קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מימוש עיקול על קופת גמל: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ז' סלאח) מיום 22.2.11 בתיק רע"צ 19133-04-10 ("פסק הדין") שלפיו נדחתה בקשתה של המבקשת לרשות לערער על החלטתו של רשם ההוצאה לפועל בעכו (כבוד הרשם א' אוחיון) מיום 8.4.10 בתיק 08-11470-96-2 ("ההחלטה") שלפיה הוא דחה את בקשת המבקשת לבטל צו למימוש כספים שהיא מחזיקה עבור המשיב 2 ("החייב"). ביקשתי את תשובת המשיב 1 ("המשיב") ולאחר שעיינתי בה ובבקשת המבקשת הגעתי למסקנה שיש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור עצמו, לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין. הבקשה היא אמנם הליך ערעור שני ולכאורה די היה בנימוק זה כדי לדחותה, אלא שגם המשיב אינו חולק על כך שהיא מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם המיידי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128(1982)), ולכן ראוי לשקול אותה לגופה. הרקע, בקיצור המתחייב, הוא שהמשיב הוא הזוכה בתיק ההוצאה לפועל 08-11470-96-2 ובגדר ניסיונותיו לאכוף על החייב את תשלום החוב הוא הגיש בקשה להטלת עיקול על כספי החייב המוחזקים בידי המבקשת. בקשתה שלה המבקשת לבטל את העיקול נדחתה על ידי רשם ההוצאה לפועל אשר קבע: "אני דוחה את פרשנות מבטחים (המבקשת, א"ק) לפיה כספי פיצויים מוגנים מעיקול, ולכן אני מורה למבטחים לממש הכספים ולהעבירם ללשכה". המבקשת ביקשה רשות לערער על ההחלטה ובית המשפט קמא דחה את הבקשה. עיקר הנמקתו של בית המשפט קמא היה שחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 ("החוק") מאפשר הטלת עיקול על כל נכס (לרבות זכות) שיש לחייב, ובכלל זה גם נכס הנמצא בידיו של צד שלישי. הסכום המוחזק על ידי המבקשת הוא כספי פיצויים שאינם למטרת גמלה ואין בהוראות החוק איסור או הגבלה כלשהי על הטלת עיקול על כספים כאלה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע שהעובדה שתקנון המבקשת אינו מאפשר הטלת עיקול איננה מספיקה כדי לשמש בסיס למנוע מן המשיב את עיקול הכסף, והוא הוסיף וקבע כי העובדה שמימוש העיקול כבר עתה יביא לחיובו של החייב במס גם היא אינה יכולה להוות שיקול המצדיק את ביטול העיקול. המבקשת השתיתה את בקשתה על סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג-1963 ("חוק פיצויי פיטורין") המורה כי סכומים "ששולמו או הופרשו לקופת גמל לקצבה" אינם ניתנים לעיקול וכן על הוראת תקנה 7(א)(2) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 ("תקנות מס הכנסה") הקובעת כי נציב מס הכנסה לא יאשר קופת גמל אלא אם תקנונה אוסר העברת זכויות או שעבודן לאחר וגם על הוראת סעיף 25(ב) לחוק שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה-2005 ("חוק קופות גמל") הקובע הגנה מפני עיקול לזכויות עמית בקופת גמל בסייגים הקבועים באותו סעיף. טענה נוספת של המבקשת הייתה שהטלת עיקול על כספי החייב, כמו גם מימושו, עלול לפגוע בהסדר רציפות זכויותיו הפנסיוניות כלפי גופים אחרים שמהם הוא עשוי להיות זכאי לפנסיה ובכך עלולה להיגרם פגיעה משמעותית בזכויותיו הפנסיוניות של החייב לעת פרישה. טענת המשיב היא שסעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין כלל אינו מתייחס למצב העניינים שבפנינו שכן תכלית חקיקתו הייתה להגן על הסכומים המופקדים לטובת עובדים מפני נושים של המעבידים (ובכלל זה כונסי נכסים ומפרקים שהתמנו בהליכי חדלות פירעון של המעבידים) ואילו בענייננו מדובר בנושה של העובד ולא של המעביד. לעניין תקנה 7(א)(2) של תקנות מס הכנסה, כמו גם לעניין סעיף 25 לחוק קופות גמל, טוען המשיב כי הוראות חיקוקים אלה אינן רלוונטיות כיון שהן אינן חלות לאחר המועד שבו זכאי העמית למשוך את הסכום המופקד ומשאין חולק שהחייב רשאי למשוך את הסכום המופקד לזכותו אצל המבקשת, אין תחולה להגבלות הקבועות באותם חיקוקים. בפסק דינו נדרש בית המשפט קמא לסעיף 50 לחוק והוא מצא שאין בהוראותיו איסור או הגבלה על הטלת עיקול על כספי החייב המופקדים אצל המבקשת. דעתי היא, בכל הכבוד, שהוא לא דייק בקריאתו של סעיף 50, וההוראה המונעת את העיקול מצויה בסעיף 50(א)(1), אשר זו הוראתו: "ואלה נכסים שאין מעקלים אותם בידי צד שלישי וצו עיקול על כלל נכסי החייב לפי פרק זה אינו תופס בהם: (1) נכס שאינו ניתן לעיקול לפי כל דין; (2)...". לפי הוראה זו, אם ניתן למצוא בהוראת דין כלשהי איסור או הגבלה על עיקול הכספים, אזי פשיטא שגם מכוח סעיף 50(א)(1) לא ניתן לעקלם. הוראה כזו מצויה לדעתי בסעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין, הקובע כי: "(א) סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורין לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה - (1) אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורין, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר, שהוא ניתן להחזרה או להעברה; (2)...". כאמור, המשיב טוען כי הוראת סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין נועדה להגן על סכומים מופקדים מפני נושי המעביד, ולא מפני נושי העובד. טענה זו יכולה הייתה להישמע בעבר, וקודם לתיקונו של חוק פיצויי פיטורין בשנת 1998 (בתיקון מס' 18), אולם ספק אם היא יכולה להישמע היום. בעבר הייתה מקובלת הדעה שתכלית חקיקתו של סעיף 26 הייתה להגן על כספי הפיצויים של העובד מפני נושיו של המעביד אולם לא מפני נושיו של העובד (למשל, בר"ע (מחוזי חי') 1378/97 עויסאת עסאם נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, , 26.6.98)) ("עניין עסאם"). פרשנות זו של סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורין מבוססת על ההסבר שניתן בשעתו לצורך בתיקונו של הסעיף, על ידי תיקון מס' 3, היינו: "במקרים שאירעו בעבר התברר כי במפעלים אשר פשטו את הרגל הצליחו כונסי הנכסים, בגלל פרצה בחוק, לשים את ידם על כספים שהמעבידים הפקידו למטרת תשלום פיצויי פיטורים ולכאורה הם שייכים לעובדים" (הצעת חוק פיצויי פיטורין (תיקון מס' 3) התשל"ג - 1973, ה"ח 1043). בגדר תיקון מס' 3 הוחלף סעיף 26 בכללותו ובמקום הנוסח המקורי נחקק הסעיף בנוסחו דהיום , למעט התוספת שהוספה לו בתיקון מס' 18, שאליה אתייחס להלן. אלא שהשוואת נוסח סעיף 26 לפני שנחקק תיקון מס' 3 לזה שנחקק באותו תיקון תלמד שההגנה מפני שעבוד ועיקול הייתה קיימת גם קודם לכן וההבדל בנוסחים מתבטא בהיקף התפרשותה על הנכס המוגן. במילים אחרות, בעוד שבנוסח המקורי של סעיף 26 השתרעה ההגנה מפני שעבוד ועיקול רק על "פיצויי פיטורים שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי צו הפקדה" הורחבה ההגנה בנוסח שלאחר תיקון מס' 3 גם ל"סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 , או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21 או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים". כיוון שמלכתחילה, ועוד קודם לתקון מס' 3, הייתה בחוק פיצויי פיטורים הוראה השוללת אפשרות לעקל פיצויי פיטורים שהופקדו לפי סעיף 20 או 21 של אותו חוק ובד בבד גם הוראה הקובעת שסכומים אלה אינם חלק מנכסי המעביד אזי ניתן לסבור, כי תיקון מס' 3 כשלעצמו אינו מצדיק את הפרשנות שלפיה ההגנה על סכומי פיצויים מופקדים היא רק בפני נושים של המעביד ודעתי היא שהבשורה שהוא הביא עמו הייתה שהוא הרחיב את ההגנה, מפני עיקול בכלל ומפני נושי המעביד בפרט, גם על סכומים שהופקדו שלא לפי סעיפים 20 ו-21 לחוק פיצויי פיטורים ואשר קודם לכן לא היו מוגנים. מכל מקום דומה שכיום, עם שינוי הנסיבות והעיתים, יש מקום להרהר אחר נכונות ההשקפה הרואה בסעיף 26 הגנה רק מפני עיקול על ידי נושים של המעביד ועל אחת כמה וכמה שיש לעשות כן נוכח ההוראה שנכללה בסעיף 26 מכוחו של תיקון 18 לחוק פיצויי פיטורין. תיקון זה הרחיב את ההגנה על כספי פיצויים המופקדים בקופת גמל והחילם גם, ובמפורש, על כספים שהופקדו בקופת גמל לקצבה ולא רק על כספים שהופקדו בקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורין. הדבר הוסבר בהצעת החוק כך: "לאחרונה החלו נושים להטיל עיקול על כספים ששולמו לקרנות פנסיה בנימוק שהגנת סעיף 26 לחוק אינה חלה על כספים ששולמו לקופת גמל לקצבה. מוצע להחיל במפורש את ההגנה מפני עיקול או שעבוד גם על כספים ששולמו לקופת גמל לקצבה, וזאת כדי להבטיח שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו" (הצעת חוק פיצויי פיטורין (תיקון מס' 18) (שריון סכומים ששולמו לקופת גמל לקצבה), התשנ"ח - 1998, ה"ח 659). מדברי הסבר אלה ניתן לדעתי להסיק שתי מסקנות. האחת, שגם קודם לתיקון 18 חלה מכוחו של סעיף 26(א) הגנה מפני עיקול של נושי העובד על כספים המופקדים לטובתו לשם הבטחת בטחונו הסוציאלי והאחרת, שתכלית חקיקת תיקון 18 לא הייתה אלא להבהיר שכספים מופקדים כאמור, תהיה אשר תהיה מהות ההפקדה, היינו קופת גמל לפיצויים, או קופת גמל לקצבה, לא ניתן יהיה לעקל סכומים אלה בין בשל חוב של העובד ובין בשל חוב של המעביד. למסקנה כזו הגיע ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בפסק דינו בבר"ע ברע (ב"ש) 736/04 יעקב לוסקי נ' מרדכי דקר (טרם פורסם, , 5.6.05) ("עניין לוסקי"), כשאמר: "תכלית חוק זו היא להגן על כספי פיצויי הפיטורין, וכספים אחרים כמפורט בסעיף, המגיעים לעובד. העובד מוגן מפני עיקול על פיצויי פיטורין מכל גורם שהוא. אין הבחנה בין נושה לנושה. ההיבט הסוציאלי בעל משקל רב. העובד אמור לקבל מענק של ממש והחוק אינו מסכים שסכום זה לא יועבר אליו. מענק זה אינו עוד תשלום משכורת. הוא אמור לסכם את תקופת היחסים בין המעביד והעובד. פיצויי הפיטורין משוחררים בנקודת זמן מסוימת, אך הכסף משקף קו ארוך של עמל ויגיע כפיים". ולמטה מן הדברים הוסיף גם: "דעתי היא שיש לפרש את המילים "לא ניתנים... לעיקול" כפי שהן, ועל כן אין מקום להטיל עיקול על כספי פיצויי פיטורים המופקדים בידי מבטחים, יהא אינטרס המעקל אשר יהא. פרשנות זו משתלבת עם פרשנות תכליתית, שמטרתה לוודא שכספי פיטורים מגיעים לחשבון העובד. לעניות דעתי, יש לתת משקל רב לטענה שלפיה לו רצה המחוקק להגביל את איסור הטלת העיקול על ידי נושי המעביד בלבד, היה עליו להיכבד ולהוסיף את המילים הבודדות הדרושות בכדי להבהיר כוונה זו". דברים אלה מקובלים עלי ללא כל סייג ואני סבור שהתכלית שלשמה נחקק סעיף 26, היינו הגנת הביטחון הסוציאלי של העובד, מצדיקה את העדפת הפרשנות שניתנה לסעיף בעניין לוסקי, על פני זו שניתנה לו על ידי בתי משפט אחרים (למשל, בעניין עסאם). אוסיף עוד שדברים ברוח זו ניתן למצוא גם אצל המחבר ד' בר-אופיר, בספרו "הוצאה לפועל - הליכים והלכות", מהדורה שביעית (עדכון מס' 2), חלק שני עמ' 902 (2011) ("בר אופיר"), שם הוא אומר כי: "פרשנות תכליתית של חוק פיצויי פיטורין מביאה לכלל מסקנה כי ראוי שתינתן הגנה מוחלטת מפני עיקול כספים על ידי נושי המעביד, כדי שלא תיפגע זכותו של עובד לקבל את פיצויי הפיטורין וקצבת הפנסיה המגיעה לו. אולם שונים פני הדברים באשר לעיקול כספים על ידי נושיו של העובד במקרה כזה יש לתת לכספים הגנה יחסית. כיצד? כאשר עדיין לא גובשו זכויות החייב בכספים אלה, כלומר לפני שהגיע המועד שבו זכאי החייב למשוך כספים מקופת הגמל, יש להגן על העובד ולדאוג כי כספים אלה ישרתו אותו בהגיעו לגיל פנסיה, ויהיו מוגנים מפני עיקול על ידי נושיו. אולם כשזכותו של החייב כבר גובשה וגמלה, לא מדובר עוד בכספי פנסיה הראויים להגנה. החייב יכול לממש את הכספים שנצברו לזכותו, ומכאן שכספים אלה הם כספי החייב וניתן להטיל עליהם עיקול". מדברים אלה של בר אופיר אפשר להסיק מסקנה נוספת והיא שבית המשפט קמא טעה גם כאשר קבע שהסכומים הם ברי עיקול מפני שהחייב יכול למשוך אותם ולהעבירם לשימושו. בכך התעלם בית המשפט קמא מתכלית הפקדתם של הסכומים אצל המבקשת והיא הבטחת גמלה שתגיע לו לעתיד לבוא. כפי שמציין בר אופיר, יתכן שבעתיד, כאשר תתגבש זכותו של החייב לקבלת גמלה מן המבקשת ניתן יהיה לעקל את הסכום שיגיע לו באותה עת, אולם ברור שתכלית חקיקתו של סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין היא למנוע התרחשות כזו כבר עתה. טרם סיום, אציין גם כי לדעתי הסתמכותו של המשיב על פסק הדין בעניין עסאם איננה יכולה להועיל לו. עיון באותו פסק דין מלמד שבצד הבעת דעתו של בית המשפט באשר לפרשנות הראויה לסעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין, הוא ראה לציין שבאותו עניין היה מדובר בכספי פיצויי פיטורין שלא היו מופקדים בקופת גמל, אלא הוחזרו ממנה לידי המעביד (פסקה 6 של פסק הדין). בית המשפט ראה אפוא כספים אלה כנכס השייך לעובד הזכאי להם, ולכן הוא דחה את הערעור. אשר לפרשנות סעיף 26(א) לחוק פיצויי פיטורין, נראה שבית המשפט נקט באותו עניין בגישה הפרשנית שלפיה ההגנה היא רק מפני נושי המעביד, גישה אשר כאמור לעיל, ובכבוד הראוי, איננה מקובלת עלי, ומשום כך איני יכול לקבל את טענות המשיב בעניין זה. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל ופסק הדין מתבטל ועמו מתבטלת גם החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 8.4.10 בתיק 08-11470-96-2. המשיב ישלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪. הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למבקשת. קופות גמלעיקול