"בעל עניין" מוגדר בחוק החברות, בין היתר, "כבעל מניות מהותי". "בעל מניות מהותי" מוגדר "מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של החברה או מזכויות ההצבעה בה". ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עסקה של חברה עם בעל עניין:## מונחת בפני בקשתו של מנהלה המיוחד של חברת נגה תעשיות אלקטרו-מכניות (1986) בע"מ, להורות למר יניב אוזן, בנו של אחד משני בעלי השליטה בתשלובת נגה, להשיב לידיו דירה שקיבל מן החברה, לפי הנטען, חינם אין-כסף, וכן לחייבו בדמי שימוש ובהוצאות נוספות. מר יניב אוזן מכחיש את טענות הנאמן, במובן זה שהוא טוען כי הדירה ניתנה לו בתמורה, כאשר התמורה הינה קיזוז עמלות תיווך שהחברה (או ליתר דיוק, חברה אחרת בתשלובת נגה) חבה לו בגין עזרתו במכירת דירות. עיינתי בחומר הראיות, התקיימו שני ישיבות דיונים, בהן נחקרו עדים, לרבות מר יניב אוזן עצמו, ולאחר שכל הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, ניתנת החלטתי זו. בנו של בעל שליטה מרכזי בקבוצת חברות, אשר שימש בעצמו בתפקידים ניהוליים בקבוצה, קיבל מן החברה דירה, באורח הנחזה על-פניו כחינם אין-כסף; זאת, במובן זה כי אין חולק שמר יניב אוזן לא נדרש להוציא ולו שקל אחד מכיסו. זאת, כאשר אף אין חולק, והמשיבים לא הכחישו, כי הדירה עברה שיפוץ מסיבי קודם לכן, על חשבון החברה. זאת ועוד; המשיבים לא התייחסו - ולמעשה לא הכחישו את טענתו המפורטת של המנהל המיוחד, כי בנוסף רכשה החברה עבור הדירה ציוד אלקטרוניקה רב-ערך, בשווי של עשרות אלפי-שקלים. כל זאת, אזכיר, נעשה בסמוך מאד לקריסתה של כל תשלובת חברות נוגה, אשר הותירה בעקבותיה חובות עתק לנושים רבים ושונים. טענתם המרכזית של המשיבים, בעניין זה, הינה כי בפועל עסקינן במכר שנעשה בתמורה נאותה, וזאת על-דרך של קיזוז חוב שחבו החברות למר יניב אוזן, וזאת בשל עבודות תיווך, שיווק וקידום מכירות של דירות שביצע בעבורה, בתמורה מוסכמת של 2.5% מערכה של כל דירה שיסייע במכירתה. זאת ועוד; מוסיפים המשיבים וטוענים, כי חלק מן השיקולים לעריכת עסקה זו, הינה אי הצלחה במכירת הדירה לאורך זמן ארוך, וזאת חרף השיפוץ שנעשה בה. כמו כן, ניסו המשיבים את כוחם בשלל טענות סף, אשר מחלקן נסוגו במהלך הדיון, ואילו על חלקן הם עומדים בכל תוקף - כך למשל, טענת השתק ומניעות החלה על המנהלים המיוחדים, נוכח הסתמכותו של מר יניב אוזן על הדירה וההשקעות שביצע בה במהלך שש השנים שהיא ברשותו. הלכה למעשה, עומדות בפני שתי שאלות מרכזיות בהן יש להכריען במסגרת הבקשה שבפני. א. השאלה האחת, הינה שאלה משפטית בעיקרה, אשר רוב-רובן של העובדות הרלוונטיות להכרעתה אינן שנויות במחלוקת או לא הוכחשו. שאלה זו נוגעת למעמדו של מר אוזן כלפי החברות - מעמד אשר ממנה נגזרת התשובה לשאלת מפתח אחת: האם עניין לנו בעסקה של החברה עם בעל עניין, אשר חייבת לעמוד במבחנים ופרוצדורות מיוחדות, הן מבחינה צורנית והן מבחינה מהותית? זאת, באשר אין ולא יכול להיות מחלוקת, כי אם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, הרי שיקשה מאד על המשיבים לסכל את קבלת הבקשה. ב. השאלה האחרת, הינה שאלה שרוב-רובה עובדתית, ועיקרה בשאלת עצם קיומה של ההתקשרות בין החברה ליניב אוזן, ואף יותר מכך, אמיתות הקשר העובדתי הנטען בין העסקתו לכאורה בתיווך וקידום מכירות לבין העברת הדירה לחזקתו. נקל לראות, כי די בכך שאחת השאלות תוכרע לטובת המנהל המיוחד, בכדי שלכאורה יהיה דין הבקשה להתקבל (בכפוף להעדר הוכחת נסיבות מיוחדות או השתק). זאת, בין אם משום שעסקינן בעסקה עם בעל עניין שלא אושרה בהליכים הקבועים בדין, או לא הוכחה הגינותה והתאמתה לתנאי השוק, ובין אם משום שעובדתית, לא עלה בידי המשיבים להוכיח את גרסתם העובדתית - קרי, היא נמצאה נופלת בעוצמתה ובתוקפה מגרסת המנהל המיוחד, קרי: לא עלה בידה לעמוד במבחן מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי. אדון בדברים כסדרם. מן הראוי להעמיד דברים על מכונם, ולהביע תמיהה נוכח קו טיעון החוזר ונשנה בטענות בא-כוחם המלומד של המשיבים. במהלך כל ההתדיינות בפני, טען עו"ד ברק בתוקף רב, כי החברות התנהלו בערבוביה גמורה, ולמעשה כגוף מבצע אחד וקופה אחת, בלא הבדל אמיתי בין הנכסים של חברה אלמונית לחברה פלונית. בכך, למעשה, ביקש עו"ד ברק, ובצדק, להמנע מ"פח יקוש", אשר אלמלא כן, יכול היה להכריע את המחלוקת מיד לרעתו של מרשו: העובדה, שאינה שנויה בכל מחלוקת, כי בעוד שחוב העמלות הלכאורי היה בבירור חובה של חברה אחת באשכול החברות, הרי שהדירה היתה בבעלותה של חברה אחרת. אודה ואתוודה כי טענה זו, מעצם יסודה, יש בה מידה רבה של בעייתיות. אין צורך להכביר מילים כי "מסגרת נורמטיבית" זו, לפיה הופך מסך ההתאגדות בין חברות בקבוצה לדלת מסתובבת, שכל דיכפין יבוא ויצא בשעריה, הינה בעייתית עד מאד. אכן, וודאי שאין פסול בשיתוף פעולה בין חברות שונות, כמו גם בהכרה במציאות החיים, לפיה בין חברות קשורות עשויות להערך עסקאות שאינן מקובלות בין חברות זרות. אלא, שדומה כי גרסה זו של "אקטיביזם תאגידי", לה טען בא-כוחם המלומד של המשיבים, מתעלמת לחלוטין מהעובדה כי לכל אחת מהחברות נושים - ולעיתים גם נושים מובטחים משל עצמה. על אחת כמה וכמה, מקבלים דברים אלו משנה תוקף בעת שמצב עסקיה של הקבוצה בכי-רע; ספק גדול בעיני, עד כמה "דין דה-פקטו" כזה, שבו אין אבחנה בין חברות שונות (בבחינת "הכל נטיל" עבור בעלי השליטה, הנוטלים נכסים ומעבירים אותם מכאן לשם, לעיתים בלא תיעוד מספק, קל וחומר התחשבנות מספקת), לרבות חברות ציבוריות וחברות שנכסיהן משועבדים, הולם את דיני חדלות הפרעון - וודאי שלא את ערכי היסוד הניצבים בבסיסם. אלא, שבנסיבות המקרה, אין אני נדרשת להאריך ולדון בשאלה זו, באשר דווקא מן הפתרון בו נקט עו"ד ברק בכדי לחלץ את מרשו מן התסבוכת, עולה בעיה חמורה לא-פחות, אשר אף היא עומדת למר אוזן לרועץ. במה אמורים דברים? מחד גיסא, כאמור, מבקשים המשיבים להיבנות מן הערבוביה ששררה לשיטתם בין חברות הקבוצה. זאת, מאידך גיסא, חרף העובדה כי מר אוזן אינו צד ג', אלא בנו של אחד משני בעלי השליטה הראשיים, אשר נשא בעצמו במשרות ניהוליות. אלא, שדווקא אם אסכים, לצורך הדיון, להילך בדרכם זו (מה גם, כי מן הבחינה העובדתית, הרי שבהכרותי עם תיקי חדלות הפרעון של קבוצת נגה, בהם אני דנה מאז ראשיתם בשנת 2003, עולה כי מן הבחינה העובדתית, אכן שררה ערבוביה בין החברות - ויתכן מאד כי הדבר תרם להגעתן להיכן שהגיעו), הרי שעולה בעיה אחרת, או ליתר דיוק - סתירה אינהרנטית בתוך טיעוני המשיבים.יוצא, כי מחד גיסא, טוען בא-כוחו של יניב אוזן לערבוביה מוחלטת בין היישויות המשפטיות, עסקיהן ונכסיהן, ומאידך גיסא, הרי בכל הנוגע למר יניב אוזן עצמו, משתנה "הנעימה" מן הקצה אל הקצה. זאת, שהרי לב-ליבה של טענתו בדבר הזכאות לעמלות (ואף בשיעור הנחזה גבוה ביותר), מבוסס על העובדה כי מר יניב אוזן, לטענתו, לא עסק בכך "ביום-יום" (קרי, בתפקידו הרגיל), אלא מדובר במשהו החורג מגדר תפקידיו, ואי לכך מזכה בשכר נוסף, וגבוה. טענה זו הינה בעייתית בפני עצמה, ובעייתית אף יותר כאשר היא מוצבת מול טענתם האחרת של המשיבים, המסתמכת על הערבוביה ו"הכל בכל" ששררה בקבוצה טרם קריסתה. נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש: לו היה פלוני שאינו מצוי בתיק ובצרופותיו מעיין בטיעוניו של מר אוזן, הרי שהיה וודאי סובר, כי עסקינן ב"צד שלישי" תמים, לכל היותר עובד מן השורה באחת החברות בקבוצת נגה או קבלן עצמאי שאתרע מזלו להקשר עמה בקשרי עסקים - וככזה, הוא זכאי להסתמך על המצגים שהציגה הקבוצה כלפיו, ואף להעלות טענה כי הסתמכות זו תקפה אף מול בעלי התפקיד שהחליפו את מנהלי התשלובת לאחר קריסתה. אלא, שדי בעיון חטוף בתיק, ובחומר העובדתי שאינו שנוי בכל מחלוקת, בכדי לגלות כי מצב הדברים האמיתי הינו הפוך: מר יניב אוזן הינו בנו של אחד משני בעלי השליטה בקבוצת נגה, ששימש בעצמו בתפקידים ניהוליים בקבוצה. דבר זה מדגיש את הסתירה הפנימית הבלתי-ניתנת לישוב בטיעוני המשיבים: בידם האחת, הם טוענים (ובמבחינה עובדתית - ככל הנראה בצדק), כי קבוצת החברות שתחת ניהול מר אלי אוזן ומר גולדנברג התנהלה בערבוביה מוחלטת, יד כל היתה בכל, בלא כל הפרדה פורמלית בין תפקידים ונכסים. אולם בידם השניה, הם נוטלים מנהל ובעל שליטה דה-פקטו (וודאי במובן המשפחתי והרחב של המונח), או לכל הפחות בנו של בעל שליטה ושותף בעסקיו, ומבקשים ליצור לו ותפקידיו "אטומיזציה", כמו לא היה אלא עובד קבלן אשר תפקידיו ואחריותו מוגדרים מראש, וכל הטלתה של משימה נוספת הינה בגדר התקשרות חדשה המזכה בשכר נוסף (וגבוה עד מאד). אזכיר, כי בכל הנוגע לשיעור השכר (קרי, הטענה כי גובה העמלות שלהן זכה מר אוזן היה גבוה במאות אחוזים מן העמלות המקובלות לאנשים המבצעים תפקידים דומים), טענו המשיבים כי יש לאבחן בין עובדי התאגיד אשר זה עיסוקם הרגיל, לבין כאלו - כמו מר יניב אוזן - אשר העיסוק דנן לא נכלל בתפקידם. דברים אלו מדברים בעד עצמם: אם לזאת לא יקרא נסיון לאחוז את המקל בשתי קצותיו, לא אדע אחיזה בשתי-קצוות גם יחד מהי. דומה, כי אותה תאוריית "אקטיביזם תאגידי" בה דוגל בא-כוחם המלומד של המשיבים, הופכת הלכה למעשה ל"אקטיביזם יחסי": קרי, הוא חל מקום בו הדבר פועל לטובתם של בעלי השליטה (קרי, היכולת לעשות ככל העולה על רוחם בין החברות השונות), אולם נעלם ואיננו כאשר הדבר אינו מיטיב עימם - אם אכן שררה ערבוביה שכזו בין החברות והתפקידים השונים, הכיצד נקבע כי קידום מכירת דירות בפרוייקט מרכזי של הקבוצה "אינו נכלל בתחום אחריותו" של נושא משרה ניהולית ובנו של בעל השליטה, עד כדי כך כי הוא זכאי עבור כך לשכר נוסף וגבוה כל-כך? למשיבים פתרונים. אין צורך להכביר מילים, כי התנהלות כזו מצד בעלי שליטה (קל וחומר בחברות ציבוריות), העורכים "אטומיזציה" של תפקידם בכדי לגבות שכר נוסף, הינה בעייתית כפליים, כאשר עסקינן לא רק בחברות ציבוריות, אלא בחברות שמצב עסקיהן מדרדר, והן אכן הגיעו לכלל קריסה זמן לא רב לאחר מעשה. למען שלמות התמונה אעיר, כי אכן אין דין האוסר באורח גורף על בעל שליטה או מקורביו לנסח את הגדרת תפקידיהם באורח המטיב עימם ומעשיר מאד כיסם. אלא, שמהלכים כאלו יכול ויחשבו, כאשר נעשו על סף קריסה, להגדלה מלאכותית של שכר השקולה להברחת נכסים מן החברה למנהליה; יתר על כן, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי מהלכים כאלו הינם - במובהק - עסקה של התאגיד עם בעל עניין, אשר הינה במידה רבה בגדר Self dealing. עסקה כזו, כפי שנטען בהרחבה בטענות המנהל המיוחד, חבה בהליכים מיוחדים, מפורטים ומתועדים של אישור, הן לפי דרישות חוק החברות (מן הבחינה הצורנית-טכנית), כמו גם בהוכחה ברמה גבוהה של הגינותה, וכפי אינה נופלת, וודאי שלא באורח ניכר, מעסקה בתנאי שוק. הלכה למעשה, די בכך כדי לקבל את הבקשה, וזאת באשר אין חולק, והמשיבים לא הציבו גרסה עובדתית סדורה (ולו לכאורה), לפיה עמדו בהליכים הנוגעים לאישור עסקה בין החברה לבין בעל עניין. נהפוך הוא; את יהבם ניסו לבסס, בדרך-כלל, על הכחשה רפה כי מדובר בעסקה מסוג זה - זאת, הן בכתבי הטענות, והן בנסיונו של מר יניב אוזן, בחקירתו להסביר בלשון רפה כי "הועסקתי בחברה אחרת" וכי אי לכך אין הוא יודע הלכה למעשה בדבר ההליכים בהנהלה לעניין אישור העסקה החריגה עימו. קרי, מר אוזן סומך יתדותיו על כהונתו חברה אחרת בקבוצת נגה, אשר המשיבים עצמם טוענים כי נוהלה בערבוביה מוחלטת, וזאת כאשר מר אוזן עצמו טען, במקום אחר באותה חקירה כי "כל הנדל"ן היה שייך לקבוצת נגה ולא חברה חברה", והוא הכיר את כולו. לעיתים, לעומת זאת - עלו טענות רפות ולקוניות על אישור, אולם כאשר נשאל מר יניב אוזן לגבי מהות האישורים לעסקה, הבהיר - כי "ההליך" בו אושרה לא היתה אלא הסכמתם של בעלי השליטה, וכי "כולם ידעו וזה לא היה נסתר". הליך מתועד ההולם את דרישות חוק החברות - איין. זאת, כאשר (כפי שיובהר בחלקה השני של ההחלטה), לא זכיתי לקבל תשובה או הסבר מפורט בעניין זה מאף אחד מבכירי התשלובת לשעבר, כולל מר שושני ומר גולדנברג, ואילו סמנכ"ל הכספים, מר בר-זיק, הכחיש ושלל זאת - והדבר אף מגובה, אף אם חלקית, במכתבים שכתב. טענה אחרת שהוסיפו המשיבים אף היא טענה לקונית כי "ממילא כל המסמכים נמצאים בידי המנהל המיוחד".להסרת ספק, אבהיר כי אף בטענה אחרונה זו אין בכדי לחלץ את מר אוזן מן המיצר. זאת, באשר אין עסקינן במצב בו העלו המשיבים גרסה לכאורית סדורה כלשהי לעניין הליכי האישור התקינים לכאורה של העסקה דנן, אולם בהעדר המסמכים הם מתקשים להוכיחה. אף מן התצהירים ומן הטענות אשר הניחו הם עצמם, עולה לכל היותר כי מר גולדברג ומר שושני שפעלו תחתיו נתנו "אור ירוק", וזאת כאשר מר גולדנברג עצמו "מתקשה לזכור" מי ביצע הערכת שווי של הדירה, וטוען כי לא היה מעורב בכך. כל זאת, כאשר מן המסכת העובדתית (ועל כך אפרט בחלקו השני של פסק-דין זה) יתכן ועולה תמונה חמורה אף יותר, ומזיקה בהרבה מבחינתו של מר יניב אוזן. אלא, שכך או אחרת, לא די בכך כדי לאשר עסקה של חברה ציבורית עם בעל עניין; בלא תיעוד, בלא הליך מסודר, ולכל היותר ב"שיחות" כאלו ואחרות. אחזור ואזכיר, כי בעניין זה לא העלו המשיבים כל טענה מהותית, ובוודאי שלא הצביעו על מסמכים ספציפיים שבהם נדון אישור העסקה בדרך הקבועה בחוק - שהרי אם כך היו עושים, וודאי וודאי שהייתי מורה למנהל המיוחד לחפשם ולהציגם בלא שיהוי בפני בית המשפט. אלא מאי? דומה כי אף כאן חל, במקרה הטוב, אותו "הכל בכל" לו טען בא-כוחם של המשיבים; עם שיטת התנהלות כזו, בחברות ציבוריות העומדות על סף קריסה, לא אוכל להשלים, ולא אוכל ליתן יד. כאמור, די בדברים אלו לכאורה בכדי להביא למסקנה, כי אותה "עסקה" של העברת הדירה למר אוזן, דינה בטלות בהתאם לדיני החברות. עניין לנו, במקרה הטוב, ב"עסקה" לפיה בתשלובת לפיה לא היתה הפרדה אמיתית בין חברות וחלקים שונים, ואשר עסקיה לא התנהלו על הצד הטוב, הגדירו בעלי השליטה את "תפקידו" של בנו של אחד מהם, שהיה בעצמו מנהל בחברות, כ"לא כולל" עזרה בקידום ומכירות בפרוייקט, אשר אין ספק כי הצלחתו היתה חשובה ביותר לחברה ובעלי השליטה בו, ובעבור "כישוריו המיוחדים" בתחום זה (עניין בו ארחיב בהמשך החלטתי), זיכו אותו בעמלות תיווך גבוהות ביותר, אשר ערכן הסתבר - למרבה הפלא - כזהה לגמרי לערך שיחסו לדירה נשוא המחלוקת. את כל זאת עשו, במקרה הטוב, בהסכמות "חצי רשמיות", ובוודאי בלא ההליך הנדרש על-פי דין לאישור עסקה בין החברה לבעל שליטה או למקורבו. האמור לעיל אף חורץ את דינן של טענות המניעות וההסתמכות שמעלה בא-כוחם של המשיבים. במלוא הכבוד הראוי, הרי שטענת הסתמכות על עסקה שקיימת נגדה עילת בטלות, יכול ותעלה מצידו של צד שלישי תם-לב שהסתמך על מצג שהציגה החברה. אלא, שנסיון להעלות טיעון שכזה על-ידי אחד מבעלי השליטה או בנו, גובל - ואני זהירה בלשוני - בעזות מצח גרידא. בנסיבות המקרה, אין לי אלא לתהות, כיצד מנסה המעוול עצמו להסתמך על עוולתו, ואף לטעון כי המנהל המיוחד "כבול" במעשיו שלו, משום שבא בנעליהם של בעלי השליטה המעוולים. אזכיר, כי האורח בו נוהלה קבוצת החברות, והמצב בה עמדו עסקיה עם קריסתה, הקנה לבעלי התפקיד בחדלות פרעון (כולל המנהל המיוחד שהוא המבקש בבקשה שבפני) "שפע עיסוקים" אחרים ודחופים בהרבה, עם כניסתם לתפקיד ובמרוצת השנים שבאו לאחר מכן - לרבות טיפול בפרויקטים שהותירה החברה, התמודדות עם נושים ורוכשי דירות, ועוד כהנה וכהנה עניינים, חלקם סבוכים, אשר לא כולם הוכרעו כליל עד עצם היום הזה. אי לכך, הרי שכל עוד לא חלים דיני ההתיישנות, וודאי שאין כל מקום לבוא בטענות דווקא אל המנהל המיוחד או להעמיד בדרכו טענת שיהוי, וזאת בגין העובדה כי עברו מספר שנים מראשית ההליכים עד שהתפנה לנקוט הליכים משפטיים בעניינה של הדירה נשוא המחלוקת הנוכחית. עד כאן, עסקתי בשאלה הראשונה, המשפטית בעיקרה, שעניינה המרכזי עסקה בין החברה לבין בעל עניין. כאמור, לכאורה די היה בכך בכדי להכריע את הבקשה. אולם, למען לא תהא התמונה חסרה, ובכדי שלא יווצר רושם מוטעה, כאילו כשלונו של מר יניב אוזן לא היה אלא בשל אי-הקפדה על פרטים ודקדוקים משפטיים, מן הראוי להמשיך ולדון אף בשאלה השניה, העובדתית בעיקרה. שאלה זו נוגעת בעצם התפקיד שביצע, אם ביצע, ולמעשה - האם בפנינו גרסה אמינה של המשיבים העומדת במבחן ההסתברות האזרחי, או שמא סבירה יותר, ברמה העובדתית, עמדת המנהל המיוחד, אשר גורס כי הלכה למעשה לא הוכח דבר מן הנטען, ולמעשה עסקינן בהברחת נכסים גרידא - מתן דירה, חינם אין-כסף, לבנו של בעל שליטה מרכזי בתאגיד. מכשול ראשון וכללי, העומד לרועץ למר יניב אוזן, ואשר "צילו" עומד ברקע הבירור כולו והליך הסקת המסקנות והפרשנות של מה שארע בקבוצה, נוגע לעצם ההגיון שבהעסקתו כפי שהועסק - ואף בעד שיעור עמלות שהוא גבוה באורח ניכר יותר משל אנשי המכירות ה"רגילים" (אם לקבל את טענת המשיבים עצמם, כי הסיבה לשיעור הגבוה שהגיע למר אוזן נובע מכך כי לא זה עיסוקו בחברה, קרי - העסקתו, אף לגרסת המשיבים, היתה יקרה בהרבה מהעסקת אנשי המכירות הרגילים).זאת לזכור; בתקופה הרלוונטית, עניין לנו באדם בן 23 (!), שאין חולק כי הינו נעדר כל הכשרה או מומחיות מיוחדת בשיווק וקידום עסקאות - ומכאן, טענתו של המנהל המיוחד, כי "הכישורים המיוחדים" היחידים של מר יניב אוזן, למצער נכון לאותה עת, הינם עצם היותו בנו של מר אלי אוזן, אחד משני מנהליה של התשלובת. אין ספק; די באמור לעיל כדי להקים חזקה עובדתית ניתנת לסתירה, כי דרך העסקה זו "אומרת דרשיני", וכי לא הונעה בידי הגיון עסקי, אלא במטרה להטיב עם בנו של בעל השליטה. זאת, כאשר המשיבים יכולים ורשאים לנסות ולהביא הנמקות וראיות מטעמם בכדי להפריך חזקה זו, או למצער לשוב ולהודפה אל מתחת לסף מאזן ההסתברות, באורח אשר יחזור ויעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמו של המנהל המיוחד.אלא, שהפכתי והפכתי בתצהירו ובטענותיו של מר יניב אוזן, ולא מצאתי כל מענה ממשי לשאלה זו, כל שנטען הוא שמר יניב אוזן (כזכור, בן 23 באותה עת) "הוא יליד באר-שבע" ו"מכיר הרבה אנשים". אי לכך, ומאחר ואנשי השיווק המקצועיים של החברה לא הצליחו למכור דירות, התבקש הוא "לעזור במשא ומתן". זאת, כאשר - לשיטתו שלו - עיסוקו כלל לא היה בשיווק, אלא כמנהל עבודה בפרויקטים. במלוא הכבוד הראוי, הרי שבנסיבות העניין אין די בטענות מסוג זה, ואין אני נותנת בהן אמון רב. בנו בן ה-23 של מנהל חברה אשר "מכיר הרבה אנשים", הופך במחי-יד לאיש שיווק (תחום שאינו מקצועו, ואין לו הכשרה ממשית בו), וזאת על שום מה? משום שהוא "יליד באר שבע"? בעל קשרים חברתיים ענפים בקרב צעירי העיר? או שמא, בקרב חוגים מקומיים אחרים? אין בכך כל תשתית או ראיה אמיתית ל"משקל סגולי" מיוחד של מר יניב אוזן, אשר הצדיק העסקה כה חריגה וכה יקרה. זאת ועוד; אני מוצאת כבלתי אמינה את טענתו "אין דבר כזה שכר מקובל במכירות", כאשר הנתונים והטבלאות שהונחו בפני מעידות אחרת. לשון אחר; ספק גדול בעיני (בלשון המעטה), האם היתה חברה סבירה כלשהי מעלה בדעתה לשכור את שירותיו של בן 23 שאינו עוסק בשיווק, רק משום "קשריו החברתיים הענפים" והיותו "יליד" העיר בה מתבצע פרוייקט, וזאת בתעריף העולה במאות אחוזים (!) על מה ששולם לאנשי השיווק המקצועיים שלה. זאת ועוד; אני מוצאת את עדותו של מר אוזן, בנקודה זו למצער, מתחמקת ולקונית, בעיקר במובן זה, כי מעבר לאמירות כלליות של "הייתי שם ועזרתי במשא ומתן" וכיוצא באלו, לא עלה בידי המשיבים להבהיר בשום פנים ואופן מהם אותם כישורים מיוחדים, אשר הביאו "מהפך במכירות" רק בשל עירובו של מר יניב אוזן. בנסיבות אלו, ונוכח אי-הפירוט אשר מעלה את התהיה, האם יש מה לפרט כלל ועיקר, אין מנוס לדחות חלק זה בעדות, ולהעדיף את גרסתו של המנהל המיוחד, כי המניע המכריע בהעסקתו של מר אוזן, וככל הנראה אף בתעריף הנדיב לו זכה, נובע קודם כל, אם לא באורח בלעדי, מזהותו המשפחתית. נקודה עובדתית שניה וחשובה, נוגעת לשתי גרסאותיו הסותרות למעשה של סמנכ"ל השיווק מר שושני, אשר בשנת 2002 העביר למנהל המיוחד תצהיר בגין פרוייקט "חצרות יפו" בו מצויה דירת המחלוקת, וזאת לשיטתו מתוך "הסכמה" כי לא יעשה בו שימוש, ואילו במסגרת הבקשה, שנים לאחר מעשה, הגיש תצהיר אחר ובו למעשה הוא טוען טענות אחרות וכמעט הפוכות.לעניין זה אעיר, כי אף אם נפלו פגמים צורניים באופן העריכה של הדברים משנת 2002 (כטענת עו"ד ברק), הרי שאין ספק כי מבחינה מהותית, עניין לנו בגרסה עובדתית לכל דבר ועניין, וככזו אף ניתנה לבא-כוחם של המשיבים ההזדמנות, אותה אכן ניצל, לחקור את מר שושני. הערה שניה, וחשובה אף יותר: בנסיבות העניין, לא אוכל ליתן נפקות לכל הסכמה נטענת בדבר אי-שימוש בתצהיר הראשון. אף אם היתה הסכמה כזו בעבר, הרי שמר שושני עצמו "טרף את הקלפים", מרגע בו הגיש תצהיר חדש והפוך לחלוטין בשירותם של המשיבים. במצב זה, הרי במלוא הכבוד לטענותיו של מר שושני בדבר הסכמות קודמות, הרי שקמה למנהל המיוחד זכות (ושמא אף חובה) לחשוף בשלב זה את התצהיר הקודם, וזאת נוכח העובדה כי לכל הפחות יש בכך השלכה קריטית על אמינותו של עד, אשר מוסר שתי גרסאות מנוגדות. זאת ועוד; מרגע בו פעל מר שושני כפי שפעל, הרי שאף אם חשיפת החומר הישן פוגעת באינטרס שלו או אף יוצרת איום מסויים כלפיו, הרי שאין לו להלין אלא על עצמו בלבד, והאינטרס לחשיפת האמת, כמו גם היכולת להתרשם באורח מלא מן העד ואמינותו, גובר על אינטרסים אלו. זאת ועוד; מר שושני עצמו, אשר העילה המרכזית בגינה ביקש שלא להשתמש בחומר, היתה כי היה נתון תחת איומים, כאשר נשאל על-ידי בעניין זה בבית המשפט, הדגיש כי כיום אין הוא נתון תחת איומים (קרי, אלו הפכו לנחלת העבר); ואם כאלו הם פני הדברים, הרי לכאורה נשמטת הסיבה העיקרית לאי-חשיפת הפרטים. זאת, כאשר בכל הנוגע לתוקף ה"חוזי" או "להסתמכות" על הסכמת המנהל המיוחד, הרי שברגע בו החליט מר שושני להגיש תצהיר הפוך, הרי שעיקר במו ידיו הסכמה זו מתוכן (מה גם, שאין חולק כי לא מדובר אלא ב"הבנות", ולא בחוזה מפורט ומחייב בין הצדדים).יוצא, כי אין כל מניעה מלדון בתצהיר הישן של מר שושני, ולהשוותו לגרסתו החדשה.אודה, כי אני תמהה עד מאד לאורח בו מנסה בא-כוחם של המשיבים להבנות מן העובדה כי מר שושני היה נתון תחת איומים, ו"התרגשות", כדי לשלול ערך ראייתי (להבדיל מקבילות) מתצהירו הישן.לעניין זה, די אם אעיר, כי ניתוח עניין זה עשוי להביא למסקנות ההפוכות מאלו הרצויות למשיבים. אם אכן היה מר שושני נתון לאיומים, בכל הנוגע לחשיפת גרסתו דאז המתמקדת כל-כולה בקורותיה של אותה דירת מחלוקת, הרי שעל-פניו ניכר כי איומים אלו יכולים והגיוני כי יבואו אך ורק מצד אפשרי אחד - מן הצד אשר יכול להיפגע מחשיפת התצהיר דנן. שאם לא כן, מטעם מי קיבל מר שושני איומים על חייו? מטעם המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי? או שמא דווקא מאלו אשר "היו להם קשרים רבים" עם "אנשים רבים" בבאר-שבע? דברים אלו אך מתחזקים מהערתו, כי הטעם למתן התצהיר היה עצם קיומו האפשרי "אם יקרה לי משהו". דברים אלו, בניגוד לטענתו של עו"ד ברק, אך מחזקים את ערכו ואמינותו של התצהיר (אף כי כמובן, אין מדובר בהקניית עוצמה ראייתית 'שאין אחריה ולא כלום'), ולא פוגעים בה. אם היה מר שושני מונע לא מפחד ואיומים (שמא, איומים מפני מה שיקרה לו, אם יפצה פיו), אלא מרצון לנקום ולפגוע במר אלי אוזן ובבנו מר יניב אוזן, הרי שוודאי שלא היה מבקש לשמור על גרסה זו בסוד ולא להשתמש בה, אלא מנסה להמריץ את בעל התפקיד לעשות בה שימוש, מהר ובאורח חריף ככל האפשר. על רקע זה, מן הראוי להתייחס לתוכנו של התצהיר עצמו.עיון במסמך זה, פרי עטו של סמנכ"ל השיווק של החברה, בכדי להראות כי הוא סותר באורח חזיתי את גרסת המשיבים, ואף את גרסתו המאוחרת שלו עצמו. לעניין זה, מן הראוי להתייחס במיוחד לסעיפים 13-17 לתצהיר, מהם עולה במפורש כי עסקינן במהלך מתוכנן מראש מטעם מר אלי אוזן, להעביר את הדירה למשפחתו - תחילה, דרך בתו - רעיון ממנו חזר נוכח היותה קטינה, ולאחר מכן דרך בנו. נקל לראות, כי כל אותו "חוזה עמלות", לפי תצהיר זה, לא היה אלא "בישול" מלאכותי מטעם מר אוזן, בכדי להסוות את הענקת הדירה. דברים אלו מתחברים היטב עם העובדה, הבלתי שנויה במחלוקת לכשעצמה, לפיה יוצא כי שיפוץ הדירה וגם ריהוטה וציודה בציוד אלקטרוני יקר נעשו כולם ממקורות כספיים של התשלובת. אעיר, כי גרסה עובדתית זו, לפיה מדובר - מראש - בהענקת דירה למשפחת אוזן ולא בעסקה מסחרית, מתחזקת אף יותר עקב שילוב עובדתי זה. אף אם נוכל להסביר את השיפוץ וחלק מן הריהוט בנסיון למשוך קונים לדירה לא אטרקטיבית, הרי ספק גדול אם נוהגות חברות קבלניות רבות לרכוש עבור לקוחותיהם לא רק מכשירי חשמל ביתיים מכל הסוגים והמינים, כולל מערכת קולנוע בייתית, אלא אפילו את התמונות (!).עוד אזכיר, כי כוחם של דברים אלו מתחזק אף יותר, נוכח השיטות בהן ניהל מר אלי אוזן את עסקיו, ואשר כבר הוכחו כדבעי בפרשיות קודמות ופסקי-דין קודמים בעניין תשלובת נגה; כך למשל, האורח בו התגלה (והדבר הוכרע בפסק-דין מפורט ומנומק, לאחר בירור עובדתי) כי נטל לעצמו מיליון דולר מכספי החברות אל חשבונו הפרטי בבנק בשווייץ. זאת, תוך נסיון להסוות את הדברים במסווה מתוחכם של "עסקה סיבובית" עם קונה עלום, אשר בסופו של דבר החזיר בדרך לא ברורה את הכספים לחברות - גרסה שנמצאה שקרית לחלוטין, כמוה כטענות נוספות של מר אלי אוזן באותה פרשה.דומה, כי דברים אלו, המעוגנים כאמור בפסקי-דין, מאירים ומחזקים אף יותר את האמור בתצהיר הראשון של שושני, אשר ממנו עולה - פחות או יותר - אותה שיטת פעולה של נטילה מכספי החברות (ואזכיר - עניין לנו בחברות שחלקן ציבוריות) לכיסיהם האישיים של בני משפחתו, אגב הסוואת העניין כסוג של עסקה מסחרית. אם לא די בכל אלו, הרי בעניין זה עולה מושכלה נוספת פרי ההגיון, ועומדת לרועץ למשיבים: לא זאת בלבד כי לכאורה עדיף תצהיר שניתן בידי עד סמוך בהרבה למועד התרחשות הארועים, על-פני תצהיר מאוחר וסותר לחלוטין שנערך שנים רבות לאחר מכן, אלא שאף טענות האיומים משחקות תפקיד אשר מוביל להעדפת הגרסא המוקדמת על פני המאוחרת. קשה להשתחרר מן התהיה, האם העובדה כי - לשיטת מר שושני "האיומים עלי נפסקו", אינה קשורה, בדרך כזו או אחרת, באורח בו שינה את טעמו וגרסתו מן הקצה אל הקצה, באורח המטיב עם המשיבים; ודי לחכימא ברמיזא. זאת ואף זאת; בחקירתו של מר שושני בידי עו"ד ברק, הרי שבמלוא הכבוד לנסיונות ליישב בין הגרסאות הסותרות, לא עלה הדבר בידי בא-כוחם של המשיבים. כך למשל, כאשר נשאל שושני בעניין נסיבות כתיבת התצהיר הראשון, התחמק ואמר "הוא נכתב על-ידי עבורי והוא חלק ממספר מסמכים הנוגעים לעבודה שלי בנגה ולתהליך הסיום. הוא לא המסמך היחיד" אמירה סתומה זו, נראית בעיני כנסיון להלך, או שמא להתפתל, בין הטיפות - מחד גיסא, ומאידך גיסא, אין הוא מוכן להודות כי כתב תצהיר שקרי, או לחלופין הוא משקר בגרסתו החדשה, ולכן הוא מתחמק ובוחר ניסוחים פתלתלים, המנסים לגרוע מחשיבות המסמך או לרמוז כי יש לראותו ב"הקשר" מסויים, לא ברור. על רקע זה, כמו גם על רקע דבריו בהמשך החקירה, כי המסמך נכתב בכדי שאם יקרה (לו) משהו, יהיו בידי עורך הדין שלו מסמכים ש"יסבירו את הרקע לדברים, אם יתרחשו" - אין מנוס אלא מלסרב ליתן אמון בטענתו החדשה, כי האיומים עליו "לא קשורים" לפרוייקט חצרות-יפו. זאת, באשר הנסיבות וההגיון מלמדות אף מלמדות על קשר שכזה; שאם לא כן, מה רבותא בהותרת גרסה מרשיעה, שאינה "מידע כללי" על עבודתו של מר שושני, אלא קשורה כל-כולה להתנהלות בפרוייקט, או ליתר דיוק בכל הנוגע להתנהלות מר אוזן ובנו בדירה נשוא המחלוקת? במלוא הכבוד - הגיון הדברים מלמד את ההיפך הגמור מהכחשתו המאוחרת של מר שושני. אף אם אותם איומים עלומים לא היו קשורים אך ורק בנקודה זו, אלא בעוד נקודות הנוגעות למר אוזן (או שמא, האב והבן גם יחד) אשר בהן "נרמז" למר שושני כי יטיב לעשות עם יסכור את פיו, הרי שאין בכך כל רבותא. כך או אחרת, הדברים מחזקים את אמינות הגרסה הראשונית, על חשבון הגרסה המאוחרת וההפוכה. אוסיף ואעיר, כי אני דוחה, עובדתית ובשתי ידיים, את נסיונו של עו"ד ברק, ב"כ על מר יניב אוזן, "להטליא" אל תוך גרסתו של מר שושני את הנספחים העוסקים בעמלות, כביכול אלו "נשכחו ממנו בשל סערת הרגשות" בעת שכתב את תצהירו הראשון. זאת, באשר במלוא הכבוד הראוי, אין עסקינן בשתי גרסאות המשלימות זו את זו - קרי, כאלו אשר בהוספת פרטים "שכוחים" יהפכו את הגרסה הראשונה לזהה לשניה, אלא בגרסאות סותרות לכל דבר ועניין, כאשר הגרסה הראשונה, במפורש, מבהירה כי עצם הולדת החוזה בחטא ובהמצאת עסקה מלאכותית, שנועדה תחילה "להתפר" למידותיה של הבת קארין - ואין ב"השתלת" נספחים (אשר אף לגבי האותנטיות של חלקם יש אף יש מחלוקת ותהיה רצינית) בכדי "להפוך את חברבורותיו של הנמר". לכל היותר, דבר זה היה מוסיף ראיה לתחכום ולמידת ההעזה של מר אוזן האב, הא ותו לא. להשלמת התמונה, הרי שעדותו של מר שושני בפני היתה מבולבלת ומסוייגת, ומעת לעת תדירות, נדמה היה, כי הוא "מדקלם" דברים ששמו בפיו, לעיתים בלא שהוא עצמו יודע נקודות מפתח, אשר לכאורה היה עליו לדעתם אם היתה גרסתו אמת. כך למשל, התחמק משאלות בדבר אמיתות עסקת הקיזוז ב"אם זה רשום שם - אז כן", תוך שהוא מותיר רושם אז של מי שיודע היטב כי אין הוא דובר אמת, אולם מבקש "לרקד בין הטיפות". לא זאת, אלא אף זאת; ראוי לציין אף את הגמגום בו נתקף העד כאשר נשאל לגבי הערכת השווי של הדירה. כאן, נוצר מצב מעניין למדי, בו מר שושני שנשאל מי ביצע את הערכת השווי, מפנה למר גולדנברג, ואילו מר גולדנברג מכחיש ומפנה לכיוון אחר - שמא, בחזרה לעבר מר שושני - מעגל שוטה לכל דבר ועניין, או שמא "מעגל משטה" - בנושיה החברה ובבעלי מניותיה מן הציבור. סוף דבר; הנני מעדיפה את גרסתו המוקדמת של מר שושני על גרסתו המאוחרת, וזאת בלא צורך לקבוע מסמרות בדבר "הסיבה והמסובב" אשר גרמו לו לשנות את טעמו. לשתי נקודות מפתח עובדתיות זו (כישוריו ומהות מעשיו של יניב אוזן, וגרסאותיו של שושני), מצטרפת אף עדותו של סמנכ"ל הכספים לשעבר, מר חיים בר-זיק. לעניין זה, די אם אעיר, אף אם בחלק מפרטי העדות נפלו בעיות או אי-דיוקים, וניכר כי מר בר-זיק מבקש לצייר תמונה אשר תצמצם את חלקו במעשים שנעשו ותבהיר היטב את נקיון כפיו, הרי שבאורח כללי התרשמתי כי עדותו אמיתית, ובוודאי שיש להעדיף אותה על עדויות בעלי-העניין ועל עדותו הבעייתית של מר שושני. עוד אעיר, כי נסיונו של עו"ד ברק להכשיל את מר בר-זיק בפרטים כאלו ואחרים - למשל, מדוע לא כתב מכתב אלא בתוך שבעה ימים, באיזו שעה התרחשה השיחה בין הצדדים וכיוצא באלו, לא צלחה. כאמור, תיתכן אף תיתכן עדות שעיקרה אמין, אף אם בשוליה ישנן אי-התאמות או בעיות כאלו ואחרות. זאת ועוד; עדות זו של מר בר-זיק אינה עומדת בפני עצמה, אלא תומכת הלכה למעשה ברושם העובדתי המבוסס שהתקבל מן הנקודות הקודמות שנזכרו.לעניין העדות עצמה, הרי היא שופכת אור נוסף על אי-הסדרים בניהול ועל דרך התגלגלות העסקה, אשר רחוקה מניהול עסקי סביר כרחק מזרח ממערב. חשובה הנקודה, כי לפי עדותו של מר בר-זיק, מדובר בעסקה שלא עברה כל הליך מסודר של אישור במוסדות החברה, וודאי שלא לפי דרישות חוק החברות מעסקה כזו, וכי אף מר גולדנברג הופתע ממנה - אף כי בסופו של דבר החליט לשתף פעולה. זאת, לצד הבהרתו החוזרת ונשנית כי סירב לחתום על ההסכם - דבר המעוגן היטב בחומר הראיות. דברים אלו, או למצער החלק הנוגע למר גולדנברג, סותרים באורח חזיתי את עדותו של האחרון, זאת בשלב המאוחר בה הואיל מר גולדנברג להופיע בבית המשפט. זאת, לאחר מסכת חוזרת ונשנית של נסיונות להביאו לעדות, וטענות שלא ניתן לאתרו. הקושי הרב לגרום לו להגיע לעדות בבית המשפט לא תרמו לגירסתו. הוא עשה כל לאל ידו להתחמק ממתן העדות, ובכל דרך אפשרית. אך משכלו כל הקיצין הואיל בטובו להגיע.לעומת זאת, הרי בעדותו של מר גולדנברג עצמו לא מצאתי רבותא, ומצאתיה מתחמקת ובעייתית, וזאת אף בלא להתייחס כלל להתנהלותו קודם לכן, אשר עולה ממנה, כאמור, "ניחוח" עז של התחמקות.כך למשל, נתקף בקוצר זכרון והתבלבל, כאשר נשאל האם "קבוצת המכרים" של יניב אוזן, שהיוותה את ההנמקה להכנסתו לתפקיד, אורגנה על-ידו קודם להתקשרות עימו, או לאחר מכן. בכל הנוגע לשיעור התמורה החריג ש"סוכם" עם מר יניב אוזן, הגיב ב"לא זוכר"; כך גם בכל הנוגע לשאלת אישורה של עסקה עם בעל-עניין, שם יצא ידי חובתו כי "הוא מניח שנעשתה בדיקה", ותולה את הקולר במר שושני - בניגוד מוחלט לעמדתו של האחרון. סוף דבר; גרסתם ועמדתם של המשיבים, אין בה דבר, והיא נופלת בכל אחת משתי שאלות הבסיס של הפרשה שבפני - הן במישור המשפטי, של עסקה עם בעל עניין שלא הוכח מאומה בדבר אישורה כדין, להבדיל מהליך "בלתי רשמי למחצה", של הסכמה מצד בעלי השליטה, אחד מהם אביו של מקבל הדירה; והן במישור העובדתי, בו הובהר כי גרסת המשיבים חוטאת לאמת בעצם יסודה, בלתי אמינה ורוויית סתירות, שלא לומר שקרית.על-פניו, הרי שלפי מאזן ההסתברות האזרחי סביר יותר כי עניין לנו ב"נדבך" נוסף של דרך הניהול פרי יצירתו של מר אלי אוזן, הדומה עד מאד לפרשיה קודמת בה הוכח לבסוף כי נטל מיליון דולר מאחת החברות לחשבון פרטי בשווייץ, וניסה לכסות זאת ב"סיפור מעשה" על עסקה סיבובית, שנמצא בסופו של דבר שקרי. מניתוח העובדות והעדויות עולה, כי עניין לנו - פשוטו כמשמעו, ברקימת עסקה שספק אם התבצעה כלל ועיקר, וודאי שלא באורח הנטען כיום, ואשר מאחוריה אין מסתתרת אלא הענקה גרידא של דירה, חינם אין-כסף או כמעט חינם אין-כסף, לבנו של מר אלי אוזן, וזאת בנוסף לעריכת שיפוץ, ריהוט ורכישת מוצרי אלקטרוניקה, מהם יקרים, לנוחותו של מר יניב אוזן. יוצא, כי דין עיקר הבקשה להתקבל. אחזור ואעיר: איני יכולה ליתן משקל כלשהו להסתמכותו של מר אוזן על הדירה. אין עסקינן בצד ג', אלא במי שקשור בטבורו במעוול, אם לא אחד המעוולים בכבודם ובעצמם. אי לכך, וודאי שאין הוא יכול לרכוש הסתמכות לגיטימית על עוולתו הוא, קל וחומר שלא בתוך שנים אחדו א. ראשית; עניין לנו בהעברה ניתנת לביטול ((voidable, ולא ב-Void לכל דבר ועניין. קרי, הדירה אכן היתה ברשותו של מר אוזן במהלך התקופה, עד שהדבר בוטל בהחלטתי זו. ב. שנית; יש בקבלת עמדת הכונס הרשמי איזון בין הצורך להחזיר את הדירה לבין הטענות על כך כי יתכן ואפשר היה לפעול בעניין קודם לכן, כמו גם הטענות בדבר שיפורים והעלאת ערך - או למצער, הדבר חוסך מן הצדדים התכתשות משפטית נוספת ובירור עובדתי פרטני בעניינים אלו, אשר אף לו עלויות משל עצמו. אי לכך, הרי התוצאה הינה, כי מר יניב אוזן צריך להשיב את הדירה בתוך פרק זמן שלא יעלה על 60 יום, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ; ואך לפנים משורת הדין, איני מחייבת אותו בסכום ניכר נוסף בגין הציוד ובגין השימוש בה לאורך השנים. זאת ועוד; נוכח נסיבות המקרה, לרבות חומרת ההתנהלות, התארכות ההליכים ודחיות הדיון, ישא מר יניב אוזן בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך בסך 100,000 ₪, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. דיני חברותחוק החברות