קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב חילוט ערבות בנקאית: 1. המבקשת 1 (חברה בהליכי פירוק) התקשרה ביום 9.1.08 עם המשיבה, עיריית אשדוד (להלן - העירייה) בהסכם "לביצוע עבודות גבס, קונסטרוקציות מתכת, צבע ופירוקים במבנה היכל התרבות באשדוד" (להלן - החוזה הראשון). בגדרו של הסכם זה מסרה המבקשת לעירייה ערבות בנקאית שהוצאה על ידי הבנק, המבקש 2 ("הבנק") בסכום של 327,330 ₪ (להלן - "הערבות הבנקאית"). הערבות הבנקאית הוצאה על ידי הבנק לטובת העירייה ביום 10.1.2008 - וכתב הערבות מנוסח כדלהלן: "לכב' עיריית אשדוד הנדון: ערבות בנקאית על פי בקשת א.י.ב. הנדסה והשקעות בע"מ ("החוב") אנו ערבים בזאת כלפיכם לתשלום כל סכום שהוא עד לסכום כולל של 327,330 ₪ שתדרשו מאת החייב בהקשר להתחייבויות החייב כלפיכם על פי חוזה לביצוע עבודות גבס, קונסטרוקציות מתכת צבע ופירוקים בהיכל התרבות אשדוד (הדגשה שלי - י.א.). ... 7 ימים מקבלת דרישתכם הראשונה בכתב, אנו נשלם לכם כל סכום מבלי להטיל עליכם חובה לבסס את דרישתכם ומבלי שתהיו חייבים לדרוש תחילה את התשלום מהחייב...". שנה ויותר לאחר מכן, במרץ 2009, חתמו המבקשת והעירייה על חוזה נוסף שכותרתו "נספח לחוזה לביצוע עבודות גבס קונסטרוקציות מתכת צבע ופירוקים" ובו התחייבה המבקשת לספק לעירייה "שירותי קבלן ראשי" בפרויקט היכל התרבות כמפורט בנספח א לאותו הסכם (להלן - ההסכם הנוסף). שירותים אלה שונים לחלוטין בטיבם ובמהותם מעבודות הבנייה להן התחייבה המבקשת בחוזה הראשון. כחלוף שנה נוספת נקלעה המבקשת להליכי חדלות פרעון וביום 9.4.2010 ניתן כנגדה צו פירוק ומונה לה מפרק זמני. 2. לאחר מינוי המפרק לחברה, ובאישור ביהמ"ש של הפירוק, הגישה החברה בפירוק באמצעות המפרק תביעה נגד העירייה לתשלום סכום של 477,633 ₪. תביעה זו הוגשה בינואר 2011. על פי הנטען בתביעה, העירייה חבה לחברה סכומים אלה בגין עבודות שבוצעו על פי ההסכם הנוסף וטרם שולמו על ידה. במקביל, פנתה העירייה לבנק ביום 17.1.2011 בדרישה לחילוט מלוא סכום הערבות הבנקאית (ע"ס 327,330 ₪) במכתב הדרישה ציינה העירייה כדלהלן: "...חילוט הערבות נעשה, בין היתר, בשל הפרת ההסכם מינואר 2008 (ה"הסכם הראשון" - י.א.) וכן הפרת התוספת להסכם ממרץ 2009 ("ההסכם הנוסף" י.א) ונזקים שנגרמו לעירייה בשל התנהלות (המבקשת) בפרויקט היכל התרבות אשדוד". (ההדגשות שלי - י.א.). שני המבקשים שבפני (דהיינו החברה על ידי המפרק והבנק) פנו בבקשה לבית משפט השלום לצו מניעה זמני האוסר על חילוט הערבות הבנקאית עד להכרעה בתובענה הכספית שהגישו החברה והמפרק נגד העירייה. בהחלטה מיום 5.6.11 דחה בימ"ש השלום את הבקשה לצו זמני. כנגד החלטה זו הוגשה בקשה זו שבפני למתן רשות ערעור. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן החלטתי לדון בבקשה כבערעור - כאילו ניתנה הרשות לכך. 3. בבקשה המקורית, ובבקשה זו, טוענים המבקשים כי במקרה דנן מתקיים חריג לכלל האוטונומיות של הערבות הבנקאית ולפיו ככלל אין לכרוך חילוט ערבות בנקאית במחלוקות שבין הצדדים להסכם או לעסקה בגינה הוצאה אותה הערבות. שתי הטענות העיקריות של המבקשים הן כדלהלן. הערבות דנן, עפ"י נוסחה (המצוטט לעיל) הוצאה על ידי הבנק לעירייה להבטחת התחייבויות החברה "...על פי חוזה לביצוע עבודות גבס..." - דהיינו, "החוזה הראשון" מינואר 2008. דא עקא, דרישת החילוט לא באה אלא בינואר 2011 ועפ"י המסמכים שקדמו לה (בהתכתבות שבין הצדדים) היא מתייחסת להתחייבויות החברה נשוא ההסכם הנוסף ממרץ 2009. גם במכתב דרישת החילוט (מינואר 2011) ששלחה העירייה לבנק מציינת העירייה כי ההתחייבויות בגינן נדרש החילוט הינן: "... בין היתר בשל הפרת ההסכם הראשון וכן הפרת התוספת להסכם (דהיינו - ההסכם השני - י.א.) ממרץ 2009...". לאמור, המשיבה עצמה דורשת חילוט הערבות הבנקאית (שניתנה כאמור להבטחת ההסכם הראשון) גם בשל הפרת התחייבויות נשוא ההסכם השני. החברה מוסיפה וטוענת כי מתוך הראיות שהובאו במהלך בירור הבקשה בפני ביהמ"ש קמא מתבקשת המסקנה כי העירייה לא באה בדרישות כלשהן, בזמן אמת, ביחס להתחייבויות נשוא ההסכם הראשון שמולאו במלואן על ידי החברה - וכי ביסוד דרישת החילוט עומדות אך ורק טענות העירייה ביחס ליתרת מקדמות ששילמה בגין ההסכם הנוסף (ממרץ 2009). והראייה, דרישת החילוט נשלחה לבנק על ידי העירייה רק בינואר 2011 למעלה משנה וחצי לאחר סיום ביצוע ההתחייבויות נשוא ההסכם הראשון. מוסיפה החברה וטוענת כי הרקע לדרישת החילוט (מינואר 2011) הוא בתביעה ע"ס 477,000 ₪ שהגיש המפרק נגד העירייה באישור ביהמ"ש וכניסיון של העירייה, למנוע בירור נאות של המחלוקת הכספית המתייחסת למעשה כל כולה להסכם השני, הסכם שבגינו לא הוצאה כלל הערבות דנן. 4. הטענה העיקרית השנייה מועלית בעיקרה על ידי הבנק. לטענתו, הערבות הבנקאית הוצאה על ידו אך ורק ביחס להתחייבויות החברה נשוא ההסכם הראשון - כך גם נכתב ונקבע במפורש בכתב הערבות. לא העירייה ולא החברה ביקשו את הבנק להחיל את הערבות גם ביחס להסכם השני, והבנק לא נתן הסכמתו, שלא לאמור התחייבותו, לכך. על כן - ומשאין חולק כי גם על פי מכתב דרישת החילוט כורכת העירייה את עילת החילוט הנטענת גם בהתחייבויות נשוא ההסכם השני, אין מקום לחילוט הערבות בטרם בירור היקף החבויות הנטענות של החברה, אם בכלל, והאם מי מאותן ההתחייבויות נובעת דווקא מההסכם הראשון שכן אלה מכוסות על ידי הערבות דנן. בירור זה תלוי ועומד בגדרה של תובענת החברה והמפרק נגד העירייה ומן הצדק כי עד לסיומו יוצא הצו המונע את חילוט הערבות. 5. המשיבה לעומת זאת טוענת כי לא מתקיים בעניין דנן כל חריג מהחריגים שנקבעו לעניין האוטונומיות של הערבות הבנקאית. אוטונומיה זו משמעה כי אין לכרוך חובת הבנק לפרעון וחילוט הסכום הנערב עם בירור עצם קיומם של חיובי הנערב כלפי הנושה דורש החילוט. אשר לעניין שני ההסכמים לטענת העירייה המדובר בהסכם מקורי אחד (ההסכם הראשון) אשר ההסכם השני איננו אלא נספח לראשון - ועל כן הערבות הבנקאית חלה ומתייחסת לשני ההסכמים. מכל מקום, בסעיף 10 "להסכם הנוסף" נכרך לטענת העירייה עניין הערבות הבנקאית שאמורה להינתן על ידי החברה בגין התחייבויותיה נשוא אותו ההסכם עם הערבות הבנקאית דנן, שניתנה מלכתחילה בקשר עם התחייבויותיה על פי ההסכם הראשון, אולם היקף תחולתה הורחב לטענת העירייה מכוח אותו הסעיף גם להתחייבויות נשוא ההסכם השני. 6. בהחלטה המפורטת והמנומקת נשוא בקשה זו קבע בימ"ש השלום כי לא הוכח בעניין דנן חריג מהחריגים לכלל האוטונומיות של הערבות הבנקאית. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי נוכח הוראות סעיף 10 להסכם השני יש לראות בחברה כמי שבחרה לייחס את תוקף הערבות הבנקאית (נשוא ההסכם הראשון) גם ביחס להתחייבויותיה נשוא ההסכם השני. זאת מתוך כך שלא בחרה באופציה הראשונה שבאותו הסעיף להעמדת ערבות בנקאית נוספת וחדשה ביחס להסכם השני. כמו כן, העובדה שתוקף הערבות (שניתנה בגין ההסכם הראשון) הוארך מפעם לפעם על ידי הבנק, לבקשת החברה, לאחר חתימת ההסכם הנוסף גם היא מצביעה על כריכת שני ההסכמים תחת כנפי הערבות הבנקאית דנן. יצוין כי לטענת הבנק, שלא נסתרה, דבר עריכת ההסכם הנוסף לא הובא כלל לידיעתו וכי הארכת תוקף הערבות הבנקאית היה בתנאי ובנוסח כתב הערבות המקורי - לאמור, ערבות בקשר להתחייבויות החברה נשוא ההסכם הראשון. לאור זאת החליט כאמור בית משפט השלם לדחות הבקשה לצו הזמני. 7. לאחר בחינת הדברים מצאתי כי דין הערעור להתקבל. האוטונומיה של הערבות הבנקאית מתוחמת מטבע הדברים להיקף ההתחייבות האוטונומית הכלולה בה מצד הבנק (הערב) כלפי הנערב (ובענייננו - העירייה). "האוטונומיה" האמורה משמעה כי אין לכרוך קיום התחייבות הבנק לנערב על פי כתב הערבות בהוכחת קיומה של עילת התביעה מצד הנערב (העירייה) לחייב (החברה). אולם - עדיין קיים תנאי היסוד ולפיו מתקיימת חבותו האוטונומית והנפרדת של הערב (הבנק) כלפי הנערב (העירייה) בהתאם לתנאים ולהיקף בהם נתחמה אותה התחייבת אוטונומית. על פי נוסחו המפורש של כתב הערבות דנן - היתנה הבנק את התחייבותו בכך שדרישת הפרעון מצד הנערב (העירייה) תהיה: "...בקשר להתחייבות החייב (החברה - י.א.) כלפיכם (העירייה - י.א.) על חוזה לביצוע עבודות גבס". דהיינו - חבותו הנפרדת והאוטונומית של הבנק מתייחסת מפורשות לדרישות העירייה בקשר עם ההסכם הראשון - ואיתו בלבד. אין חולק כי בענייננו על פי כתב דרישת החילוט של העירייה עצמה, כורכת העירייה את דרישת הפרעון והחילוט בהתחייבויות החברה ביחס לשני ההסכמים. אין גם חולק כי בטרם חתימת ההסכם השני (מרץ 2009) לא פנתה העירייה בדרישת חילוט כלשהי לבנק וכי דרישת החילוט לא יצאה מאת העירייה לבנק אלא 20 חודשים לאחר חתימת ההסכם השני ולאחר שביהמ"ש של הפירוק אישר למפרק הגשת התביעה נגד העירייה בסכום שלמעלה מ- 400,000 ₪ בקשר עם ההסכם השני. אין גם חולק כי העירייה לא הציגה מסמך כלשהו לפיו הבנק הסכים להרחבת היקף התחייבותו (האוטונומית) ביחס להסכם הראשון גם על התחייבויות החברה נשוא ההסכם השני. העולה במקובץ מהדברים הוא כי דרישת החילוט של העירייה, כפי שהיא, משתרעת למצער על התחייבויותיה הנטענות של החברה גם על פי ההסכם השני. זאת ועוד, על פי מירב האינדיקציות הראייתיות שהובאו בפני ביהמ"ש קמא - דרישת החילוט מתמקדת למעשה ביתרת מקדמות נטענות ששילמה העירייה לחברה בקשר עם ההסכם השני דווקא. בנסיבות אלה ונוכח הספקות האינהרנטיים בדבר עצם או היקף חיובו הנטען של הבנק מוציא הערבות לעילת דרישת הפרעון כפי שנוסחה על ידי העירייה עצמה בכתב הדרישה וכפי שמסתמנים הדברים לכאורה מתוך מכלול הראיות - קמה ההצדקה לעכב חילוט הערבות הבנקאית עד לבירור טיבן והיקפן של העילות בגינן נדרש החילוט. אינני סבור כי מכשלה לכאורית זו שבדרישת החילוט הוסרה ומסולקת מכוח האמור בסעיף 10 להסכם השני, ולו מן הטעם שהחייב הנפרד והאוטונומי (הבנק) לא נתן הסכמתו להרחבת היקף התחייבותו מעבר לקבוע בכתב הערבות המקורי - לאמור, התחייבויות החברה הנובעות מההסכם הראשון וממנו בלבד. 8. בהינתן האמור לעיל ובשוקלי את מאזן הנוחות - לרבות המשמעות הנודעת להליכי החילוט ביחס לחברה בהליכי פירוק מחד גיסא והיותו של הערב בנק בעל חוסן פיננסי נאות מאידך גיסא, אני מחליט לקבל את הערעור, לבטל החלטת בית המשפט קמא ולצוות על הבנק להימנע מחילוט הערבות הבנקאית עד למתן פסק דין או עד למתן החלטה שיפוטית אחרת בהליכים שבין הצדדים. המשיבה תשלם לשתי המבקשות (יחדיו) הוצאות הבקשה בסכום של 6,000 ₪. ערבות בנקאיתבנקחילוטחילוט ערבותערבות