קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול רכב של שותף בעסק: השאלה, בתמצית 1. האם על הנתבעת, מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ, להשיב לתובע את שווי רכבו מסוג שברולט לומינה מס' רישוי 18-985-22 (להלן: "הרכב") שעוקל על ידי הנתבעת ביום 12/8/03 מכוח הוראה של הממונה על הגבייה עפ"י סעיף 5(4) לפקודת המיסים (גבייה) ונמכר במסגרת ההוצאה לפועל ביום 5/7/2004? כל זאת, כאשר אין מחלוקת שהרכב היה רשום על שם התובע; שהחוב בגינו עוקל ומומש הרכב הינו של בית עסק בשם "פנינת הפלאפל", ברח' אבן גבירול 128 בתל-אביב (להלן: "העסק"), וכי העסק רשום על שם אחיו של התובע, מר אליעזר זית (להלן: "אליעזר"). המחלוקת מתמקדת השאלה האם התובע היה שותף בעסק - או אז ניתן היה לממש את הרכב (כטענת הנתבעת); או שמא התובע היה שכיר בעסק, כטענתו, או אז אין עליו לשאת בחובות העסק ויש להשיב לו את שווי הרכב בתוספת פיצויים. להלן העובדות הצריכות לעניין, השתלשלות ההליכים וטענות הצדדים לעניין שבמחלוקת. העובדות , טענות התובע והשתלשלות ההליכים עד הגשת התביעה 2. העסק החל את פעילותו בשנת 1981 או בסמוך לכך, ובמשרדי מע"מ נפתח עוסק מורשה תחת שמו של אליעזר. אין מחלוקת כי במשך השנים עבדו בעסק בני משפחתו של אליעזר, ובכלל זה האח משה, התובע; האחות אסתר (להלן: "אסתר"); הגיסה גאולה, אשתו של משה (להלן : "גאולה"); האחות דליה (להלן: "דליה") . לטענת התובע, אליעזר היה בעל הבית בעסק, הוא זה שהיה אחראי על ניהול הספרים ועל הדיווחים לרשויות השונות, ובכלל זה לנתבעת (סעיף 2 לתצהיר התובע, ת/2, וכן רישיון העסק שניתן על שם אליעזר, נספח ג' לת/2). 3. לטענת התובע, החל משנת 1999 ולמשך ארבע שנים חדל אליעזר לשלם מע"מ ולנהל ספרים כדין (סעיף 2 לכתב התביעה). בשל עובדה זו, הצטברו לחובת העסק חובות רבים. ביום 12/8/03 הגיע גובה מכס לביתו של התובע, הנמצא בסמוך לעסק, ותפס את הרכב - רישיון הרכב ודו"ח העיקול צורפו כנספחים א' וב' לת/2. 4. התובע נקט במספר הליכים לצורך שחרור הרכב - ביום 17/8/03 הגיש ב"כ דאז, עו"ד משגב (להלן: "עו"ד משגב") בקשה להחזרת התפוס בתיק ב"ש 3749/03. ביום 30/9/03 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת גיליה רביד אשר דחתה את הבקשה (להלן: "החלטת השופטת רביד", צורף כנספח ה' לתצהירו של מר רונן אולצ'יק "אולצ'יק", אשר הגיש תצהיר מטעם הנתבעת). בהחלטת השופטת רביד נאמר, בין השאר, שיש לדחות את הבקשה על הסף היות ומדובר בחוב אזרחי ולא בתפיסת תפוס על ידי המשטרה במסגרת חקירה פלילית. עוד נאמר בהחלטה: "בשלב זה, לאור החומר שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, ניתן לומר, כי קיימת תשתית ראייתית התומכת בטענת המשיבה כי הזיקה של המבקש לעסק היא מעבר לסטטוס של שכיר גרידא". התובע הגיש ערר על החלטה זו אולם ביום 31/12/03 נמחק הערר, לבקשתו של התובע (ראו נספח א' וא'2 לכתב ההגנה של הנתבעת). 5. ביום 8/6/04 קיבל התובע ממחסני ההוצאה לפועל הודעה שניתן צו למכירת הרכב (נספח ה' לת/2); עו"ד משגב פנה למחסני ההוצל"פ בבקשה לעכב את מכירת הרכב, עד אשר תוגש בקשה למתן צו מניעה זמני; ביום 17/6/04 העלה עו"ד משגב את ההסכמות על הכתב (נספח ו' לת/2). במכתב זה נאמר, בין השאר, כי עתידה להיות מוגשת בקשה לצו מניעה זמני עד לא יאוחר מיום 24/6/04; וכי הובטח שהמכירה תעוכב עד ליום 29/6/04. ביום 4/7/04 הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני (נ/5). ביום 5/7/04 ניתנה החלטה על ידי כב' השופט סובל הדוחה את הבקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד. בהחלטת כב' השופט סובל נאמר, בין השאר, שהרכב נתפס כבר לפני כשנה; שההודעה על המכירה ניתנה לפני כחודש ומהבקשה לא ברור אם המבקש (התובע) נקט בהליך כלשהו לשחרור הרכב או ביטול מכירתו. ביום 5/7/04 דחה כב' השופט שינמן בקשה להבהרה אשר הוגשה על ידי התובע והותיר את החלטת כב' השופט סובל על כנה (החלטות השופטים סובל ושינמן צורפו כנספחים ב' לכתב ההגנה של הנתבעת). משהתבקשה הנתבעת להגיש את תגובתה העניינית לצו המניעה הסתבר כי הרכב נמכר ביום 5/7/04 (ראו הודעת הנתבעת נספח ז' לכתב התביעה), ולפיכך הבקשה למתן צו מניעה זמני נמחקה. 6. ביום 9/9/04 הגישה הנתבעת כתב אישום בבית המשפט השלום בתל-אביב במסגרת ת"פ 7192/04 (להלן: "התיק הפלילי"). כתב האישום הוגש כנגד אליעזר; התובע ; והאחות אסתר. בכתב האישום נטען, בין השאר, שאליעזר אחראי לביצוע העבירות של אי ניהול ספרים כדין (עבירות לפי סעיף 117 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975, להלן: "החוק") מכוח היותו בעל העסק; ואילו אחריותם של התובע ואסתר הינה מכוח היותם מנהלים פעילים בעסק ופקידים אחראים, לפי סעיף 119 לחוק . במסגרת החקירות בתיק הפלילי נחקרו בני המשפחה במשטרה, והודעותיהם הוגשו כראיה גם במסגרת ההליך שבפניי, ראו נ/2 (הודעת התובע); נ/6 (הודעת אליעזר); נ/8-נ/9 (הודעות אסתר); נ/10 (הודעת גאולה); נ/12 (הודעת דליה). 7. ביום 13/9/06 ניתנה הכרעת הדין בתיק הפלילי מפי כב' השופטת שירזלי, (להלן: "הכרעת הדין", צורפה כנספח ח' לת/2). בהכרעת הדין הרשיעה כב' השופטת שירזלי את אליעזר בעבירות המיוחסות לו ואילו התובע ואסתר זוכו מחמת הספק. בסעיפים 18 ו-19 להכרעת הדין מפרטת השו' שריזלי את התרשמותה (השלילית, יש לומר) מהנאשמים; בסעיף 26 להכרעת הדין מונה את הבעייתיות בהגדרת תפקידם של אסתר והתובע; אולם בסעיף 27 להכרעת הדין קובעת היא כי לא די באינדיקציות אשר הובאו בפניה כדי ללמוד על אופיו של העסק כשותפות ולא ניתן לקבוע שהתובע ואסתר היו שותפיו של אליעזר. אי לכך, זוכו אסתר והתובע מחמת הספק. 8. בעקבות הכרעת הדין, הגיש התובע את התביעה שבפניי במסגרתה טוען הוא שתפיסתו ומכירתו של הרכב על ידי הנתבעת היו שלא כדין (סעיף 11 לכתב התביעה). התובע טען כי הוא היה זקוק לרכבו באותה תקופה והתפיסה והמכירה גרמה לו לעוגמת נפש רבה. התובע טוען כי שווי הרכב נכון יום התפיסה עמד על סך של 51,000 ₪ , ולתמיכה בטענה זו צירף התובע לכתב תביעתו את העמוד הרלוונטי ממחירון יצחק לוי (סומן כנספח ט' לכתב התביעה, להלן: "המחירון"). התובע טען כי יש להשיב את שווי הרכב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן סך של 20,000 ₪ כפיצוי עבור עוגמת נפש. מכאן סכום התביעה שעמד על 83,191 ₪. טענות ההגנה 9. בתמצית טענה הנתבעת שכל פעולותיה נעשו כדין, במסגרת מילוי תפקידה, על בסיס ראיות מנהליות הולמות ומספקות. הנתבעת טענה כי פעלה באורח סביר, מיומן ומקצועי והפעילה את שיקול דעתה כפי שרשות סבירה האמונה על גביית מס אמורה להפעילו. 10. לגופו של עניין טענה הנתבעת כי בעסק הצטבר חוב משנת 1999 עד לשנת 2003; הנתבעת טענה כי על פי הראיות שהיו בידיה, אמנם העסק רשום פורמאלית על שם אליעזר אולם חובת תשלום המע"מ חלה על כל השותפים הפעילים בעסק, לרבות אלה שאינם רשומים. הנתבעת טענה כי התובע הינו למצער במעמד של שותף פעיל, בין היתר בהסתמך על הראיות הבאות: החקירות במשטרה העלו שבסוף כל יום עבודה חולק הפדיון בין האחים, כששיטת חלוקת הכנסות זו אינה מתיישבת עם הטענה בדבר היות האחים שכירים; כמו כן, לא הוצגו בפניי החוקרים תלושי משכורות לתקופה הנדונה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי אליעזר כלל לא היה נוכח בעסק בתקופה האמורה; אליעזר עצמו טען שהעסק נוהל על ידי אחיו; בביתו של התובע נמצאה מכונה לטחינת חומוס השייכת לעסק; הרכב נתפס בחצרי העסק, וברכב עצמו נמצאו חשבוניות המעידות על רכישת שקי חומוס להכנת פלאפל. מכל הטעמים הללו עולה תמונה ברורה שהתובע אינו שכיר אלא שותף, ועובדה זו קיבלה חיזוק לטענת הנתבעת בהליך שבפנינו, היות ולא הוצגו תלושי שכר הנוגעים לתובע (הוצגו תלושים חלקיים שנוגעים לדליה, גאולה ואסתר, נ/11; נ/12; נ/13). 11. בנוסף ולחלופין טענה הנתבעת שמהתנהגותו של התובע עולה כי הוא למעשה השלים עם מכירת הרכב, ראו הודעתו בדבר מחיקת הערר על החלטת השופטת רביד; אי הגשת הבקשה למתן צו מניעה בזמן; אי נקיטת פעולה נוספת ממועד תפיסת הרכב ועד מועד מכירתו. הנתבעת טוענת כי לא ניתן להתבסס על הכרעת הדין בהליך זה, וזאת על פי סעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, שהרי רק פסק דין מרשיע מהווה ראיה בהליך אזרחי. לחלופי חילופין טענה הנתבעת שבשל התנהגותו זו יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 100%. 12. עוד טענה הנתבעת כי מעשיה חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב -1952; שהתובע לא הוכיח את שווי הרכב, שכן המחירון אינו מהווה ראייה כדין; שלא הוכח כי נגרמה לתובע עוגמת נפש כלשהי. תשובת התובע לטיעוני הנתבעת 13. התובע טען כי נטל ההוכחה והשכנוע להוכיח קיומה של שותפות מוטל על כתפי הנתבעת, ולא די בראיות ובטענות שהובאו כדי להקים נטל זה. התובע הכחיש שהרכב נתפס בחצרי העסק אלא במקום בו נהג להחנות את רכבו; התובע הכחיש שהנתבעת או מי מטעמה דרשה במהלך החקירות כי יוצגו תלושי שכר, ובקש להפנות לתלושי השכר שהוצגו במהלך הדיון (ראו סעיף 10 לעיל) כתומכים בטענותיו. התובע טען שלנתבעת לא עומדת ההגנה הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים הנזכר לעיל, שכן הנתבעת התרשלה באיסוף הנתונים עובר למכירת הרכב, ולכן מתקיים החריג לכלל (רשלנות); וניתן להסתמך על המחירון כראייה להוכחת שווי של הרכב. דיון: ההלכה לעניין קיומה של שותפות 14. בסעיף 1 לפקודת השותפויות מוגדרת שותפות כ"חבר בני אדם שהתקשרו בקשרי שותפות". שותף מוגדר כ - "כל מי שהתקשר עם זולתו בקשרי שותפות". סעיף 2 לפקודה קבע מספר כללים עליהם יש לתת את הדעת לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, וביניהם שיתוף בנכס (2(1)); נטילת חלק מהכנסה מנכס (2(2)); חוזה לשיתוף ברווחים מהנכס (2(4)). בסעיף 2(8) נאמר: "חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי העסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים." 15. הפוסקים נדרשו לשאלה שבכותרת, וגיבשו מספר מבחנים בנושא: "כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה; הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; משכם של היחסים בין הצדדים... על השופט לשקול, בעזרת מבחנים אלה ואחרים, האם נקשר הסכם בין בעלי הדין לנהל יחד עסק במטרה להפיק ממנו רווחים." דברי כב' השופט ד. לוין בע"א 167/89 תנעמי פנחס נ' חמסי צדוק. בע"א 682/87 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן ואח', פד"י מ"ג (2) 825, בעמ' 832 נקבע: "לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים." 16. עוד נקבע ש "כלל הוא שלעניין קיומה של שותפות, מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים שבהם השתמשו הצדדים" (ע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע, פד"י ל"ד (1), 239, בעמ' 248), ו"השאלה , אם בין בעלי דין נקשר הסכם המגיע לכלל של שותפות, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות, היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות, שאלה של עובדה היא." (ע"א 727/88 שוורץ נ' רנן, פד"י מ"ו (5), 851 בעמ' 853. ומההלכה ליישומה - שאלת מעמדו של התובע - שכיר או שותף? 17. בהכרעת הדין זוכו התובע ואסתר מחמת הספק, ונקבע בין השאר שלא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי שאלו היו שותפים בעסק. סעיף 42 א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971 קובע שרק פסק דין מרשיע וחלוט יכול לשמש כראיה בהליך אזרחי, לכן עליי לבחון את התשתית הראיתית אשר הונחה בפניי על מנת לקבוע האם לצורך ההליך האזרחי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת שהתובע שותף ולכן ניתן לחייבו בחובות העסק. אם כך הדבר, אזי פעולתו של הנתבעת הייתה כדין ואין להורות על השבה. 18. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות סבורני כי אלו מתיישבות טוב יותר עם המסקנה שהתובע היה שותף בעסק מאשר עם המסקנה שהתובע היה שכיר בעסק. גם אם נטל השכנוע בהליך זה מוטל על שכמי הנתבעת, וזו נקודת המוצא שלי בהליך זה (ויש לסוגיה זו פנים לכאן ולכאן, היות ומדובר בתביעת השבה המבוססת למעשה על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 ועולה השאלה על מי מהצדדים מוטל הנטל להוכיח את יסוד ה"שלא כדין"), אזי יש לזכור שנטל הבאת הראיות הוא נטל דינמי, ועל כל צד חלה החובה להביא את הראיות התומכות בטענותיו וגרסתו, ראו בעניין זה דברי כב' השופטת ארבל בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), (פורסם במאגרים) . כזכור במקרה הנדון גרסת התובע הייתה כי מעמדו בעסק היה מעמד של שכיר. 19. התובע לא הביא ולו ראיה אחת התומכת בטענת היותו שכיר בעסק - תלושי השכר של התובע לא הוצגו בפניי חוקרי הנתבעת ואף לא במסגרת הליך זה, זאת בניגוד לתלושי שכר חלקיים של האחיות והאישה. אשת התובע טענה שהתובע מסר את תלושי השכר לעו"ד משגב אולם זה האחרון איבד אותם (עמ' 19 שו' 12). אם נכון הדבר, מדוע לא הוגש תצהיר של עו"ד משגב? אם כך הדבר, מדוע כשנשאל התובע אם יש בידיו תלושי משכורת שלו השיב בחיוב, ולא הזכיר כלל את עו"ד משגב (עמ' 10 שו' 22; 24). אציין כי אין זו הפעם היחידה שנפלו סתירות בין עדויות עדי התביעה ובעדות התובע עצמה, אתייחס לכך בהמשך. עוד אציין כבר בשלב זה כי התרשמותי מהתובע ועדיו עולה בקנה אחד עם התרשמותה השלילית של כב' השופטת שירזלי, ראו פסקאות 18 ו-19 להכרעת הדין. 20. מעבר לתלושי השכר שלא הוצגו כאמור, ניתן היה להציג טופסי 106 ממס הכנסה; ניתן היה לזמן את רואה החשבון של העסק לעדות, אשר יעיד על אופן התנהלות העסק ("רואה החשבון עבד ולא עבד", דברי אסתר בעמ' 17 שו' 20-21); ניתן היה להציג את דפי החשבון של הבנק על מנת שבית משפט יתרשם שאכן כל חודש התקבלה הכנסה קבועה כלשהי, המהווה משכורת; ניתן היה להציג את מסמכי ההלוואה מבנק דיסקונט ששימשה לטענת אסתר, אחות התובע, לצורך רכישת הרכב (עדות אסתר בעמ' 17 שו' 29). אציין כי בנקודה זו קיימת סתירה בין אסתר, שטענה כאמור כי התובע נטל הלוואה מהבנק לצורך רכישת הרכב, לבין עדות האישה אשר טענה כי בנוסף להלוואה מבנק, אף היא הלוותה כספים לבעלה לצורך מימון הרכישה, ראו עמ' 19 שו' 4; לבין גרסה שלישית שהושמעה על ידי התובע, לפיה קיבל הלוואה גם מאחיו שנפטר (עמ' 18 שו' 23). 21. גם אם אתמקד אך ורק בעדויות שהובאו בפניי (ואתעלם מאלו שלא הובאו כאמור), אזי לא ניתן לחלוץ מעדויות התביעה גרסה עקבית ויציבה באשר לדרך התגמול בעסק. כפי שצוטט לעיל, בחינת דרך התגמול הינה נדבך חשוב ביותר בעת קביעת המסקנה האם בשותפות עסקינן, וסעיף 2(8) לפקודת השותפויות קובע חזקה הניתנת לסתירה שקבלת חלק ברווחי העסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, מעידה על כך שהמקבל הוא שותף בעסק. בתחילת עדותו השיב התובע שהיה מקבל כסף כל חודש (עמ' 11 שו' 5, עמ' 12 שו' 5); כשעומת עם דבריו בעמ' 71 לפרוטוקול ההליך הפלילי, שם העיד כי היה מקבל את הכסף בסוף כל יום, לאחר ספירת הקופה, השיב: "זה לא נכון" (עמ' 12 שו' 8); כשנשאל מתי שיקר, האם בהליך בפניי או שמא בהליך הפלילי, הבין שתשובותיו אינן דרות בכפיפה אחת ובחר להעלות גרסה חדשה: "ב-5 שנים האחרונות זה היה כל יום 150 והשאר הייתי מקבל כל חודש. ב-5 שנים הייתי מקבל כל יום." (עמ' 12 שו' 12-13). לבסוף הודה שבתום כל יום עבודה היו מחלקים האחים את הכסף ביניהם (עמ' 12 שו' 18), שהיו ימים שלא היה מקבל כסף (עמ' 12 שו' 26), אך במקרה כזה היה מקבל "ביום אחר" (עמ' 12 שו' 28). 22. למעשה מעדויות התביעה הן בפניי והן מתוך ההודעות במשטרה עולה שבתום כל יום חילקו בינהם האחים את הפידיון (עדות אליעזר בעמ' 16 שו' 31; אסתר בעמ' 17 שו' 8-9; דליה בעמ' 19 שו' 31-32 "יום היה כסף, יום לא היה כסף, 100, 50 ₪...יום היה יום לא היה"; זאת בניגוד לעדותה לשאלות בית משפט אז השיבה שקיבלה סכום קבוע שאינו תלוי בפידיון באותו יום, עמ' 20 שו' 8-10). 23. אם אסכם עד כה, אזי התביעה לא הביאה כל ראיה לכך שהתובע היה שכיר, למעט עדויות אחיו - עדויות רצופות סתירות ומונעות מתוך אינטרסים. די אם אזכיר שבהליך הפלילי ביקש אליעזר לייחס לתובע מעמד של שותף ואילו בהליך שבפניי טען שמדובר בשכיר (עמ' 16 שו' 8). ראיות התביעה עצמן מתיישבות יותר עם המסקנה שמדובר בשותפות - חלוקת הפידיון בין האחים בסוף כל יום עבודה; אין חלוקה כשאין כספים (נשיאה משותפת בהפסדים); אי קיומו של תשלום קבוע. דרך התגמול שהוכחה בפניי מתיישבת יותר עם המסקנה שבשותפות עסקינן. 24. לכך יש להוסיף ממצאים נוספים שהוכחו בפניי, המתיישבים עם קיומה של שותפות - ברישיון הרכב מופיעה כתובת העסק ולא כתובת מקום מגוריו של התובע (הגם שהן סמוכות). כשנשאל התובע ע"י בית המשפט מדוע נרשם העסק ככתובת, השיב: "מה זה משנה" (עמ' 15 שו' 29). שכיר "רגיל" לא ירשום את כתובת מקום עבודתו ברישיון הרכב הפרטי שלו; בביתו הפרטי של התובע נתפסה מכונה לטחינת תבלינים (עמ' 13 שו' 23-26); שכיר "רגיל" אינו נוטל ציוד השייך לעסק לביתו; ברכב בעת תפיסתו נמצאו חשבוניות של רכישת שקי חומוס (עמ' 12 שו' 30, נ/3), והתובע הודה כי לעיתים שילם עבור השקים מכספו (עמ' 13 שו' 3) . כשנשאל האם היה מציג את החשבוניות ומקבל את כספו חזרה, השיב: "למי אני אציג את החשבוניות. לא הייתי מציג שום חשבונית, הייתי משלם וזהו" (עמ' 13 שו' 7). שוב, שכיר "רגיל" אינו מממן את הרכישות של העסק בו הוא עובד; הוכח כי התובע חתם לפחות פעם אחת על דו"ח תקופתי למע"מ (נ/4, ועדותו בעמ' 14 שו' 3). 25. את כל מארג הראיות שנזכר לעיל יש לראות בתוך התמונה הכוללת - מדובר בעסק משפחתי, כפי שגם נתפס על ידי האחים עצמם (הודעת אליעזר נ/6 שו' 4,5; הודעת אסתר נ/8 שו' 2; נ/9; הודעת גאולה נ/10 שו' 4, שו' 23-25). העסק התנהל משנת 1981, כלומר האחים עבדו בעסק מעל 20 שנה. אין ספק שמשך זמן היחסים הינו אחד הסממנים הבולטים לעניין קביעתה של שותפות. גם כ"שהתחילו הצרות" (דברי התובע בעמ' 14 שו' 31) הרגישו בני המשפחה מחויבים והתנהגו כשותפים ולא כשכירים: "באנו אליכם לסגור חשבון ולא רציתם לשמוע בכלל" (עמ' 14 שו' 27), וכנשאל התובע "מי בא", השיב: "אנחנו, המשפחה, לגב' נעים, היא לא רצתה לשמוע, באתי עם עו"ד משגב, היא זרקה אותנו" (שם בשור' 29). התנהגות התובע לאחר תפיסת הרכב - תומכת במסקנת השותפות 26. לטעמי, מכלול הראיות עליו הצבעתי לעיל תומך כאמור במסקנה שאכן מעמדו של התובע לא היה כשל שכיר בעסק, אלא כשותף. חלק מהראיות הללו היו בפניי הנתבעת לפני ביצוע התפיסה (עדות אולצ'יק בעמ' 23 שו' 8-11; עמ' 25 שו' 8-12; שו' 27) ומכלול הראיות היה בפניה בעת ביצוע המכירה (ודוק - חלפה תקופה של כשנה מיום התפיסה ועד יום המכירה!). מכאן, שהנתבעת פעלה כרשות מנהלית סבירה (ודבריי אלו נאמרים למעלה מן הצורך ולמעשה בהעדר סמכות עניינית, כיוון שאין בפניי עתירה מינהלית לבחינת סבירות מעשי הנתבעת כרשות הפועלת על פי דין). 27. ובכל מקרה, סבורני כי התנהלותו של התובע לאחר התפיסה מלמדת על הלך רוחו ועל הכרתו בכך שמימוש הרכב הינו כדין. סבורני כי לולא הכרעת הדין, שאינה מהווה כאמור ראייה, לא היה נוקט התובע בהליך זה, ובנוסף יש לבחון את השיהוי בפעולותיו ואת טענת ההשתק והמניעות, אפרט קביעותיי אלו. 28. הרכב נתפס כאמור ביום 12/8/03. בהודעה על עיקול מטלטלין נאמר לתובע כי אם לא ישולם החוב תוך 7 ימים, ימכרו המעוקלים. התובע נקט כאמור בהליך של שחרור תפוס, הליך שנדחה על הסף בהחלטת השופטת רביד, שם מצאה היא לנכון להעיר שיש ראיות התומכות לכאורה בקיום השותפות; התובע הגיש ערר על החלטה זו את הערעור נמחק, ביוזמתו (ראו פירוט ההליכים בסעיף 4 לעיל). יתכן שהיום, לאור האמור בפסק דין רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה ויינשטיין (2009) (פורסם במאגרים) ניתן לראות במחיקת הערר כמקימה השתק או מניעות להעלות טענות בנוגע למכירת הרכב, אם כי לדעתי תהיה זו קביעה מרחיקת לכת. 29. עם זאת, יש לבחון בנוסף את התנהגות התובע בכל הנוגע להגשת צו המניעה הזמני (ראו סעיף 5 לעיל) - במקרה זה הודיע התובע על רצונו להגיש בקשה לצו מניעה זמני; הנתבעת הסכימה לעכב את המכירה עד המועד המבוקש; הבקשה לא הוגשה והרכב מומש. האם לא ניתן לראות בכך כהודאה? האם התנהגות זו אינה מקימה מניעות? האם אין כאן הסתמכות של הרשות על המצג שיצר התובע? וגם בהנחה שאדחה את שלל טענות כבדות משקל אלו, האין כאן, למצער, רשלנות תורמת ו/או אי הפחתת הנזק ו/או שיהוי ניכר, אשר העצים את הנזק? 30. איני קובעת מסמרות בשאלות אלו (שאלות המניעות, ההשתק והשיהוי) אולם סבורני כי התנהלותו של התובע מחזקת את המסקנה שבשותפות עסקינן. סבורני ששכיר "רגיל" לא היה משלים עם מכירת רכבו הפרטי אם אכן לא הייתה לו כל זיקה לעסק, מלבד היותו שכיר. וכל זאת יש לזכור כשהתובע היה מיוצג ובחר לנקוט בהליכים משפטיים. לכן, לא ניתן לייחס לו, להגנתו, טענה של חוסר אמצעים או חוסר ידיעה משפטית. שאלת הוכחת הנזק 31. לאור המסקנה אליה הגעתי אין מקום להידרש לשאלה שבכותרת. למעלה מן הצורך אציין שגם אם הייתי נכונה לקבל את המחירון כראיה, אזי ספק אם התובע היה זכאי לקבל את שווי הרכב במלואו ולא רק את שווי "ההתעשרות" של הנתבעת - קרי התשלום שהתקבל בפועל עבור הרכב ו/או אם לא היה מקום להפחית משווי הרכב את רשלנותו התורמת של התובע, אשר נקט בהליכים לא נכונים, לא עמד במועדים עליהם התחייב והשתהה במשך כשנה מלנקוט פעולה אשר הייתה מונעת (אולי, לא על פי מסקנותיי המפורטות לעיל) את המימוש ומאפשרת השבה בעין. סוף דבר 32. מכל הנימוקים הללו התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 7,500 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. רכבעיקול