קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע פסק דין מחוזי: זו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן על ידי ביום 14.12.10, עד למתן החלטה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון ביום 24.2.11 (להלן: "הבקשה" ו"פסק הדין" בהתאמה). בפסק הדין הוריתי, כי דוכני רוכלות שהוקמו על ידי המבקשים, יפונו מהטיילת הצפונית באילת תוך 6 חודשים מיום מתן פסק הדין, קרי עד ליום 14.6.11. המבקשים טוענים, כי עיכוב ביצועו של פסק הדין נראה להם חיוני, ואילו ביצועו יגרום להם נזק בלתי הפיך, שכן פינויים ממתחם הטיילת הצפונית, ללא חלופה מידתית להמשך פעילותם ו/או ללא קביעת פיצוי הולם או הארכת תקופת פעילותם, יגדע מיד את מקור פרנסתם. המשיבות מתנגדות לבקשה, מנימוקים שצוינו בתגובתן, עליה הגיבו המבקשים בתשובתם. השיהוי בהגשת הבקשה הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום 29.5.11 - כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין, וכשלושה שבועות בלבד לפני המועד שנקבע לפינוי הדוכנים מהטיילת. למותר לציין, כי חרף העובדה שהערעור עצמו הוגש ביום 24.2.11, באמצעות באי-כוחם הנוכחיים, לא עתרו המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק הדין, אלא שלושה חודשים מאוחר יותר. שיהוי של חודשים רבים יכול ללמד לכאורה על כך, שמידת הפגיעה במבקשים כתוצאה מפסק הדין אינה רבה, או ניתנת לפתרון בדרך אחרת (רע"א 81/08 עשהאל נ' פרטוש-תמיר, מיום 16.3.08, פסקה 7). שתיקתם של המבקשים והעובדה שלא מצאו לנכון להבהיר בבקשה או בתשובה מטעמם, מדוע השתהו עת כה ארוכה בפניה לבית המשפט - אומרת דרשני. במיוחד נכונים הדברים, לאור העבודה שהמבקשים הקדישו פרק נרחב בבקשתם לטענת שיהוי המופנית כלפי המשיבה 1 (להלן: "המדינה"), שידעה לטענתם אודות המתרחש בטיילת והצבת דוכני הרוכלות, אך נמנעה מלנקוט בהליכים נגדם במשך שנים. השיקולים בבקשה לעיכוב ביצוע לבקשה צורף תצהירו של מר מאיר תורג'מן, החוזר מילה במילה על הבקשה, לרבות הטיעון המשפטי, שקשה להניח כי תוכנו ידוע לו מידיעה אישית. אין בתצהיר פרטים או עובדות לגבי הנזק שיגרם למצהיר באופן אישי, אם לא יעוכב פסק הדין. למעט האמירה, כי הדוכנים פועלים בטיילת מזה כ- 15 שנים ומשמשים מקור פרנסה למבקשים, נמנע המצהיר מלפרט כיצד ישפיע הפינוי על כל אחד ואחד מהם. ביחס לסיכויי ההצלחה בערעור, טוען המצהיר מר תורג'מן, כי "לאור ריבוי הטעויות שנפלו בפסק הדין של בית המשפט הנכבד, כפי שפורטו בהרחבה לעיל וכפי שפורטו בהרחבה בהודעת הערעור, סיכויי הערעור טובים" (סעיף 43 לתצהיר). הכלל הוא, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סיכויי הערעור ושאלת מאזן הנזקים והנוחות הם העומדים במרכז השיקולים לעיכוב ביצוע בגדרי הערעור (רע"א 8247/06 מימון נ' מדינת ישראל כב' השופט רובינשטיין); בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672 (כב' השופט זמיר); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178, 181 (כב' השופטת פרוקצ'יה); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) 674-675). סיכויי הערעור נבחנים על ידי בית המשפט לכאורה בלבד, ודי בכך שקיים סיכוי לקבלת הערעור, על מנת שיתקיים התנאי הראשון לעיכוב ביצוע ההחלטה (רע"א 7682/05 לוי נ' מנהל מקרקעי ישראל, 2.11.06) הדרישה, כי בית המשפט שנתן את פסק הדין אף יעריך את סיכויי הערעור עליו - היא קשה עד בלתי אפשרית. ממה נפשך: אם יאמר בית המשפט כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, אות וסימן הוא כי אינו שלם עם מלאכתו ואינו בטוח בצדקת פסק הדין; ואם יאמר כי סיכויי הערעור להתקבל אינם טובים, סימן הוא כי אינו מוכן לשקול אופציות אחרות ודעתו ננעלה עד כדי חוסר אפשרות לשקול אחרת. ראוי כי מתקין התקנות יתן דעתו לקושי הפסיכולוגי המוצב בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין, ויותיר את מלאכת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע בידי ערכאת הערעור בלבד. אולם, כל עוד הוראת הדין מחייבת את בית המשפט שנתן את פסק הדין, להתייחס תחילה לסיכויי הערעור עליו, אניח לטובת המבקשים, כי "סיכויי הערעור טובים" - כטענת המצהיר מר תורג'מן, שנזהר בלשונו ולא הרחיק לכת ואמר כי סיכויי הערעור להתקבל הם מצוינים. אין לעכב ביצועו של פסק הדין מבלי להיכנס לשאלת סיכויי ההצלחה של הערעור, אציין כי המבקשים אינם חולקים למעשה על הקביעות העובדתיות המרכזיות בפסק הדין, כי הרוכלות בטיילת נוגדת את הוראות התב"ע וההסכמים להפעלת הדוכנים נחתמו עמם בחוסר סמכות. הלכה היא, כי העדר זכות מייתר הצורך לבחון מאזן הנוחות, גם כאשר מדובר בסעד של פינוי מבית מגורים (רע"א 1422/07 מועלם נ' מדינת ישראל, 6.3.07). אני סבורה, כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, גם משום שלא שוכנעתי, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. ואלה טעמי: על המבקשים להראות, כי מאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובתם וכי יגרם להם נזק בלתי הפיך, אם הדוכנים יפונו ממקומם הנוכחי. המבקשים מודעים, ללא ספק, לעובדה שעליהם לבסס טענתם בדבר הנזק הכלכלי שיגרם להם, ולהוכיח כי הם מפעילים את הדוכנים באופן אישי. בית המשפט כבר נזקק לטענה כי חלק מהמבקשים הפרו את עקרון ההפעלה העצמית ולכן אינם זכאים לסעד, בין היתר ברע"א 10768/05 עירית אילת נ' מורדי אוחנה ואח' ( 12.12.05) מפי כב' השופט גרוניס: "... בתי המשפט אכן ציינו, כי בהיעדר הפעלה עצמית אין ליתן סעד שיותיר במקום את דוכניהם של אלה שאינם מפעילים בעצמם את הדוכנים". טענת העיריה, כי מרבית המבקשים משכירים את הדוכנים לאחרים ואינם מפעילים אותם בעצמם, לא זכתה להתייחסות כלשהי. מר תורג'מן, "עקף" סוגיה זו בתצהירו ולא מצא לנכון אפילו לציין, אם הוא מפעיל את הדוכן שלו בעצמו. הטיילת הינה שטח ציבורי ועיסוקם של המבקשים ברוכלות בתחומה נוגד את הוראות התב"ע, המגדירה את הטיילת כשטח ציבורי פתוח, שאינו מתיר מסחר בתחומו. פעילותם של המבקשים מהווה הפרה של הוראות החוק והתב"ע הרבלנטית, ואף יוצרת סיכון בריאותי ובטיחותי לשלומו של הציבור. מטה לחמם של המבקשים אינו אמור להיפגע. בפסק הדין נקבע, כי על עירית אילת להקים ועדה, שתדון בבקשה למתן רשיון רוכלות, והמבקשים יהיו רשאים לפנות אליה. הוקמה ועדה, בראשות כב' השופט שרה פריש (בדימוס), כפי שמציין מנכ"ל העיריה, מר פיליפ אזרד (סעיף 4 לתצהיר התגובה). העיריה אף הכשירה מגרש חלופי בסמוך לטיילת (מגרש 40), וניתן להציב בו את הדוכנים. המבקשים מודעים לזכותם לפנות לועדה וחלקם אף פנו אליה (סעיפים 2 ו- 5 לתצהירו של מר אזרד). ההליך מתנהל משנת 2003, עת הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ושמיעת ההוכחות בפני החלה בשנת 2009. למבקשים היתה שהות מספקת להיערך לקראת האפשרות, כי בית המשפט יצהיר שההסכמים עמם בטלים ויורה על פינויים מהטיילת. אמנם סעד הפינוי לא התבקש בכתב התביעה, אך במהלך הדיון הודיעו ב"כ המדינה כי בכוונתם לעתור לפינוי המבקשים, בין היתר לאור העובדה שתוקפם של ההסכמים פג בתום 5 שנים ממועד כריתתם. למבקשים ניתנה הזדמנות להתייחס לסעד המבוקש, באמצעות העדים שהוזמנו מטעמם. ב"כ המבקשים התייחסו לפינוי המבוקש גם בסיכומיהם, כך שלא ניתן לומר, כי פסק הדין היה "מפתיע" כטענתם (סעיף 31 לבקשה). למבקשים ניתנה תקופת התארגנות של שישה חודשים בפסק הדין. המבקשים אינם מציינים כיצד, אם בכלל, התארגנו לקראת הפינוי ומדוע על בית המשפט לדחות את המשך ביצועו של פסק הדין לתקופה ממושכת יותר, במיוחד לאור העובדה שישבו עד כה בחיבוק ידיים ולא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. המבקשים ישלמו לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך 7,500 ₪. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצוע