קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול כספי ביטוח חיים: א. רקע עובדתי: המבקשת הינה בתו של המנוח ז"ל (להלן - המנוח), אשר הלך לבית עולמו עקב מחלה ביום 20.4.10, בהיותו כבן 52 שנים בלבד, והותיר אחריו חובות לנושים רבים, שהם משיבים 2 עד 27 (להלן - נושי המנוח). המנוח רכש בחייו שתי פוליסות ביטוח חיים אצל משיבה 1: פוליסה אחת אותה רכש ביום 1.6.99 (להלן - הפוליסה), ופוליסה נוספת - קודמת בזמן - אותה רכש ביום 1.2.97 (להלן - הפוליסה הנוספת; ולהלן ביחד - הפוליסות). על פי טענת המבקשת, שלא נסתרה, מדובר בפוליסות ביטוח חיים שאינן כוללות רכיבים של חיסכון. המבקשת נקבעה כמוטבת בפוליסות, בקביעה שאינה "בלתי חוזרת" כמשמעותה בהוראות סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח). קביעה זו נעשתה על פי פנייה של המנוח למשיבה 1 בחודש יולי 2009, בה ביקש לשנות את שם המוטב בפוליסות ולקבוע את המבקשת כמוטבת כאמור. ככל הנראה, המוטבת שנקבעה קודם לשינוי זה היתה אשתו של המנוח, שהיא גם אימה של המבקשת (להלן - האישה; ר' בפרוטוקול, עמ' 6 שורה 5, וכן בעמ' 4). בהמרצת הפתיחה המתוקנת דנא (להלן - הבקשה) עותרת המבקשת לפסק דין הצהרתי, בו יוצהר כי היא הזכאית, בהיותה המוטבת בפוליסות, לקבלת כל תגמולי ביטוח המגיעים לפיהן, וכי העיקולים - שהוטלו על הפוליסות על ידי כל נושי המנוח, למעט משיב 2 שלטובתו שועבדה הפוליסה הנוספת - הינם בטלים ומבוטלים. הפוליסה הנוספת שועבדה כאמור לטובת משיב 2, בנק הפועלים בע"מ, וזאת בסכום העולה על יתרת פוליסה זו. בנסיבות אלה הסכימו הצדדים (המבקשת ומשיב 2), עוד בטרם שמיעת הראיות, כי יינתן פסק דין חלקי שלפיו מלוא הכספים שהצטברו בפוליסה הנוספת ישולמו למשיב 2 בגין חובו של המנוח; ובית המשפט נעתר לבקשה (ר' פסק הדין החלקי מיום 13.9.10; להלן - פסק הדין החלקי). המחלוקת הטעונה הכרעה לפניי הינה אפוא מצומצמת למחלוקת אודות הפוליסה בלבד, ואף מחלוקת זו צומצמה למחלוקת בין המבקשת לבין משיבה 12 בלבד. כל נושי המנוח - למעט משיבה 12 - הותירו את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט, מי בהודעה מפורשת לבית המשפט ומי בהעדר התייצבות לדיון והגשת סיכומים. בהקשר זה יש להעיר, כי ב"כ משיב 22 אמנם ציין בזמנו, בבקשה לדחיית מועד דיון שהגיש, כי משיב 22 מתנגד לבקשה. ואולם, ב"כ משיב 22 לא התייצב לדיון בבקשה ואף לא הגיש טיעונים בכתב בעניינה, וממילא יש לראות גם אותו כמי שהשאיר את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. ב. הסוגיה המשפטית: על רקע התשתית העובדתית האמורה, ההכרעה בבקשה נדרשת לשאלה המשפטית אודות זהות הזכאי לקבלת תגמולי הביטוח במות המבוטח בביטוח חיים, שאין בו מרכיב של חיסכון: המוטב שנקבע בפוליסה בקביעה שאינה "בלתי חוזרת" (בענייננו - המבקשת), או שמא הנושה של המבוטח המנוח, אשר לטובתו הוטל עיקול על זכויות המבוטח בטרם מותו (בענייננו - משיבה 12)? בשאלה זו דנתי בהרחבה בה"פ 6572-03-08 בן דוד ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (2008) (להלן - עניין בן דוד) ובה"פ (הרצליה) 12685-07-08 ירון נ' עזבון המנוח צבי ירון ז"ל ואח' (2009) (להלן - עניין ירון), והכרעתי בה לטובתו של המוטב. אין צורך לחזור כאן על ההנמקה בעניין בן דוד ובעניין ירון - שהתבססה הן על ניתוח ההוראות הרלוואנטיות שבחוק חוזה הביטוח, הן על כתבי מלומדים והן על מספר פסקי דין מהשנים האחרונות של בתי משפט שלום שונים, אשר הכריעו בשאלה באופן דומה - והמעיין יעיין שם. בקיצור נמרץ ובקצירת האומר יצוין כאן, כי בפוליסת ביטוח חיים כגון דא - בה אין רכיב של חיסכון - המבוטח איננו זכאי, ואף איננו יכול להיות זכאי, לתגמולי הביטוח, שכן מקרה הביטוח שבגינו משולמים התגמולים הינו מותו-שלו. לפיכך, ובהתאם לכלל לפיו נושה אינו יכול לעקל יותר ממה שיש לחייב, נושי המנוח-החייב אינם יכולים להטיל עיקול על תגמולים אלה, קל וחומר לבקש את מימושו של עיקול-נטען שכזה; ומכאן שידם של נושי המנוח על התחתונה. כפי שהובהר בעניין בן דוד, ההכרעה הנ"ל סטתה מפסיקה ישנה יותר של בתי משפט השלום, אשר הלכה בעקבות פסק הדין בבר"ע (מחוזי ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן (1999) (להלן - עניין קורן). עם זאת, ומעבר לטעמי ההכרעה כפי שפורטו בעניין בן דוד, ראוי לציין כי לאחרונה דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש על פסק הדין בעניין ירון, ואישר את ההכרעה המשפטית האמורה (ר' ע"א (מחוזי ת"א) 2155/09 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ירון (2011)). הנה כי כן, עסקינן בסוגייה משפטית שהוכרעה בקביעה מנחה, וממילא אין לשעות לבקשת ב"כ משיבה 12 לנהוג במקרה דנא על פי אותם פסקי דין ישנים, שהלכו בעקבות האמור בעניין קורן. לטענת ב"כ משיבה 12, לפי הגישה המקנה עדיפות למוטב לא אמור להיות הבדל בין שעבוד לבין עיקול. לפיכך - ולנוכח הסכמת המבקשת להעביר את תגמולי הביטוח בגין הפוליסה הנוספת למשיב 2, לו שועבדה פוליסה זו - יש לראות את המבקשת כמי שהסכימה "כי הפיצוי שייך לעיזבון ולא לה ולתת עדיפות לנושים". בהקשר אחרון זה הפנה ב"כ משיבה 12 לדברי המבקשת, בחקירתה הנגדית, בה ציינה שהסכימה להעברת תגמולי הביטוח בגין הפוליסה הנוספת למשיב 2 "כי אני מודעת לכך שזה היה שעבוד בלתי חוזר" (ר' בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 14). דא עקא, שמדברי המבקשת הנ"ל אין ללמוד הסכמה כלשהי מצידה לכך שזכויות יתר הנושים, לרבות משיבה 12, גוברות על זכויותיה, והיא אף לא נשאלה על כך על ידי ב"כ משיבה 12. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי פסק הדין החלקי ניתן בטרם שמיעת הראיות, על פי הסכמות הצדדים לו, ועל כן לא נערך לפניי בירור עובדתי בעניין הפוליסה הנוספת, לרבות תנאי השעבוד שהוטל עליה וגדריו. כמו כן, לא נערך בירור ממצה בשאלת הטעמים שהביאו את המבקשת להסכים למתן פסק הדין החלקי. ואולם, יהיו עניינים אלה כאשר יהיו, אין מקום להסיק מהם הסכמה כלשהי מצד המבקשת לכך שזכויות משיבה 12 גוברות על זכויותיה, בפרט לנוכח העובדה שלטובת משיבה 12 הוטל עיקול בלבד, אשר להבדיל משעבוד הינו סעד דיוני גרידא שאינו מקנה למעקל זכות מהותית כלשהי בנכס המעוקל (ר' למשל ע"א 542/85 המועצה הישראלית ליצור ושיווק כותנה בע"מ נ' אתא חברה לטקסטיל בע"מ ו-טתה בע"מ ואח', פ"ד מב (4) 559, 564 (1989); ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח', פ"ד מט (1) 177 , 189 (1995)). ב"כ משיבה 12 הוסיף וטען בסיכומיו, כי בכל מקרה יש לדחות את הבקשה שכן עסקינן במקרה בו "המנוח ביצע מעשה הברחת רכוש בכדי לחמוק מנושיו" (ר' גם בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 26). בהקשר זה הפנה ב"כ משיבה 12 לעובדות, שהתבררו במהלך שמיעת הראיות, אשר לפיהן רק בחודש יולי 2009, פחות משנה לפני מותו של המנוח, קבע המנוח את המבקשת כמוטבת יחידה במקום אשתו, וזאת - כך לטענת ב"כ משיבה 12 - רק מהטעם שהאישה הסתבכה אף היא בחובות. בנסיבות אלה, כך לשיטת משיבה 12, המנוח קבע את המבקשת כמוטבת משום שנגדה - להבדיל מהאישה ומאחיות נוספות - לא מתנהלים הליכי הוצאה לפועל; ובכך הבריח המנוח נכסים מנושיו. ייאמר מיד, כי טיעון מטעם משיבה 12 בדבר "הברחת נכסים" על ידי המנוח בדרך של שינוי קביעת המוטבת בפוליסה כאמור הינו טיעון מוקשה מעיקרו, בפרט לנוכח העובדה שמשיבה 12 אפילו לא טענה כי האישה חייבת לה דבר. ראשית, אם, כשיטת משיבה 12, הנושים שלטובתם הוטל עיקול אמנם גוברים על המוטבת, הרי שאין כל משמעות משפטית או מעשית לשינוי שעשה המנוח בקביעת זהותה. שנית, כאשר אליבא דכולי עלמא שתי המוטבות (הקודמת והנוכחית) אינן חייבות מאומה למשיבה 12, בכל מקרה אין בשינוי שערך המנוח בקביעת זהות המוטבת משום הברחה של נכס כלשהו ממשיבה 12; וממילא אין לשמוע לטיעון בעניין זה מטעמה של משיבה 12. זאת ועוד: כאמור בפסקה 10 דלעיל, בפוליסת ביטוח חיים כגון דא המבוטח-המנוח אינו יכול להיות זכאי לתגמולי הביטוח בשום מקרה. ממילא ברור, אם כן, כי תגמולי הביטוח לפי הפוליסה אינם בגדר נכס מנכסיו של המנוח, ועל כן אין בשינוי זהותה של המוטבת בפוליסה משום מעשה של "הברחת נכסים" מצידו של המנוח. אכן, בהתאם להוראות סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח היתה למנוח הזכות, כל עוד לא קרה מקרה הביטוח, לשנות את קביעת המוטב בפוליסה, שכן עסקינן בקביעת מוטב שאינה "בלתי חוזרת". ואולם, לא נטען לפניי כי מעת הטלת העיקול לטובת משיבה 12 ועד לקרות מקרה הביטוח נקטה משיבה 12 בהליך כלשהו על מנת לממש לטובתה את זכותו של המנוח לשנות את המוטב, ועל כן, בהקשר זה, אין למשיבה 12 להלין אלא על עצמה (באשר לאפשרויות נושה של מבוטח בביטוח חיים לדרוש את מימוש זכות המבוטח לשינוי זהות המוטב ר' בעניין בן דוד, בפסקה 7 לפסק הדין ובאסמכתא המאוזכרת שם). מכל מקום, כיום, משקרה מקרה הביטוח, זכותו של המבוטח-המנוח לשנות את קביעת זהות המוטב פקעה ועברה מן העולם. משיבה 12 אינה יכולה אפוא לבקש, מכוח היותה נושה של המנוח הבאה בנעליו, להפעיל זכות זו ולשנות את זהות המוטב לטובתה, שכן מדובר בזכות שאינה קיימת עוד. ג. סוף דבר: אשר על כן הבקשה מתקבלת וניתן בזה פסק דין הצהרתי המצהיר כי המבקשת היא בעלת הזכות לקבלת תגמולי הביטוח בגין הפוליסה, וכי זכותה זו גוברת על זכות הנושים שלטובתם הוטלו עיקולים על זכויותיו של המנוח אצל משיבה 1. מכיוון שתגמולי הביטוח הוחזקו עד עתה בידי משיבה 1 יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. בהתחשב במכלול נסיבות העניין תשלם משיבה 12 את הוצאות ושכר טרחת עו"ד המבקשת בבקשה דנא בסכום כולל של 8,000 ₪, תוך 30 יום. ביטוח חייםעיקול