קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עילת הנרדפות בחוק נכי רדיפות הנאצים: השופט יגאל גריל, ס. נשיא (אב"ד): א. שני הערעורים שבפנינו הינם על פסק-הדין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שליד בית משפט השלום בחיפה, בראשות כב' השופט אהרון שדה, מיום 2.11.10, בתיקי ו"ע ,48914-05-10 וכן ו"ע 48349-07-10. בפסק-דינה קבעה הועדה שיש לדחות את העררים של שני המערערים על החלטת המשיבה, וזאת משלא הוכחה בפני הועדה עילת הנרדפות, ואולם, נוכח ההחלטה המינהלית שניתנה סמוך לאותה תקופה ואשר מכירה בכל ניצולי יהדות לוב כזכאים לתגמול, הורתה הועדה ששני המערערים יוכרו גם הם כזכאים לתגמול חודשי על פי החוק, וזאת החל מחודש אפריל 2010 ובהתאם להחלטה המינהלית. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המערערים הם אח ואחות ילידי טריפולי שבלוב. המערער, יליד שנת 1936, ומכאן שהיה במועד האירועים נשוא הערעור כבן 6 בעוד אחותו, המערערת, היא ילידת שנת 1934 והיתה במועדים הרלוונטיים כבת 8. בשנת 2001 הגישו המערערים את תביעותיהם למשיבה. ג. המערער הגיש הצהרה למשיבה בתאריך 28.6.2001 ובה מסר, בין היתר, כי בתקופת מלחמת העולם השניה הוא היה בלוב - טריפולי משנת 1939 עד שנת 1942, ובתקופה 1942-1943 חי בשדות מחוץ לטריפולי וכדבריו, שם: "ברחנו מהגרמנים". בתיאור הפרטים מסר המערער כי להוריהם היו 9 ילדים וכי לאב היתה חנות. הגרמנים לקחו כל מה שראו, היו הפצצות, ביתם נהרס, הם ברחו לגור אצל ערבי, האב פחד מאד "שיקחו אותנו כמו כל המשפחות שנלקחו", העלה אותם על משאית והם ברחו מחוץ לטריפולי, וחיו בשדות ובהרים מחוץ לטריפולי. האב לא הרשה לילדים לצאת לרחובות לראות גרמנים וכל הזמן היה מתפלל. האב ידע שהגרמנים לוקחים יהודים להשמדה. ד. המערערת הגישה אף היא הצהרה למשיבה לתמיכה בתביעתה וזאת בתאריך 29.7.01. בהצהרתה ציינה שמשנת 1939-1943 היא היתה בטריפולי, ובתקופה 1942-1943 הם חיו חיי סתר בגריאן, עמרוס, ופורנג', וכדבריה: "הסתתרנו וברחנו ממקום למקום". בפרק תיאור האירועים מסרה המערערת שעם כניסת הגרמנים לעיר החלו ההפצצות על העיר "והתחילו החוקים והתעללויות ביהודים. מצבם של היהודים היה קשה ביותר והיינו חסרי אונים....". בהמשך: "והתחילו לקחת את הבחורים למחנות עבודה. החיילים הגרמנים היו דופקים על הדלתות ולוקחים למחנות עבודה. אני הייתי בחוץ וראיתי את החיילים הגרמנים דופקים בדלתות ורצתי לאבא שלי וסיפרתי לו שלוקחים בחורים במשאיות. אבי טיפס לעליית הגג לקח ספר תהילים והתפלל עד שהם הלכו... המצב הלך והחמיר, ומצבם של היהודים היה מאויים וקשה. פחדנו מאד וברחנו לכפרים הערבים להתחבא מפחד הגרמנים. הגרמנים היו כל הזמן מחפשים בנות ואמא שלי היתה מחביאה אותנו מתחת למיטה ברגע ששמענו את הצעדים שלהם מתקרבים....". כמו כן: "היינו מתחבאים בשדות......". ה. ביום 30.10.02 הודיעה המשיבה במכתב למערער כי אין מתמלאים לגביו תנאי הנרדפות כנדרש לפי סעיף 1 של חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: "החוק") ולפיכך, נדחתה תביעתו וכן הודע לו על אפשרות לערור בפני ועדת העררים לפי החוק. מכתב דחייה בנוסח דומה נשלח למערערת (אחותו של המערער) ביום 22.11.02. שני המכתבים לא נשלחו בדאר רשום, ועל כך בהמשך. ו. המערער הגיש ביום 30.5.10 ערר על ההחלטה בעניינו בפני ועדת העררים. המערערת הגישה את הערר שלה ביום 26.7.10. הדיון בעררים התקיים במאוחד בפני הועדה בתאריך 1.11.10. הן המערער והן המערערת מסרו עדות קצרה בפני הועדה ועליה נחקרו בחקירה נגדית. ז. הועדה ציינה בפסק-דינה שהמערער והמערערת אמורים היו לחוות אותן חוויות, אך עדויותיהם לא היו כה דומות כפי שניתן היה לצפות. כותבת הועדה שעדות המערער היתה בעייתית והתמקדה רק בנושא ההפצצות הקשות שהביאו את המשפחה לברוח ממקום למקום. רק כשהקשה בא-כוחו לשאול, נזכר המערער שהם ברחו גם "מהפחד של הגרמנים, ומהשמועות", אך בחקירה נגדית אמר המערער: "הבית שלנו נהרס בהפצצה ובגלל זה ברחנו לכפר". כותבת הועדה שמשהבין המערער שתשובתו בעייתית הוסיף: "וגם מפחד הגרמנים". ח. באשר למערערת כותבת הועדה שעדותה היתה "מגוונת יותר אלא שהיא בניגוד לאחיה לא אמרה ולו מילה אחת על ההפגזות וההפצצות בעדותה הראשית", אך רק בחקירתה הנגדית אישרה שביתם נהרס מן ההפצצה, ואזי הם ברחו לשדות, ומאז עברו ממקום למקום. הועדה מציינת בפסק דינה שבגירסתה מסרה המערערת שאביה, שפחד עד מאד מפני הגרמנים, העז לבוא בפני הגרמנים וביקש מהם להזיז את כוחותיהם אשר שהו בקרבת חנותו על מנת שהחנות לא תיפגע מהפגזות בנות הברית. הגרמנים לא נענו לבקשתו, והחנות אכן הופצצה. תוהה הועדה כיצד זה אבי המערערת אזר אומץ, למרות הפחד, לפנות לגרמנים ולבקש מהם להזיז את כוחותיהם כדי שחנותו לא תופגז על ידי בנות הברית? הועדה סברה שהתנהגות זו של אבי המשפחה אינה מתיישבת עם נרדפות כמשמעותה בחוק. ט. סוף דבר: הועדה סברה שהמשפחה אכן סבלה עקב המלחמה, ועקב היחס ליהודים, אך עילת הנרדפות לא הוכחה, ולכן נדחו שני העררים. הועדה ציינה שאין די בפחד סובייקטיבי, ולא די בתיאור כללי של מאורעות, ואין רלוונטיות להשלכות המלחמה (כמו, למשל, הפצצות), ועל העוררים הוטל להראות עוד בגרסאותיהם הראשונות שמתקיימת עילת נרדפות. כאמור, הערר נדחה, ואולם בנסיבותיו המיוחדות של התיק הכירה הועדה בשני המערערים כזכאים לתגמול חודשי על פי חוק החל מאפריל 2010 בהתאם להחלטה המנהלית. י. בערעור המונח בפנינו נטען, שהיה על הועדה לדון בערר באספקלריה של הלכת ג'וליה טייר (ו"ע, תל אביב 255/08) בו נקבע כי המתח המירבי והקיצוני, והבריחה של ניצולי השואה בלוב, נגרמו ונבעו כתוצאה מפחד, התנכלויות, השפלות, גזירות, מעשי אלימות , מאסרים ומשלוחים למחנות עבודה ומחנות ריכוז. עוד נטען בערעור שלמרות שאין הועדה כבולה לדיני הראיות הרגילים, הטילה הועדה על המערערת והמערער נטל ראייתי כבד מנשוא למרות שעסקינן בניצולי שואה, ולמרות אופיו הסוציאלי המובהק של החוק. מכאן העתירה להכיר בזכאותם של שני המערערים, בגין עילת הפחד, מיום הגשת התביעה לראשונה. י"א. המשיבה סמכה את ידיה על פסק דינה של הועדה וציינה שהועדה לא נתנה אמון בדבריהם של המערערים, שעדותם לא היתה דומה האחת לרעותה. טוענת המשיבה שעדות המערער התמקדה רק בנושא ההפצצות ורק לאחר שהקשה בא-כוחו "נזכר" כי הבריחה נבעה מפחד הגרמנים והשמועות, ואילו בחקירתו הנגדית ציין כי ביחם נהרס בהפצצה ולכן ברחו, ואז הוסיף "וגם מפחד הגרמנים". י"ב. לגבי עדות המערערת סבורה המשיבה כי גירסתה תמוהה והועדה לא נתנה כל אמון בגירסתה. בעדותה הראשית לא הזכירה המערערת כלל את ההפצצות, ורק בחקירה נגדית אישרה שביתם נהרס בהפצצה ועקב כך ברחו לשדות. עוד ציינה המשיבה שלמרות דחיית שני העררים העניקה הועדה תגמולים למערערים מיום 1.4.10 על יסוד ההחלטה המינהלית המעניקה הכרה גורפת ליוצאי לוב שעילת תביעתם היא בריחה לכפרים, וזאת מבלי שיתקיימו דיונים פרטניים בכל מקרה ומקרה. החלטה זו כשלעצמה נועדה להיטיב עם התובעים. י"ג. עוד טענה המשיבה שעסקינן בערעור עובדתי מובהק, ולא ניתן להצביע על טעות משפטית כלשהיא בפסק דינה של הועדה. בסוגיות עובדתיות, כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בדרך כלל. לענין זה הפנתה אותנו המשיבה לפסק דינו של בית משפט זה בהרכב בראשות ס. הנשיאה, השופטת ש. וסרקרוג מיום 2.10.11 ע"ו 25260-03-11 ברדה נגד משרד האוצר, , וכמו כן פסק דינו של בית משפט זה בהרכב בראשות השופטת ב. בר-זיו מיום 5.5.11 ע"ו 47761-11-10 גל נגד משרד האוצר, . נקדים את המאוחר ונציין, שעיינו בפסקי - הדין הנ"ל, אך כידוע יש להכריע בכל תיק ותיק על פי נסיבותיו הספציפיות, ולנסיבות הרלוונטיות בענייננו נתייחס בהמשך. י"ד. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 4.10.11 הביאו בפנינו באי כוחם של שני הצדדים את תמצית טיעוניהם. אדון תחילה בשאלה: האם עלה בידי המערערים להוכיח את עילת הנרדפות? ראוי בענין זה לפנות לאמור בפסק דינה של הועדה, עמ' 2: "על העוררים הוטל להראות עוד בגרסאותיהם הראשוניות שמתקיימת עילת נרדפות, קרי שפירוט ברור של אירועים, נסיבות ועובדות יוצר עילה שכזו....". ט"ו. מעיון בגירסה שמסר המערער למשיבה בהצהרתו מיום 28.6.01 (משמע, לפני כעשר שנים), עולה כי המערער סיפר אז כי הם ברחו בתקופה שבין 1942-1943 מן הגרמנים לשדות מחוץ לטריפולי. בנוסף להפצצות ולהריסת הבית (שאין בהן כדי לבסס עילת נרדפות) מסר המערער כי הגרמנים לקחו את כל מה שראו, ושאבי המשפחה העלה את בני משפחתו על משאית והם ברחו מחוץ לטריפולי לשדות ולהרים הואיל והאב "פחד שיקחו אותנו כמו כל המשפחות". ובהמשך מסר המערער בהצהרתו:"וכל הזמן היה מתפלל. אבי ידע שהגרמנים לוקחים יהודים להשמדה.... ". אירועים ופחדים אלה יש בהם כדי לבסס את עילת הנרדפות. ט"ז. אחותו של המערער, דהיינו, המערערת, מסרה אף היא, בהצהרתה מיום 29.7.01, משמע, לפני כעשר שנים, כי ב-1942-1943 הם חיו בסתר בגריאן, עמרוס, פורנג', והסתתרו וברחו ממקום למקום. המערערת מספרת אף היא בהצהרתה על ההפצצות (ובכך לכשעצמו אין לבסס עילת נרדפות), אך בנוסף גם על התעללויות ביהודים, וכן ש: "התחילו לקחת את הבחורים למחנות עבודה. החיילים הגרמנים היו דופקים על הדלתות ולוקחים למחנות עבודה. אני הייתי בחוץ וראיתי את החיילים הגרמנים דופקים בדלתות ורצתי לאבא שלי וסיפרתי לו שלוקחים בחורים במשאיות. אבי טיפס לעליית הגג לקח ספר תהילים והתפלל עד שהם הלכו.....". ובהמשך : "פחדנו מאד וברחנו לכפרים הערבים להתחבא מפחד הגרמנים. הגרמנים היו כל הזמן מחפשים בנות ואמא שלי היתה מחביאה אותנו מתחת למיטה ברגע ששמענו את הצעדים שלהם מתקרבים....". ועוד: "היינו מתחבאים בשדות ובמערות..... ". י"ז. באשר לאלמנטים הרלוונטיים לביסוס עילת הנרדפות בנוגע ליהודי לוב אציין את שנכתב בפסק דינה של ועדת העררים שליד בית משפט השלום בתל אביב בענין ג'וליה טייר (ו"ע (תל אביב) 255/08) שאליו מפנה ב"כ המערערים, פיסקה 51 של פסק הדין: "סביר להניח כי גזירות אלה הפחידו את יהודי לוב, וגרמו להם "מתח מירבי וקיצוני" כמו גם לנסיונות להימלט מן הגזירות וההתנכלויות על ידי עזיבת הבניינים במקומות שבהם היתה נוכחות נאצים מאיימת....". י"ח. עצם העובדה שהבריחה היתה הן מחמת הפצצות בנות הברית, והן מחמת הפחד מפני הנוכחות הנאצית המאיימת, אין בה, לכשעצמה, כדי לאיין את עילת הנרדפות, עיינו, ב-ע"ו 25231-08-10 טוני גווילי נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (בית-משפט מחוזי תל אביב, מיום 21.2.2011) שאליו מפנה ב"כ המערערים, עמ' 14 של פסק-הדין: "..... הועדה עצמה קבעה כי הסיבה העיקרית לבריחת המערערת הייתה ההפצצות, ולא שללה סיבות אחרות העולות מהצהרתה הראשונית של המערערת, שהן כשלעצמן, גם אם מדובר בנסיבות משניות לבריחה, מספיקות לקביעה כי הבריחה הייתה מחמת "הלכת הפחד", לאור הפרשנות שנקבעה בפסק דין טייר. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים בעניין ניצולי השואה, הנותנת פרשנות מרחיבה וליבראלית לחוק, בהיותו חוק סוציאלי, על מנת לקיים את מטרתו שהינה לזכות עד כמה שאפשר את הניצולים בזכויות המהותיות שהחוק מקנה להם ולהטיב עמם" (ההדגשה שלי - י.ג.). וכן בעמ' 8, שם: "למעשה, הזכאות לתגמול מכוח הלכת הפחד קמה ב"במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש" ......כאשר לא נדרש שהפחד מן האלימות הנאצית יהיה המניע היחידי לבריחה ודי בכך שהבריחה נבעה "לפחות חלקית" מפחד הנאצים (פס"ד שוהם, פיסקה 12)" (ההדגשה שלי - י.ג.). י"ט. אני מפנה גם לדבריו של כב' השופט ד"ר ק. ורדי בע"ו (מחוזי ת"א) 25231-08-10‏, שם, בפיסקה 20 (לא פורסם, , 21.2.2011): ”הנה כי כן, ניתן לראות כי פס"ד טייר שינה למעשה את מרכז הכובד בגישה שרווחה בפסיקה עד אותה עת, לפיה בריחת היהודים הלוביים הייתה ככלל מפחד ההפצצות, ולא מפחד הצורר הנאצי, וקבעה כי דווקא התרחיש לפיו בריחתם של היהודים הלוביים נבעה, לפחות חלקית, מפחד הגרמנים, הינו תרחיש סביר ולא יוצא מן הכלל, ובנסיבות שבהן פחדו של הצורר הנאצי היווה מניע (ולו חלקי) לבריחה, יש מקום להחלת "הלכת הפחד" והכרה בעילת "נרדפות". יחד עם זאת, פס"ד טייר עמד על הצורך, בבחינה פרטנית של המקרה הספציפי של תובע, אשר סבור כי חלה לגביו "הלכת הפחד" או נרדפות פרטנית אחרת. דהיינו, יש צורך עדיין לבדוק האם הבריחה ממקום המושב הייתה בגין ההפצצות בלבד (שאז לכאורה, לא תקום עילת נרדפות) או מחמת הלכת הפחד לפי הפרשנות המקלה, דהיינו שהפחד היווה מניע (ולו חלקי) לבריחה. אכן, פס"ד טייר אינו מהווה הלכה מחייבת, יחד עם זאת, קביעותיו הינן קביעות היסטוריות עובדתיות עליהן לא הוגש ערעור מצד המשיבה, ומשכך ובהתאם להנחות היסוד ההיסטוריות הנ"ל שנקבעו על-ידי הועדה בעניין טייר, נבחן את גרסתה של המערערת, והאם היא מקימה עילת נרדפות מכוח הלכת הפחד.“ (ההדגשה שלי-י.ג.). כ. בפסק הדין נשוא הערעור שבפינו סברה הועדה שאין לקבל את עדויותיהם של המערערים, וזאת משום שהמערער התייחס בדבריו לבריחה מחמת ההפצצות (כלומר, לא בגין עילת הנרדפות), ורק בתשובה לשאלת בא כוחו אמר שברחו גם מחמת פחד מן הגרמנים והשמועות, ומיד בחקירה נגדית אישר שביתם נהרס בהפצצה ובגלל זה ברחו לכפר. באשר למערערת (אחות המערער) כתבה הועדה שזו העידה רק על הפחד מפני הגרמנים, ובעדותה הראשית לא הזכירה ולו במילה אחת את ההפצצות, ורק בחקירה נגדית אישרה שביתם נהרס בהפצצה, ואזי ברחו והלכו אצל ערבי בשדה ומאז עברו ממקום למקום. כ"א. הועדה גם ציינה את חוסר האמון וחוסר הסבירות הנובע מגירסת המערערת על כך שאביהם, שכה חשש מפני הגרמנים, העז לפנות אל הגרמנים ולבקש שיסיטו כוחותיהם מחנותו כדי שזו לא תופצץ בידי בנות הבריות. התנהגות מתוארת זו של אבי המשפחה אינה מתיישבת, לדעת הועדה, עם פחד מפני הגרמנים ועם נרדפות. כ"ב. מעיון בעדויות הקצרות שנמסרו על ידי המערער והמערערת בפני הועדה עולה, לדעתי, כי הבריחה של המשפחה לכפר נבעה מן הסיבה המשולבת, דהיינו, הן בגלל ההפצצות על ידי בנות הברית, והן עקב החשש מפני הגרמנים, כפי שנאמר בתמצית, בעדות המערער עמ' 1 סיפא לפרוט', ועמ' 2 רישא, וביתר הרחבה בעדות אחותו, עמ' 2 לפרוט'. כ"ג. לא למותר להזכיר שהמערער היה באותה תקופה (1942) כבן 6 ואחותו כבת 8. עצם העובדה שגירסאות התביעה של המערערים, כמו גם עדותם, "לא היו כה דומות כפי שניתן היה לצפות" - כפי שמציינת הועדה בעמ' 1 לפסק דינה - יש בה לדעתי כדי להצביע על כך שלא נעשה נסיון "לתאם" את עדויותיהם. כל אחד ואחת מהם העיד לפי הזכרון האישי שלו/ה. מטבע הדברים, אין ולא יכולה להיות זהות בדרך שבה כל אחד מן העדים מתרשם מן האירועים ועוצמתם, ביודענו שכל אדם קולט את האירועים ומתרשם מהם על פי דרכו. מובן גם שכל אדם מנסח את התרשמותו מן האירועים על פי כושר זכרונו וניסוחו, ומעל לכל, חובתנו להביא בחשבון שהמערערים העידו בפני הועדה ביום 1.11.10 על אירועים שהתרחשו בשנת 1942, דהיינו, ששים ושמונה שנים קודם לכן, בהיות המערער כבן 6 והמערערת כבת 8. כ"ד. נזכור גם, שסעיף 20 (ב) של החוק קובע שאין ועדת העררים קשורה בסדרי הדין ודיני הראיות אלא תפעל "בדרך שייראה מועיל ביותר לבירור השאלות העומדות להכרעתם". הוראת חוק זו לפיה אין ועדת העררים קשורה בסדרי הדין ודיני הראיות אינה באה בחלל ריק, ויש לראותה גם על רקע הפסיקה הנותנת ביטוי למאורעות הקשים שחוו ניצולי השואה, ואשר הותירו בהם חותם בל יימחה. עיינו בדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין ב- רע"א 2620/07 מדינת ישראל נגד ארלזוב ואח' (מיום 10.6.07), פיסקה ז' (2): "....(2) אודה ולא אבוש, כי בהחלטתי זו שיויתי לנגד עיני את הנושא בו מדובר, רדיפות יהודים בימי הרעה של השואה. השואה היא ייחודית, אותה "פלנטה אחרת" של הסופר קצטניק (יחיאל דינור)" כ"ה. אשוב עתה לענייננו: הועדה עצמה כותבת בפסק דינה (עמ' 2) שעל העוררים רובץ הנטל להראות "עוד בגרסאותיהם הראשוניות שמתקיימת עילת נרדפות .....". ואכן, הן המערער והן המערערת מסרו את הצהרותיהם למשיבה לצורך תביעותיהם לפני קרוב לעשר שנים. אין בפסק הדין התייחסות לדברים המפורשים שפורטו בהצהרותיהם של המערערים. ברי שיש חשיבות לכך שעסקינן בהצהרות מפורטות שניתנו כתשע שנים ומחצה בטרם מסרו המערערים את עדויותיהם בפני בית המשפט. עיון בהצהרות אלה מאשש לדעתי את המסקנה שבריחת בני המשפחה לכפרים היתה הן מחמת הפצצת בנות הברית, והן מחמת הפחד מפני הנוכחות הנאצית המאיימת. אני סבור שגירסאות מפורטות אלה, שבהצהרותיהם של המערערים, מחזקות את עדויותיהם כפי שנמסרו בפני הועדה. די בכך כדי לבסס את עילת הנרדפות, כעולה מ-ע"ו 25231-08-10 (מחוזי תל אביב) טוני גווילי נגד משרד האוצר (מיום 21.2.11). כבר עמדתי על כך שיש להביא בחשבון שההצהרות והעדויות נמסרו עשרות שנים לאחר התרחשות האירועים הקשים. איננו סבור שהיה מקום לקבוע, כפי שנקבע בפסק דינה של הועדה, כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את תנאי עילת הנרדפות. אוסיף עוד, שלא נעלמו מעיניי דבריה של הועדה, הכותבת שלגירסת המערערת ביקש אביה מן הגרמנים להזיז את כוחותיהם מקירבת חנותו כדי שבנות הברית לא יפגיזו את סביבת החנות. כותבת הועדה שמי שמתיירא מן הגרמנים ומנסה להסתתר מפניהם, אינו מעז לבקש מהם להזיז את כוחותיהם מקרבת חנותו, ואין הדבר מתיישב עם הטענה של פחד קיצוני מפני הגרמנים. אינני סבור שזו בהכרח המסקנה היחידה האפשרית. האמנם יש באפשרותנו להיכנס כיום לנבכי מוחו, לבו ונפשו של האב המנוח ולהבין כיצד אזר אומץ לנקוט בצעד זה ולפנות בבקשה מיוחדת זו לגרמנים? ושמא היותו אב לתשעה ילדים, שעליו מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולפרנסתם, והחשש שאם תופגז החנות לא יוכל לכלכל את משפחתו (כפי שאכן אירע בדיעבד) הביאה אותו לידי כך שישים נפשו בכפו ויחליט לפנות לגרמנים בבקשתו זו, נוכח היותו במצוקה, וכדי למנוע גדיעת מקור הפרנסה שלו ושל משפחתו ברוכת הילדים? מכל מקום, אינני סבור שגירסתה הנ"ל של המערערת סותרת בהכרח את המסקנה כי המערערים ובני משפחתם חיו במצב של פחד קיצוני מפני הנוכחות הנאצית המאיימת. כ"ו. סוגיה נוספת העומדת לדיון היא: החל מאיזה מועד זכאים המערערים לתגמול חודשי לפי החוק. אזכיר שהועדה הכירה בזכאותם של המערערים (כאמור בסיפא של פסק הדין) בתוקף מיום 1.4.10, וזאת בהתאם להחלטה המינהלית. אין מחלוקת שהמשיבה דחתה הן את תביעתו של המערער (במכתב מיום 30.10.02) והן את תביעתה של המערערת (במכתב מיום 27.11.02), ואולם אין כל ראיה שמכתבי דחיה אלה נשלחו למערערים בדאר רשום. המשיבה אף אינה טוענת ששיגרה את מכתבי הדחיה למערערים בדאר רשום וזאת חרף הוראת סעיף 7 (ב) של החוק: "הודעה על החלטת הרשות המוסמכת תישלח למבקש בדואר רשום.....". כ"ז. משכך, לא הפכה החלטת הדחייה ל"חלוטה", והמועד להגשת ערר על החלטת הדחיה טרם התחיל (עיינו: ע"ו מחוזי חיפה 34105-05-10 מיום 13.1.11 בענין גויטה, וכן ע"ו מחוזי חיפה 9278-05-10 מיום 13.1.11 בענין טייב ). משאני מגיע למסקנה כי המערערים זכאים לתגמול המגיע להם על פי חוק, הרי קמה לכאורה זכאותם לקבלת התגמול ממועד הגשת תביעותיהם. כ"ח. ראוי להזכיר, שבתיק מצוי מכתב המשיבה מיום 20.9.01 אל המערערת בו נאמר: "מכל מקום, מועד זכאותך לתגמולים אם תמצא/י זכאי/ת לתגמול יהיה יום קבלת מסמכי התביעה, דהיינו, 29.7.01 והתגמולים ישולמו לך החל מתאריך זה" (ההדגשה שלנו) . אמנם, לא מצאתי מכתב מעין זה לגבי המערער, אך יש להניח שמכתב באותו נוסח נשלח גם למערער בהיותו נוסח סטנדרטי, כפי שנתקלנו בו הן בענין גויטה (ע"ו מחוזי חיפה 34105-05-10) והן בענין טייב (ע"ו מחוזי חיפה 9278-05-10). כ"ט. ביני לביני ניתן ביום 11.8.11 פסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 61/11 אינסלר נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, שם נדונה השאלה: החל מאיזה מועד ואילך יש לשלם למבקשת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים? מדובר היה שם בניצולת-שואה מרומניה שחיתה תחת עוצר חלקי. היא הגישה תביעתה לרשות המוסמכת ביום 17.1.99, ונדחתה במכתב מיום 10.10.00. רק בשנת 2008 הגישה המבקשת ערר לוועדת העררים, וביום 6.1.10 הוכרה זכאותה של המבקשת מכח עילת שלילת החירות, אך נקבע כי התגמול ישולם למבקשת החל מיום 1.10.2005, דהיינו, מועד מתן פסק הדין בדנ"א 11196/03, גרנות נגד הרשות המוסמכת, פ"ד ס' (3) 88, והכללים שנקבעו ב-ו"ע 1733/07 הרשקו נגד הרשות המוסמכת, מיום 12.5.08. המבקשת בענין אינסלר מיאנה להשלים עם קביעה זו ועמדה על זכאותה לתגמול מתאריך הגשת תביעתה: 17.1.99, הואיל ולגירסתה החלטת הדחייה של המשיבה מיום 10.10.00 כלל לא הובאה לידיעתה אלא רק ב-2010. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, ובקשת רשות הערעור נדחתה אף היא. צויין, שממילא המועד המוקדם ביותר שניתן היה לקבוע כתאריך תשלום התגמול למבקשת הוא תאריך 1.10.05 (מועד פסק הדין בענין גרנות) וזהו המועד שאכן נקבע על ידי הועדה, בשים לב לכללים שבפסק דין הרשקו. ל. בכל הנוגע לסוגיה בה עליי להכריע בענייננו ראוי ליתן את הדעת לדברים שכב' השופטת א. חיות הוסיפה וכתבה בפסק דינה בענין אינסלר (עמ' 8) ואשר יש להם, לדעתנו, השלכה גם לענייננו: "לכך יש להוסיף כי במקרה דנן נדחתה תביעתה של המבקשת לראשונה כבר בשנת 2000. גם אם נקבל בעניין זה את טענתה של המבקשת - ואין לנו סיבה לפקפק בכך - כי החלטה ראשונה זו לא הגיעה לידיה, קשה להבין מדוע המתינה כתשע שנים עד ששבה וחידשה את פנייתה למשיבה בעניין אותה תביעה. זאת בייחוד בהינתן העובדה שבן משפחתה, עו"ד ישראל אינסלר, ליווה את הטיפול בתביעתה. השתהותה זו של המבקשת פועלת לחובתה ומצדיקה אף היא את תשלום התגמול מיום 1.10.2005 ואילך, על פי הקטגוריה הראשונה שקבעה ועדת העררים בעניין הרשקו, דהיינו באופן רטרוספקטיבי חלקי. אכן, אלמלא השתהתה ניתן להניח כי ההליכים בעניינה של המבקשת היו מסתיימים שנים רבות קודם שנתקבלה החלטת ועדת העררים בעניין הרשקו ממאי 2008 (בה הוכרה לראשונה הזכאות בשל עוצר חלקי). במצב דברים זה, הייתה המבקשת יכולה לכל היותר להגיש תביעה מחודשת לאחר מאי 2008 בהתאם לאותה החלטה, אך אז הייתה היא מסווגת בקטגוריה השנייה שנקבעה שם ולפיה קמה הזכאות לתגמול מאותו מועד ואילך - דהיינו ממאי 2008 בלבד." (ההדגשה שלי - י.ג.). ל"א. בהמשך, הוסיפה והסבירה כב' השופטת א. חיות שקביעתה של הועדה בענין אינסלר מאזנת כראוי בין הרחבת מעגל הזכאים של נפגעי רדיפות הנאצים מחד גיסא, לבין האינטרס שהרחבת מעגל הזכאים לא תכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית. ל"ב. ער אני, כמובן, לכך שענין אינסלר התייחס לזכאות לתגמול בגין עילת העוצר, כך גם הכללים שנקבעו על ידי ועדת העררים בענין הרשקו, אך קיימת חשיבות לרציו הטמון בהחלטות אלה, בכפוף כמובן לנסיבות הספציפיות של כל אחד מן המקרים. במקרה שבפנינו אין מחלוקת על כך שהמשיבה לא שיגרה את החלטות הדחיה למערערים בדואר רשום, למרות שהדרישה לכך מופיעה במפורש בסעיף 7 (ב) של החוק. גם אין ראיה לכך שהמערערים קיבלו החלטות אלה, או שהיתה למערערים ידיעה בפועל בנוגע להחלטות הדחיה. מכאן, שהחלטת הדחיה בנוגע למערערים לא הפכה ל"חלוטה", ומשמתקבל ערעורם של המערערים בגין עילת הנרדפות זכאים הם לכאורה לתגמול ממועדי הגשת תביעותיהם (המערער: 28.6.01, המערערת : 29.7.01). כך גם עולה ממכתבה של המשיבה למערערת מיום 20.9.01, וכמקובל בנוסח הסטנדרטי של מכתבי המשיבה, כפי שכבר עמדתי על כך לעיל. ל"ג. מאידך גיסא, וכעולה מפסק הדין הנ"ל בענין אינסלר, לא ניתן להתעלם מהשתהותם הבלתי מוסברת של המערערים בהגשת העררים לועדה. על בית המשפט מוטל לאזן באופן מידתי וסביר בין האינטרס הלגיטימי והראוי של הרחבת מעגל הזכאים של נפגעי רדיפות הנאצים, לבין האינטרס הלגיטימי שלא לגרום להכבדה יתר על המידה על הקופה הציבורית. הן המערער והן המערערת הגישו את תביעותיהם והצהרותיהם למשיבה עוד במחצית שנת 2001, ולא הובא מפיהם שמץ של הסבר לשאלה הטבעית המתבקשת מאליה: מדוע המתינו המערערים כתשע שנים עד להגשת הערר לועדה? ל"ד. אוסיף ואדגיש, כי ההכרעה בסוגיה זו תהא מוכתבת בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות. אין דין מקרה שבו לא הוכח כי החלטת הדחיה הובאה במכתב רשום, כחוק וכנדרש, לידיעת התובע, כדין מקרה בו אמנם לא נשלחה החלטת הדחיה בדאר רשום, אך יחד עם זאת הוכח בפני הועדה שלתובע היתה ידיעה בפועל אודות החלטת הדחיה, כשם שגם יש ליתן את הדעת לשאלה מה הביא להשתהותו של התובע, שהרי גם אם הרשות המוסמכת לא דאגה למשלוח החלטתה בדאר רשום, עדיין ניתן לצפות מתובע התגמול שיתעניין באופן סביר וטבעי מה עלה בגורל תביעתו? כאמור, כל מקרה ראוי לבדיקה על פי נסיבותיו הספציפיות. ל"ה. בענייננו, ועל יסוד השיקולים המוסברים בפסק הדין בענין אינסלר, ונסיבות המקרה הספציפי שבפנינו, שעמדתי עליהם בהרחבה, סבורני כי נכון יהיה לקבוע שזכאותם של המערערים לתגמול תהא מתאריך 1.4.2007 ואילך. לא למותר לציין שבמסגרת כלל השיקולים, והאיזונים הנדרשים, ניצבת לנגד עיניי גם העובדה שלמרות שעילת תביעתם של המערערים מקורה בשנת 1942, אין הם זוכים בפיצוי למפרע ממועד התרחש העוולה אלא, כאמור לעיל רק מתאריך 1.4.07. לענין זה אני מפנה לדברי כב' השופט א. רובינשטיין ב-רע"א 2620/07 מדינת ישראל נגד ארלזוב ואח' (מיום 10.6.07), פיסקה ז' (3): "(3) לא למותר לציין כי אף שמשמעות הלכת גרנות היא כי יכול שהמשיבים סבלו בשנת 1943 "שלילת חירות" בת תביעה, גם אם תתקבל עמדתם לאחר בדיקה בהתאם להלכה זו, לא יזכו בפיצוי למפרע ממועד התרחש העוולות הקשות אלא ממועד הגשת התביעות (2000-1998), וגם בכך יש מעין איזון" (ההדגשה שלי - י.ג.). ל"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מציע לחברתי הנכבדה וחברי הנכבד כי נקבל את הערעורים, ונקבע כי המערערים זכאים להכרה בהתאם לחוק מכח עילת הנרדפות וזאת החל מתאריך 1.4.2007 ואילך, וכי בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] השופט עודד גרשון: אני מסכים. ע' גרשון, שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה לנימוקים ולתוצאה שפורטו בחוות דעתו המקיפה של כב' האב"ד ס. הנשיא י. גריל לפיה המערערים הוכיחו את תנאי עילת הנרדפות. כמו כן אני מסכימה לתוצאה לפיה המערערים זכאים להכרה בהתאם לחוק מכוח עילת הנרדפות החל מתאריך 1.4.07 ואילך. אני סבורה כי אף שלא הוכח שהמערערים קיבלו את מכתבי הדחייה שנשלחו אליהם, או שידעו על תוכנם, אין בכך כדי לקבוע מניה וביה כי המועד להגשת ערר נדחה עד לאחר קבלת הודעה רשמית אודות דחיית התביעה. אין להתעלם מהזמן הרב שחלף ממועד הגשת תביעותיהם של המערערים ועד למועד הגשת העררים, במהלכו לא נקטו המערערים בכל צעד על מנת לברר את ההחלטה בתביעותיהם. מחדל זה יש לזקוף לחובתם. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, נדמה לי כי התקופה שנקבעה על ידי כב' האב"ד לתשלום רטרואקטיבי של הגמלאות, היינו, מיום 1.4.07 ואילך, הינה סבירה ומאזנת כראוי בין מחדלם של שני הצדדים. י' וילנר, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפיסקה ל"ו בפסק דינו של ס. הנשיא י. גריל. ניצולי שואה