קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב כספי פיצויים בגין רשלנות רפואית עקב הגשת ערעור: א. כללי 1. כיצד לנהוג בכספים שנפסקו לזכות התובעים, בתביעת נזיקין בגין "הולדה בעוולה", אשר מסירתם לתובעים מעוכבת, בשל הגשת ערעור הנתבעות לבית המשפט העליון: האם מקומם של הכספים הוא בחברות הביטוח של הנתבעות 1-2, שידאגו להשקעת הכספים וימסרו את הסכומים שייפסקו, לבסוף, בתום ההליכים בבית המשפט העליון; או, שניתן למסור את הכספים לעורך דינם של התובעים, שידאג להשקעתם, בדרך שתניב את הפירות המירביים מהם, מעל ומעבר ל"הצמדה וריבית", שהיא הדרך שהמחוקק קבע לגבי גורל כספים המשולמים לאחר פסק דין? 2. בטרם אעסוק בנושא האמור, בפרק הדיון של החלטה זו, אציג, בקצרה, את הרקע הדיוני, אשר הביא את הצדדים, עד הלום. 3. לאחר מכן, אביא, בתמצית, את הבקשה של התובעים, התשובה של הנתבעות, ותגובת התובעים לתשובה זו. 4. בפרק הדיון, אתייחס הן לנושאים הדיוניים שעלו מטיעוני הצדדים, והן לנושא הענייני, שלגביו מתבקשת ההכרעה בהחלטה זו, דהיינו: בידי מי יוחזקו הכספים שזכאים התובעים לקבל מן הנתבעים, עד לתום הדיון בערעור, התלוי ועומד בבית המשפט העליון. ב. הרקע הדיוני ב.1 פסק הדין בתיק העיקרי (ת.א. 3198/01) 5. ביום כ באייר תשס"ח (12.5.08) ניתן על ידי, בת.א. 3198/01, פסק דין בתביעת התובעים (הקטין, תובע 1, והוריו, התובעים 2-3), נגד הנתבעים, בגין נזקים בשל "הולדתו בעוולה" של התובע 1 (להלן: "פסק הדין"). 6. ראוי לציין, כי התביעה המקורית הוגשה לא רק כנגד הנתבעים המופיעים בכותרת (עיריית ירושלים ושירותי בריאות כללית). במקורה, הוגשה התביעה גם נגד בית חולים הדסה, אשר התפשר עם התובעים, וביחסים ביניהם, התחייבה "הדסה" לשלם לתובעים, לפנים משורת הדין, ומבלי להודות באחריותה, סך של 1,580,000 ₪ בתוספת סך של 320,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (נוסח הסעיפים הרלוונטיים של ההסכם בין הנתבעים לבין בית חולים הדסה צוטט בפיסקה 5 לפסק הדין). 7. סכום זה, אשר שולם לתובעים על ידי בית חולים הדסה - נמצא בחשבון נאמנות, המנוהל על ידי עו"ד יונתן דייויס, בא כוחם של התובעים. על פי אישור של "פסגות ניירות ערך בע"מ", מיום 15.12.10, סכום זה הניב תשואה של 22.13%, לתקופה של 15.12.10 - 26.12.08 (נספח ה לבקשה). 8. על פי פסק הדין, מעבר לסכום של 1.9 מיליון ₪, ששולם לתובעים על ידי הדסה (פיסקה 6 ופיסקה 7 לעיל), חויבו הנתבעות לשלם לתובעים סכומים אלה: א. עיריית ירושלים חויבה לשלם לתובעים סך של 2,191,282 ₪, ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. ב. שירותי בריאות כללית חויבה לשלם לתובעים סך של 2,629,538 ₪, ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. ב.2 הבקשה לעיכוב ביצוע (בש"א 3159/07) 9. הנתבעות הגישו - כל אחת בנפרד - ערעור לבית המשפט העליון, ואף התובעים ערערו לבית המשפט העליון (ואלו מספריהם של 3 הערעורים: 5701/08; 5749/08; 5984/08). 10. הנתבעות ביקשו מבית משפט זה כי ביצוע פסק הדין יעוכב. טענותיהם היו כפולות: א. סיכוי גבוה לזכות בערעור; ב. אם ישולמו סכומי הפיצויים לתובעים, לא ניתן יהיה לגבותם מהם חזרה, אם וכאשר יזכו הנתבעות בערעור. 11. בהחלטתי, בבקשה הראשונה לעיכוב ביצוע (בש"א 3159/07), שניתנה על ידי ביום יג אב תשס"ח (14.8.08), דנתי בשיקולים השונים הרלוונטיים לעיכוב ביצוע פסק דין כספי. הגעתי למסקנה, כי הפתרון אשר יגרום את הנזק המועט ביותר לשני הצדדים, כאחד, הוא בנקודת האיזון, שקבעתי באותה החלטה: א. לידי התובעים יועבר סך של 1 מיליון ₪, על ידי כל אחת מהנתבעות, דהיינו: בסך הכל 2 מיליון ₪. הסכום האמור, מהווה פחות ממחצית הסכום שנפסק לחובתן של כל אחת מן הנתבעות. בנוסף לסך של 2 מיליון ₪, חוייבו הנתבעות לשלם גם שכ"ט עו"ד והוצאות, המשקפים את החלק היחסי של סכום זה. ב. אשר ליתרת הסכומים - שהם הסכומים המעוכבים - קבעתי בפיסקה 41 להחלטה הנ"ל, בבש"א 3159/07 האמורה, כי אם ימציאו התובעים בטוחה של משכון דלא ניידי על דירתם בירושלים, כי אז, יהיה על הנתבעות לשלם לתובעים מתוך הסכום המעוכב, סך השווה ל-70% מערכו של הנכס (על פי הערכת שמאי מוסכם), ובלבד שהבטוחה האמורה תהיה רשומה במשכנתא, שבה ייקבעו תנאים, ובהם אי תחולת חוקי הגנת הדייר על מי שיגור בדירה, אם זו תימכר בהליכי הוצל"פ (דבר שיקרה, אם הערעור יתקבל, והתובעים לא יחזירו לנתבעות את הכספים שקיבלו מאת הנתבעות). ב.3 הערעור על החלטה שהוגש לבית המשפט העליון (רע"א 8126/08) 12. התובעים הגישו בר"ע על ההחלטה הנ"ל, לבית המשפט העליון (רע"א 8126/08) . 13. ביום ד חשוון תשס"ט (2.11.08), נדחתה בקשת רשות הערעור, ללא צורך בתשובה, בהחלטה קצרה, שניתנה על ידי כב' השופט אשר גרוניס: "טעמיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו בעניין עיכוב הביצוע מקובלים עליי. חרף טענות המבקשים לא מצאתי שנפלה בהחלטה שגגה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. מן הבקשה לרשות ערעור עולה כי המבקשים ממשיכים להתגורר בארצות הברית. אפשר שדי שנתון זה כדי להצדיק את התוצאה של ההחלטה, בכל הנוגע לחלוקה בין הסכום המעוכב לזה שלא יעוכב". ב.4 עיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע (5261/08) 14. הבקשה לעיון מחדש, הוגשה על ידי שתי הנתבעות, יחדיו. הן טענו, כי לאור המשבר בשוק הנדל"ן העולמי, ערך הדירה ירד, ולכן, היא איננה יכולה לשמש כבטוחה הולמת. 15. במסגרת הבקשה והתגובה, עולה כי בעוד שב"סיבוב הראשון" התנגד ב"כ התובעים, עו"ד דייויס, להיות נאמן של הכספים המגיעים לתובעים, הרי בהליך השני, השתנתה התמונה, כפי שנכתב בפיסקה 31 של החלטתי, מיום ח אדר תשס"ט (4.3.09), בבש"א 5261/08: "ב"כ המשיבים, עו"ד דיוויס, אישר, כי בעבר סירב להפקיד את הכספים אצלו, אך עתה חזר בו מהתנגדותו, ולכן, לדברי עו"ד דיוויס, 'כיום, אין מניעה להעברת הכספים' (סעיף 3 סיפא, לתשובת המשיבים לתגובת הנתבעים). ב"כ המשיבים מוסיף ואומר, כי אם יועברו הכספים לחשבון הנאמנות בשליטתו ובניהולו, 'כי אז לא תהא לתובעים כל טענה לעניין הבטחת הכספים ואופן השקעתם, כלפי הנתבעים' (סעיף 8 סיפא לתשובת המשיבים)". 16. בהחלטתי, בבש"א הנ"ל, לא השתכנעתי כי הובאו על ידי המבקשים שם (הנתבעות בתיק העיקרי) ראיות מספיקות לשינוי ערכי הנדל"ן, בכלל, ובדירה נשוא הבטוחה, בפרט. לכן, בקשת הנתבעות - נדחתה. 17. ראיתי לנכון לציין, לעניין הרלוונטי בהחלטה שבפניי, עתה, כי במסגרת ההחלטה הנ"ל עלתה שאלה נוספת, שהגיעה אלי כאחת מתשובות התובעים, ואשר זכתה להתייחסות זו (פיסקאות 63-65 של ההחלטה): "כפי שהערתי לעיל, אין מקום לדון במפורט ב'בקשה' של המשיבים ששולבה בתגובה לעיון חוזר, בדבר הפקדתם של כספי הפיצוי, אצל ב"כ התובעים. אינני רואה תועלת, בשמירת כסף זה בידיו של ב"כ התובעים, אם לא ניתן להשתמש בכסף לטובת המשיבים/התובעים, שכן, מבחינתי, אין חשש קונקרטי כי עיריית ירושלים וקופת חולים כללית (ולא כל שכן, חברות הביטוח שלהן), יימצאו במצב בו לא יוכלו לפרוע את יתרת החיוב הכספי, שנקבע בפסק הדין. טרחתי ועמלתי, לא מעט, במציאת פיתרון מעשי, בהחלטתי מיום 14.8.08, וזאת כדי לאפשר לתובעים להשתמש בכסף שנפסק לזכותם, כנגד רישום המשכנתא. לצורך כך, אכן ראוי לרשום משכנתא. אך, להחליף את מקום הכסף, מן הכספת של חברת הביטוח, לחשבון נאמנות של ב"כ התובעים, מבלי שהתובעים יכולים לעשות שימוש, בכספים אלה, לכך אין כל טעם ותועלת, על פי השקפתי". ב.4 הבקשה לשינוי תנאי עיכוב הביצוע בבית המשפט העליון 18. התובעים פנו, ביום 1.11.10, לבית המשפט העליון, וזאת, כלשון הרישא של הבקשה, "נוכח החלטת בית המשפט העליון לדחות את ההכרעה בתיק זה", כאשר בסעיף 6 לבקשה נאמר, כי בבית המשפט העליון "ניתנה החלטה לעכב את ההכרעה בתיק עד לאחר שתינתן הכרעה בתיקים הנדונים בהרכב המורחב (ע"א 1326/07 ואח')". לא ידוע לי מהו נושא ההרכב המורחב, אך אין זה רלוונטי, לצורך ההכרעה בהחלטה זו. 19. העתירה בבקשה (סעיף 7) היא כי בית המשפט העליון יורה שסכום הפיצויים המעוכב, יופקד בידי ב"כ התובעים, עו"ד יונתן דייויס, ויושקע על ידי עו"ד דייויס, בהתאם לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), תש"ס-2000. על פי טענת התובעים, המשך המצב הקיים, בו הכספים נשארים בידי הנתבעות, אינם לטובת התובעים, בכלל, והקטין התובע, בפרט, שכן, כלשון הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון, "המשיבים [הנתבעים] הם שנהנים מפירות הסכומים המעוכבים. לעומת זאת, הפקדת הסכומים בנאמנות בידי ב"כ המבקשים [התובעים] תניב פירות גבוהים משמעותית מההסדר הקבוע בחוק (הפרשי הצמדה וריבית)" (סעיף 8 סיפא לבקשה). 20. ב"כ התובעים - עו"ד אריה כרמלי, ב"כ עיריית ירושלים, ועו"ד יעקב אבימור, ב"כ שירותי בריאות כללית - בתגובתם לבקשה הנ"ל של התובעים, שהוגשה לבית המשפט העליון, הודיעו על התנגדותם לבקשה. 21. תחילה, ביקשו לדחות הבקשה מטעמים דיוניים: בסעיף 1 לתגובה נטען, כי הבקשה הינה מעין ערעור נוסף על החלטת בית המשפט המחוזי, מיום 14.8.08 - פיסקאות 9-11 לעיל - בעוד שבית המשפט העליון כבר דן בערעור התובעים, ודחה אותה, כאמור בפיסקאות 12-13 לעיל. הנתבעות טענו, כי אין הצדקה לדיון בנושא, כי התובעים לא הביאו עובדות חדשות, המצדיקות דיון מחודש באותו נושא, שכבר נדון והוכרע בשתי ערכאות, ובמיוחד, כאשר לא צורף תצהיר לבקשה (סעיף 3 לתגובה). 22. לגוף הבקשה, תגובת הנתבעות היא, כי אין פירוט כיצד יושקעו הכספים, על פי ההצעה שבבקשה. כמו-כן, נטען בתגובת הנתבעות, כי ההשקעה המוצעת אינה מתיישבת עם התקנות הנ"ל, המחייבות השקעה סולידית, בעוד שהיענות לבקשה, לא תבטיח את התשואה הגבוהה. לעומת זאת, השארת הכספים בידי הנתבעות, שהם גופים כלכליים איתנים, תבטיח את יכולת החזרת הכספים לנתבעות, אם וכאשר יזכו הן בערעור (סעיפים 4-8 לתגובה). 23. בית המשפט העליון לא הכריע בבקשה, וההחלטה שניתנה, היא במישור הדיוני בלבד, קרי: בנושא הסמכות. 24. וזו לשון החלטת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כב' השופט אליעזר ריבלין, מיום ד טבת תשע"א - (14.12.10) (נספח ג לבקשה שבפניי): "הצדדים יחזרו לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את הצורך בהשקעת הכסף המעוכב, את דרך ההשקעה ואת אופן התשלום בתום פסק הדין החלוט". ג. הבקשה נשוא החלטה זו ג.1 הבקשה ונימוקיה 25. לאחר החלטת המשנה לנשיא בית המשפט העליון הנ"ל, ובעקבותיה, הגישו התובעים את הבקשה נשוא החלטה זו, ביום 22.12.2010. 26. ברישא שבה, חוזרים התובעים על הנימוקים שנכללו בבקשה, שהוגשה לבית המשפט העליון, שצורפה כנספח א לבקשה. 27. בתיאור העובדות, מוזכרת ההחלטה הראשונה והשנייה שלי, כולל: אופציית רישום המשכנתא. בבקשה נאמר, כי אופציה זו לא מומשה, עקב אי רישום הבניין בבית משותף. אם כי, מהנסח שצורף, ניתן להסיק כי הדירה רשומה כבר כתת חלקה, אך עדיין הרישום של הבעלים הוא על שם חברת לב רוממה בע"מ, וזכויות התובעים 2-3, ההורים של תובע 1, באות לידי ביטוי בכך שעל שמם רשומה הערת אזהרה, בגין המכר, המתייחס לדירה 24 בבנין 2 (ראה: הנסח שצורף בנספח ד לבקשה). 28. בהמשך, מוסבר בבקשה כי הטעם העיקרי להגשתה נובע עקב "חוסר הוודאות לגבי מתן פסק הדין בערעור, לאחר שבית המשפט העליון הודיע לצדדים, כי מתן פסק הדין יידחה עד לאחר שיינתן פסק הדין בהרכב מורחב לגבי הסוגיה כולה" (סעיף 4 סיפא לבקשה). 29. עיקר הנימוק שבבקשה (סעיף 5 לבקשה), הוא ההצבעה על הנזק הכלכלי שנגרם למבקשים (התובעים), בשל הפער שבין התשואה הגבוהה המתקבלת מן ההשקעה ב"פסגות" (ראה: פיסקה 7 לעיל), לבין סכומי הפיצויים שישולמו, אם יתקבל הערעור, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הריבית"). 30. ב"כ התובעים, עו"ד יונתן דייויס, שם דגש על טובת הקטין, ומציין כי אם הכספים ימשיכו להיות מוחזקים בידי התובעים, כאשר קיימת מניעה אמיתית לרשום את הבטוחה של רישום המשכנתא, לצורך הבטחת התשלום, בנסיבות אלה, העתירה היא כי בית המשפט יעדיף "את התועלת שתצמח מהשקעת הכספים בחשבון הנאמנות של ב"כ התובע, לטובת הקטין, לעומת החזקת הכספים בידי המשיבים" (סעיף 7 סיפא לבקשה). 31. ברמה הדיונית, נטען כי בית משפט רשאי לשנות החלטות ביניים, כולל ההחלטות שניתנו על ידי ועל ידי בית המשפט העליון, בעבר, בסוגיית עיכוב הביצוע. 32. השיקול המרכזי, לשיטת התובעים, נובע ממאזן הנוחות. כאשר עו"ד דייויס, ב"כ התובעים, מצביע על כך כי לנתבעות לא ייגרם כל נזק משינוי עיכוב הביצוע, כאשר מול זאת ניצבת הזכות, הלכאורית, של התובעים "להחליט לגבי אופן השקעת הכספים, וזאת על מנת למנוע עיוות דין ולקיפוח של התובע" (סעיף 8 סיפא לבקשה). ג.2 תשובת הנתבעות 33. בעקבות ההחלטה, מיום 22.2.10, הוגשה, ביום 5.1.11, תשובת הנתבעות לבקשה לשינוי תנאי עיכוב הביצוע, אף היא (כמו בבית המשפט העליון), חתומה על ידי ב"כ שתי הנתבעות: עו"ד אריה כרמלי, בא כוחה של עיריית ירושלים, נתבעת 1, ועו"ד יעקב אבימור, בא כוחם של שירותי בריאות כללית והרופא ד"ר ארנסט טאובר, נתבעים 2 ו-3. 34. תחילה, חוזרות הנתבעות על טענת המחסום הדיוני, הניצב בפני התובעים בבקשתן החדשה, לאור ההחלטה הקובעת של בית המשפט המחוזי, שאושרה על ידי בית המשפט העליון, בכך שהבר"ע שהגישו התובעים נדחתה על ידי כב' השופט אשר גרוניס (סעיף 1 לתשובה). 35. לאחר ציטוט התקנות הנ"ל, טענת הנתבעות היא כי מסלול ההשקעה ומקום ההשקעה שבחרו ב"כ התובעים להשקיע את הכספים שקיבלו התובעים, דהיינו: בית השקעות של ניירות ערך, היא דרך אשר, בעיני הנתבעות, על פניו "אינו[ה] תואם[מת] את החלופות המנויות בחוק" (סעיף 5 לתשובה). 36. התשואה שפורטה באישור "פסגות" (קרי: כ-22% לשנתיים), היא, כלשון הנתבעות, "מרשימה". אך, לטענת הנתבעות (סעיף 5 מציעתא, תחתית עמ' 2 לתשובה), אין ראייה כי זו ההשקעה הסולידית, בעלת הסיכונים הנמוכים, שהיא הנדרשת על-פי התקנות, כפרשנותם של ב"כ הנתבעות. 37. בהקשר זה, מוסיפים וטוענים ב"כ הנתבעות (סעיף 5 סיפא, ראש עמ' 3 לתשובה), כי, על פני הדברים, התשואה המרשימה נובעת דווקא מכך שניירות הערך שבהם הושקעו כספי התובעים בבית ההשקעות "פסגות" לא היו ניירות ערך שהוציאה המדינה או שהיא ערבה להם, בעוד, שלשיטת הנתבעות, זו החובה המוטלת על משקיע כספי החסוי, על-פי התקנות הנ"ל. 38. מאחר ולפי השקפת הנתבעות, דרך השקעת הכספים נועדה להבטיח את זכויות החסוי, הרי שלנוכח התנודות במשק ובשוק ההון, בשנים האחרונות, לא ניתן לעשות זאת, ולהבטיח כי התשואה שתופק תהיה גבוהה מזו שלפי חוק הריבית, אם הכספים יהיו בידי ב"כ התובעים. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעות, יש להותיר את הכספים בידי הנתבעות ומבטחיהן, "שהינם גופים כלכליים איתניים, היכולים לעמוד בתשלום תוספת הריבית וההצמדה, על פי הוראות החוק, אם יהיה צורך בכך בעתיד" (סעיף 6 סיפא לתשובה). 39. הנימוק, שבעיניי הוא המרכזי, בא לידי ביטוי בסיום התשובה (סעיף 7), שזה לשונה: "מנגד, יש לזכור כי הכספים עוכבו בשל הסיכוי כי בסופו של יום יופחת סכום החיוב בפסק הדין (כולו או חלקו) ובמקרה זה - יתבקש המבקשים להחזיר את הסכומים ששולמו להם ביתר. במצב זה, אם יתברר כי הכספים המעוכבים לא הניבו את התשואה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה - המבקשים עלולים להימצא במצב בו הם נדרשים להחזיר סכומים אלו מכיסם - תוצאה שההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין ניסתה למנוע". ג.3 תגובת התובעים לתשובת הנתבעות 40. במישור הדיוני, טוענים המבקשים (התובעים) כי כל ההחלטות, בנושאי עיכוב הביצוע, הינן החלטות ביניים, שניתן לשנותן, אם התקיימו נסיבות חדשות. 41. התובעים טוענים, כי מאחר שלא ניתן לבצע את רישום המשכנתא, יש לחזור לנקודת ההתחלה, שהייתה סמוך למתן פסק הדין. אז, הסכימו ב"כ הנתבעות כי כספי הפיצויים יופקדו בידיו הנאמנות של ב"כ התובעים. דבר זה אף נכלל במכתב שכתבו ב"כ הנתבעים לב"כ התובעים, עוד בשנת 2008, כאשר עו"ד מירב ג'ינאיו-הבר ממשרד עו"ד אבימור כתבה לעו"ד דייויס, כי בכוונת קופת-חולים להגיש ערעור לבית משפט העליון, ולבקש עיכוב ביצוע פסק הדין, ובסעיף 3 לאותו מכתב, מיום 10.6.08, נכתב: "על מנת לייתר את הגשת הבקשה, אנו מציעים, כי חלקה של מרשתנו עפ"י פסק הדין יועבר אליך ויוחזק בנאמנות עד למתן פסק דין של בית משפט העליון" (עותק המכתב צורף לתגובת התובעים). התובעים סבורים, כי אין סיבה שלא לעשות כן היום, בשנת 2011, אם הנתבעים עצמם הציעו זאת, לפני כשלוש שנים, בשנת 2008. 42. לעניין ההשקעות של הכספים ב"פסגות", ורמת התשואה הגבוהה שהושגה, מסביר ב"כ התובעים כי הדבר נובע, בין היתר, עקב פטור ממס ושיעור מס נמוך של 20% על הכנסה מעל 34,000 ₪ לשנה, הכל כמפורט באישור מס הכנסה שניתן לתובעים (שאף הוא צורף לתגובת התובעים). 43. התובעים מסבירים כי כ-1/3 מהכספים המעוכבים אינו של הקטין, אלא הם כספים של הוריו ושכ"ט עו"ד. על כן, כלשון ב"כ התובעים, "הרמיזה לפיה ב"כ התובעים לא פעל לפי תקנות הכשרות הנ"ל, חוטאת לאמת, ויש בה ללמד על חוסר תום לב של המשיבים בתגובה שחזרו בהם מהצעתם המקורית כי הכספים יושקעו ע"י ב"כ התובעים" (סעיף 6 לתגובה). 44. אשר לטענת הנתבעים כי ההשקעה של הכספים על ידי ב"כ התובעים, לא תבטיח את השבת הכספים, כשהם צמודים למדד ונושאים ריבית, תגובת התובעים היא כי "טענה זו מגלמת חוסר מידתיות וחוסר תום לב משווע" (סעיף 8 מציעתא לתגובה). התובעים סבורים, כי מי שמתעשר שלא כדין הם הנתבעים, המחזיקים את כספי התובעים, וכנראה, בהשקעה המניבה פירות גבוהים, בעוד, שבסיום ההליכים בבית המשפט העליון, ישלמו הנתבעים לתובעים את הסכומים שנפסקו לזכות התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בלבד, וכך יהנו הנתבעים, שלא כדין, מההפרש בין התשואה הגבוהה לבין הפרשי הצמדה וריבית (המשך סעיף 8 לתגובה). 45. לקראת סיום התגובה, מציג עו"ד יונתן דייויס, ב"כ התובעים, את הנימוקים המשפטיים הבאים אשר תומכים בבקשתו (סעיף 9 לתגובה): "התנגדות המשיבים לבקשה מקפלת בתוכה ניסיון להתעשר ולא במשפט. יש כאן התערבות בזכות הקניין, במובן סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגבילה את זכות התובעים להשקיע הכספים לפי שיקול דעתם, מקום שהמשיבים מבקשים להחזיק בכספים (שלכאורה אינם שלהם) וליהנות מתשואה גבוהה ולשלם עליה פחות. לעומת זאת, המשיבים מהלכים אימים על ביה"ש כי העברת הכספים לב"כ התובעים אינה בטוחה ראויה, כי יש חשש שלא יוכלו להחזיר הכספים, אילו יזכו בערעור". ד י ו ן ד. הטענות הדיוניות 46. אשר לטענות הנתבעות, כי בסוגיית עיכוב הביצוע כבר ניתנו החלטות, הן שלי והן של בית המשפט העליון, ולכן אין מקום לבקשה - עמדתי היא, כי בקשה לעיכוב ביצוע מסווגת כבקשת ביניים. ממילא, והחלטות בענייני עיכוב ביצוע, דינם כהחלטות זמניות או כהחלטות ביניים, אשר אינן מסיימות את התיק (ועל כן, גם לעניין ערעור על החלטת הערכאה דיונית בענייני עיכוב ביצוע, אין זכות ערעור, אלא רק ניתן להגיש בקשת רשות ערעור). 47. הכלל, לפיו ערכאה שיפוטית מוסמכת לשנות החלטות ביניים, כוחה יפה גם לעניין ההחלטות בסוגיית עיכוב ביצוע של פסק דין. 48. הדברים הוצגו והוסברו בהחלטתו של כב' השופט ד"ר אשר גרוניס, שופט בית המשפט העליון, בע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי (2002), פ"ד נו(4) 505, בעמ' 508-509 (פיסקה 5) (להלן - "פרשת אוקו" ): "כלל ידוע הוא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה-בית-דין, ולפיכך הערכאה שהחליטה לגביה בראשונה רשאית לשוב ולדון בה ואף לשנותה ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט(1) 655; ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב, פ"ד כח(2) 228; ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1) 525). פשיטא, שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך (1995), בעמ' 774). אולם, אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית (ע"א 37/68 הנ"ל; ע"א 9396/00ב קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגי פ"ד נה(3) 537). מובן, שקיים חשש כי בעל-דין יעשה שימוש בלתי נאות באפשרות הנתונה לו לבקש שינויה של החלטת ביניים. במקרים מתאימים, רשאי בית-המשפט לדחות את הבקשה מן הטעם שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, בייחוד אם מדובר בבקשות חוזרות (ראו רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ , פ"ד נא(3) 789, בעמ' 796). בענייננו, מדובר בהחלטה על עיכוב ביצוע, הניתנת, מטבע הדברים, לאחר פסק-הדין, אולם אין בכך כדי לשלול את אופייה כהחלטת ביניים, אשר איננה יוצרת מעשה-בית-דין (ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל)" . 49. בהמשך, מסביר השופט גרוניס, את היחסים שבין הערכאה הדיונית לערכאות הערעור, בסוגיית עיכוב הביצוע (פיסקה 6, עמ' 509 לפסק הדין). נושא זה אינו עומד להכרעה, שכן בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט אליעזר ריבלין, קבע כי הסמכות לדון בבקשה המחודשת לעיכוב ביצוע, נתונה לבית משפט זה. 50. בכל מקרה, הייתי דוחה את הטענות הדיוניות של הנתבעים, שכן ההחלטה הנ"ל של המשנה לנשיאה, היא הבסיס להגשת הבקשה החדשה. וכי כיצד על התובעים לנהוג, היום, לאחר החלטת המשנה לנשיאה?! 51. לא היה מקום לחזרת ב"כ הנתבעים על הטענות הדיוניות הקודמות שהעלו בבית המשפט העליון (ראה: פיסקה 21 לעיל), שכן משהורה המשנה לנשיאה לתובעת להגיש את הבקשה לבית משפט זה, ומשתחם המשנה לנשיאה את גבולות הדיון בבית משפט זה, מן הראוי היה כי ב"כ הנתבעים היו מרכינים ראשם לאחר החלטת כב' השופט ריבלין, ולא היו שבים וטוענים את אותן טענות דיוניות שהעלו, ושכבר נדחו, בעצם החלטת המשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין. 52. עתה, משהוסר המכשול הדיוני, ניתן לעבור ולדון בבקשה לגופה. ה. השיקולים בעת ההחלטה על עיכוב ביצוע 53. כידוע, הכלל הבסיסי החל ביחס לפסק דין שניתן, ואשר עליו מוגש ערעור לערכאה גבוהה יותר, הוא זה הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות" או "תקנות סד"א"), שכותרת השוליים שלה היא "הביצוע לא יעוכב", ואשר זו לשונה: "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". 54. חריגים לכלל זה, פורטו בפסיקה, וגיבושם התמציתי מופיע בדברי השופט גרוניס בפרשת אוקו הנ"ל (ראה: פיסקה 48 לעיל), שם כותב הוא את הדברים הבאים (פרשת אוקו, בעמ' 509, פיסקה 7): "נקודת המוצא ביחס לביצועו של פסק דין קבועה בתקנה 466 לתקנות [צוטט לעיל בפיסקה הקודמת], והיא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצועה של ההחלטה שעליה משיגים. הסטייה מן הכלל תבוא באותם מקרים שבהם יוכח שהשבת המצב לקדמותו, אם יזכה המערער בערעורו, תהיה בלתי אפשרית או קשה מאוד (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), בעמ' 859; המ' 25/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לה(2) 360; ע"א 3191/99 בראשי נ' ויינשטיין ; ע"א 3754/01 עיזבון המנוח מחמד יוסף חלאיילה נ' עיזבון המנוח פאיז מחמד קסום)" . 55. בשתי החלטותיי הקודמות (ראה: בש"א 3159/07 (הובא לעיל בפיסקה 11) ובש"א 5261/08 (הובא לעיל בפיסקאות 15-17) כבר דנתי ביישום של עקרונות אלה על התיק שבפנינו, ואין טעם לחזור על הדברים. מכל מקום, ולרווחא דמילתא, יראו החלטות אלה כחלק מהחלטה זו. 56. המחלוקת בתיק זה, ככל שנותרה בין הצדדים, הינה בשאלה זו: האם על הנתבעות להחזיק את הכספים המעוכבים בידיהן, או שמא יש להפקידם בידי ב"כ התובעים, כנאמן. 57. לעניין זה, טענת הנתבעות (ראה: פיסקה 35 לעיל) מבוססת על הוראות תקנות, שלדעתן, מחייבות את הצדדים ואת בית המשפט. בשל כך, אדון, עתה, בתקנות אלה. ו. התקנות בדבר הדרכים להשקעת כספים 58. כאשר מטפל אדם ברכושו של קטין או של חסוי, עליו לפעול בנאמנות, כאשר "קנה מידה לאפוטרופסות", שהיא כותרת השוליים של סעיף 41 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן - "חוק הכשרות המשפטית"), קובע את הדברים הבאים: "במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין". 59. במסגרת חובה זו, קובע סעיף 50 לחוק הכשרות המשפטית הנ"ל, כדלקמן: "כספי החסוי, במידה שאינם דרושים לצרכיו השוטפים, חייב האפוטרופוס להחזיקם או להשקיעם כדרוש לשם שמירת הקרן והבטחת פירות באחד הדרכים שקבע לכך שר המשפטים בתקנות או בדרך שהורה בית המשפט". 60. מכוח הסעיף האמור, וכן מכוח סעיף 83 לחוק הכשרות הנ"ל (סעיף המורה כי שר המשפטים ממונה על ביצוע החוק ורשאי להתקין תקנות בנוגע לביצועו) נחקקו תקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (דרכים להשקעת כספי חסוי), תש"ס-2000 (קובץ תקנות, תש"ס, מס' 6036, מיום 23.5.2000, עמ' 609; להלן - "תקנות השקעת הכספים"). 61. באי-כוח הנתבעים, בהתנגדותם לשינוי המצב, טוענים כי מסירת הכספים לעו"ד דיוויס, כדי שהלה ישקיעם בחברת "פסגות", כפי שמבקש, עומדת בסתירה להוראות תקנה 2 לתקנות השקעת הכספים הנ"ל, שזו לשונה: "אפוטרופוס ישקיע את כספי החסוי, שאינם דרושים לצרכיו השוטפים, באחת מדרכים אלה: (1) בנכסים בנקאיים כמפורט להלן: (א) כספים אשר צפוי כי יידרשו לצורכי החסוי בתוך שנתיים ממועד ההשקעה - בפיקדונות בנקאיים שקליים, נושאי ריבית או הפרשי הצמדה וריבית; (ב) כספים שלא צפוי כי יידרשו לצורכי החסוי בתוך שנתיים ממועד ההשקעה - בתכניות חיסכון בנקאיות צמודות מדד, לפרקי זמן מוגדרים מראש, בהתחשב באמור בתקנה 3; (2) בניירות ערך שהוציאה המדינה או שהיא ערבה לפירעונם; (3) במסירתם לידי האפוטרופוס הכללי, לשם השקעה לפי הוראות סעיף 10(ג) ו-(ד) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978; (4) דרך אחרת שאישר בית המשפט מראש". 62. תקנה 4(א) לתקנות השקעת הכספים הנ"ל קובעת כי "השקעת כספי החסוי ששוויים עולה על 621,578 ₪, טעונה אישור של בית משפט" (הסכום האמור מעודכן על פי הודעה משנת תשע"א-2011, שתחילתה ביום 1.1.11). תקנה 4(ב) לאותן תקנות השקעת הכספים, קובעת כי "האפוטרופוס יגיש בקשה לאישור דרך השקעה, כאמור בתקנת משנה (א), אחת לשנה או במועד שקבע בית המשפט". 63. מכאן, כי אינני רואה את תקנות השקעת הכספים הנ"ל כדרך קוגנטית יחידה וכפויה. על כן, אינני מקבל את טענות ב"כ הנתבעים, כי בעצם הגשת הבקשה על-ידי התובעים, מבקשים התובעים, כביכול, לפעול בדרך שהיא, כנטען על-ידי הנתבעים, "על פניו אינו תואם את החלופות המנויות בחוק" (סעיף 5 רישא לתשובת הנתבעים, מיום 5.1.11; הובא לעיל בפסיקה 35). 64. הן בסעיף 50 לחוק (שצוטט לעיל בפיסקה 59), הן בתקנה 2(4) לתקנות השקעות הכספים (כמצוטט בפיסקה 61 לעיל), והן בתקנה 4 (המובאת בפיסקה 62 לעיל), נקבעה, במפורש, סמכות בית משפט, להחליט בכל מקרה ומקרה מהי דרך השקעת הכספים המתאימה. 65. ראוי לציין, כי אין צורך, לקבוע מראש, את דרך השקעת הכספים, שכן לצורך עניין זה, על מי שהכספים יהיו בידו, מוטלת החובה להגיש בקשה לאישור דרך השקעה, כאשר בקשה זו תוגש לבית משפט בכתב, והמשיב לבקשה יהיה האפוטרופוס הכללי, ובית משפט רשאי להורות על צירוף משיבים נוספים לבקשה (תקנה 6 לתקנות האמורות). 66. במסגרת זו, בית המשפט יהיה רשאי להתייחס גם לחלופה שבתקנה 7(א) לאותן תקנות, הקובעת כי "בבוא בית המשפט לאשר בקשה לפי תקנה 4(א) רשאי הוא להורות על ניהול כספי החסוי על-ידי מנהל תיקי השקעות, כמשמעותו בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995". 67. עינינו הרואות, כי בעניין זה מוגנות זכויות החסוי או הקטין, כאשר המנגנון של הפיקוח כולל אישור של בית משפט, שהוא על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בית המשפט לענייני משפחה. בנוסף לכך, התקנות קובעות כי המשיב לבקשה יהיה האפוטרופוס הכללי. בדרך זו, יש פיקוח ציבורי כפול על דרך השקעת כספי החסוי: המשיב לבקשה הוא גוף מקצועי, דהיינו: האפוטרופוס הכללי; והסמכות המאשרת - היא בית המשפט לענייני משפחה, ערכאה אשר עוסקת בטיפול ברכוש חסויים, דבר יום ביומו, שכן היא בית המשפט המפעיל, הלכה למעשה, את הוראות חוק הכשרות המשפטית ואת הוראות תקנות השקעת הכספים. ז. האם ניתן לסמוך על התובעים ועורך דינם? 68. המסר של הנתבעים, בין בצורה מפורשת ובין בצורה נרמזת, הוא כי יש להעדיף את המצב הקיים, לפיו הכספים המגיעים לתובעים יישארו אצל הגופים הכלכליים החזקים, שהם חברות הביטוח, וכך לא יקופחו זכויות התובעים, בכלל, והתובע הקטין החסוי, בפרט. 69. אולם, בעניין זה נחה דעתי כי דווקא טיעונו של ב"כ התובעים, הוא הנכון. מבחינה משפטית, כפי שכבר רמזתי לעיל, וכעולה מלשון תקנה 466 לתקנות סד"א (שצוטטה לעיל בפיסקה 53), את פסק הדין היה צריך לבצע מיידית, דהיינו: על הנתבעים היה לשלם לתובעים את הסכום שנפסק על-די בית המשפט בפסק הדין. החריג לכלל זה, נובע מהחשש שמא אם יינתן הכסף לתובעים והם יבזבזוהו, ובסיום ההליך בבית המשפט העליון יתקבל הערעור, ואז מתעורר החשש פן לא יוכלו התובעים להשיב לנתבעים את הכסף. 70. ברם, אם הכסף מופקד בחשבון נאמנות, ומושקע בדרך שתניב לתובעים פירות רבים יותר, חשש זה נעלם. 71. בשאלה שעליי להכריע, מי ידאג להשקעת הכספים, התובעים או הנתבעים, צודק עו"ד דיוויס כי הכספים המגיעים לתובעים הם חלק מרכושם שלהם, ולכן הם זכאים להינות מזכותם החוקתית להגנה על הקניין, כאמור בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על כך שפסק הדין, המקנה זכות כספית, נחשב כ"קניין", לעניין סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ראה את מה שכתבתי בפסק דיני בבר"ע 3287/07 מירב פלמן נ' ארז פלמן (2008). עמדה זו הוזכרה בפסיקה מאוחרת יותר, תוך התבססות על פסק דיני הנ"ל; ראה: רמ"ש (מרכז) 5316-01-09 י' ד' נ' י' ר' (2009) (השופט אילן ש' שילה, מבית המשפט המחוזי של מחוז המרכז); תמ"ש (טבריה) 8856-07-10 פלוני נ' אלמונית (2010) (השופט אסף זגורי מבית המשפט לענייני משפחה בטבריה); תמ"ש (תל אביב) 88727/97 א. ח. נ' א. ו. (2008) (השופטת ורדה פלאוט מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב). וכן ראה שתי החלטות של ראשי ההוצאה לפועל: תיק (י-ם) הזוכה נ' החייב (26.3.09) (הרשם נמרוד פלקס); נ"ת 1600054101 הזוכה נ' החייב (2010) (הרשמת ליאת הר ציון). 72. כאשר עומדים זה מול זו, זכות חוקתית קיימת וברורה של התובעים, ולעומתה חשש של הנתבעים בדבר הקושי להחזיר לנתבעים את הכסף שישלמו, אם וכאשר יזכו בערעור, סבור אני כי התשובה ברורה: זכותם החוקתית של התובעים גוברת, ובמיוחד כאשר דרך ההשקעה של התובעים נמצאת בפיקוח כפול, כאמור, הן של האפוטרופוס הכללי והן של בית המשפט לענייני משפחה. 73. בכל מקרה, אם ההשקעה שיבחרו התובעים (בפיקוח הכפול האמור), תניב פירות, מעבר להפרשי הצמדה וריבית, לבטח זכאים התובעים לאותם רווחים. אין הצדקה לכפות על התובעים הפסד או אובדן של רווחים אלה, רק בשל חשש הנתבעים לאי החזרת כספם, אם וכאשר יזכו הנתבעים בערעור, שזו רק בגדר אפשרות, אך זו רחוקה מלהיות וודאית. 74. אשר למקרה ההיפותטי, לפיו, השקעת התובעים, על אף הפיקוח הכפול של האפוטרופוס הכללי ובית המשפט לענייני משפחה, תניב פירות אשר יפחתו מהפרשי הצמדה וריבית, כי אז אותו פער בין סכום ההחזר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, לבין הקרן והרווחים שהניבו הכספים שיושקעו על-פי אישור בית המשפט לענייני משפחה, פער זה, ישולם על-ידי התובעים מהכספים שיש בידיהם, לרבות אלה שכבר מצויים בחשבון "פסגות", שבו מצויים הן הקרן בסך של כ-1.9 מיליון ₪, והן הרווחים בשיעור 22.13% מן הכספים שקיבלו התובעים מבית החולים "הדסה" (ראה: פיסקאות 6-8 לעיל). 75. עד כה דנתי בנושא העקרוני. יש לזכור כי בנסיבות תיק זה יש נתון נוסף, אשר מטה אף הוא את הכף לזכות התובעים, והוא זה: נכונותם של הנתבעים, עוד בשנת 2008, להפקיד את הכספים בידי עו"ד דיוויס (ראה פיסקה 41 לעיל). לא מצאתי כל תשובה בטיעוני הנתבעים, בדבר שינוי עמדתם בנקודה זו, ומהי ההצדקה שלהם לחזור בהם מהצעתם שלהם, כי הכספים יושקעו באחריותו של עו"ד דיוויס, ב"כ התובעים. 76. עתה, כאשר על-פי החלטתי, דרך השקעת כספים נמצאת בפיקוח של בית המשפט לענייני משפחה, שבעתיים מוצדק הדבר כי הכספים יהיו באחריותו של עו"ד דיוויס, שישקיעם, כאמור, על-פי אישורו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. 77. ראוי לציין כי דרך זו של העברת כספים שבהם זכו התובעים בתיק נזקי גוף, שתלוי ועומד בערעור, לב"כ התובעים, בנאמנות, עד למתן פסק דין בערעור נהוגה מזה זמן גם בתיקים אחרים. ראה, למשל, את החלטת חברתי, כב' השופטת גילה כנפי-שטייניץ, בבש"א 8320/07 מאיה בן דוד נ' ד"ר אייל ענטבי (2008) . ח. סיום 78. לאור הנימוקים הנ"ל, הבקשה מתקבלת באופן הבא: (א) הנתבעים ישלמו לעו"ד יונתן דיוויס, ב"כ התובעים, כנאמן התובעים, את הסכומים שהם חייבים לשלם על-פי פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן פסק הדין, ובניכוי הסכומים שכבר שולמו (כאשר גם לסכומים אלה ששולמו מתווספים הפרשי הצמדה וריבית), וזאת תוך 30 יום מהיום. (ב) עו"ד דיוויס, יפנה, בתוך עשרה ימים מהיום, לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בבקשה מתאימה על-פי תקנה 6 לתקנות השקעות הכספים, ביחס לדרך השקעת הכספים, ויציג בפני בית המשפט לענייני משפחה גם את החלופה של השקעה ב"פסגות", בהנחה כי "פסגות" הינה "מנהל תיקי השקעות", כאמור בתקנה 7(א) לתקנות השקעת הכספים. (ג) בית המשפט לענייני משפחה ידון בבקשה, ויחליט בה. (ד) למותר לציין, כי עו"ד דיוויס יפעל על-פי החלטות אלה. 79. מאחר והתובעים זכו בבקשתם זו, תשלם הנתבעת 1 (המיוצגת על-ידי עו"ד כרמלי), שכר טרחת עורך-דין לתובעים בסך 5,000 ₪, והנתבעים 2-3 (המיוצגים על-ידי עו"ד אבימור) ישלמו אף הם, שכר טרחת עורך-דין לתובעים בסך 5,000 ₪, כך שבסך הכול שכ"ט עו"ד המגיע לתובעים יהיה 10,000 ₪. עיכוב כספיםפיצוייםרפואהערעורתביעות רשלנות רפואיתרשלנות