי הנשיא אזולאי לבית משפט השלום בקרית שמונה, נקבע התיק לשמיעת ראיות כבר ליום 21.2.2010, מבקש הוא לדחות את הערעור ולהותיר בכך את התיק להתנהל בבית משפט השלום בקרית שמונה. בנוסף טוען המשיב כי במועד הקבוע להוכחות אמורים להישמע כלל העדים, שלושה במספר, ובכך ככל הנראה יסתיים התיק. דיון והכרעה הכלל הבסיסי הוא, כי מקום בו תובענה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, רשאי התובע להגיש תביעתו לכל אחד מבתי משפט השלום באותו איזור שיפוט שבסמכותו לדון בעניין (ראו: תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות); וראו גם: זוסמן, סדרי הדין האזרחי 72 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). לצד כלל זה, קיים סעיף 49 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984 (להלן - החוק), הקובע לאמור: "(א)   נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שענין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון בו ובין שטרם החל הדיון בו, יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא. (ב)   החלטה כאמור בסעיף קטן (א) ניתנת לערעור לפני נשיא בית משפט מחוזי. (ג)   בית המשפט שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". סעיף זה הוחק לאחר שהוועדה לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי המשפט בראשות נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט מ' לנדוי, המליצה ליתן בידיו של נשיא בתי משפט השלום כלי לחלוקת נטל התיקים בין בתי המשפט שבמחוז בצורה המיטבית ביותר (ראו: עא (נצ') 25/85 ריאד נאיף זועבי נ' עובייד סעיד זועבי, ניתן ביום 5.9.1985, וכן תא (ב"ש) 489/88 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' אמויאל דוד, פ"מ תשמ"ט (2) 505). לעניין המתח שבין הכלל הבסיסי, המאפשר את בחירת בית המשפט בידי התובע, לבין סמכותו של נשיא בית משפט השלום לפי סעיף 49 לחוק, אמר כבוד השופט טירקל: "סמכותו של נשיא בית-משפט השלום לפי סעיף 49לחוק אינה סמכות מינהלית גרידא ... לפי השיטה המשפטית הנוהגת אצלנו אין בעל דין זכאי לברור לו את השופט, אולם זכאי הוא לברור לו את בית-המשפט וללכת אחרי בית-המשפט היפה בעיניו...החלטתו של נשיא בית-משפט השלום להעביר תובענה מבית-משפט שלום אחד למשנהו, משמעה ביטולה של זכות הבחירה של מגיש התובענה והעדפת שיקולים אחרים על פני אלה שהנחו אותו. לא ייעשה כן - בין על פי בקשת בעל הדין שכנגד ובין מיזמתו של הנשיא בלי שתינתן לבעלי הדין, ובראש ובראשונה - למגיש התובענה, הזדמנות לטעון את טענותיהם לענין זה, בחירת מקום השיפוט אינה ענין של מה בכך". (ע"א (ב"ש) 21/87 פרנז'ין מילמן נ' מרג'י מכלוף פ"מ תשמ"ז(3) 485). בעניינינו מתח זה כלל אינו נוצר, הואיל והתובע (המשיב כאן) הוא זה אשר ביקש את העברת התיק לבית משפט השלום בקרית שמונה (או בנצרת) לאחר שהטיפול בתביעתו התמהמה. הוראת סעיף 49 לחוק, יש לה אחות בכירה בדמות הוראת סעיף 78 לחוק, המסמיכה את נשיא בית המשפט העליון להעביר תיקים בין מחוזות השיפוט השונים. אכן, שאלת נוחות הצדדים הינה שיקול משמעותי שעל הנשיא לשקול בבואו להחליט אם להעביר תיקים ממחוז למחוז. ברם שיקול אחר, נכבד לא פחות, הינו ייעול עבודת בתי המשפט, ועל כן: "החלטה לפי סעיף 78 הנ"ל אינה מותנית בהגשת בקשה ורשאי נשיא בית המשפט העליון, מיוזמתו, להעביר תיקים מבית משפט אחד למשנהו גם מטעמים של יעילות פעולתם של בתי המשפט". (זוסמן, לעיל, 85) נשאלת השאלה, כלום צדק הנשיא אזולאי בהחליטו להעביר את התיק דנן לבית משפט השלום בקרית שמונה, תוך שביכר את שיקולי היעילות על פני שיקולי נוחות הצדדים? שאלה זו מתחדדת לנוכח העובדה שהמערערים הסכימו להעברת התיק לבית משפט השלום בנצרת, ובכך למעשה הביעו התנגדותם להעברת התיק לקרית שמונה. בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט א' לוי, עמד על תכליתם של סעיפים 49 ו-78 לחוק, באמרו: "בתוך מערכת השפיטה פנימה, לובשת הסמכות הקשורה לסוגית מקום הדיון צורה בדמותם של סעיפים 49 ו-78 לחוק בתי-המשפט. האחרון מסמיך את נשיא בית-המשפט העליון ואת המשנה לנשיא - ראשי המערכת השיפוטית - להורות על העברתם של תיקים מערכאה אחת לרעותה, אפילו אין הדבר מתיישב עם הכללים הרגילים בדבר שיפוט מקומי. סעיף 49 קובע כוח דומה לנשיא של בתי-משפט השלום, בתחומי המחוז שבאחריותו, ובכפוף לזכותו של בעל דין לערער בפני נשיא בית-המשפט המחוזי הרלוונטי. אכן, אותם שני סעיפים נועדו, ככלל, לתת מענה למקרים פרטניים, אולם לא נקבע בהם סייג המונע את השימוש בהם, חרף ההכבדה הכרוכה בכך על מקבלי ההחלטות, מקום שנדרשת העברתה של כמות גדולה של תיקים משיקולים כלליים, ובראשם יעילות פעולתה של המערכת, כמו גם הצורך לווסת את עומסי התיקים או לזרז טיפול בתיקים שההכרעה בהם מתעכבת יתר על המידה." (בגץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, ניתן ביום 30.8.2007 (ההדגשה שלי - ד' ח')) במקרה דידן מדובר בתביעה שנפתחה לפני כשנתיים ומאז טרם הגיעה לשלב ההוכחות. התובע, שביקש לזרז את שמיעת התיק, הגיש בקשה להעברתו לאחד משני בתי משפט שלום במחוז. זהו אפוא מקרה מובהק בו נדרש נשיא בתי משפט השלום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 49 לחוק, ולשם כך להביא בין יתר שיקוליו את הצורך בוויסות עומסי התיקים וזירוז הטיפול בהם. הנשיא אזולאי נימק את החלטתו בשיקולים מערכתיים, ובכלל זה העומס הרובץ בבתי המשפט השונים וכן (כפי שנימק בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר) בטובת הצדדים להליך מהיר יותר. בהינתן כי מדובר בפרק הוכחות קצר בתיק זה, ולאור סמכותו של נשיא בתי משפט השלום לווסת את התיקים במחוז ככלי ניהולי, באתי לכלל מסקנה כי צדק הנשיא המלומד בהחלטתו ואין מקום להתערב בה. הערעור נדחה. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ישלמו המערערים למשיב שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪. עיון חוזרדיוןמסמכיםהעברת דיון