קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי: מבוא ביום 2.5.07 הוצא לבקשת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז חיפה (להלן-"הוועדה"), היא המערערת בע"פ 25509-09-10, צו הפסקה שיפוטי מכח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה-התשכ"ה-1965 (להלן-"החוק") ולפיו נקבע כי על המשיבים (לאותו ערעור) להימנע משימוש מסחרי במקרקעין המתוארים בצו, למעט מכירת תוצרת חקלאית. בתיק זה נוהלו ומתנהלים הליכים רבים, כולם בקשר לתוקפו של אותו צו וטענות בדבר הפרתו. כיום ניתן להגיד כי על הפרק שתי החלטות הטעונות בחינה, פסק דינו של כב' הש' רון שפירא מיום 13.11.07 (להלן-"פסק הדין") והחלטת כב' הש' שמעון שר מיום 2.8.10 והשאלה המרכזית היא האם ניתן ליישב שתי החלטות אלו, או שמא יש לראות בהחלטת כב' הש' שר כהחלטה שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קביעת בית המשפט המחוזי, קביעה שהפכה חלוטה. בפסק דינו של כב' הש' שפירא נקבע כי על המשיבים "להימנע ולמנוע כל פעולה במתחם האמור אשר אינה בגדר שיווק התוצרת החקלאית של האגודה שיתופית קיבוץ יגור". המשיבים פנו בבקשה ביום 29.3.10 לעיין שנית בצו, בטענה כי נתגלו להם ראיות חדשות המביאות לכרסום בבסיס הראיתי עליו נשען הצו המקורי, עד כדי ביטולו או עיכובו. הוועדה מצידה ביקשה מבית המשפט קמא להורות למוסדות התכנון שלא לדון בבקשה להיתר שימוש חורג שהגישו המשיבים וזאת לפי סעיף 239(ב) לחוק. ביום 2.8.10 לאחר שמיעת טענות הצדדים, הורה כב' הש' שמעון שר על עכוב ביצוע הצו הנ"ל למשך 6 חודשים והוא הוסיף וקבע כי אין מקום בשלב זה לדון בבקשת הוועדה למתן צו לפי סעיף 239(ב) לחוק. על החלטה זו ערערו שני הצדדים: הוועדה הגישה ביום 16.9.10 ערעור (ע"פ 25509-09-10) בו היא מבקשת לבטל את עיכוב ביצוע צו הפסקת השימוש (שעוכב למשך 6 חודשים) והיא חולקת על ההחלטה שלא לדון בבקשתה למתן צו לפי סעיף 239(ב) לחוק. המשיבים הגישו ערעור (ע"פ 99239-10-10 ורק מטעמי נוחיות אמשיך לכנותם משיבים) ובו הם מבקשים להורות על בטלות צו ההפסקה השיפוטי, בקשה שלא התקבלה ע"י בית המשפט קמא. לשם השלמת התמונה אציין כי בבית המשפט השלום בעכו מתנהל דיון בכתב אישום שהוגש נגד המשיבים ונאשמים נוספים (במסגרת ת.פ. 1518/08) ובו מתבררת השאלה האם המשיבים או מי מהם עושים שימוש במקרקעין שלא כדין, שימוש אותו נועד למנוע צו ההפסקה השיפוטי, באופן זמני עד להכרעה באותו תיק. הדיון בשני הערעורים התקיים ביום 17.1.11 (לאחר שהוא נדחה לפני כן לבקשת ב"כ המשיב מס' 1), במהלכו טענו הצדדים טיעוניהם בע"פ. אקדמת מילין בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 2.8.10, החליט שלא לבטל את צו הפסקת השימוש השיפוטי אלא להתלות את תוקפו (או בלשונו לעכב את ביצועו) למשך 6 חודשים דהיינו עד ליום 2.2.11. בשל דחיית מועד הדיון בערעור ומתן פסק דין רק היום, הופך ערעורה של הוועדה בשאלת ביטול עיכוב הביצוע לתיאורטי לכאורה, שכן גם ללא הערעור עומד עכוב הביצוע להתבטל מאליו תוך שבוע. גם השאלה השנייה לגביה הוגש ערעור הוועדה אינה מצדיקה דיון מעמיק. הוועדה ביקשה מבית המשפט קמא ליתן צו לפי סעיף 239(ב) לחוק כך שמוסדות התכנון לא ידונו בבקשת המשיבים להכשרת השימוש החורג. בית המשפט קמא לא דן בבקשה והבהיר כי ידון בה בתום עיכוב הביצוע, שכזכור מסתיים בימים אלו, כך שגם לגבי נושא זה מתייתר הדיון בערעור. מיותר לציין כי משלא דן בית המשפט קמא בבקשה זו, לא ניתן לבחון במסגרת הדיון בערעור אם שגה ולכל היותר ניתן היה להחזיר את התיק לשם דיון בבקשה, משחלפה לה תקופת העיכוב (כמעט במלואה), יכולה הוועדה לפנות לבית המשפט קמא ולבקשו לדון בבקשתה, כך שגם נושא זה בערעור הוועדה הפך לחסר ערך פרקטי. דיון למרות האמור לעיל, יש מקום לברר את טענות שני הצדדים באשר לנימוקי החלטת בית משפט קמא, כל אחד מנימוקיו בעיקר באשר להמשך הפעילות במקום לאחר 2.2.11. שתי שאלות שונות (לרבות באשר לראיות הדרושות להוכחתן) עומדות על הפרק, מהו הבסיס הראייתי לפיו יוחלט על הוצאת צו הפסקת שימוש שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק (או ביטולו) ומהו הבסיס הראייתי לפיו יוחלט האם השימוש שנעשה בפועל מותר. עיון בפסק דינו של כב' הש' שפירא מזה ובהחלטתו של כב' הש' שר מזה, מראה כי בכל אחד מהם הושם דגש על אחת מהשאלות הללו ואולי כאן ניתן למצוא את הסיבה להחלטת בית המשפט קמא. כב' הש' שפירא בחן האם היתה הצדקה להוצאת צו ההפסקה השיפוטי לפי סעיף 239, בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו ואילו כב' הש' שר, בחן ראיות (בחלקן חדשות) אשר עלולות להשפיע על הכרעת בית המשפט השלום בעכו הדן בכתב האישום שהוגש נגד הנאשמים (ר' את סיום החלטתו של כב' הש' שר המצביע על אפשרות "ויכול והתוצאה תתהפך בבית-המשפט השלום בעכו"). שימוש במקרקעין ללא היתר, שהִנו עבירה לפי סעיף 204 לחוק, ואשר מהווה תנאי למתן צו לפי סעיף 239 לחוק, הוא "שימוש חורג" בקרקע או בבניין, כפי שהוגדר בסעיף 1 לחוק. על-פי הגדרה זו, שימוש ללא היתר, או בניגוד להיתר, בקרקע או בבניין, הוא במקום שבו "השימוש בהם למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד, והן מהיותם באזור או בשטח מיוחד, לפי כל תוכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה, החלות על הקרקע או הבניין, או לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבנייה". שימוש מותר במקרקעין הוא רק שימוש שהותר במפורש על-פי התוכנית הלה במקום וכל מה שלא הותר במפורש אסור. על פי המסמכים ההכרעה במקרה זה פשוטה, הקרקע היא קרקע חקלאית מוכרזת, התב"ע- זב/6/ד מתירה שיווק תוצרת חקלאית, כל שימוש מסחרי שאינו כזה הוא אסור. גם הוועדה לקרקע חקלאית ושטחים פתוחים לא התירה שימוש מסחרי. אזכיר כי צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיף 239 לחוק, מטרתו אינה עונשית, אלא מניעתית והוא נועד להפסיק את הפרת חוקי התכנון והבנייה מוקדם ככל הניתן. ומכאן שלשם בחינת תוקפו של צו הפסקה שיפוטי, יש לבחון את תוכנה של התוכנית החלה (וההיתר שהוצא על פיה) ובכך מסתיים הדיון. באשר לשימוש המותר, לא רלבנטי מה חושב על השימוש מגיש הבקשה להיתר, מהי דעתו של בעל הקרקע, מהי השקפת עולמו של השוכר או כיצד הצדדים לחוזה השכירות החליטו לתאר את השימוש המותר. אין גם רלנווטיות לאופן טיעון באת כוח הוועדה בנושא-ואבהיר כי איני מקבל את טענת המשיבים כי הוועדה שינתה את חזית טיעוניה במסגרת הדיון בערעור. עיון בפסק דינו של כב' הש' ר' שפירא מיום 13.11.07 מראה כי כך בדיוק הוא פעל בעת ניתוח טענות הצדדים ובקביעתו המפורשת והחד משמעית כי הוכחו הראיות במידה הדרושה להוצאת צו הפסקה השיפוטי, (מבט קצר בפסק הדין מראה את ההבחנה שנעשתה בו בין השלב בו נקבע כי צו ההפסקה השיפוטי הוצא כדין לבין השלב בו מנתח בית המשפט שאלות אחרות כגון הפרשנות למהות הביטוי תוצרת חקלאית). כמתואר בפסק הדין קביעה זו בדבר מתן תוקף לצו ההפסקה, לא היתה מותנית או מבוססת על מסמך כלשהוא, מעבר להיתר, התב"ע ומסמכי הולקחש"פ. תוכנם של 3 מסמכי יסוד אלו-לא השתנה גם היום ולכן לא היה כל מקום לשנות את קביעתו המפורשת של כב' הש' שפירא ולגרוע ולו בדרך של עיכוב ביצוע מתוקפו של צו ההפסקה השיפוטי. וחשוב להזכיר את פסק דינו של כב' הש' ס' ג'ובראן המצוטט אף הוא בפסק דינו של כב' הש' ר' שפירא: "מאחר שמטרתו של צו ההפסקה השיפוטי הינה הקפאת המצב הקיים, נקבע בתקנה 3 לתקנות, כי צו הפסקה שיפוטי יכול שיינתן על פי המבקש בלבד ורמת ההוכחה הנדרשת הינה קלושה למדי ודי בכך ש"יש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה". רע"פ 47/07 תימור מור נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים, .   כפי שקבע כב' הש' ר' שפירא בפסק דינו, רמת הוכחה מינימאלית זו בה עמדה הוועדה, הצדיקה מתן צו הפסקה שיפוטי ולא היתה כל הצדקה לשנות קביעה זו, שכן המסמכים המצביעים על רמת הוכחה זו לא השתנו כאמור. על האבחנה בין הליך הוצאת צו הפסקת השימוש לבין ההליך העיקרי בו דנים האם השימוש בפועל מהווה עבירה פלילית ניתן ללמוד גם מקביעתו של כב' הש' שפירא בפסק הדין: "בשלב הדיון בבקשה לצו הפסקה שיפוטי המטרה העיקרית שהייתה צריכה לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט קמא הינה, הפסקת המשך ביצוע עבירות פליליות. לצורך מתן הצו בית המשפט אינו צריך להכריע בכל הסוגיות העומדות על הפרק ומצויות במחלוקת בין הצדדים. אילו תפקידו היה לעשות כן, הרי שכל ההליך דא היה מתייתר ודי היה בקיום דיון עיקרי בשאלות שבמחלוקת לאחר שהוגש כבר כתב אישום". ואני אוסיף כי ההליך המניעתי, ההכרחי במקרה זה, הוא אחד והדיון בחפות המשיבים הוא אחר ואין כל סתירה בין הוצאת צו הפסקת שימוש מצד אחד ובירור בנפרד במסגרת ההליך הפלילי- האם השימוש שנעשה בעבר והופסק, הינו שימוש המהווה עבירה פלילית. זה השלב להפנות להחלטתו של כב' הש' שר שייתכן והיא נכונה מבחינה ראייתית, אך אין היא נכונה מבחינת המסקנה והתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. ייתכן והעדויות שהוצגו בפני כב' הש' שר (שחלקן נוצר לאחר 13.11.07 מועד מתן פסק הדין), יש בהן כדי להצביע על העדר מחשבה פלילית של מי מהמשיבים/הנאשמים בהליך הפלילי, עד כדי זיכויים וייתכן כי מדובר בשיקולים שיכולים לשמש לקולה במידה ויורשע מי מהמשיבים בעת גזירת הדין, הכל בהתאם לראיות שיוצגו בפני בית המשפט השלום בעכו ולפי שיקול דעתו. ואין לי אלא לשוב ולצטט את כב' הש' ר' שפירא "מכל מקום, וכאמור לעיל הצווים המבוקשים הם במסגרת הליך ביניים שבמהלכו בית המשפט איננו קובע ממצאים סופיים ברמה של מעל לכל ספק סביר , ויש להותיר מלאכה זו למותב שישב בתיק העיקרי". ניתוח תכליתו של צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239, כפי שפורט בהרחבה בפסק דינו של כב' הש' שפירא מראה כי לא צריך להיות קשר או זיקה בין תוקפו של צו ההפסקה שהוא אמנם צו זמני לבין ההליך העיקרי שבו מתברר האשם בהתאם לכתב האישום. בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, יש להוציא צו הפסקת שיפוטי שכניסתו לתוקף הינה באופן מיידי ואם אעשה שימוש בדוגמה שעשה כב' הש' שפירא בפסק דינו, כשניתן צו למעצר עד תום ההליכים, בהתקיים התנאים בחוק, יישב הנאשם במעצר, גם אם (ואולי דווקא משום ש) משפטו טרם הסתיים. אמנם בהליכי מעצר נקבעה חובת בחינת חלופת מעצר, אופציה שאינה קיימת בחוק למקרה זה. המדיניות הראויה כמו גם תכלית חקיקתו של צו זה, מחייבים הפסקה מניעתית מיידית של השימוש שהוא לכאורה שימוש אסור ואין להתיר שיווק תוצרת שאינה תוצרת החקלאית של האגודה שיתופית קיבוץ יגור. אם הבין מי מהמשיבים בהסתמך על מצג זה או אחר כי השימוש המסחרי מותר, יעלה טענה זו כחלק מהגנתו במשפט הפלילי. כב' הש' שר דן למעשה בהתנהגות המשיבים ובמניעים האפשריים לשימוש שנעשה על ידם, נושא שיש להשאירו לבירור במסגרת ההליך הפלילי המתנהל בבית משפט השלום בעכו. כב' הש' שר לא מבהיר בהחלטתו מדוע הוא מעכב את ביצוע הצו למשך 6 חודשים (מהי מטרת ההמתנה וכיצד הוא קבע את אורכה), ניתן להניח כי כוונתו היתה כי יש להמתין להכרעה בבית המשפט השלום בעכו, אך משהוכחו ראיות ברמה הדרושה להוצאת צו הפסקה שיפוטי, אין לעכב ביצועו בשל קיומו של אותו הליך. עדויות האדריכל שערך את הבקשה להיתר, מר גרזון, מר יואב ליבנה מנהל הפרויקט או מר סט מרכז הקבוץ אינם יכולים להפוך שימוש אסור למותר. הן יכולות במסגרת הדיון בשאלת חפות המשיבים, במידה ועדותם תמצא מהימנה ורלבנטית, לשכנע כי נאשם ספציפי לא חב חבות פלילית. גם באשר לעדים ניטרלים אחרים כגון: דברי נציגת לשכת הבריאות, הממונה על פיקוח הבניה או מנהל מינהל התכנון, לעדותם ייתכן ויהיה משקל באשר להצדקת התנהגות מי מהמשיבים אך אין בכך כדי לשנות את הרמה המספקת להוצאת הצו- רמה "קלושה" כקביעת בית המשפט העליון. בטרם סיום אציין כי הפתרון הראוי הוא לרכז את מירב האנרגיות לשם סיום מהיר ככל שניתן של ההליך הפלילי. כל 4 הצדדים שהופיעו בפניי, הצהירו כי מבחינתם ניתן לקדם את הדיון בתיק הפלילי המתנהל בבית השלום בעכו, באופן מהיר, בדרך של מעבר לשלב של שמיעת הראיות והנני סבור כי מן הראוי לעשות כן, כמובן בכפוף לשיקול דעתו ויומנו של בית המשפט בעכו. סיכום לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את הערעור בתיק 25509-09-10 במובן זה שלא היה מקום לעכב את ביצוע צו ההפסקה השיפוטי מיום 2.5.07 ואפילו לא למועד קצר ולכן הנני מבטל את עיכוב ביצוע הצו. על המשיבים להפסיק ולהימנע מכל שימוש מסחרי למעט מכירת תוצרת חקלאית בחלקה 5 בגוש 11358 הנמצאת בקבוץ יגור. מאחר והוועדה עומדת על מתן צו לפי סעיף 239(ב), על בית המשפט קמא לדון בבקשתה (כמתואר למעשה בסיום החלטתו מיום 2.8.10), לפי שיקול דעתו ויומנו. הנני דוחה הערעור בתיק ע"פ 99239-10-10. אזכיר כי במעמד הצדדים, בתום הדיון בפניי, נעניתי לבקשת המשיבים וקבעתי כי על מנת לאפשר להם להיערך לכל אפשרות, צו ההפסקה השיפוטי ייכנס לתוקף בחלוף 21 יום מיום קבלת פסק דין זה וכך אכן ייעשה, האמור בסעיף 44 לעיל יחול בתום 21 יום מיום המצאת פסק הדין למשיבים. עיכוב ביצועצו הפסקה שיפוטיצווים