קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול בגלל דוח חניה: 1. בתאריך 25.5.07 בוצע עיקול ותפיסת מטלטלין בביתו של התובע באור-עקיבא, ע"י גובה מס מטעם גוף גביה פרטי שפעל לכאורה בשירות הנתבעת 2 (עיריית חיפה), וזאת בגין חוב דו"ח חניה מס' 48667117 מתאריך 12.2.02 על רכב מס' 39-122-29 (פירוט הדו"ח הוגש וסומן נ/1). התובע הצליח בסופו של דבר למנוע את הוצאת המטלטלין מביתו, לאחר ששילם לגובה מר ולרי פסקל, סך כולל של 848 ₪ לפי פירוט כדלקמן: א. 133 ₪ - חוב דו"ח החניה ב. 715 ₪ - הוצאות גביה למתואר לעיל נקרא להלן: "הארוע". 2. בכתב התביעה אותו הגיש התובע כנגד הגובה מטעם חברת הגביה או כנגד גוף הגביה בו עבד כשכיר (וגם זה לא ברור, שכן התובע ערבב בין הגובה לבין הגוף בו הוא עובד, מידגם שרותי גביה ופתרונות ניהול - ולכך נתייחס להלן) ועיריית חיפה, טוען התובע לאי חוקיות הארוע, ותובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪. על אף המפורט בכתב התביעה, במהלך ישיבת יום 13.10.09 הגדירה ב"כ התובע את התביעה הנדונה כתביעה נזיקית (עוולת הרשלנות), בטענה כי סכום הנזק הנתבע בסכום של 100,000 ₪ הוא בגין ראש הנזק של כאב וסבל בלבד (עמ' 1 לפרו' ש' 16-24). בהמשך, בישיבת יום 19.1.10, הרחיבה ב"כ התובע את היריעה וטענה כי הטענה המרכזית של התובע היא כי העיריה לא יכולה להסמיך גוף פרטי לצורך תפיסת מטלטלין לפי פקודת המיסים (גביה) (עמ' 3 לפרו' ש' 12-13). בחקירתו הנגדית הוסיף וציין התובע כי נזקיו לא מתבטאים רק בראש הנזק של כאב וסבל, אלא נגרם לו גם נזק כספי אשר הוא הסכום ששילם לגובה המס ביום הארוע (עמ' 10 לפרו' ש' 16). כל הנ"ל אכן מופיעים בכתב התביעה. 3. הנתבע 1 (שכאמור זהותו לא ברורה) לא הגיש כתב הגנה, ואילו הנתבעת 2, עיריית חיפה (להלן: "הנתבעת") טוענת כי כל מעשה העיקול ותפיסת המטלטלין, גביית החוב והוצאות האכיפה במסגרתו, נעשו כדין ביום הארוע. 4. להלן נתייחס בקצרה לרקע העובדתי ולטענות הצדדים ביתר הרחבה. רקע עובדתי 5. בתאריך 25.7.07 (להלן: "יום הארוע") הופיע גובה מס מטעם גוף גביה שפעל לכאורה בשרות הנתבעת בביתו של התובע, לגביית חוב דו"ח חניה, וזאת בהתאם לכתב הרשאה (צורף כנספח א' לת/1) ומכח סעיפים 4-5 לפקודת המיסים (גביה). 6. לתובע, שבאותה עת לא היה בביתו, נודע על העניין מאשתו שהתקשרה אליו. 7. ביום הארוע משרדי העיריה היו סגורים עקב שביתה. 8. בסופו של דבר, המטלטלין לא הוצאו מהבית שכן התובע בחר לשלם את סכום דו"ח החניה המשוערך בצירוף הוצאות גביה, בהתאם למפורט בסעיף 1 לעיל. טענות התובע כפי שבאו לידי ביטוי בכתב התביעה ובתצהירו ת/1 9. הוא לא ידע כלל על חוב כספי לעיריית חיפה, עד אשר הגיע גובה המס לביתו ביום הארוע (סעיף 6 לת/1), שכן הוא לא קיבל כל דו"ח ו/או אזהרה ו/או התראה מטעם הנתבעת אודות אי תשלום דו"ח החניה האמור (סעיפים 6-7 לת/1). 10. הנתבעת אינה יכולה להאציל מסמכויותיה לגביה עפ"י פקודת המיסים (גביה) לחברת גביה שהינה עסק פרטי. לכן ביצוע העיקול ותפיסת המטלטלין ביום הארוע נעשו שלא כדין (סעיפים 11, 15, 18, 19, 27, 29 ו- 31 לת/1). 11. לא נשלחה לו כל התראה או דרישה בכתב עובר לתפיסת המטלטלין ביום הארוע, נשוא התובענה (סעיף 25 לנ/1). 12. תפיסת המטלטלין בוצעה ביום בו הנתבעת שבתה, ויש בכך משום הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעים כלפי התובע (סעיף 20 לנ/1). 13. הסכום שנגבה כהוצאות גביה הוא מופרז ומוגזם ולא מבוסס (סעיף 26 לת/1). 14. כל המחדלים דלעיל מלמדים על כי תפיסת המטלטלין דלעיל נעשתה תוך הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעות, ובמילים אחרות תוך רשלנות וגרימת נזק לתובע, שברובו הגדול בגין ראש הנזק של כאב וסבל, ומיעוטו כספי - הכספים ששילם לגובה ביום הארוע. טענות הנתבעת כפי שבאו לידי ביטוי בכתב הגנתה ובתצהיר העדה מטעמה נ/2 15. הודעות על דו"ח החניה נשלחו כדין לתובע, ולכן מכח הדין יש לראותו כמי שקיבלם. זאת מעבר לעובדה כי בתאריך 18.3.07 נשלח לתובע כל החומר אודות הדוחות האמורים, וזאת עפ"י בקשתו (ראה סעיפים 9-10 לנ/2). 16. הנתבעת היתה רשאית לתת הרשאה לחברת גביה פרטית לצורך גביה טכנית של קנסות דוחות החניה עפ"י פקודת המיסים (גביה), שכן שיקול הדעת אודות מהות החוב ו/או סכומו, נותר בידי הנתבעת. 17. הגוף הגובה במקרה הנדון פעל כדין ועפ"י הוראות סעיפים 4-5 לפקודת המיסים גביה, לרבות שליחת דרישה מקדימה בהתאם לסעיף 4 לפקודת המיסים לתשלום החוב נשוא הגביה. 18. העיקול ותפיסת המטלטלין ביום הארוע נעשו כדין, תוך עמידה בחובת הזהירות הנדרשת, הגם שבאותו יום משרדי העיריה היו סגורים עקב שביתה. 19. הוצאות הגביה נגבו כדין מהתובע. 20. לתובע לא נגרם כל נזק. דיון והכרעה 21. אלה הן השאלות לטעמי המצריכות הכרעה בתיק זה: א. האם חוב דו"ח החניה המיוחס לתובע נשוא העיקול ותפיסת המטלטלין, הוכח כדין ע"י הנתבעת? ב. האם הנתבעת היתה רשאית באופן עקרוני לתת הרשאה לחברת גביה פרטית, לגביית סכום קנס דו"ח החניה לפי פקודת המיסים (גביה)? ג. האם הנתבעים הוכיחו הרשאה כדין לגובה המס שהגיע בפועל לביתו של התובע ביום הארוע? ד. האם הליך הגביה ע"י מר ולרי פסקל בוצע כדין, ובהתאם לדרישות סעיפים 4-5 לפקודת המיסים (גביה)? ה. האם תפיסת המטלטלין ביום בו משרדי העיריה שובתים, עולה כדי הפרת חובת הזהירות מצד הנתבעים כלפי התובע? ו. האם הוצאות הגביה שנגבו, נגבו כדין, הן מבחינת עצם הגביה והן מבחינת סכומן? ז. ככל שהתובע יוכיח את זכאותו לפיצוי נזיקי בגין ארוע תפיסת המטלטלין נשוא תובענה זו - מהו סכום הפיצוי הראוי? 22. א. טרם שנשיב לשאלות דלעיל נתייחס לשאלת זהותו של הנתבע 1, שלטעמנו אינה ברורה כלל ועיקר. ב. בכתב התביעה הגדיר התובע את הנתבע 1 כך: "ולרי פסקל - מידגם - שרותי גביה ופתרונות ניהול ג. למעשה, התובע ערבב בזהותו של הנתבע 1 בין שניים: 1. ולרי פסקל, גובה המס שביצע את תפיסת המטלטלין ביום הארוע, שמספר תעודת הזהות שלו כפי שצוין בתצהיר עדותו הראשית (נ/3) הוא: 068829845. 2. שם עסק בשם מידגם שרותי גביה ופתרונות ניהול (להלן: "מידגם"), בו עובד ולרי פסקל כשכיר, ותעודת הזהות של בעל העסק (כנראה מר ניצן בן דוד) הוא מס' העוסק מורשה של העסק, כפי שצוין בכתב התביעה, אשר הוא 25230962. (לעניין זה ראה עמ' 4 לפרו' ש' 11-20; עמ' 16 לפרו' ש' 19 וש' 24; עמ' 19 לפרו' ש' 18). ד. במהלך הדיון ביהמ"ש כבר הבהיר לצדדים, כשהבחין שהם מתייחסים למידגם כאל חברה בע"מ, כי "מידגם היא עוסק מורשה ולא חברה בע"מ" (עמ' 19 לפרו' ש' 18-19). ה. על אף כל זאת, ועל אף שהתובע, או ליתר דיוק בא כוחו, היה צריך להבחין שאין לו נתבע מוגדר מבחינת אישיות משפטית, הוא לא הגיש בקשה לתיקון התביעה, והשאיר את הנתבע 1 כמות שהוא. ו. בנסיבות אלה, ומשאין נתבע 1 מוגדר, גם לא הוגש כתב הגנה ע"י הנתבע 1, ואף לא התבקש פס"ד כנגדו בהעדר הגנה. ז. הנתבע 1 גם לא הגיש סיכומיו לתובענה זו. ח. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דורשות כי כתב התביעה יכלול את שמו של הנתבע, מספר זהותו ומקום מגוריו (תקנה 9(3)). לטעמי, במקרה דנן, הגדרת הנתבע 1 אינה עונה על תקנות סדר הדין האזרחי. ט. אמנם במהלך הדיון הוגדר מר ולרי פסקל כ"נתבע 1", אולם זה לא היה מדויק להגדירו ככזה, לנוכח הערבוב בין שמו ובין שם העסק בו עובד ובין מספר תעודת הזהות של בעל העסק מר מאיר בן ניצן. במיוחד נכון הדבר כשבתצהירו לא הגדיר עצמו מר ולרי פסקל כנתבע 1 אלא ציין כי מגיש את תצהירו "מתוקף תפקידי כגובה מס מטעם... מידגם שרותי גביה". בנדון מר פסקל לא היה מיוצג, ולכן במסגרת פסה"ד אני מתייחס לשאלת היותו או אי היותו בגדר הנתבע 1. י. בנסיבות אלה ומשאין נתבע 1 מוגדר, לא נותר לי אלא למחוק התביעה כנגד מי שהוגדר כנתבע 1, שכן כאמור מדובר בנתבע לא ברור, ולטעמי, בנסיבות אלה, גם לא בעל אישיות משפטית. יא. על אף מחיקת התביעה נגד הנתבע 1, אין צו להוצאות המופנה כלפי התובעת, שכן כאמור אין נתבע 1 מוגדר וברור. שאלה א' - האם חוב דו"ח החניה, נשוא תפיסת המטלטלין, הוכח ע"י הנתבעת? 23. כאמור, טוען התובע כי לא ידע כלל על קיומו של הדו"ח ו/או על חוב בגינו לנתבעת. 24. כפי שהצהירה ב"כ הנתבעת במהלך חקירתו של התובע, מדובר בדו"ח חניה מספר 48667117 מתאריך 12.2.02, שנרשם על רכב בעל מספר רישוי 39-122-29 (עמ' 7 לפרו' ש' 32). 25. פירוט הדו"ח אף הוגש וסומן נ/1. 26. גובה החוב המקורי עמד על סך של 70 ₪, ובמועד תפיסת המטלטלין הסתכם בסכום של 133 ₪, כיוון שגם היה כפל קנס בשיעור של 63 ₪ (נספח א' לת/1). 27. הנתבעת הגישה תצהיר עדותה הראשית של הגב' דורית אבנשטיין, מנהלת גביה ועיקולים באגף הפיקוח הכללי של הנתבעת (נ/2). בתצהירה ציינה העדה כדלקמן: א. הרכב נשוא הדו"ח (בעל מספר רישוי 39-122-29) רשום על שם חברת נשיונל מוד בע"מ (להלן: "החברה"). ב. הדו"ח, מסוג ברירת קנס, נרשם בגין חניה בניגוד לדין בתחום השיפוט של הנתבעת. ג. לאחר שליחת הדו"ח לחברה, שלחה החברה לנתבעת בתאריך 16.6.02, כ- 4 ימים לאחר רישום הדו"ח, מכתב החתום ע"י הגב' דבורה שושן (בעלת תפקיד בחברה), ובו בקשה להסב את הקנס נשוא הדו"ח על שם התובע. באותו מכתב אף נרשמה כתובתו של התובע ברח' העליה 129 זכרון יעקב. לאותו מכתב גם צורפה הצהרת התובע על פיה מתאריך 31.1.02 הוא נוהג ברכב בעל מספר רישוי 39-122-29. התובע חתום על הצהרתו. ד. בנסיבות אלה החליטה הנתבעת להסב את הדו"ח על שם התובע. ה. מכתבה של החברה לנתבעת והצהרת התובע כמו גם החלטת ההסבה על שמו של התובע, צורפו לנ/2. ו. לתובע נשלחו הודעות חוב אודות הדו"ח לאחר הסבתו על שמו. ז. הנתבעת 2 ביצעה עדכון כתובתו של התובע ואימותה עפ"י רישום האוכלוסין, אולם באופן שיטתי הדואר חזר מסיבה ש"לא נדרש" ע"י התובע. לתצהירה צירפה העדה רשומה מוסדית של עדכון כתובתו של התובע, ועל פיה רואים כי הדו"ח נשלח לכתובת שדרות ירושלים 6 באור-עקיבא, כתובתו העדכנית של התובע (ראה גם חקירתו הנגדית של התובע, עמ' 8 לפרו' ש' 20-21). ח. לתצהירה צירפה התובעת (כנספח ג') את כל הסטוריית המצבים על פיהם נשלחו הודעות לתובע. 28. הוסיפה וציינה העדה בחקירתה הנגדית את הסטוריית המצבים של הדו"ח וכיצד נשלחה לתובע (נ/1) (בנדון נפנה לעמ' 13 לפרוטוקול). 29. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת כי עמדה בדרישות הדין על מנת לקבוע כי התובע ידע או מוחזק כמי שידע על הדו"ח, ועל הקנס בגינו. 30. בחקירתו הנגדית ציין התובע כדלקמן: א. הוא אכן עבד בחברה כספק וקיבל מהם מספר רכבים (עמ' 6 לפרו' ש' 20-22). ב. ההצהרה שנתן אודות נהיגתו ברכב ושצורפה לנ/2 מכוונת רק לדוחות ועבירות משטרתיות בלבד אך לא לדוחות חניה של העירה, כפי שאף נרשם בהצהרה זו (עמ' 7 לפרו' ש' 1-2). ג. כל דו"ח שהגיע לחברה ניכו לו אותו ממשכורתו. הוא לא שילם על הדוחות האלו במישרין (עמ' 7 לפרו' ש' 6-14). ד. הוא לא יכול להוכיח שביום מתן הדו"ח הרכב לא היה בחזקתו (עמ' 8 לפרו' ש' 6). 31. דיון והכרעה א. אין זה משנה מבחינתי אם הצהרת התובע ניתנה למשטרה או לגוף אחר אודות נהיגתו ברכב בעת שניתן הדו"ח. משהצהיר התובע כי נהג ברכב מתאריך 31.1.02 (כ- 12 ימים לפני קבלת הדו"ח), די לי בכך כדי לייחס לו את הדו"ח, ואפילו מדובר בדו"ח של רשות מקומית ולא בדו"ח של משטרה. ב. התובע לא הכחיש כי עבד בחברה שביקשה את הסבת הדו"ח, וההנחה הסבירה היא כי החברה לא היתה מבקשת את ההסבה אלמלא נהג התובע ברכב ביום קבלת הדו"ח, דבר שגם עולה בקנה אחד עם הצהרת התובע. ג. התובע גם לא יכול לשלול בעדותו, כפי שציינו לעיל, כי נהג ברכב ביום קבלת הדו"ח. ד. משכך, אני קובע כי הוכח לי שהתובע נהג ברכב נשוא הדו"ח, ביום קבלת הדו"ח. היינו - הרכב היה בחזקתו. ה. עדת הנתבעת, בלוויית הסטוריית המצבים ונ/1, המהווים רשומה מוסדית, הוכיחה לטעמי חזקת מסירה כדין לתובע אודות הדו"ח וסכומו, וזאת לנוכח האמור בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. דו"ח זה גם לא התיישן, וזאת לנוכח האמור בבג"צ 1618/97, יצחק סצ'י נ' עיריית ת"א-יפו, פד"י נב (2), 542. בנדון גם נפנה לת"א (שלום-ת"א) 7053/06, סוקניק נ' עיריית ת"א (פסק דינו של כב' השופט קליין מיום 29.1.09, שפורסם במאגר נבו). בפס"ד זה מסכם כב' השופט קליין בצורה מתומצתת את חזקת המסירה ואי התיישנות הדו"ח. ו. בנסיבות אלה יש לומר כדלקמן: 1. חוב דו"ח החניה המיוחס לתובע, נשוא העיקול ותפיסת המטלטלין ביום הארוע, הוכח כדין ע"י הנתבעת. 2. התובע ידע או לפחות היה צריך לדעת, על החוב נשוא הדו"ח, אך בחר להתעלם מדו"ח זה. 3. התובע גם העיד (כמוזכר לעיל) כי לא שילם דוחות חניה במישרין (ובכלל זה הדו"ח הנדון) כיוון שסמך על החברה בה עבד, שתנכה זאת ממשכורתו, אולם הוא לא הוכיח כי דו"ח זה שולם ע"י החברה בה עבד על דרך של ניכוי ממשכורתו. ז. משכך, יש לומר, ובמענה לשאלה א' כהגדרתה לעיל, כי חוב דו"ח החניה נשוא תפיסת המטלטלין הוכח כדין. שאלה ב' - גביית סכום קנס דו"ח החניה לפי פקודת המיסים (גביה) ע"י חברת גביה פרטית 32. חלוקים הצדדים בשאלה האם היתה רשאית הנתבעת לתת הרשאה לחברת גביה פרטית, לגבות את חוב קנס דמי החניה מכח פקודת המיסים (גביה). 33. התובע צירף פסיקה לסיכומיו, המלמדת לכאורה כי אסור להעביר סמכויות סטטוטוריות שניתנו לגוף שלטוני לידי אדם פרטי [ראה למשל: בג"צ 39/82, הנפלינג ואח' נ' עיריית אשדוד ואח' (פד"י לו (2), 537)]. מכאן למד התובע כי אין זה ראוי, ואף לא חוקי, שהנתבעת, שניתנה לה סמכות גביה עפ"י פקודת המיסים, תעביר סמכות זו לגוף פרטי. מן העבר השני טוענת הנתבעת כי הדבר אפשרי ואף חוקי, שכן שיקול הדעת באשר לגביית הקנסות נותר בידי הרשות המקומית, ותפקידה של חברת הגביה הוא אך טכני, לסייע להוציא אל הפועל את החלטות העיריה (ראה: סעיף 12 לסיכומי הנתבעת). 34. במחלוקת זו שבין הצדדים דעתי נוטה לדעתה של הנתבעת. למעשה, שאלה זו כבר נדונה בפסיקה ונקבע במפורש כי העברת הגביה לחברת גביה פרטית, איננה בגדר האצלת סמכות שניתנה לרשות המקומית עפ"י חוק, אלא שיקול הדעת נותר בידי הרשות המקומית, והיא מעבירה לחברת הגביה תפקיד בעל אופי טכני בלבד, עם הוראות ברורות ביחס לחייבים, זהותם וסכום החוב. לחברת הגביה אין שום שיקול דעת באשר לזהות החייב ו/או סכום החוב, ותפקידה הטכני מתבטא בגביית החוב בלבד. עמד על כך מנהל מידגם מר דוד בן ניצן, שציין בישיבת קדם המשפט מיום 19.1.10 כי "ברגע שיש צו עיקול ביד אנו לא מפעילים שיקול דעת. מסבירים לחייב את מהות הדו"ח בגין מה הוא נגרם. יש לו אפשרות או לשלם או לבצע עיקול מטלטלין" (עמ' 4 לפרו' ש' 17-19). עמד על כך בעדותו גם הגובה בעת הארוע מר ולרי פסקל, תוך שהוא מדגיש כי אין לו כל שיקול דעת בנושא מהות החוב ו/או זהות החייב (עמ' 18 לפרו' ש' 31). בנסיבות אלה כאמור, אין מדובר כאמור על האצלת סמכות, ולכן אין פסול חוקי בכך שהעיריה תעביר את ביצוע הפעולה הטכנית של הגביה לחברת גביה פרטית. בנדון ראה: עתמ (ת"א) 1455/01, מושלין יוסף נ' עיריית רחובות (פסק דינה של כב' השופטת שרה דותן, מיום 14.4.04 - פורסם במאגר נבו). להבחנה בין האצלת סמכות לבין העברת ביצוע תפקיד טכני דוגמת גביה, ראה: בש"א (ת"א) 32116/07, שוהר שרותי תעבורה 2001 בע"מ נ' חצובי (החלטת כב' השופטת רות רונן מיום 9.1.08 - פורסם במאגר נבו). 35. על כן כאמור - משהעבירה הנתבעת את התפקיד הטכני של ביצוע הגביה לחברת גביה פרטית, אין בכך כל פסול, ובלבד ששיקול הדעת בדבר מהות החוב, סכומו וזהות החייב, יישארו בשיקול דעתה הבלעדי. 36. על כן יש לומר, במענה לשאלה ב', שבאופן עקרוני אין מניעה כי רשות מקומית, דוגמת הנתבעת דנן, תיתן הרשאה לגביית סכום קנס דו"ח חניה לגוף גביה פרטי, בתנאים המפורטים בסעיף 35 לעיל. שאלה ג' - האם הנתבעת הוכיחה הרשאה כדין לגובה המס שהגיע בפועל לביתו של התובע ביום הארוע? 37. ראינו לעיל כי באופן עקרוני אין מניעה שרשות מקומית תעביר סמכות גביה טכנית, על דרך של הרשאה, לגוף פרטי. השאלה שנברר כעת היא האם במקרה דנן הוכיחה הנתבעת הרשאה כדין לגובה המס שהגיע בפועל לביתו של התובע ביום הארוע, מר ולרי פסקל. 38. ולרי פסקל הוא עובד שכיר של מידגם (עדותו עמ' 16 לפרו' ש' 19). 39. יחד עם זאת, מעדותה של עדת הנתבעת עולה כי הנתבעת נתנה הרשאה לחברת הגביה מילגם לגבות את חובות דוחות החניה (עמ' 12 לפרו' ש' 1-3). לא זו אף זו - גם בדו"ח הסטוריית המצבים שצורף לעמ' האחרון של נספח ג' לנ/2, רואים כי הדו"ח הנדון הועבר לגביה לחברת מילגם ביום 12.12.05. 40. מעבר לעובדה שהנתבעת לא צירפה את ההסכם בינה ובין חברת מילגם על מנת לבחון את תקינות העברת הסמכות, ועל מנת שנראה האם אכן מדובר בסמכות טכנית או מעבר לכך, לא ברור לנו הקשר שבין מילגם למידגם בה עובד הגובה ולרי פסקל. נשאל על כך ולרי פסקל בחקירה נגדית והשיב כדלקמן: א. הוא לא חתם עם עיריית חיפה על כל הסכם לביצוע תפיסת המטלטלין (עמ' 16 לפרו' ש' 20). ב. הוא גם לא יודע לומר אם מידגם חתמה על הסכם כלשהו עם עיריית חיפה (עמ' 16 לפרו' ש' 21). ג. הוא גם לא יודע מי הנפיק את כתב ההרשאה בפועל לבצע את תפיסת המעוקלים (הכוונה לכתב הרשאה שהציג בפני אשתו של התובע, עת הופיע בביתה, נספח א' לת/1), האם העיריה או מילגם (עמ' 19 לפרו' ש' 13). ד. לגרסתו, הוא פעל בשם מידגם, וזו פעלה תחת חברת מילגם בעיריית חיפה. אולם הוא לא יודע לומר האם בין מידגם למילגם יש הסכם התקשרות, שכן הוא לא ראה אותו והוא גם לא יודע עליו (עמ' 19 לפרו' ש' 18-20). 41. אפילו עדת הנתבעת, הגב' אבנשטיין דורית, לא ידעה לספר לנו מיהו ולרי פסקל הגובה בפועל שכן היא לא מכירה אותו, היא גם לא יודעת אם הוא עובד עיריה או לא, והיא גם לא יודעת האם יש התקשרות בינו ובין העיריה. מה שבטוח, למחלקה שלה, מחלקת גביה ועיקולים באגף הפיקוח הכללי של הנתבעת, אין התקשרות איתו (עמ' 11 לפרו' ש' 22-30). 42. זאת ועוד - אודות כתב ההרשאה הלכאורי שהחזיק ולרי פסקל בעת ביצוע תפיסת המטלטלין (נספח א' לת/1), ציין ולרי כדלקמן: א. הוא אינו יודע מי פקיד הגביה שחתם על כתב הרשאה זה מטעם הנתבעת (עמ' 16 לפרו' ש' 25). ב. את כתב ההרשאה נספח א' לתצהירו ת/1 הוא קיבל ממידגם, ולא במישרין מהנתבעת (עמ' 16 לפרו' ש' 22-23). ג. הנתבעת נתנה לו תעודת גובה והוא אף אושר בועדה שעשו לו, אולם בעת עדותו הוא לא היה יכול להציג את התעודה ואת אישור הועדה האמורה, שכן לטענתו התעודה נמצאת בעיריית חיפה, ובכל מקרה היא לא התחדשה כיוון שמאז ביצוע התפיסה ועד היום לא יצא לו לעבור בעיריית חיפה (עמ' 16 לפרו' ש' 26-31). 43. דיון והכרעה כשאני בוחן את העדויות שנשמעו בנדון, לא נותר לי אלא לקבוע כדלקמן: א. הנתבעת לא הוכיחה הרשאה כדין לולרי פסקל ו/או למידגם לבצע את תפיסת המטלטלין בביתו של התובע ביום הארוע מכח פקודת המיסים. בנדון לא הוכחה כל התקשרות בין הנתבעת ובין מידגם לשם ביצוע פעולת הגביה. ב. לא הוכח לי מה הקשר העסקי או האחר בין מילגם ובין מידגם, ואף לא הובא לעדות אף גורם מטעם הנתבעת ו/או מילגם ו/או מידגם, שיש לו ידע אישי אודות ההתקשרות האמורה. גם לא הוצג לי כל מסמך אודות התקשרות כאמור. ג. גם לא צורף לי ההסכם שבין העיריה למילגם, שממנו אולי אפשר היה להסיק שמילגם היתה רשאית להתקשר בקבלנות משנה עם גורם פרטי אחר לשם ביצוע הגביה. ד. לא הוכח לי מיהו אותו פקיד גביה של העיריה שחתם על כתב ההרשאה לולרי פסקל (נספח א' לת/1), ומה הבדיקות שביצע עובר לחתימה על ההרשאה אודות המורשים עצמם המוזכרים באותו כתב הרשאה (ובכללם ולרי פסקל). הנתבעת היתה יכולה להעיד את פקיד הגביה האמור, אך לא עשתה כן, ויש לפרש זאת לחובתה. ה. לא הוכח לי כי ולרי פסקל אושר כדין ע"י הנתבעת, שכן לא הוצג לי כל מסמך המאשר את היותו גובה מטעם העיריה או מילגם או מידגם, וכל אמירותיו של ולרי בנדון היו בעלמא. הנתבעת היתה יכולה לצרף מסמכים אודות ההרשאה האמורה אך לא עשתה כן ויש לפרש זאת לחובתה. ו. גם תמוה בעיניי מדוע בחרה הנתבעת להביא לעדות דווקא את מנהלת גביה ועיקולים, ולא כל גורם אחר שיש לו ידע בנושא העברת סמכות הגביה לגוף פרטי (מילגם או מידגם או ולרי פסקל), וזאת במיוחד לנוכח עדותה של הגב' אבנשטיין מטעם הנתבעת, כי: אין לה מושג מי פקיד הגביה מטעם הנתבעת שחתם על כתב ההרשאה (עמ' 12 לפרו' ש' 4). גם אין לה כל ידע אישי אודות פעילות הנתבעת לצורך גביית חובות דוחות החניה (עמ' 12 לפרו' ש' 5-7). ברגע שגביית החוב מועברת למילגם אין לה כל ידע, וכל שאלה בנדון יש להפנות לחברת מילגם (עמ' 12 לפרו' ש' 8-11). 44. לאור כל האמור לעיל, ובמענה לשאלה ג' כהגדרתה לעיל, לא נותר לי אלא לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה במקרה דנן כי ניתנה הרשאה כדין לולרי פסקל ו/או למידגם (מטעמו נשלח), לגבות את חוב דו"ח החניה האמור. שאלה ד' - תקינות הליך הגביה במקרה דנן 45. לצורך בירור שאלה ד' אצא מנקודת הנחה כי הרשאתו של ולרי פסקל לבצע את תפיסת המטלטלין ביום הארוע, היתה כדין (בניגוד למסקנתנו לעיל). 46. תפיסת המטלטלין במקרה הנדון התבצעה מכח סעיפים 4-5 לפקודת המיסים (גביה). 47. סעיף 4(1) לפקודת המיסים (גביה) קובע כדלקמן: "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך 15 יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מיסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו ע"י תפיסת ומכירתם של נכסי המטלטלין של החייב באופן המותנה להלן. 48. סעיף 5 לפקודת המיסים גביה קובע את ההרשאה של גובה המס להיכנס לחצרים של סרבן המס, לעקלם או להוציאם. 49. עיננו הרואות כי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), דורש טרם ביצוע עיקול או תפיסה עפ"י סעיף 5, כי יישלח מכתב דרישה לתשלום החוב, ושיינתנו לחייב לפחות 15 ימים לתשלום החוב עפ"י הדרישה. רק אז תהיה סמכות לעיקול והוצאה לגובה המס עפ"י ההרשאה שניתנה לו. 50. כמו כן רואים כי צריך להיות פער זמן לפחות של 15 ימים בין מכתב הדרישה עפ"י סעיף 4 ובין ביצוע העיקול והוצאת המעוקלים עפ"י סעיף 5 לפקודת המיסים גביה. לא ניתן לבצע את שני אלה במעמד אחד. 51. נאמר לא אחת בפסיקה כי הסמכות שניתנה לרשות המינהלית עפ"י פקודת המיסים (גביה) היא רחבה ודרקונית, ואף ללא הליך משפטי. על כן, יש להקפיד כי קודם שיופעלו כוחות וסמכויות אלה, תמלא הרשות אחר כל הדרישות הקבועות בפקודה. אם לא עשתה כן, יהיה מקום להורות על ביטול פעולתה. ראה למשל: עתמ (חיפה) 10933-12-10, פסגות העמק בע"מ נ' עיריית חדרה (החלטתו של כב' השופט קיסרי מיום 1.2.11 - צורף לסיכומי התובע. ת"א (ת"א) 161625/09, קרן נ' עיריית הרצליה ואח', פסק דינו של כב' השופט דן מור מיום 6.12.10 (צורף לסיכומי התובע) והאסמכתאות הנוספות המוזכרות בנקודה זו. 52. אם נסתכל על כתב ההרשאה על פיו פעל ולרי פסקל במקרה הנדון ביום הארוע (נספח א' לת/1), נראה כי הן הדרישה עפ"י סעיף 4 והן העיקול וההוצאה עפ"י סעיף 5 לפקודת המיסים (גביה), נעשו בעת ובעונה אחת ובאותו מעמד של יום הארוע. כך עולה מנוסח כתב ההרשאה עצמו. הכותרת של כתב ההרשאה היא: "דרישה לתשלום חוב עפ"י סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גביה)". בהמשך יש דרישה לתשלום (סעיף 4), אך גם ביצוע עיקול תפיסה והוצאה (סעיף 5). הכל על אותו טופס ובמעמד אחד וברור שאין הדבר תקין כלל ועיקר, ובניגוד לדרישות פקודת המיסים גביה. 53. נשאל בנדון ולרי פסקל "ברחל בתך הקטנה", ולגרסתו אכן נשלח מכתב דרישה עובר ליום הארוע, כדרישת סעיף 4 לפקודת המיסים גביה (עמ' 18 לפרו' ש' 1-7), אולם מכתב כאמור לא הוצג לביהמ"ש, והתובע העיד כי לא קיבל כל מכתב דרישה בנדון (עמ' 9 לפרו' ש' 18-19; סעיף 25 לת/1). 54. בנדון דווקא האמנתי לתובע כי לא קיבל כל מכתב דרישה מקדים מכח סעיף 4 לפקודה, שכן כתב ההרשאה עצמו מלמד כי בו מופיע מכתב הדרישה, בעת ובמעמד אחד עם ביצוע העיקול והתפיסה - דבר שכאמור איננו תקין. במקרה דומה נפסק בעבר כי "הכותרת על מכתב הדרישה, שלפיה הוא מהווה דרישה הן לפי סעיף 4 והן לפי סעיף 5, מעידה על עצמה שמדובר בדרישה פגומה שאינה מתיישבת עם דרישות הפקודה" (ציטוט מתוך דברי כב' השופט קיסרי בעתמ (חיפה) 10933-12-10 המוזכר לעיל, עמ' 3). 55. בנסיבות אלה שוכנעתי לקבוע כי בכל מקרה (ואפילו היתה מוכחת הרשאה כדין לולרי פסקל - דבר שלא הוכח כאמור במקרה דנן), הליך הגביה במקרה דנן לא היה תקין, כיוון שלא עמד בדרישות סעיפים 4 ו- 5 לפקודת המיסים (גביה). שאלה ה' - תפיסת המטלטלין ביום בו משרדי העיריה שובתים 56. אין מחלוקת בין הצדדים כי תפיסת המטלטלין נעשתה ביום בו העיריה שבתה. על כך טוען התובע כי הנתבעת פעלה תוך הפרת חובת הזהירות שהיא חבה כלפיו, שכן באותו מועד התובע לא היה יכול להתקשר לעיריה ולברר את מהות חובו. 57. בחינת שאלה זו תיעשה תוך הנחה כי פעילות ההליך עצמו היא תקינה, ורק השאלה היא האם היה נכון לעשות זאת ביום שביתת עובדי העיריה, באופן שמונע מהתובע לברר את מהות חובו ו/או סכומו בעת ביצוע העיקול והתפיסה. 58. מסקנותינו עד כה הן כדלקמן: א. התובע ידע או צריך היה לדעת על חוב דו"ח החניה הנדון. ב. לו היתה מתבצעת כיאות דרישת סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה) כי אז התובע היה יודע לפחות 15 יום מראש, על עצם החוב, סכומו ואפשרות ביצוע העיקול והתפיסה בימים הקרובים מכח סעיף 5 לפקודת המיסים (גביה). 59. במצב דברים זה (היינו כשהכל תקין), אין מניעה לטעמי לבצע את העיקול ותפיסת המטלטלין בביתו של התובע, גם ביום בו העיריה שובתת. אין בכך משום הפרת חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע. התובע במקרה כזה ידע או צריך היה לדעת מבעוד מועד על החוב. ככל שלא דאג להסדירו קודם לכן, במועד בו הנתבעת לא שובתת, אין לו להלין אלא על עצמו. 60. יחד עם זאת, משבוצעו העיקול והתפיסה ביום הארוע ללא התראה מוקדמת וביום בו התקיימה שביתת עובדי הנתבעת (כדוגמת המקרה דנן בו לא הוכח שנשלחה דרישה כדין עפ"י סעיף 4 לפקודת המיסים), לא מן הנמנע כי בכך קופח התובע, שכן נמנעה ממנו אפשרות לברר במשרדי הנתבעת את מהות החוב ו/או תקינות ההליך. לא מן הנמנע כי אם לא היתה שביתה באותו מועד, היה יכול התובע לפנות (אף טלפונית) לנציגי הנתבעת המוסמכים, שלהם כאמור שיקול הדעת ולא לחברת הגביה הפרטית, ולשכנע אותם כי לא קיבל כל הודעה מוקדמת בנדון (כדרישת סעיף 4 לפקודת המיסים), ובכך יתכן והיה נמנע העיקול והוצאת המטלטלין ביום הארוע. 61. בנסיבות המקרה דנן, באי תקינות ההליך וביצועו ביום שביתה, יש לומר כי הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שהיא חבה כלפי התובע. שאלה ו' - האם הוצאות הגביה שנגבו ע"י ולרי ביום הארוע נגבו כדין? 62. התובע טוען כנגד עצם הוצאות הגביה שגבה ולרי, ולחילופין כי הסכום שנגבה הוא מופרז. 63. באשר לעצם סמכותה של הרשות המקומית לפעול בגביית קנסות, דוגמת קנסות דוחות חניה, מכח פקודת המיסים (גביה), נפנה לפסק דינו של כב' השופט אילן שילה בע"א (מרכז) 4810-02-08 (מנחם יהב נ' עיריית פתח תקווה פורסם במאגר נבו). בפס"ד זה עמד כב' השופט שילה על סמכותה של הרשות המקומית לגביית קנסות כאמור מכח פקודת המיסים. פס"ד זה אף אושר לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 5572/09, יהב נ' עיריית פתח תקווה (פורסם במאגר נבו). במסגרת זו אף רשאית הרשות המקומית לגבות את הוצאות גביית הקנסות וזאת מכח סעיף 12ט(א) לפקודת המיסים (גביה), הקובע כי "הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס". ואכן כבר נפסק כי לנוכח סעיף זה אין כל פסול בגביית הוצאות בגין גביית קנסות. ראה לעניין זה: בר"ע (ב"ש) 527/07 עיריית אשקלון נ' חדד - פורסם במאגר נבו. ת"ק (ת"א)4005-01-08 אילן מנחם נ' עיריית ת"א (פסק דינו של כב' השופט קידר מיום 4.8.08 - פורסם במאגר נבו). 64. משכך ובאופן עקרוני ניתן לומר כי רשות מקומית שפעלה כדין עפ"י סעיפים 4-5 לפקודת המיסים (גביה), רשאית לגבות את הוצאות הגביה מסרבן המס, אצלו מתבצע עיקול התפיסה וההוצאה. 65. יחד עם זאת, במקרה דנן בו ביצוע העיקול, התפיסה וההוצאה נעשו שלא כדין כמפורט לעיל, יש לומר כי הוצאות הגביה שנגבו בפועל בשיעור של 715 ₪ (סעיף 1(ב) לעיל), ללא קשר לסבירותן, נגבו שלא כדין, שכן כל הארוע היה שלא כדין כמפורט בהרחבה לעיל. 66. משכך, זכותו של התובע לקבל החזר סכום הוצאות האכיפה שנגבו, כפי שאורה להלן. שאלה ז' - זכאות התובע לפיצוי נזיקי וסכומו 67. לאור כל האמור לעיל, עולה כי לא הוכח שביצוע העיקול, התפיסה וההוצאה, היו כדין. ההיפך, שוכנעתי כי לא היו כדין. על כן, ומשבוצעו העיקול, התפיסה וההוצאה בנסיבות אלה, ובמיוחד ביום קיומה של שביתה אצל הנתבעת (דבר שאף מנע מהתובע אפשרות בירור של הנדון, שאולי היה יכול למנוע את הביצוע האמור), יש לומר כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שהיא חבה כלפי התובע. 68. מהו נזקו המוכח של התובע? א. לטעמי - הוצאות הגביה שנגבו ממנו שלא כדין על סך של 715 ₪ ביום הארוע 25.7.07 (כפי שעולה מחשבונית המס שצורפה כנספח ד' לת/1). (באותו מעמד גם נגבה סכום חוב קנס דו"ח החניה. חוב זה הוכח כאמור ע"י הנתבעת וההנחה הסבירה היא כי חוב זה הועבר לנתבעת וסילק את חובו של התובע בנדון. על כן, לא אורה על השבתו לתובע). ב. התובע טוען כי ולרי פסקל נכנס לביתו בברוטאליות, ונגרמה לו ולמשפחתו עוגמת נפש. יחד עם זאת, מתברר כי ביום הארוע מי שנכח בבית היתה אשתו של התובע, אך הוא לא טרח להזמינה לעדות על מנת שתספר על מה ארע במדויק. מחדל זה יש לזקוף לחובת גרסתו של התובע. התובע גם לא ידע לומר האם השכנים ראו או לא ראו אם מתחולל משהו בבית (עמ' 8 לפרו' ש' 18-19). גם ה"ברוטאליות" הנטענת באה לידי ביטוי בכך שולרי שם את רגלו בין הדלת למשקוף, באופן שאשתו לא יכלה לסגור את הדלת (עמ' 10 לפרו' ש' 31-32). ג. לעומתו, ולרי פסקל העיד כי כל הארוע לא היה ארוע ברוטאלי או אלים אלא, לאחר שהזדהה בפני אשתו של התובע, היא לא התווכחה איתו, ואף לא דרשה ממנו לצאת. כל שביקשה כי יעשה את כל העניין בצורה עדינה, על מנת למנוע טראומה מהילדים (עמ' 18 לפרו' ש' 11-13; עמ' 20 לפרו' ש' 1-2). יותר מזה - ולרי פסקל אף הציע כי יקח מטלטלין שאינם בשימוש ושנמצאים במחסן, וכך הוא עשה. הוא לקח מטלטלין אלו לרכב, ולאחר שהתובע שילם לו באמצעות כרטיס אשראי את גובה החוב (וגם זה ללא ויכוח), הוא החזיר את המטלטלין הביתה ובכך הסתיים הסיפור (עמ' 18 לפרו' ש' 11-22). ד. כשאני בוחן את גרסאות הצדדים בנדון, סבורני כי אכן נגרמה אי נעימות לתובע ולמשפחתו מהארוע עצמו. אולם, סבורני כי דרישתו של התובע לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪ (לטעמו זה המינימום המגיע לו - עמ' 10 לפרו' ש' 24) נראית לי מופרזת ומוגזמת. התובע לא הוכיח כי מאן דהוא משכניו היה מודע בכלל לכל הארוע, ויתכן וכל הארוע הסתכם בנוכחות בני המשפחה בלבד. ה. בכל מקרה התובע פעל נכון בעצם העובדה ששילם את דמי הגביה וסכום הקנס, ובכך חסך את הוצאת המעוקלים לגמרי, ויש בכך גם כדי להקטין את נזקו. ו. יחד עם זאת, גם שוכנעתי שלתובע רשלנות תורמת שהרי ידע או היה צריך לדעת (כמפורט לעיל) כי קיימים כנגדו חובת פעילים אצל הנתבעת בגין דוחות חניה, אך הוא לא פעל לסילוקם בנדון. בכך חשף עצמו לפעולות עיקול ו/או הוצאה מיותרות. את שיעור רשלנותו התורמת של התובע אני מעמיד על 20%. ז. לאור כל הנ"ל אני קובע לתובע פיצוי כדלקמן: 1. החזר הוצאות הגביה בשיעור של 715 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 25.7.07 ועד ליום מתן פסה"ד. 2. פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור של 10,000 ₪, נכון ליום מתן פסה"ד. ח. מסכום הפיצוי הכולל כאמור בס"ק (ז) יש לנכות 20% רשלנות תורמת (להלן: "הפיצוי הסופי"). ט. אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע את הפיצוי הסופי תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, מכח חבותה הנזיקית בביצוע עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971, כלפי התובע. לא ישולם הסכום במועד דלעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל. 69. כאמור, התובע לטעמי הפריז בתביעתו, והעמידה על סכום של 100,000 ₪. בנסיבות אלה החלטתי לא לעשות צו להוצאות. משפט תעבורהעיקולחניהדוח חניה