האם זכויות המבקשת על פי הסכם הפירוד שלא אושר ולא נרשמה לגביו הערת אזהרה גוברות או נדחות אל מול צו עיקול שנרשם לאחר חתימת הסכם הפירוד ? תחרות בין זכויותיו של נושה מעקל לבעל זכויות מעין קנייניות בנכס נידונו בפסיקה לא אחת. הלכה פסוקה היא כי זכויות מעין קנייניות בנכס שהועברו מתוקף הסכם מחייב , ובפרט בדומה לענייננו - הסכם גירושין, יכול שיגברו על זכותו של נושה מעקל גם במקרה בו לא נרשמה הערת אזהרה. (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב , פ"ד נ(4)199 ((199)) עוד נקבע שבתחרות בין זכויות, על הראשון בזמן מוטלת החובה לפעול בתום לב כדי שזכותו תישמר עדיפה (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז (2) 285 (2003)) אך אין באי רישום הערת אזהרה כשלעצמו כדי להעיד על חוסר תום לב. במקרים אלה,של התנגשות, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו הפרטניות (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול זכויות על פי הסכם פירוד: זוהי תובענה לפסק דין הצהרתי שלפיו זכאית המבקשת להירשם כבעלת הזכויות הבלעדית בבית מגורים הידוע כחלקה 596/28 בגוש 73780 ברח' השיטה 28 באורנית (להלן:"הבית"), וכי דין עיקול שהוטל לטובת משיבים 2-4 על זכויות המשיב 1 (להלן:-"המשיב") בבית הנ"ל, להימחק. 1.        רקע: המבקשת והמשיב נשאו זה לזה ורכשו בשנת 1991 ממשיבה 5 את הזכויות במגרש עליו בנו את הבית. בשלב כלשהו עלו חיי הנישואין על שרטון, וביום 15.1.08 חתמו הם על הסכם פירוד וגירושין (להלן:-"הסכם הפירוד") שנערך על ידי עו"ד שחר רוטקופף (להלן :-"עו"ד רוטקופף"), בו הוסכם, בין יתר הדברים, כי המשיב יעביר את חלקו בבית למבקשת. לאחר חתימת הסכם הפירוד עזב המשיב את הבית, והמבקשת נותרה בו עם ילדיהם המשותפים. ביום 1.12.09 התגרשו הצדדים. בנוסף, בשלב מאוחר יותר ממועד חתימת הסכם הפירוד חתמו הצדדים על תצהירי העברה ללא תמורה של זכויות המשיב בבית למבקשת, והעסקה דווחה לרשויות המס בחודש אפריל 2009. המשיב חתם בחודש פברואר 2009 על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות. ביום 19.7.09 ניתן צו עיקול זמני על זכויות המשיב בבית, לבקשת המשיבים 2-4 (להלן:-"הנושים"). לאחר הטלת העיקול פעלה המבקשת לרישום משכון על זכויות המשיב , ומשכון כזה אכן נרשם לטובתה ביום 29.7.09. המבקשת פנתה לנושים בבקשה להסיר העיקול בשל העובדה שלמשיב אין כל זכויות בבית, ומשסורבה, הגישה תובענה זו. הנושים לא הגישו תשובה להמרצת הפתיחה והסתפקו בהגשת תצהיר תשובה של מר מאיר יצחקי. ביום 12.1.11 נחקרו המצהירים לפני, באי כוחם סיכמו בעל פה, והגיעה העת ליתן פסק דין. 2. טענות הצדדים : המבקשת טוענת כי זכויותיה על פי הסכם הפירוד עדיפות וגוברות על העיקול, הן מהטעם שהסכם הפירוד קדם בזמן להטלת העיקול, הן מהטעם שהוא קדם בזמן למועד היווצרות התחייבות המשיב כלפי הנושים. דהיינו, במועד חתימת הסכם הפירוד טרם נולדה עילת התביעה של הנושים כלפי המשיב. לדברי המבקשת, גם מסירת החזקה הבלעדית בוצעה בטרם הוטל העיקול, ובכל מקרה בתחרות בין זכות מעין קניינית הקודמת בזמן לבין זכותו של מעקל, גוברת הזכות המעיין קניינית, ואין כל נפקות לעובדה שלא נרשמה הערת אזהרה. המבקשת גם לא הייתה שותפה לטענתה מעולם לעסקיו של המשיב ולא הייתה צד להליך שבמסגרתו הוטל העיקול על זכויות המשיב. לטענת הנושים, העיקול שהטילו ניתן כדין, לא התבקש ביטולו, והוא נרשם כדין לפני כל רישום אחר נוגד. לדברי הנושים, אין ממש בטענת המבקשת כי קיבלה החזקה הבלעדית טרם הטלת העיקול, שכן, בעת מסירת צו העיקול גר עדיין המשיב בבית. באשר להסכם הפירוד טוענים הנושים כי הוא לא אושר כדין ואין בכוחו להשפיע על זכויות צדדים שלישיים. הנושים מטילים ספק באותנטיות של ההסכם בשל דרך אישורו על ידי הנוטריון. הנושים טוענים כי המשיב המשיך להתגורר בבית לאחר חתימת הסכם הפירוד, כי תהליך העברת הזכויות תמוה מאחר שלא נעשה אגב גירושין אלא בעסקת העברה ללא תמורה שאינה פטורה ממס רכישה, אין הסבר למועד חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר והפעולות כולן נעשו בחוסר תום לב. הנושים מצביעים על כך שבינואר 2009 המשיב התחייב כלפיהם להחזיר להם את כל הסכומים שהיה חייב להם, ובמקביל, באותו חודש, חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בבית למבקשת. בנוסף, מצביעים הם על כך שהמשיב חתם על תצהירי ההעברה ללא תמורה בחודש אפריל 2009, כשבועיים לאחר הגשת תובענה על ידיהם לבית המשפט המחוזי בתל אביב. לטענת הנושים, שותפה המבקשת להתחמקויות המשיב מנושיו. היא ידעה על הסתבכויותיו הקודמות, רשמה על שמה שני כלי רכב, וניהלה אף באופן בלבדי את חשבונות הבנק. הנושים צרפו לתצהירם דוח חקירה כלכלית שנערכה לגבי המשיב, אלא שדוח זה מהווה עדות שמיעה, לה התנגד ב"כ המבקשת, ומשלא התייצב החוקר לחקירה, לא ניתן להסתמך עליו כראיה לאמיתות תוכנו. 3.          דיון והכרעה: השאלה הטעונה הכרעה בתובענה זו היא : האם זכויות המבקשת על פי הסכם הפירוד שלא אושר ולא נרשמה לגביו הערת אזהרה גוברות או נדחות אל מול צו עיקול שנרשם לאחר חתימת הסכם הפירוד? תחרות בין זכויותיו של נושה מעקל לבעל זכויות מעין קנייניות בנכס נידונו בפסיקה לא אחת. הלכה פסוקה היא כי זכויות מעין קנייניות בנכס שהועברו מתוקף הסכם מחייב , ובפרט בדומה לענייננו - הסכם גירושין, יכול שיגברו על זכותו של נושה מעקל גם במקרה בו לא נרשמה הערת אזהרה. (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב , פ"ד נ(4)199 ((199))(להלן : "פרשת אהרונוב"). עוד נקבע שבתחרות בין זכויות, על הראשון בזמן מוטלת החובה לפעול בתום לב כדי שזכותו תישמר עדיפה (ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולוניאל חברה בע"מ פ"ד נז (2) 285 (2003)) אך אין באי רישום הערת אזהרה כשלעצמו כדי להעיד על חוסר תום לב. במקרים אלה,של התנגשות, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו הפרטניות (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' גדי ( לא פורסם 13.12.2004)). במקרה דנן טוענים הנושים כי ההלכות הנזכרות לעיל אינן חלות ומדובר במקרה מובהק של העברת נכסים בין בני זוג לצורך הברחתם שלא בתום לב. כבר בפתח הדיון אציין כי הנושים לא עמדו ברף ההוכחה הנדרש לביסוס טענתם. הנושים בחרו שלא להגיש כתב תשובה והגישו תצהיר תשובה אחד בלבד מטעם המשיב 2 כתמיכה לכלל טענותיהם. ב"כ הנושים גם לא ביקש גילוי מסמכים לחשיפת כל המסמכים המצויים בידי המבקשת בכל הנוגע להתנהלות המשיב והמבקשת, וטענותיו נותרו טענות בעלמא שלא נמצא להן כל ביסוס. יתרה מכך, ב"כ הנושים אף לא זימן את עו"ד רוטקופף ואת המשיב עצמו כדי להעיד, למרות העובדה שדווקא הם אלה שהיו יכולים לשפוך אור על הכוונה האמיתית שעמדה בבסיס התנהלותם של המבקשת והמשיב. יש בכך כדי לקיים את ההנחה שלו היו מעידים היה בעדותם כדי לפגוע בטענות הנושים, לחזק את גרסת המבקשת ולפעול לרעת הנושים שנמנעו מלהביאם להעיד בהעדר כל הסבר (ע"א 3049/01 דותן מיכאל נ' גורביץ חמדה (לא פורסם, , 02.03.2005)). מאידך גיסא, השתכנעתי מהעדות ומכלל הנסיבות שהוכחו לפני שהמבקשת רכשה את זכויותיה בבית במסגרת הסכם הפירוד בתום לב, זמן רב בטרם הוטל העיקול, ועל כן זכותה בבית גוברת. כדי לבחון בענייננו זכויותיו של מי גוברות בתחרות יש לבדוק באיזו מסגרת הועברו למבקשת הזכויות בבית, קרי, האם הסכם הפירוד הוא הסכם תקף ומחייב והאם הזכויות הועברו למבקשת אגב הסדר הגירושין במסגרת הסכם הפירוד, (שאז ככל שאקבע שהמהלך נעשה בתום לב, יגברו זכויותיה על צו העיקול שהוטל על הבית לטובת הנושים), או-שהזכויות הועברו במסגרת אחרת ומהי משמעות אותה מסגרת. כאמור, ביום 15.01.2008 חתמו הצדדים על הסכם הפירוד במסגרתו התחייב המשיב להעביר למבקשת את מלוא זכויותיו בבית. עותק הסכם הפירוד שהוגש לבית המשפט אינו חתום על ידי בני הזוג אולם בזמן אמת אומת על ידי עו"ד רוטקופף ולכן ניתן לקבוע שנחתם לפניו כל עוד לא הוכח ההיפך. כמ ההסכם לא אושר על ידי בית המשפט כנדרש לפי סע' 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973 ( להלן :"חוק יחסי ממון"). עם זאת , סבורה אני שאין בכך כדי לפגום בתוקפו ואבהיר מדוע: בכל הנוגע לחתימות בני הזוג החסרות: נקבע בפסיקה זה מכבר כי התחייבויות במקרקעין, כגון הסכמי מכר, יכולים שיהיו בעלי תוקף מחייב אף ללא חתימה. נקבע כי אין להיתפס לדרישות פורמליסטיות שעה שמבחינה מהותית ברי כי הצדדים התכוונו לתת תוקף מחייב להסכם ( ע"א 2036/94 טרבלסי נ' טרבלסי פ"ד נג (1) 457 (1999)). בענייננו, לנוכח תצהירי העברה, ההודעה על ביצוע ההעברה לרשויות המס ועדותה של המבקשת, שהשתכנעתי באמינותה וכנותה, לא מתעורר כל ספק כי היה רצון כן ואמיתי של המבקשת והמשיב להעביר את מלוא הזכויות על הבית למבקשת, ואף לא נטען אחרת. זאת ועוד, כפי שציינתי לעיל, הסכם הפירוד אומת בזמן אמת ע"י הנוטריון עו"ד רוטקופף, ונקודת ההנחה, שלא נסתרה, היא שההסכם נחתם לפניו. בכל הנוגע לאי אישור הסכם הפירוד על ידי בית משפט: סע' 1 לחוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון הוא " הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון ביניהם". הסכם ממון יערך בכתב. לפי סע' 2 לחוק יחסי ממון ההסכם טעון אישור של בית משפט מוסמך. מן האמור עולה כי רק הסכם בין בני זוג המסדיר את היחסים הממוניים ביניהם ואשר אושר על ידי בית המשפט מהווה הסכם ממון. כל הסכם אחר שנחתם בין הצדדים לא יהווה הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון אולם אין המשמעות היא כי אין לו כל תוקף מחייב. חוק יחסי ממון מסדיר את יחסי הממון בין בני זוג והוא מהווה דבר חקיקה ספציפי לעניין במסגרת הדין הכללי החל גם הוא על כל הסדר בין בני זוג. הסכם ממון אינו בהכרח המקור היחיד המסדיר את יחסי הממון בין בני זוג ויש להבחין בין הסכם ממון - שנעשה בכתב ואושר על ידי בית משפט, כתנאי מתלה לתוקפו, לבין כל הסכם אחר שנערך ונחתם בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים או בסיומם וגם לו תוקף המחייב את הצדדים לו (ע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי פד"י לט 3(776) (1985)) . יתרה מכך גם חוק יחסי ממון עצמו מסדיר את האפשרות לקיומו של הסדר נוסף, נפרד מהסכם ממון בין הצדדים: סע' 5(א)(3) לחוק יחסי ממון קובע שעם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל הנכסים, למעט נכסים לגביהם הסכימו הצדדים בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. כלומר, כאשר אין בין הצדדים הסכם ממון תקף, יחול סע' 5(א)(3) לחוק יחסי ממון שלפיו יהיה בתוקף כל הסכם שנערך בכתב והמסדיר את חלוקת הנכסים בין בני הזוג, ויהיה בו כדי לגבור על הסדר איזון המשאבים שמחיל הסעיף על בני הזוג ( בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח (2) 529 ( 2003).) בענייננו, אין בין הצדדים הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון אולם נחתם ביניהם הסכם פירוד שלו תוקף מחייב בין בני הזוג לבין עצמם , הוא המסגרת הנורמטיבית המסדירה את יחסי בני הזוג ואת ההסכמות אליהן הגיעו עם החלטתם לסיים את חייהם המשותפים, בין אם על פי הדין הכללי בטרם הגירושין בפועל בין אם בהתאם לסע' 5(א)(3) לחוק יחסי ממון. זכותה של המבקשת למלוא הזכויות המעין קנייניות על הבית קמה לה מתוקף הסכם הפירוד שמהווה הסכם תקף ומחייב בהתאם לדין הכללי החל על כל מערכת יחסים חוזית. ב"כ הנושים העלה בסיכומיו לראשונה את הטענה כי לנוכח תצהירי העברה והדיווח לרשויות המס קמה למבקשת זכות רק מכוח התחייבות למתן מתנה ובזכות מסוג זה אין די כדי לגבור על צו העיקול שהוטל לטובת הנושים. דין טענה זו להידחות בראש ובראשונה מן הטעם שהיא הועלתה לראשונה בסיכומים כאמור ( ע"א 9118/06 שנרום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (לא פורסם 05.03.2009),אך לא רק בשל כך. גם לגופו של עניין לא ניתן לקבל טענה זו. ההבחנה המרכזית בין מתנה למכר נובעת מתשלום התמורה: נהנה בחוזה מתנה מקבל הבטחה לקבלת נכס ללא כל תמורה ואילו בעסקת מכר משולמת תמורה ( ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהיימה אלנששיבי פ"ד מה (5) 410 (1991)). מהבדל מרכזי זה נובעת ההגנה השונה על ציפיות הקונה. נקבע בפסיקה כי בחוזה המתנה אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא פחות ביחס לרצונו של מעניק, והוא גם פחות מאינטרס ההסתמכות של רוכש בעסקת מכר ( ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582 (1998). זכותו של מקבל התחייבות למתנה במקרקעין נתפסת כזכות "שברירית" במובן זה שבספקטרום רחב מאד של מקרים, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, זאת בניגוד לחוזה מכר המקנה לקונה מכוחו זכות משפטית חזקה ויכולת החזרה ממנו היא מצומצמת ( ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי פ"ד נה(4) 730 (2001)). חוזה המתנה נתפס גם כחוזה חד צדדי מאחר שהוא מקים חיוב חד צדדי של מעניק המתנה לעומת המקבל שהוא הנהנה העיקרי אם לא היחיד ממנו ( ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב (2) 582 (1998)). בענייננו, אין מדובר בחוזה מתנה אלא בהסכם גירושין שבמסגרתו הוסכם בין הצדדים כי מלוא הזכויות בבית יועברו למבקשת . להסכם זה כאמור תוקף מחייב ככל הסכם להעברת זכויות במקרקעין. ההעברה נעשתה אגב הליכי הגירושין ובהסכם נקבע כי ברצון בני הזוג להסדיר ביניהם את ענייני החזקת הילדים ואת ענייני הרכוש המשותף וחלוקתו ביניהם. ברי כי לא ניתן לראות בהסדרים מכוחו של הסכם זה כהתחייבויות חסרות תמורה במובן המלא והרגיל של מונח זה, אלא כל אחד מבני הזוג קיבל עליו את ההתחייבויות והזכויות לרבות הטיפול בילדים, הרכוש, תשלומי החובות וכיו"ב. מכך גם עולה כי אין מדובר בענייננו, כמקובל בהסכמי מתנה, בחיוב חד צדדי של המשיב כלפי המבקשת, כשהיא הנהנת המרכזית ממנו, אלא בחיובים הדדיים ובחלוקה משותפת והדדית של החובות והזכויות ביניהם. בנוסף, במקרה זה אינטרס ההסתמכות של המבקשת הוא חזק ביותר וברי כי לא היתה כל כוונה והבנה של הצדדים כי למשיב קיימת זכות חזרה מהתחייבותו,ההיפך הוא הנכון. המבקשת העידה כי הן היא הן המשיב הבינו כי העברת הזכויות בבית נעשית במסגרת הסכם הפירוד והמשמעות היחידה שיש לתצהירי ההעברה היא שבני הזוג פעלו בהתאם להנחיות עורך הדין. כפי שהבהרתי, המבקשת עוררה את אמוני ואין לי ספק שבמערבולת הקשה אליה נקלעו חייה פעלה היא אכן על פי הוראות עורך הדין. כפי שציינתי לעיל הנושים לא הזמינו את המשיב או את עורך הדין שאישר את ההסכם להעיד למרות שהם היו יכולים להעיד ולשפוך אור על הסוגיות הרלוונטיות להכרעה. לנוכח האמור ברי , שעל אף קיומם של תצהירי העברה והדיווח לרשויות המס אין מדובר בהתחייבות למתן מתנה שכן לא מתקיימים היסודות העומדים בבסיסו, ולעומת זאת, קיים הסכם תקף ומחייב מוקדם יותר בין הצדדים המקנה למבקשת את הזכויות בדירה. תצהירי ההעברה מעידים יותר מכל על חוסר הבקיאות של בני הזוג עצמם במטריות המשפטיות, על כך שהם ראו את תצהירי ההעברה כחלק מיישום והשלמת הסכם הפירוד וההסכמות במסגרתו ופעלו על פי ההנחיות שקיבלו בתום לב. לסיכום, אני סבורה כי הסכם הפירוד, גם אם אינו הסכם יחסי ממון כהגדרתו בחוק, הוא הסכם תקף ומחייב המקים למבקשת זכויות מעין קנייניות בבית. כמו כן גם שוכנעתי שהסכם הפירוד נעשה בתום לב, לא מתוך פזילה לקיומם של נושים חדשים, אלא מתוך רצון להסדיר את מערכת היחסים הקשה שהייתה בין הצדדים, עליה העידה המבקשת לפני (עמ' 4 שורות 5-20 לפרוטוקול) ואף המציאה אישור שצורף לתצהירה המשלים. ( יודגש כי לא ניתן ליחס תוקף לנכונות האמור באישור הנ"ל בשל העובדת שעורכת האישור לא זומנה להעיד). אמנם, המשיב היה נתון להליכי פש"ר שנמשכו כ-6 שנים, אולם, אלה הסתיימו עוד בשנת 2005 , ההתקשרות בין המשיב לנושים נולדה רק בשנת 2008, וההליך הראשון שננקט ע"י הנושים כלפי המשיב נולד בחודש מרץ 2009, בדרך של המרצת פתיחה נגד עורכת הדין דאז של המשיב. לא ניתן לקשור בין הסכם הפירוד שנחתם בחודש ינואר 2008 לבין הליכים משפטיים שהחלו זמן לא מבוטל לאחר חתימתו. הנושים לא הצליחו לבסס את טענתם שהמשיב מתחמק גם היום מנושים וכחלק מפעולותיו העביר הזכויות בבית על שם המבקשת. משהתבקש המצהיר מטעמם בחקירתו לנקוב שם אחד של נושה עכשווי של המשיב, לא ידע לעשות כן ( עמ' 5 שורות 8-10 לפרוטוקול). ב"כ הנושים מייחס חשיבות רבה לחתימת תצהירי העברה ללא תמורה, אלא שכאמור המבקשת הסבירה, ואין לי כל סיבה לפקפק בהסבר זה, שהתצהירים נחתמו בעצת עו"ד שלמה שוטון (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 14). אין לי כל סיבה גם לקבל את טענת ב"כ הנושים שהסיבה לחתימת תצהירי ההעברה היא שלא היה הסכם פירוד בין הצדדים. אם אכן היו הצדדים מעוניינים לרמות, לא היו נוקטים בדרך של התקשרות כפולה שלכאורה מעוררת חשד, דהיינו, גם הסכם פירוד וגם תצהירי העברה. הם היו בוחרים בדרך אחת ודבקים בה. דווקא הכפילות מעידה על תום ליבה של המבקשת ופעולתה על פי הנחיית עורך דין כאמור. אין גם כל משמעות לטענת הנושים שלפיה המשיב הלכה למעשה המשיך לחיות בבית, גם לאחר הגירושין, ושהמבקשת לא קיבלה חזקה בלעדית בו. המבקשת העידה כאמור על יחסיה הקשים עם המשיב ועל כך שהוא היה גר בבית לסירוגין ולתקופות לא ברורות, הן לפני חתימה על הסכם הפירוד והגירושים בפועל, הן לאחריהם. לדבריה לא ניתן להגדיר בבירור את המועד בו הוא עזב רשמית את הבית( עמ' 4 שורות 16-25 לפרוטוקול). לנוכח האמור ברי כי אין ממש גם בטענה זו. הסכם הפירוד נחתם כאמור בין 15.01.2008, כשלושה חודשים לפני ההתקשרות המסחרית של הנושים עם המשיב, כשנה לפני הגשת תביעת הנושים נגד המשיב וכשנה וחצי בטרם הטלת העיקול. כלומר , קיים פער זמנים משמעותי בין מועד החתימה למועד בו נוצרו חובות של המשיב כלפי הנושים וגם בכך יש כדי להעיד על תום ליבם של המבקשת והמשיב בחתימתם על הסכם הפירוד. גם ברישום המשכון לאחר הטלת העיקול אין כדי לשנות את המסקנה כי הן הגירושין הן העברת הזכויות על הבית נעשו במסגרת הסכם הפירוד ומתוך כוונה אמיתית של בני הזוג לסיים ולהסדיר את יחסיהם. המבקשת העידה כי נודע לה על העיקול רק בחודשים ספטמבר - אוקטובר 2009, כשלושה חודשים לאחר רישום המשכון וכאמור אני מקבלת את גרסתה שלא נסתרה. יתרה מכך אין כל משמעות מהותית למשכון במישור התחרות בין הצדדים בענייננו שכן הלכה פסוקה היא כי זכויות מעין קנייניות בנכס גוברות על עיקול ככל שנתקבלו בתום לב, גם אם לא נרשמו ( הלכת אהרונוב). משקבעתי כי זכויותיה של המבקשת גוברות לנוכח הסכם הפירוד, שנחתם כשנה וחצי בטרם הטלת המשכון, ולנוכח העובדה ששוכנעתי כי היא נהגה בתום לב, די בכך כדי שיגברו זכויותיה על זכויות הנושים. לנוכח האמור לעיל, ולסיכום, אני סבורה כי להסכם הפירוד תוקף מחייב, ככל עסקה במקרקעין להעברת זכויות בנכס, שנערך במסגרת הסדרת יחסיהם של בני הזוג מתוך רצונם הכן לסיים את מערכת היחסים הקשה שהיתה ביניהם ולהסדיר את הזכויות והחובות שלהם זה כלפי זו, ומתוך כוונה זו בלבד. לכן ובהתאם לאמור לעיל אני קובעת כי זכויותיה של המבקשת גוברות על העיקול שהוטל לטובת הנושים על הבית. 4. סוף דבר לנוכח האמור לעיל אני מקבלת את התובענה וקובעת כי המבקשת זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות בבית. כמו כן אני קובעת כי דין העיקול שהוטל לטובת הנושים להימחק. בשל נסיבות העניין, איני מוצאת שיש מקום ליתן צו להוצאות. חוזהעיקול