קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול ומכירת רכב עקב אי תשלום קנסות: פתח דבר: לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי בגין תפיסת רכב מסוג פולקסווגן מ.ר. 21-733-07 (להלן: "הרכב"), אשר היה בבעלות התובע, מר יונס דוריד (להלן: "התובע") ועוקל ונמכר על ידי הנתבעת, מדינת ישראל - המרכז לגביית קנסות ואגרות (להלן: "הנתבעת"), עקב אי תשלום קנסות שהצטברו בגין עבירות תעבורה שונות שהתובע עבר. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובע העיד התובע עצמו ומטעם הנתבעת העידה גב' קרן יצחקי, סגנית מרכזת בכירה במדור תעבורה במרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, אשר הגישה תעודת עובד ציבור מטעמה. תמצית טענות התובע: התובע טען כי במהלך חודש 10/04 ו/או בסמוך לכך נתפס הרכב על ידי הנתבעת בגין חובו אצלה ונלקח למחסן ללא ידיעתו ומבלי שהשאירה לו כל מסמך המעיד על תפיסתו. לטענתו, ביום 15/12/04 ו/או בסמוך לכך התקבלה אצלו הודעה מאת הנתבעת בה צוין כי הרכב יימכר בנעמן חיפה ביום 08/01/05. התובע טען כי בעת תפיסתו היה הרכב במצב תקין ומחיר המחירון שלו עמד על סך 21,000 ₪. התובע טען כי במהלך שנת 2006 פנה לנתבעת על מנת לדעת מה עלה בגורל מכירת הרכב, מאחר שחובו אצלה גדל, ובתשובה הודיעה לו הנתבעת כי הרכב לא נמכר וכי אינה יודעת היכן הוא נמצא ומה עלה בגורלו. התובע טען כי הנתבעת היא האחראית על היעלמות הרכב ובשל רשלנותה חובה עליה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו. כמו כן, לטענתו, ביום 07/01/07 הוא שילם לנתבעת את מלוא החוב ולכן הוא זכאי לקבל בחזרה את הרכב או את שוויו. לפיכך, מבקש התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 21,000 ₪ נכון ליום 10/04 (יום תפיסת הרכב) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת טענה כי החל משנת 2001, או בסמוך לכך, עבר התובע עבירות תעבורה שונות, בגינן נקנס בקנסות מסוג "ברירת משפט" ו"קנס". התובע לא שילם את חובותיו בגין הקנסות בתוך המועד הנקוב ולכן הועבר אליה הטיפול בגביית החוב. הנתבעת טענה כי שלחה לתובע דרישות חוזרות ונשנות לתשלום החוב, אולם הוא לא פרע את חובו ועל כן היא הטילה ביום 19/04/04 עיקול ברישום על רכבו. מאחר שגם צעד זה לא גרם לתובע לשלם את חובו, נתפס הרכב ביום 19/11/04 והובא למחסני נעמ"ן לצורך מכירתו. הרכב נשאר במחסני נעמ"ן למעלה מ-170 ימים וביום 08/12/04 נשלחה לתובע הודעה על מתן צו למכירת מיטלטלין מעוקלים (להלן: "הצו"). הנתבעת טענה כי התובע היה בקשר עמה החל מיום 21/11/04 (יומיים לאחר תפיסת הרכב) ועד לתאריך 07/01/07 וכי הוא פנה אליה לצורך בירור פרטי החוב וביקש לבחון אפשרויות לתשלומו. לטענתה, היא מעולם לא אמרה לו שאינה יודעת מה עלה בגורל רכבו ושאין לה מושג היכן הוא והודאתו בדבר קבלת הצו מעידה כי ידע מה עלה בגורלו והיכן הוא נמצא. הנתבעת טענה כי לפנים משורת הדין, מאחר שהתובע יצר מצג לפיו בכוונתו לשלם את החוב, היא הוציאה הוראה לעיכוב המכירה במחסני נעמ"ן, אך התובע לא פעל לתשלום החוב ולכן ביום 20/01/05 היא שלחה למחסני נעמ"ן אישור להוצאת הרכב למכירה. ביום 17/05/05 נמכר רכבו של התובע במחסני נעמ"ן וביום 01/08/05 התקבל תקבול נטו בסך של 2,814 ₪ בגין מכירתו לאחר קיזוז הוצאות אחסנה ועמלת מכירה, אשר הועבר לתיקו של התובע. הנתבעת טענה כי על פי נוהל מכירת מעוקלים אצלה יו"ר ועדת המכירות לא יאשר מכירת רכב שהוצע בעבורו פחות מ-50% מהערכת השמאי. הרכב הוערך על ידי שמאי בסך של 9,600 ₪ ונמכר בסך של 4,811 ₪, דהיינו 50% משוויו על פי הערכת שמאי. הנתבעת טענה כי לאחר מכירת הרכב שיעור חובותיו של התובע עמד על סך של 4,561 ₪ וכי ביום 08/01/07 שילם התובע את חובו בגינו הוצא הצו. לטענתה, כיום פתוחים אצלה כנגד התובע 4 תיקים בגין עבירות תעבורה וחובותיו מסתכמים בסך של 1,675 ₪. הנתבעת טענה כי לאור האמור יש לדחות את התביעה אשר הוגשה כ-4.5 שנים לאחר מכירת הרכב על ידה, משום שפעולת עיקול הרכב, תפיסתו ומכירתו התבצעו כדין לאחר פניות רבות לתובע לתשלום חובו. לטענתה, לו היה התובע משלם את חובותיו ומשחרר את הרכב, כפי שהתאפשר לו, הרכב לא היה נמכר ולא היו נגרמים לו הנזקים הנטענים ועל כן, אין לו להלין אלא על עצמו ואין לו כל עילת תביעה נגדה. דיון: הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואי עמידה בנטל זה תגרור אחריה דחיית התביעה. השאלה אם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי. רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' ספרו של השופט קדמי "דיני ראיות"). לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי נחה דעתי כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ועל כן דין תביעתו להידחות. התובע טען כי שילם את מלוא חובו לנתבעת ולכן הינו זכאי לקבל בחזרה את רכבו ו/או את שוויו. גב' יצחקי העידה כי על פי נתונים שהופקו מהמחשב, גובה החוב ללא הוצאות תפיסה עמד על סך של 4,774 ₪ והוצאות התפיסה עמדו על סך של 2,850 ₪. על פי נתונים שהם קיבלו מהמחסנים, הרכב נמכר בסך של 4,811 ₪ ומתוך הסך הנ"ל הועבר אליהם לתיק סך של 2,814 ₪. כלומר, קוזז סך של 1,997 ₪ עבור הוצאות אחסנה ועמלת מכירה. (ר' עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 5-6, 8, 18, 21; עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 8-9) לדבריה, הסכום שקיבלו אינו לאחר קיזוז הוצאות התפיסה, שכן סכום זה משולם על ידם ישירות לקבלן (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 26-29). היא אמנם הודתה כי אין לה מסמך המעיד על כך שהם שילמו למעקלים עבור הוצאות התפיסה סך של 2,850 ₪, אולם הדבר מצוין במחשב הנתבעת. (שם, ש' 42) (ר' פלט המחשב, סומן נ/1), ולדבריה, ידוע לה שהסך הנ"ל קוזז להוצאות אחסנה ולא להוצאות תפיסה כי "מי שמבצע את העיקול זה קבלנים מטעם המרכז לגביית קנסות, ואילו המחסנים הם מחסנים פרטיים שעובדים לפי מכרז. כשהם מעבירים לנו את הכסף של המכירה הם מקזזים אך ורק את ההוצאות הקשורות אליהם". (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 11-13) בהודעה על מתן הצו שנשלחה אליו ביום 08/12/04 (נספח ה לכתב ההגנה) הוזהר התובע כי מדמי המכירה שיתקבלו יכוסו, מלבד חובו, גם הוצאות העיקול, ההובלה, דמי האחסנה וכיוב'. חיוב בעלויות אלו הינו כחוק, שכן סעיף 4 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 קובע כי: "(א)   ההוצאות לנקיטת הליכי הגביה על פי חוק זה, כפי שייקבעו, יחולו על החייב, ודינן, לכל דבר וענין, כדין החוב. (ב)   כספים ששולמו על חשבון החוב, עקב הליכים לפי חוק זה, ייזקפו תחילה לחשבון ההוצאות לפי סעיף קטן (א), ולאחר מכן לחשבון החוב לפי הסדר הבא: תוספת פיגורים, ריבית וקרן כולל הפרשי הצמדה. (ג) ...". הוכח בפניי כי ביום 07/01/07 שילם התובע לנתבעת באמצעות כרטיס האשראי של אחיו, מר ממדוח יונס, סך של 5,853 ₪ (ר' דף פירוט החיובים, מוצג ת/1). סכום זה כיסה את יתרת חובו של התובע לנתבעת, ככל הנראה בתוספת פיגורים, לאחר מכירת הרכב, שכן לאחר מכירתו, בשנת 2005, עמדה יתרת חובו אצלה על סך של 4,810 ₪. אשר על כן, הנני קובע כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק וכי הינו זכאי לקבל בחזרה את שוויו של רכבו. התובע אף לא הוכיח את טענתו בדבר שווי הרכב במועד תפיסתו, אשר עמד לטענתו על סך של 21,000 ₪, על פי המחירון של הרכב באותה תקופה. התובע העיד כי "הרכב היה נקי, מסודר, יד שנייה, ק"מ נמוך, אני התקנתי לו מזגן כתוספת. הרכב שימש אותי לנסיעה בתוך הכפר, לא יותר". (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 31-32) עם זאת, הוא לא זכר את מס' הק"מ שעבר הרכב. (שם, ש' 37) ואף לא ידע לומר בוודאות אם הוא בעליו השני או השלישי. (שם, ש' 42) כמו כן, למרות שלטענתו, הרכב לא עבר תאונות דרכים לפני שרכש אותו, שכן כשקנה אותו בדק אותו אצל מומחה שאמר לו שהרכב תקין ולאחר מכן הוא עצמו לא עבר תאונות (שם, ש' 39-40), הוא לא הביא כל הוכחה לכך. הערכתו זו של התובע אף סותרת את חוות דעת השמאי מטעמו, אשר העריך את הרכב בסך של 15,300 ₪ ואילו התובע הוסיף לסכום זה את עלות המזגן שלטענתו התקין ברכב, טענה אשר לא הוכחה בפניי. יתרה מכך, אין חולק כי השמאי מטעם התובע, אשר אף לא נחקר בפניי לאחר שהתובעת ויתרה על חקירתו, העריך את הרכב מבלי לראותו (ר' דברי ב"כ התובע בדיון מיום 20/06/10, עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 12-13) והסתמך על טענת התובע כי הרכב לא עבר תאונות, אולם עובדה זו לא הוכחה בפניי. בנסיבות אלה, יש לייחס לחוות הדעת משקל זעום ביותר ולקבוע שהתובע לא הציג בפני בית המשפט תשתית עובדתית שדי בה לצורך הוכחת היקף הנזק, שלטענתו נגרם לו, או הערכתו הסבירה, על אף שיכול היה לעשות כן. מנגד, הוכח בפניי כי עיקול הרכב, תפיסתו ומכירתו לפי הערכת שמאי התבצעו על ידי הנתבעת לפי נוהל מכירת מעוקלים אצלה ועל פי החוק. הוכח בפניי כי התובע היה בקשר עם הנתבעת לאחר תפיסת רכבו, החל מיום 21/11/04 ועד לתאריך 07/01/07 וכי פנה אליה לצורך בירור פרטי החוב ואף ביקש לבחון אפשרויות לתשלומו. (ר' פלט מחשב, נספח ח' לתצהיר הנתבעת). התובע אמנם טען כי לא זכור לו שהוא קיבל לידיו את דרישות התשלום בעניין החוב, אך הודה כי ידע שהיה לו חוב ואף הסכים לבסיס החוב שהיה לו כלפי הנתבעת. (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 16-21) כמו כן, הוכח בפניי כי בהתאם לתקנה 9 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ו-1996, שלחה הנתבעת לתובע ביום 08/12/04 הודעה על מתן הצו (נספח ה לכתב ההגנה), בה צוינו, בין היתר, מקום המכירה ומועדה והתובע אישר את קבלתו (ר' סעיף 6 לכתב התביעה, עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 9). חרף זאת, התובע הודה כי פנה לראשונה לנתבעת על מנת להסדיר את החוב רק אחרי שלקחו את רכבו (שם, ש' 6) ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. יתרה מכך, הנתבעת טענה כי על פי נוהל מכירת מעוקלים אצלה, יו"ר ועדת המכירות לא יאשר מכירת מיטלטלין שהוצע בעבורו פחות מ-50% מהערכת השמאי והוכח בפניי כי בפועל נמכר הרכב בסך של 4,811 ₪, היינו 50% משוויו על פי הערכת השמאי (9,600 ₪). (ר' מכתב ממחסני נעמן, נספח ט' לכתב ההגנה) אשר על כן, הנני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח את קיומם והיקפם של הנזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת כלפיו, ועל כן דין התביעה להידחות. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה. הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪. על הסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. קנסמכירת רכברכבעיקול