קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיצום כספי הלבנת הון: א. מבוא בפניי ערעור שהגיש המערער על החלטתה של הוועדה להטלת עיצום כספי מיום 9.5.10 ומיום 22.12.10, (להלן: "הוועדה"), לפיה הוטל על המערער עיצום כספי בסך 30,000 ₪, בגין הפרה של סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן: "החוק"). הרקע להטלת העיצום הכספי הינו העברת סך של 48,000$ במזומן ביום 11.3.10, (שהתברר כשייך למערער), במעבר "כרם שלום", מכיוון ישראל לעזה. סכום הכסף הנ"ל הועבר בעודו מוסלק במטען דגים אותו הוביל המערער 2, אשר נהג במשאית (להלן: "הנהג"), מישראל לכיוון עזה. במסגרת הערעור עותר המערער לביטול החלטתה של הוועדה ולחילופין להפחתה משמעותית של שיעור העיצום הכספי אשר הוטל עליו. בהתאם להחלטתי מיום 24.2.11, הוגשה תשובה בכתב לערעור מטעם המשיבה. כן התקיים בפניי ביום 31.5.11, דיון בערעור, במעמד הצדדים, במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם. כבר בראשית הדברים אדגיש ואציין כי לוועדה כרשות מנהלית יש שיקול דעת לפעול במסגרת פעולותיה. בית המשפט לא בוחן האם שיקול הדעת של הוועדה היה נכון או לא נכון, אלא הוא בוחן האם שיקול הדעת של הוועדה היה סביר או בלתי סביר. ובמילים אחרות: האם הוועדה חרגה ממתחם הסבירות או לא. ב. הרקע בחקירתו של הנהג ביום 11.3.10, בו נתפס ברשותו הסך של 48,000$, נטען על ידו כי הינו נהג משאית עצמאי משנת 2000 וכי הוא מקבל הזמנות מסוחרים בישראל להובלת סחורות לעזה. לדבריו, הוא זה שנהג במשאית אולם אינו יודע דבר על חלקי החילוף והכסף שהיו מוסלקים בה. כן טען כי לא ידע על הימצאות הכסף במשאית, לא ידע למי הוא שייך, מה מקורו ומה יעדו וכן כי לא ידע על חובת הדיווח. בחקירתו טען הנהג כי אדם אחר בשם מוסטפא אבו אל-ניל (להלן: "אל ניל"), היה אחראי על העמסת הדגים למשאית (הודעתו של הנהג מיום 11.3.10, צורפה כנספח ה' לתגובת המשיבה). בחקירתו מיום 14.4.10, מסר אל ניל כי הוא זה שארז את הכספים והסליקם בתוך מטען הדגים במשאית. לטענתו שימש כאיש קשר בין מר ג'ואד בלעאוי מעזה (להלן: "ג'ואד"), לבין סוחרי דגים שונים. הכספים לדבריו, מקורם בשתי משיכות שביצע מן הבנק ברמאללה. לדברי אל ניל, ג'ואד ביקש ממנו להסליק את הכספים, שהינם כספיו וזאת מכיוון שהוא אינו סומך על אף אחד מלבד אל ניל. כפי טענתו ג'ואד הורה לו בדיוק איך להסליק את הכסף. כן לדבריו הורה לו ג'ואד שלא לספר לאף אחד על הימצאות הכסף על גבי המשאית והוא אכן נהג כך. (הודעתו של אל ניל מיום 14.4.10, צורפה כנספח ז' לתגובת המשיבה). בעוד חקירת המשיבה בעיצומה, התקבלה אצלה ביום 15.4.10, פניית ב"כ המערער, לפיה הכספים שנתפסו במשאית של הנהג והמוחזקים אצל המשיבה שייכים לג'ואד.(מכתבו של ב"כ המערער מיום 15.4.10, צורף כנספח ח' לתגובת המשיבה), כן צורף כנספח ט' לתגובה מכתבה של המשיבה מיום 19.4.10, לפיו אישרה כי נתקבלה אצלה פניית ב"כ המערער). בנוסף, במכתבה מיום 29.4.10, השיבה המשיבה לפנייתו של ב"כ המערער להחזרת הכספים התפוסים, והודיעה לו כי הכספים נתפסו על פי דין במסגרת חקירה בחשד לעבירות מכס והלבנת הון וכן כי החקירה עוד בעיצומה וטרם הוחלט מה ייעשה בכסף שנתפס. (ראה נספח י' לתגובת המשיבה). במכתבו של ב"כ המערער מיום 29.4.10, ולאחר שיחה טלפונית שניהל עם נציג המשיבה, ביקש זה להודיע כי הלכה למעשה הכספים שנתפסו שייכים למערער שהינו בנו של ג'ואד וכן כי הוא מבקש לקבל הודעה על סיום החקירה על מנת שישקול צעדיו. (ראה נספח יא' לתגובת המשיבה). ביום 4.5.10, התבקשה חברת נטו סחר בע"מ, שהינה אחת מספקי הדגים למסור לידי המשיבה את כרטיס הלקוח של ג'ואד. מכרטסת הלקוח אשר הומצאה לידי המשיבה עלה כי במועד הניסיון להעברת הכספים שנתפסו ממדינת ישראל לעזה, עמדה יתרת חובו של ג'ואד לחברת נטו סחר בסך של כ - 200,000 ₪. כן עלה מן המסמכים כי בסמוך למועד בו הועבר הכסף המוסלק, הועברו תשלומים במזומן מג'ואד לחברת נטו סחר מזון בע"מ (כרטסת הלקוח צורפה כנספח יב' לתגובת המשיבה). ביום 4.5.10, הוחלט להביא את עניינו של המערער בפניי הוועדה להטלת עיצום כספי בשל העובדה שבוצעה הפרה לכאורה של חובת הדיווח הקבועה בסעיף 9 לחוק. המערער הוזמן להשמיע את טענותיו בפניי הוועדה שהתכנסה ביום 9.5.10. כן הוזמן לדיון ב"כ המערער. לישיבת הוועדה אשר התכנסה ביום 9.5.10, הופיע ב"כ המערער לבדו, אשר טען כי למערער הבעלות בכספים שנתפסו. בנסיבות האמורות, הבהירה הוועדה לב"כ המערער כי על מנת להכריע בבעלות בכספים, על המערער, הטוען לזכות בכספים, לפנות לבית המשפט המוסמך לצורך קבלת סעד הצהרתי. ב"כ המערער הסכים על המשך תפיסת הכספים עד למתן החלטה סופית של הוועדה. (פרוטוקול ישיבת הוועדה מיום 9.5.10, צורף כנספח יד' לתגובת המשיבה). בנסיבות העניין, הגיש ב"כ המערער המרצת פתיחה, בתיק ה"פ 45146-07-10 (שלום ת"א) לשם קבלת הצהרה כי הכספים שייכים למערער. במסגרת המרצת הפתיחה הגישו הצדדים הודעה מוסכמת למתן פסק דין לבית המשפט על פיה הכספים הינם בבעלותו של המערער. כן הסכימו הצדדים כי הכספים יוחזקו בידי המכס עד לאחר החלטת הוועדה.ביום 30.11.10, ניתן על ידי כב' השופט י' אטדגי תוקף של פסק דין להודעת הצדדים (ראה נספחים טו'-יז' אשר צורפו לתגובת המשיבה). ביום 13.12.10, החליטה הוועדה להשיב לידי המערער סך של 90,000 ₪. (ראה נספח יח' לתגובת המשיבה). ביום 22.12.10, התכנסה הוועדה בשנית. לישיבה זו הוזמנו שני המערערים, אולם למועד הישיבה התייצב ב"כ המערער בלבד. בהחלטתה מאותו היום, היא ההחלטה נשוא הערעור שבפניי, החליטה הוועדה להטיל על המערער עיצום כספי בסך 30,000 ₪. כפי שציינתי לעיל, במסגרת ערעורו טוען המערער כנגד עצם החלטת הוועדה להטיל העיצום הכספי, וחילופין טוען כנגד גובה העיצום שהוטל. המערער מוסיף ומעלה טענות לפגמים פרוצדוראליים שנפלו לטענתו בהתנהלות הוועדה. כך למשל טוען המערער כי הוועדה פעלה בניגוד להוראת סעיף 11(ב) לחוק, שכן מאחר וזו לא הטילה עיצום כספי וכן לא הגישה כתב אישום בתוך 10 ימים מיום תפיסת הכספים, היה עליה להשיב הכספים לידי המערער. המערערים מוסיפים ומעלים טענות לעניין אי ידיעתו של המערער 2 בדבר העברת הכספים. כן טוענים המערערים כי חובת הדיווח לא היתה ידועה להם וכן כי לא ניתן להחילה על המערער 1, בנסיבות העניין, בהן הוא לא העביר בפועל את הכספים בעצמו. ג. השיקולים שעמדו לנגד הוועדה בקביעת שיעור העיצום הכספי ג. החלטת הוועדה - מידתית וסבירה מהחלטת הוועדה, כמו גם מתגובת המשיבה שבפניי, עולה כי הוועדה השתכנעה לעניין מקור הכספים שהינם מהמערער, וזאת על בסיס המסמכים שהונחו בפניה. עם זאת לעניין יעד הכספים מציינת הוועדה כי התקשתה לקבל את גרסתו של המערער בשל העובדה כי מהמסמכים של חברת נטו שהינה אחת מספקיות הדגים, עולה כי בסמוך למועד ההפרה הועברו תשלומים במזומן מהמערער. זאת ועוד, לשאלת הוועדה מדוע לא בוצעה העברה בנקאית מהבנק ברמאללה לבנק בעזה (כפי שבוצעו העברות נגדיות מספר פעמים ), השיב ב"כ המערער כי אינו יודע. ואולם לצד זאת, התחשבה המשיבה לקולא בעובדה כי מדובר בהפרה ראשונה של המערער, בהיקפה הכספי של ההפרה, את אי הכרת חובת הדיווח וכן את העובדה שקיבלה את הגרסה בדבר מקור הכספים (תוך כך שכאמור התקשתה לקבל את הגרסה בדבר ייעודם). כפי שכבר ציינתי בראשית הדברים, אינני מוצא כל פגם בסבירות שיקול דעתה של הוועדה באופן המצדיק התערבותי. אקדים ואציין כי הנני דוחה טענותיו של ב"כ המערער לפגמים שנפלו לטענתו בהתנהלות הוועדה, בהתייחס לחובתה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק. הנני מקבל בעניין זה את עמדת המשיבה, אשר פורטה אף בהחלטת הוועדה נשוא הערעור (ראה סעיף 8 להחלטה). כפי שציינה הוועדה בהחלטתה, בנסיבות העניין ומאחר והנהג התנער מן הכספים והטובין אשר נתפסו על המשאית, נתפסו הכספים בהתאם להוראות סעיף 188 לפקודת המכס, סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 וכן סעיפים 11(א) ו-27(ב)(5) לחוק, וזאת לצורך המשך חקירה ובירור נסיבות ההברחה. בנסיבות אלה ,טענתו של המערער כלל אינה נהירה לי שכן במצב הדברים שנוצר לא היתה לוועדה ידיעה למי שייכים הכספים ולפיכך ברי כי לא היה לה אפשרות מעשית, גם אם חפצה בכך, להטיל עיצום כספי על מן דא הוא. זאת ועוד, ראוי להפנות את ב"כ המערער לפרוטוקול הוועדה מיום 9.5.10, שם הודיע ב"כ המערער על הסכמתו להמשך תפיסת הכספים עד למתן החלטה סופית של הוועדה (ראה סעיף 7 להחלטה). עוד ראוי להפנות בעניין זה להסכמה הדיונית אשר קיבלה תוקף של פסק דין במסגרת המרצת הפתיחה אשר הגיש המערער, שם הוסכם כי: "הכספים יוחזקו בידי המכס עד לאחר החלטת ועדה להטלת עיצום כספי לעניין הפרת דיווח לפי חוק איסור הלבנת הון, וכי ככל שיוחלט על החזרת כספים לאחר הדיון, בהתאם לתוצאותיו ובכפוף להוראות חוק איסור הלבנת הון ....". (ראה סעיף 3 להודעה על הסכמה דיונית). באשר לטענתם של המערערים בדבר ידיעתו של כל אחד מהם אודות העברת הכספים, הרי שטענות המערערים אינה עולות בקנה אחד עם הצהרות המערער במסגרת המרצת הפתיחה אשר הוגשה על ידו שם אישר כי הוא בעצמו ביקש מאל ניל כי יעביר לו את הכספים בתוך משאית הדגים (ראה סעיף 5 לתצהירו שהוגש במסגרת המרצת הפתיחה). במאמר מוסגר אציין כי טענתו של המערער בדבר אי ידיעתו אודות חובת הדיווח מוטלת בספק לנוכח אופן הסלקת הכספים בתוך ארגזי הדגים, כפי שהינה עולה מהתמונות אשר צורפו לתגובת המשיבה כנספח ב'. (ראה הודעתו של אל ניל, נספח ז' לתגובת המשיבה, שם הוא מפרט כיצד הסביר לו המערער באופן מדויק איך להסליק את הכספים וכן הורה לו לא לומר לאף אחד על הימצאות הכסף במשאית). הנני דוחה טענתו של המערער לפיה הוא לא היה חייב בדיווח (חרף ידיעתו על העברת הכספים), מכיוון שהוא עצמו לא העביר בפועל את הכספים. המדובר בטענה שאין לשעות לה שהרי טענה זו אין בה אלא לרוקן מתוכן את תכליתו של החוק, באופן שיכשיר העברת כספים שלא כדין על ידי אנשים, בחסות הטענה כי אלה לא נכחו בפועל במעמד ההעברה. אוסיף לציין כי טענה זו אף עומדת בניגוד להוראות החוק הקובעות כי בסעיף 9(ג), כי חובת הדיווח חלה גם על אדם המכניס כספים לישראל או המוציא כספים ממנה בדואר או בדרך אחרת. חובת הדיווח על כספים בעת הכניסה לישראל וממנה קבועה בסעיף 9 לחוק. מקום שמצאה הוועדה כי הופרה חובת דיווח, מוסמכת היא להטיל עיצום כספי, בשיעור הקבוע בסעיף 15 לחוק שהינו בסכום מינימאלי של מחצית הקנס הקבוע בחוק העונשין ועד סכום מקסימאלי של פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו. הנחיות נוספות לעניין שיעור העיצום הכספי אותו מוסמכת הוועדה להטיל בשל הפרת חובת דיווח נקבעו בתקנות 12 ו - 13 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב - 2001 (להלן: "התקנות"). אמות המידה להטלת עיצום כספי בשל הפרת חובת הדיווח לפי סעיף 9 לחוק, נקבעו בתקנה 10 לתקנות שם נקבע כי במסגרת החלטתה תתחשב הוועדה בין השאר באלה: ההפרה היא הפרה ראשונה; ההפרה היא הפרה חוזרת; ההפרה היא הפרה נמשכת; חומרת ההפרה או היקפה הכספי; שיתוף הפעולה מצד המפר לכאורה בגילוי ההפרה ותוצאותיה. בבחינת אמות המידה הנ"ל על נסיבות המקרה דנן, ולנוכח הנימוקים שפורטו בהחלטת הוועדה , הנני סבור כי מדובר בהחלטה מידתית וסבירה. על המדיניות המשפטית הראויה בקביעת גובה שיעור העיצום הכספי, אין לי אלא להפנות לפסק הדין שניתן בתיק וע (רמ') 1-08 דניאל פרג' ואח' נ' גבאי יו"ר הוועדה להטלת עיצומים (אתר נבו), שם נקבע: "..קיימת מדיניות משפטיות להטלת עיצומים כספיים בסכומים גבוהים יחסית, על מנת למנוע מצב בו ישתלם למפרי חוק למיניהם להפר את חובת הדיווח תוך נטילת הסיכון לתשלום עיצום כספי נמוך. רק מדיניות כזו תשרת נאמנה את מטרות החוק אשר ענייננו המאבק בתופעת הלבנת ההון ומימון טרור ופשע". בבחינת מידתיות העיצום הכספי, הרי שהסכום אותו מוסמכת הוועדה להטיל על המערער כקבוע בסעיף 15 לחוק, עומד ע"ס 113,000 ₪ (מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין שהינו 226,000 ₪) או, עד פי חמישה מן הסכם שלא דווח עליו, העומד במקרה זה ע"ס של 899,171 ₪ (3.731X48,200X5) - לפי הגבוה. אף אם נחיל את תקנה 12 לתקנות, המתייחס לגובה העיצום הכספי שיוטל במקרה של הפרה ראשונה, גם אז עומד שיעור העיצום הכספי אותו מוסמכת היתה הוועדה להטיל על המערער ע"ס של 450,000 ₪. (ראה תקנה 13 לתקנות לפיה מוסמכת הוועדה לחרוג מסכום זה לקולא או לחומרה). הנני סבור כי בנסיבות שבפניי , הטלת עיצום כספי המהווה 1/6, מגובה הסכום שלא דווח, הינה מידתית וסבירה. אשר על כן, ובהתאם לכל האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתה של הוועדה, ולפיכך דינו של הערעור לדחייה. בשולי הדברים הנני מוצא לנכון לציין כי אין ללמוד מההחלטות אשר אוזכרו על ידי ב"כ המערער דבר לענייננו. במסגרת שיקולי הוועדה, רשאית היא לשקול את מכלול הנסיבות הקונקרטיות שבפניה, לרבות את הסברי המפר לאי הדיווח, את ההסברים שניתנו למקור הכספים וייעודם ועוד. המערער יישא בהוצאות המשיבה בערעור בסך 3,000 ₪. מיסיםעבירות מסהלבנת הוןערעור